חובת חברת הביטוח ליידע על מועד ההתיישנות

האם חלה חובה על המבטח לגלות למבוטח המוסר הודעה על קרות מקרה הביטוח את מועדי ההתיישנות של התביעה ?

בכל מקרה שבו קיים פער בין הציפייה הסבירה של המבוטח ביחס לתקופת ההתיישנות של התביעה לבין תקופת ההתיישנות בפועל, יהיה על המבטח להבהיר למבוטח אימתי מסתיים מרוץ ההתיישנות של התביעה. כך יהיה למשל, כאשר ציפייתו של מבוטח בביטוח נכות מתאונה, שלפיה מרוץ ההתיישנות של תביעתו יתחיל רק עם התגבשות הנכות, אינה עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי בפועל שלפיו מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד התאונה.


קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא חובת חברת הביטוח ליידע על מועד ההתיישנות:

ס. הנשיא השופט י. גריל, והשופט ע. גרשון:

א. בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחדרה (כב' השופט א. גופמן), מיום 15.9.08 ב-ת.א. 3800/07 לפיו נדחתה תביעתו של המערער כנגד המשיבה מפאת התיישנות.

ב. אלה העובדות הצריכות לענין:
המערער נפגע בפיגוע חבלני בגבעה הצרפתית בירושלים ובעטיו נקבעה לו ביום 13.5.07 נכות צמיתה בשיעור של 78%.
המערער הגיש כנגד המשיבה תובענה לתשלום תגמולי ביטוח בגין פוליסה לביטוח תאונות אישיות לחברי קופת חולים כללית.

ג. המשיבה הגישה לבית משפט קמא בקשה לדחיית התביעה בגין התיישנות הואיל והאירוע התרחש ביום 18.5.03, ובהתאם לסעיף 31 של חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981, (להלן: "החוק"), תקופת ההתיישנות בתביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר קרות מקרה הביטוח.

נטען על ידי המשיבה שלא מועד קביעת הנכות הצמיתה רלוונטי לצורך חישוב תקופת ההתיישנות, ולכן אין לחשב את תקופת ההתיישנות ממועד קביעת הנכות על ידי הועדה הרפואית של המוסד לביטוח לאומי.

לטענת המשיבה מועד קביעת הנכות הצמיתה אין בו כדי להאריך את תקופת ההתיישנות.

ד. ב"כ המערער, בתגובתו לבקשה שהוגשה לבית משפט קמא, ציין שכבר ביום 14.7.03 הודיעה לו המשיבה, במענה להודעתו על הפציעה, שהיא מאשרת את קבלת תביעתו בנושא "נכות מתאונה" וביקשה לשלוח מסמכים, כגון, פרוטוקול המל"ל וחוות דעת רפואית לגבי אחוזי הנכות הצמיתה.

לפי האמור בתגובתו של ב"כ המערער רק ביום 1.1.07 נקבעה והתגבשה נכותו הצמיתה של המערער.

ה. בפסק דינו כותב בית משפט קמא שבהילכת "אמיתי" (ע.א. 1806/05, מיום 22.5.08), קבע כב' השופט א. רובינשטיין, בדעת הרוב, שהמועד הקובע לתחילת מירוץ התביעה לתגמולי ביטוח הוא מועד התרחשות התאונה, וזאת כשעסקינן בפוליסה לביטוח תאונות אישיות. פרשנות זו עולה בקנה אחד עם הסעיפים 31 ו-53 לחוק, וכן עם כוונת המחוקק אשר קיצר באופן מודע ומכוון של תקופת ההתיישנות לשלוש שנים.

לדעת כב' השופט א. רובינשטיין את הקושי הטמון בהגשת תביעה בטרם התגבשה נכות קבועה ניתן לפטור על ידי פניה למבטח לדחות את תקופת ההתיישנות או הגשת תביעה לבית המשפט תוך בקשה להשהיית הדיון.

ו. על יסוד דעת הרוב בהילכת אמיתי הנ"ל הגיע בית משפט קמא למסקנה שמירוץ תקופת ההתיישנות מתחיל במועד אירוע התאונה.

מוסיף בית משפט קמא שהעובדה שהמשיבה ביקשה את פרוט' הביטוח הלאומי או חוות דעת רפואית אין לראות בה הסכמה מפורשת לדחיית מועד ההתיישנות, מה גם שלא באה כל פניה מצד המערער לדחות את תחילת מירוץ ההתיישנות, ואין מקום לומר שניתנה הסכמה לדבר שלא נתבקש.

לפיכך, נעתר בית משפט קמא לבקשתה של המשיבה והורה על דחיית התביעה מחמת התיישנות, ללא צו להוצאות.

ז. בערעורו המונח בפנינו טוען המערער שעקב הפיגוע נהרגו שבעה מנוסעי האוטובוס ורבים נפצעו. המערער עצמו, שהיה נהג האוטובוס, נפצע קשה מאד, אושפז במצב לא יציב, תחילה ביחידת טיפול נמרץ, ולאחר מכן במחלוקת האחרות במשך כחודש ומחצה.

למערער היתה אצל המשיבה פוליסה לכיסוי "מקרה מוות ונכות עקב תאונה".

כחודשיים לאחר האירוע, דהיינו, ביום 14.7.03, פנתה רעייתו של המערער אל המשיבה בכתב והודיעה על פציעתו של המערער ביום 18.5.03 בפיגוע חבלני, וציינה כי הוא עודנו מטופל וטרם ידוע מה אחוזי הנכות שייקבעו לו.

נטען בהודעת הערעור שעל פניה זו ענתה המשיבה, באותו תאריך, כי היא מאשרת קבלת התביעה בנושא "נכות מתאונה", וכי לצורך טיפול בתביעה היא מבקשת לשלוח אליה בהקדם את המסמכים הבאים: פרוט' מלא של הביטוח הלאומי ו/או חוות דעת של רופא מומחה הממליץ על אחוזי נכות צמיתה, וחומר רפואי רלוונט למקרה.

נטען בערעור שמחמת פגיעתו הרב-מערכתית של המערער נקבעו לו אחוזי נכות זמנית לתקופות ארוכות. נטען בערעור שכל אותה תקופה התקשרה רעייתו של המערער אל המשיבה מספר פעמים טלפונית, אך נענתה בכל פעם שכל עוד לא נקבעה נכות צמיתה אין טעם להתקשר עם המשיבה הואיל והפיצוי על פי הפוליסה מבוסס על נכות צמיתה בלבד.

נטען בערעור שביום 16.5.07 נקבעה בביטוח הלאומי נכותו הצמיתה של המערער (רטרואקטיבית מיום 1.1.07), ואזי פנתה רעייתו של המערער אל המשיבה וצירפה את דו"ח הועדה הרפואית הקובעת למערער נכות צמיתה של 100% (78% נכות רפואית + תקנה 15).

על כך ענתה המשיבה במכתב למערער כי "מעיון במסמכי התביעה עולה כי חלפו למעלה משלוש שנים מקרות מקרה הביטוח בגינו הוגשה תביעתך לנכות. לאור זאת.... לצערנו עלינו לדחות את תביעתך לנכות".

מוסיף ב"כ המערער שמשהוגשה תביעתו של המערער לבית משפט קהשלום בחדרה שלחה המשיבה את המערער לבדיקה על ידי מומחה מטעמה אשר בחוות דעתו מיום 27.3.08 קבע למערער נכות צמיתה.

במקביל, עתרה המשיבה לדחיית התביעה מחמת התיישנות, וכאמור כבר לעיל, הבקשה התקבלה ולפיכך נדחתה התביעה.

ח. טוען ב"כ המערער ששגה בית משפט קמא בכך שהעמיד את השאלה מהו המועד הקובע לתחילת ההתיישנות כשאלה יחידה שבמחלוקת ולא התייחס לסוגיות נוספות שהעלה ב"כ המערער בתגובתו, כגון, התנהגותה של המשיבה, ומצג השווא שזו הציגה בפני המערער.

לטענת ב"כ המערער הטעתה המשיבה, וכן פעלה בחוסר תום לב, בהעלותה טענת התיישנות בנסיבות הענין.

בנוסף מציין ב"כ המערער שהמשיבה כבר אישרה "קבלת התביעה" ארבעה חודשים לאחר האירוע. לטענת ב"כ המערער יש לראות את בקשת המשיבה להמציא לה "פרוט' מלא של המל"ל ..... הממליץ על נכות צמיתה", משום הסכמה של המשיבה לדחות את מועד ההתיישנות, וזאת כפי שנקבע בע.א. 1806/05, הראל חברה לביטוח נגד עז' אמיתי ז"ל, מיום 21.5.08.

כמו כן טוען ב"כ המערעור ששגה בית משפט קמא משלא ראה את הפניית המערער לבדיקה אצל מומחה רפואי מטעמה (בשנת 2008) כויתור על טענת ההתיישנות.

לדעת ב"כ המערער היה מקום להבחין בין נסיבות המקרה שבפנינו לבין העובדות נשוא ע.א. 1806/05, דהיינו, פסק הדין בענין אמיתי, הואיל ושם הגיש המבוטח תביעה שנדחתה חד משמעית ביום 19.12.94, ואילו את תביעתו לבית המשפט הוא הגיש רק ביום 30.9.1999, ואילו בענייננו התביעה לא נדחתה, אלא התקבלה, בעוד שהטיפול בה נדחה עד שתיקבע נכותו הצמיתה של המבוטח.

בעיקרי הטיעון שהוגשו ביום 24.12.09, חזר ב"כ המערער על שורת הנימוקים בעטיים יש לקבל את הערעור.

ט. בעיקרי הטיעון שמטעם המשיבה נטען, בין היתר, שבראש מכתב התשובה של המשיבה מיום 14.7.03, צויין מפורשות: "מבלי לפגוע בזכויות ובטענת ההתיישנות".

ביום 19.10.06 התקבל במשרדי המשיבה מכתבו של המערער מיום 10.10.06 אליו צורף, בין היתר, דו"ח הועדה הרפואית של הביטוח הלאומי. ביום 6.11.06 הודיעה המשיבה למערער כי תביעתו הוגשה בחלוף שלוש שנים ממועד האירוע, ולכן דין תביעתו להידחות על הסף מחמת התיישנות.

מוסיף ב"כ המשיבה שמעיון בפרוט' דו"ח הביטוח הלאומי עולה כי מבחינה כירורגית-פסלטית ואורתופדית נקבעה למערער נכות צמיתה ביום 13.2.06, משמע, טרם חלוף שלוש שנים ממועד אירוע התאונה.

בטיעוניה המשפטיים מתבססת המשיבה על הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ועל פסק דינו של בית המשפט העליון מיום 21.5.08 בע.א. 1806/05 הראל נגד עז' דוד אמיתי ז"ל, בדברי כב' השופט א. רובינשטיין (דעת הרוב).

עוד טוענת המשיבה שאין מקום לאבחן בין הילכת אמיתי לבין המקרה שבפנינו, הואיל וכוונת פסק הדין בענין אמיתי היתה לקבוע הלכה עקרונית – כללית באשר לנטען בערעור, דהיינו, שהמערער פנה בכתב למשיבה, וכן פעמים נוספות טלפונית באמצעות רעייתו, והמשיבה טענה שעל המערער לפנות כשתינתן קביעתו הסופית של הביטוח הלאומי לגבי הנכות הצמיתה.

לטענת המשיבה בעיקרי הטיעון שלה, טענתו העובדתית של המערער איננה נכונה הואיל ושיחות כאלה כלל לא התנהלו, ויתר על כן בתצהירי העדות הראשית שהגישו המערער ורעייתו לבית משפט קמא (וכן בתגובה לטענת ההתיישנות בבית משפט קמא), לא נזכרו שיחות טלפון אלה ולא נטענה טענה מעין זו.

מוסיפה המשיבה וטוענת שהודאה בקיום זכות או מקצת הזכות, חייבת לעמוד הן בקריטריון של צורה ותוכן והן בקריטריון של מסמך בכתב.

בענייננו, כך נטען, דרישת הכתב לא התקיימה הואיל ולא התנהלה חלופת מכתבים בין הצדדים למעט המכתב הראשון מיום 14.7.03, והתשובה לו, ולא קיים שום מסמך שיש בו הודאה ברורה וחד משמעית המבטאת את הסכמת המשיבה להארכת תקופת ההתיישנות, בשיחות הטלפון (המוכחשות) אינן עומדות בתנאי הפסיקה לצורך הארכת תקופת ההתיישנות.

באשר לכותרת מכתבה של המשיבה מיום 14.7.03 (מבלי לפגוע בזכויות ובטענת ההתיישנות) מציין ב"כ המשיבה שבסעיף 9 של חוק ההתיישנות נקבע:
"הודאה" – למעט הודאה שהיה עימה טיעון התיישנות".

לכן, כך טוענת המשיבה, בהתאם לסעיף 9 של חוק ההתיישנות האמור במכתבה של המשיבה אינו מהווה הודאה במקצת הזכות, הואיל ובכותרת המכתב מופיע הכיתוב "מבלי לפגוע בטענת ההתיישנות".

מוסיף ב"כ המשיבה שאין להעלות על הדעת שהעובדה שחברת ביטוח מקבלת הודעה על אירוע תאונה ומבקשת מן המבוטח להמציא לה מסמכים רפואיים – תיראה כמסכימה להארכת תקופת ההתיישנות.

לכן, כך טוענת המשיבה, ובהתאם להילכת אמיתי, התיישנה תביעתו של המערער.

י. בדיון שהתקיים בפנינו ביום 12.1.10 חזרו בפנינו באי כח שני הצדדים בתמצית על טענותיהם.

המשיבה מתבססת בטיעוניה על הוראת סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח לפיה תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא 3 שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח.

עוד מתבססת המשיבה על הילכת אמיתי (ע.א. 1806/05, אתר "נבו" מיום 21.5.08), בה נקבע כי בתביעה לנכות צמיתה עקב תאונה יש להתחיל ולמנות את תקופת ההתיישנות מיום אירוע התאונה. בפיסקה 15 של עיקרי הטיעון טוענת המשיבה כי :

"עיקר חשיבותו של פסק דין אמיתי אינו בשאלה ממתי יש למנות את תקופת ההתיישנות (מועד התאונה או ההתגבשות), אלא עצם ההחלטה העקרונית בשאלה זו, קרי, להביא לוודאות, ולאחידות הפסיקה ולהימנע בדיוק מתגובות וטענות מסוג הנטען בתגובת המשיב....... נהפוך הוא, כל הקורא את פסק דין אמיתי יכול להיווכח כי השופטים הנכבדים ביקשו לצאת מגדר המקרה הספציפי ולקבוע הלכה עקרונית – כללית".

י"א. במקרה שבפנינו לא יכולה להיות מחלוקת על כך שמירוץ ההתיישנות אמור להתחיל ביום בו נפצע המערער בפיגוע, דהיינו, ביום 18.5.03, ותקופת ההתיישנות היתה למשך שלוש שנים מאותו תאריך, כפי שנקבע בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, וכפי שנקבע בפסיקה הנוהגת (הילכת אמיתי הנ"ל, וכן רע"א 7551/09 בן אבי נגד הראל חברה לביטוח, אתר "נבו", מיום 31.12.09).

השאלה שלמעשה עולה על הפרק בענייננו היא:
האם התנהלותה של המשיבה היתה כזו שמונעת ממנה להעלות כיום את טענת ההתיישנות? בכך עלינו לדון.

י"ב. לענין זה מן הראוי לבחון את עמדתה של הפסיקה בשאלה כיצד על המבטח לנהוג כלפי המבוטח ומה החובות המוטלות במערכת יחסים זו על המבטח.

בית המשפט העליון נתן דעתו על סוגיה זו ואנו מפנים לדבריו של כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר, בע.א. 4819/92, אליהו חברה לביטוח בע"מ נגד מנשה ישר, פ"ד מ"ט (2), 749, בעמ' 761:

”אולם בהקשר זה יש גם לשוב ולהזכיר שאחד מן הקווים המנחים בפרשנות של חוזה ביטוח הוא הגנה על הצד החלש בעיסקה (פרופ' ד' פרידמן ופרופ' נ' כהן, חוזים (אבירם, כרך א, תשנ"א) 59). הפסיקה הכירה זה כבר בפער ביחסי הכוחות שבין הצדדים לחוזה ביטוח וביטאה לא אחת הכרה זו בפרשנות שהחמירה עם החברה המבטחת על-מנת להגן על זכויותיו של הלקוח. במובן זה, עקרון ה-CAVEAT EMPTOR פינה מקומו לגישה המקפידה יותר עם הצד החזק לעיסקה...“

כמו כן כתב כב' השופט א. רובינשטיין ברע"א 10641/05 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' חביב אסולין (מיום 4.5.2006, בפיסקה ד(2)):

”הוראות החוק הנזכרות הן הוראות צרכנות מובהקות, שנקודת המוצא שלהן היא כי מערכת היחסים בין חברות הביטוח לבין המבוטחים מאופיינת בהיעדר שויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים ופערי מידע לטובת חברות הביטוח (רע"א 3128/94 אגודה שיתופית בית הכנסת רמת חן נ' סהר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(3) 281, 303 (השופט, כתארו אז, חשין); י' אליאס, תחולת המשפט הציבורי על חברות ביטוח, הפרקליט מה (תש"ס) 315, 317- 318). מגמתו הברורה של החוק היא לשמור על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השויון ביניהם (ע"א 391/89 וייסנר נ' אריה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(1) 837, 855 (השופטת נתניהו)).“
(ההדגשה שלנו).

בנוסף אנו מפנים לדבריו של פרופ' א. ידין, חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (התשמ"ד), בעמ' 18:

”חוק חוזה הביטוח נמנה עם החוקים שבהם מדינת סעד מודרנית באה לעזרת 'האיש הקטן', מעין חוק להגנת הצרכן בין שאר החוקים בעלי מגמה זו... מגמת הכללית של החוק היא לשמור על המבוטח בפני הכוח העדיף של המבטח ובפני הפעלה וניצול של עמדתו העדיפה. בלשון אחר: החוק בא לתקן, ולוּ במעט, את חוסר השוויון בין הצדדים לחוזה ביטוח. מגמה זו מתבטאת בהוראות השונות של החוק...“

כמו כן אנו מפנים לדבריה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה בע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' סיגלית קדוש (מיום 25.6.2007, בפיסקה 48 לפסק הדין):

”חוזה ביטוח הוא חוזה מיוחד שבו נדרשים שני הצדדים לנהוג במידה מירבית של הגינות ותום לב. חובות אלה חלות על המבטחים ועל המבוטחים, כאחד. דרישת תום הלב מצד המבוטח מתאפיינת בעיקר בדרישת הגילוי (סעיפים 6 ו-17 לחוק חוזה הביטוח). בצידה, קיימות חובות אמון ותום לב מוגברות על המבטח, שמקורן בעיקר בהוראות סעיפים 12 ו-39 לחוק החוזים. חובות אלה נובעות ממקורות שונים, ובהם, מאפייניו המיוחדים של תחום הביטוח, מעמדם המעין-ציבורי של המבטחים, פערי הכוחות בין המבטח למבוטח, והסטנדרטיזציה של חוזה הביטוח (י' אליאס דיני ביטוח (כרך א, תשס"ב), עמ' 110).“
(ההדגשה שלנו).

י"ג. האם בענייננו מילאה המשיבה אחר חובתה לפעול בתום לב בכל הנוגע לטיפולה בתביעתו של המערער – המבוטח החל מן המועד שבו נתקבלה אצלה פניית רעייתו של המבוטח בתאריך 14.7.03?

בהתאם לתנאי הפוליסה אמור המבטח לשלם למבוטח פיצוי בגין נכות צמיתה עקב תאונה (סעיף 3.1.2 של הפוליסה).

בפנייתה מיום 14.7.03 כתבה רעייתו של המערער למשיבה, כי המערער עדיין מטופל וטרם ידוע מה אחוזי הנכות שייקבעו לו. בתשובתה מאותו תאריך ציינה המשיבה שעל מנת שתוכל לטפל בתביעה היא מבקשת לשלוח אליה בהקדם פרוטוקול מלא של המל"ל ו/או חוות דעת של רופא מומחה הממליץ על אחוזי נכות צמיתה, וכן חומר רפואי רלוונטי למקרה.

בכותרת מכתבה הנ"ל של המשיבה נאמר: "מבלי לפגוע בזכויות ובטענת ההתיישנות".

י"ד. במכתבה מיום 6.11.06 הודיעה המשיבה למערער כי מעיון במסמכי התביעה עלה שחלפו למעלה משלוש שנים מאז קרות האירוע הביטוחי ובהתאם לסעיף 10.4 של הפוליסה "תקופת התיישנות של תביעה על פי פוליסה זו היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח". מטעם זה דחתה המשיבה את התביעה, דבר שהביא להגשת תביעתו של המערער לבית משפט קמא.

ט"ו. אנו סבורים שהתנהלותה של המשיבה אינה מאפשרת לה להסתמך בנסיבות אלה על טענת ההתיישנות.

כפי שציין כב' השופט א. רובינשטיין ברע"א 10641/05 שכבר נזכר לעיל, נקודת המוצא של חוק חוזה הביטוח היא שמערכת היחסים שבין המבטח לבין המבוטח מאופיינת בהעדר שיוויון מובנה, יחסי כוחות בלתי שקולים, ופערי מידע לטובת חברת הביטוח.
מגמתו הברורה של חוק חוזה הביטוח היא לשמור על המבוטח מפני כוחו של המבטח ולאזן את חוסר השיוויון ביניהם.

זו גם היתה עמדתו של כב' הנשיא (בדימוס) מ. שמגר בע.א. 4819/92, שכבר נזכר לעיל, בציינו שאחד הקווים המנחים בפרשנות של חוזה הביטוח הוא הגנה על הצד החלש בעיסקה. הפסיקה הכירה בפער זה שביחסי הכוחות וביטאה לא אחת הכרה זו בפרשנות שהחמירה עם המבטח כדי להגן על זכויותיו של הלקוח.

ט"ז. אנו סבורים שכאשר שיגרה המשיבה את מכתבה למערער ביום 14.7.03 וביקשה ממנו מסמכים רפואיים כדי שיהא באפשרותה לטפל בתביעתו, היא לא היתה יכולה להסתפק בכך שבכותרת המכתב ייאמר "מבלי לפגוע בזכויות ובטענת ההתיישנות", אלא במסגרת חובת תום הלב המוטלת על מבטח במערכת היחסים שבינו לבין מבוטח חובתה של המשיבה היתה לציין בגוף המכתב:
"ודע לך שתקופת ההתיישנות בהתאם לחוק חוזה הביטוח, ובהתאם לפוליסה, היא שלוש שנים ממועד התרחשות האירוע ותסתיים ביום 17.5.06".

לשון אחר: את מה שכתבה המשיבה במכתבה למבוטח – המערער מיום 6.11.06:
"בהתאם לסעיף 10.4 לפוליסה "תקופת ההתיישנות של תביעה על פי פוליסה זו היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח", היה על המשיבה לכתוב ולהודיע למבוטח – המערער כבר במכתבה מיום 14.7.03 שבו נתבקש המערער להמציא למשיבה מסמכים רפואיים לצורך טיפול בתביעתו, וזאת על מנת שהמבוטח יידע שההמתנה להמצאת המסמכים הרפואיים, בכל הנוגע לנכותו הצמיתה, מוגבלת על ידי הוראת תקופת ההתיישנות, ואילו כך נעשה, יכול היה המבוטח לכלכל את צעדיו, בין אם על ידי הגשת תביעה לבית המשפט בטרם חלוף תקופת ההתיישנות (ביחד עם בקשה להשהיית הדיון בתביעה), ובין אם בדרך של קבלת הסכמה מפורשת בכתב של המבטח להארכת תקופת ההתיישנות.

י"ז. ההערה שבכותרת המכתב, דהיינו, "מבלי לפגוע בזכויות ובטענת ההתיישנות" אין בה בנסיבות הענין שבפנינו, כדי למלא אחר חובת תום הלב המוטלת על המבטח במערכת יחסיו עם המבוטח, בזוכרנו שהמכתב לא נשלח לעורך דינו של המבוטח, ואף לא לסוכן הביטוח של המבוטח.

לגבי עורך הדין וסוכן הביטוח פועלת ההנחה שהם מודעים לתקופת ההתיישנות של שלוש שנים, ומודעים לפסיקה לפיה מירוץ ההתיישנות מתחיל ביום שבו התרחש האירוע הביטוחי, אך הנחה כזו אינה יכולה לפעול כשמדובר בפנייה של המבוטח עצמו ו/או רעייתו.

י"ח. ערים אנו לכך שבפוליסת הביטוח צויין בסעיף 13 כי תקופת ההתיישנות של תביעה על פי פוליסה זו היא 3 שנים מיום קרות מקרה הביטוח, אך ראוי לזכור שפוליסה זו תחילתה בתאריך 1.1.2000, כלומר, כמעט שלוש שנים ומחצה לפני האירוע הביטוחי.

עוד ראוי לזכור שפוליסה זו כוללת בתוכה לא מעט תנאים. ההוראה שבסעיף 13 בדבר תקופת התיישנות של שלוש שנים, איננה מובלטת ואיננה מודגשת, ולכן גם אין סיבה להניח שהמבוטח ו/או רעייתו היו מודעים לתקופת התיישנות זו.

דווקא משום כך חשוב היה שהמשיבה תיתן הדרכה מתאימה למבוטח על ידי הפנייתו המפורשת לכך שתקופת ההתיישנות היא שלוש שנים מיום קרות האירוע הביטוחי, דבר שלמרבה הצער לא נעשה.

י"ט. נזדמן לנו לפני זמן קצר להכריע בסוגיה של התיישנות תביעה בגין פוליסה לביטוח חיים, וכוונתנו לע.א. (מחוזי חיפה) 603/08, גיא גודס נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, (פסק דין מיום 10.1.2010).

באותו מקרה דחינו את הערעור ואישרנו את פסק דינו של בית משפט השלום אשר דחה את תביעתו של המערער על הסף מחמת התיישנותה. ואולם, במובחן מן המקרה שבפנינו, הרי שהמשיבה בענין גיא גודס שיגרה למבוטח בפנייתה אליו, בענין תאונה קודמת, מכתב שבו ביקשה לקבל את פרוטוקול המל"ל אך הוסיפה, שם:
"ולידיעתך, תביעה לנכות מתיישנת לאחר חלוף שלוש שנים מקרות האירוע התאונתי".
(עיינו בע.א. (חיפה) 603/08, שם, בעמ' 9 פיסקה ו').

מכאן, שהמבוטח בענין הנ"ל של גיא גודס, ידע, על יסוד מכתבה של המשיבה אליו בענין התאונה הקודמת, שתביעה לנכות מתיישנת בתום שלוש שנים להתרחשות האירוע התאונתי.

כ'. במקרה שבפנינו לא דאגה המשיבה להביא עובדה זו לידיעת המערער במכתבה אליו מיום 14.7.03, והסתפקה בהערה סתמית בכותרת "מבלי לפגוע בזכויות ובטענת ההתיישנות" הגם שכתיבת הסבר קצר ותמציתי שתקופת ההתיישנות לפי הפוליסה היא שלוש שנים מיום קרות מקרה הביטוח (בדיוק כפי שנכתב במכתב הדחייה מיום 6.11.06), אין בה כדי להטיל עומס בלתי סביר על מחלקת התביעות של המשיבה, ויתכן שהיה בכך כדי למנוע את כל השתלשלות העניינים המצערת עד הלום.

כ"א. טענה נוספת שהועלתה על ידי המשיבה (בסעיף א' (7) של עיקרי הטיעון) היא שמעיון במסמכי הביטוח הלאומי עולה שמבחינה כירורגית פלסטית ואורתופדית נקבעה למערער נכות צמיתה עוד בתאריך 13.2.06, משמע, טרם חלוף שלוש שנים מאירוע התאונה (נספח ו' במוצגי המשיבה).

ואולם, בהתאם לתנאי הפוליסה, הנכות שבגינה משלמת המשיבה היא נכות צמיתה עקב תאונה. כעולה ממכתב הביטוח הלאומי אל המערער, מיום 16.5.07, הנכות הצמיתה, של 78%, נקבעה למערער ביום 13.5.07, בתוקף מיום 1.1.07. כפי שהסביר המערער למשיבה במכתבו מיום 10.10.06, שאליו צורף דו"ח המל"ל הקובע נכות זמנית של 76% עד 31.12.06:

"לפי (ה)דו"ח הנ"ל יש אחוזי נכות צמיתה ויש אחוזים זמניים מאחר והפגיעה היא מורכבת, כל הנכויות הופכות לנכות זמנית ברגע שיש נכות זמנית במרכיב אחד".
(ההדגשה שלנו).

אין בדברינו אלה כדי לומר שהעובדה שהנכות הצמיתה נקבעה למבוטח על ידי הביטוח הלאומי בסופו של דבר לאחר חלוף מירוץ ההתיישנות יש בה כדי להאריך את תקופת התיישנות.


ברור הוא, שהמועד הקובע הוא התרחשות האירוע הביטוחי, וממנו ואילך יש למנות תקופה של שלוש שנים אלא אם קיימת הסכמה מפורשת של המבטח להארכת תקופת ההתיישנות.

כל שאמרנו לעיל לא בא אלא כתשובה לטענת המבטח שבחלק ממרכיבי הפגיעה של המבוטח נקבעו לו על ידי הביטוח הלאומי דרגות נכות צמיתה בטרם חלפה תקופת ההתיישנות, ואולם, כפי שהסביר המבוטח במכתבו מיום 10.10.06 "כל הנכויות הופכות לנכות זמנית ברגע שיש נכות זמנית במרכיב אחד".

ואכן, לפי מכתב הביטוח הלאומי מיום 16.5.07 הנכות הצמיתה, של 78%, נקבעה ביום 13.5.07, בתוקף החל מיום 1.1.07. לכן, אין מקום לטענת המשיבה כאילו היה באפשרותו של המבוטח להגיש את תביעתו בטרם חלוף מועד ההתיישנות (17.5.06), בזוכרנו שלפי תנאי הפוליסה (סעיף 3.1.2) הפוליסה מפצה בגין נכות צמיתה עקב תאונה.

כ"ב. על יסוד כל האמור לעיל סבורים אנו שבנסיבות הענין שבפנינו, אין המשיבה יכול לחסות בצל קורתה של טענת ההתיישנות. לכן, יש לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא ולהחזיר את התיק לדיון בפני בית משפט קמא על מנת שהתובענה תתברר לגופו של ענין, וכך אנו אכן מחליטים.

אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערער שכר טרחת עו"ד (בשתי הערכאות ביחד) בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, וכן תחזיר המשיבה למערער את אגרת הערעור.

הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער עבור המערער.

כ"ג. לאחר שעיינו בחוות דעתה של חברתנו הנכבדה, השופטת י. וילנר, אנו רואים לנכון להתייחס לאמור בסעיף 1 של חוות דעתה.

אין בידינו לקבל את עמדתה של חברתנו, השופטת י. וילנר, לפיה הנחת המוצא היא כי הוראות החוק הן בידיעתו של כל אדם. בוודאי שהנחת מוצא זו אינה מתיישבת עם ידיעת חוק שהכרתו תלויה בבקיאות בתחומים משפטיים ספציפיים.
משעסקינן, למשל במקרה שבפנינו, בסוגיית ההתיישנות, איננו סבורים שניתן להניח כנקודת מוצא שמי שאיננו משפטן יודע בהכרח מהו אורך תקופת ההתיישנות בגין תביעה כספית רגילה, וזאת במובחן מן ההתיישנות בתביעה כספית לפי חוק חוזה ביטוח.
והאם מי שאיננו משפטן יודע בהכרח להבחין בין תקופת ההתיישנות שבתביעה כספית, לבין תקופת ההתיישנות במקרקעין, והאם יוכל הוא לדעת מהו אורך תקופות ההתיישנות שבחוק הנכים (תגמולים ושיקום), ובחוק הביטוח הלאומי?

כמו כן, נדגיש שלא קבענו בחוות דעתנו שהמבטחת חייבת כדבר שבשגרה לידע את המבוטח בעת פנייתו אליה מהו מועד חלוף תקופת ההתיישנות, ואין המדובר בחובה גורפת המוטלת על המבטחת, כפי שכותבת חברתנו.

כפי שהסברנו בחוות דעתנו חובתה של המשיבה, בנסיבות העניין שבפנינו, נובעת מכך שבכותרת מכתבה למערער מיום 14.7.03 נכתב "מבלי לפגוע בזכויות ובטענת ההתיישנות", ובהמשך, משחלפה תקופת ההתיישנות, העלתה המשיבה את הטענה שתקופת ההתיישנות חלפה, וזאת מבלי שטרחה להסביר למערער, שלא היה מיוצג לא על-ידי עו"ד ולא על-ידי סוכן ביטוח, מהי המשמעות של "תקופת ההתיישנות".

המשיבה חייבת בנסיבות אלה להסביר למבוטח שלה את משמעות תקופת ההתיישנות, על מנת שהמבוטח יידע, מבעוד מועד, ש"מירוץ ההתיישנות" התחיל, וזאת בהתבסס על חובת תום הלב ועל המגמה של חוק חוזה ביטוח להגן על זכויותיו של המבוטח, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בפסיקה, וכפי שפירטנו בפיסקה י"ב של חוות דעתנו.

                       
י' גריל, שופט, ס. נשיא[אב"ד] ע' גרשון, שופט                     

השופטת יעל וילנר:
אני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעו חבריי הנכבדים בחוות דעתם.

אף דעתי היא כי המבטחת פעלה בניגוד לחובת תום הלב המוגברת החלה על הצדדים לחוזה ביטוח, אולם טעמיי לכך שונים.

1.           אני סבורה כי הקביעה, שככלל, חובה על המבטחת ליידע את המבוטח בעת פנייתו אליה מהו מועד חלוף תקופת ההתיישנות, היא בעייתית. קביעה זו אינה מתיישבת עם הנחת המוצא כי הוראות החוק הן בידיעתו של כל אדם. לטעמי, בהעדר הוראה שבדין, אין מקום להטיל חובה גורפת על המבטחת, ליידע את המבוטח בנוגע להוראות החוק הרלוונטיות בכלל ובנוגע לדיני ההתיישנות בפרט.

2. אכן, טוב הייתה עושה המבטחת לו הייתה מיידעת , ככלל, את ציבור המבוטחים מתי צפויה להסתיים תקופת ההתיישנות – ראו בעניין זה דעתה של כב' השופטת ע. ארבל (בדעת מיעוט) בפס"ד אמתי לעיל "אמנם, את הקושי בדבר ציפיותיו הסבירות של המבוטח ניתן לפתור על ידי פרשנות חובות הגילוי של חברות הביטוח. במסגרת חובות אלו יתכן וניתן לחייב את המבטח להזהיר את המבוטח, שעה שהוא מדווח לחברת הביטוח אודות מקרה הביטוח, על תקופת ההתיישנות המקוצרת החלה על תביעות לתגמולי ביטוח" (פסקה 11 לפסק דינה).

כן ראו טיוטת חוזר של המפקח על הביטוח בנוגע לכללים לבירור וליישוב תביעות מיום
20 במאי 2007 (חוזר גופים מוסדיים 2007-59):

"8. הודעה בדבר התיישנות תביעה
(א) כל הודעה לפי סעיף 7 תכלול פסקה המציינת בהבלטה מיוחדת את המועד הצפוי להתיישנות התביעה בהתאם להוראות הדין הרלוונטיות, וכן שהגשת התביעה לגוף מוסדי, ככלל, אינה עוצרת את מרוץ ההתיישנות.
(ב) יראו את הגוף המוסדי כמי שהסכים שתקופות הזמן הנוספות להמשך הבירור לא יובאו במניין תקופות ההתיישנות, בהתקיים אחד מאלה:
(1) הוא לא מסר הודעת תשלום, הודעת תשלום חלקי או הודעת דחייה בתוך 30 ימים מהיום שהיו בידיו כל המידע והמסמכים שנדרשו מהתובע לשם בירור התביעה.
(2) הוא לא מסר הודעת המשך בירור או הוא לא מסר הודעת המשך בירור כל 30 ימים כאמור בסעיף 7(ד)(3).
(3) הוא לא ציין, במהלך 6 חודשים שקדמו למועד הצפוי להתיישנות התביעה, בהודעת המשך בירור את כל המידע והמסמכים הנוספים הנדרשים מהתובע לשם בירור התביעה כאמור בסעיף 7(ד)(2).
(4) הוא לא ציין בהודעת המשך בירור בהבלטה מיוחדת את המועד הצפוי להתיישנות התביעה כאמור בסעיף קטן (א)".

טיוטה זו טרם גובשה לחוזר סופי, ולפיכך, כל עוד המצב הנוהג בעינו עומד, הרי שעל פי הדין המצוי להבדיל מהדין הרצוי, הימנעותה של המבטחת מליידע את המבוטח בדבר מועד חלוף תקופת ההתיישנות, אינה מהווה הפרת חובת הגילוי והתנהגות שלא בתום לב – אלא, במקרים מיוחדים כאשר הימנעות זו יכולה להטעות את המבוטח, כפי המקרה שלפנינו.

במקרים אלה, בהם עושה המבטחת שימוש שלא בתום לב בזכות הדיונית של ההתיישנות, מנועה היא מלהסתמך על טענת ההתיישנות מכוחה של עילת ההטעיה ומכוחם של דיני המניעות, ויתכן אף מכוח דוקטרינת הויתור.

שימוש בתום לב בזכות שבדין

3. "עקרון תום-הלב קובע כי השמירה על האינטרס העצמי צריכה להיות הוגנת ותוך התחשבות בציפיות מוצדקות ובהסתמכות ראויה של הצד האחר. אדם לאדם - לא זאב, ולא מלאך; אדם לאדם - אדם"  (דברי כב' השופט ברק ברע"א 6339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279), 23.12.99

4. על פי סעיף 61(ב) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג - 1973, הוחל עקרון תום הלב גם על פעולות משפטיות וחיובים שאינם נובעים מחוזה, לרבות שימוש בזכות שמקורה בדין.

ראו דברי כב' השופט אלון בבג"צ 566/81 עמרני נ' בית הדין הרבני הגדול פ"ד לז (2) 1, מיום 7.9.82 בעמ' 10-9:

"סעיף 39 האמור אמנם מטיל את חובה לנהוג בתום לב לגבי שימוש בזכות הנובעת מחוזה, אך לאור הוראות סעיף 61(ב) לחוק הנ"ל משמשות ההוראות שבסעיף 39 - "ככל שהדבר מתאים לענין ובשינויים המחוייבים" - כעקרון התנהגות וכמדיניות משפטית מחייבים לעניין פעולות משפטיות וחיובים שבכלל המערכת המשפטית בישראל".

כן ראו: א. ידין חוק חוזה הביטוח, התשמ"א - 1981 (בעריכת גד טדסקי, 1984), 21:

"לפי נוסחו המילולי מתייחס אמנם אותו סעיף [סעיף 39 לחוק החוזים] רק לחיובים ולזכויות הנובעים מחוזה. אבל סבורני שלא יהיה זה נכון להאחז במילה "חוזה" ולשלול הפעלה רחבה יותר של הסעיף. במידה של דרך מקובלת ותום לב" היא מידה בסיסית שהמחוקק הישראלי אימץ, והבלטתה בחוק החוזים רחוקה מלמצות אותה. וכבר מצא בית המשפט העליון לנכון להרחיב אותה בכיוונים שונים, כגון על התנהגותן של רשויות ציבוריות ביחסיהן אל האזרח, אף אם אין ביניהן קשר חוזי כלשהו. לכן סבורני שאין מניעה להיזקק למידה זו גם בפירוש של חוקים ובפירוש של חיובים וזכויות הנובעים מחוק." (הדגשה שלי י.ו).

5. החלת עקרון תום הלב על שימוש בזכות שמקורה בדין כוללת אף שימוש בזכות דיונית המוקנית בחוק, כמו טענת ההתיישנות. לפיכך, אין מניעה להחיל את עיקרון תום הלב כמחסום בפני העלאת טענת ההתיישנות.

ראו בש"א 6479/06 בנק דיסקונט לישראל נ' שנפ, מפי כבוד הנשיאה ביניש (ניתן ביום 15.1.07) בפסקה 4 לפסק הדין:

"עקרון תום-הלב מהווה עקרון-על בשיטתנו המשפטית "אשר מצודתו פרושה... על כלל המערכת המשפטית בישראל" (דברי השופט אלון בע"א 700/81 פז נ' פז, פ"ד לח(2) 736, 742). מעקרון זה נגזר כי על בעלי הדין להפעיל את הזכויות והחיובים המעוגנים בכללי הפרוצדורה האזרחית בדרך מקובלת ובתום-לב. .." (ההדגשה שלי, י.ו.)

(כן ראו דברי כב' השופט ברק בבר"ע 305/80 שילה ואח' נ' רצקובסקי ואח', פ"ד לה (3) 449, 461; ר"ע 218/85 אריה חברה לביטוח נ' שטמר, פ"ד לט (2) 452; תא (ת"א) 28651/01 בדיר מונעם נ' אריה חברה לבטוח בע"מ מיום 4.1.2004).

6.         לאור האמור, ברי כי טענת ההתיישנות, שהיא כאמור דיונית במהותה, כפופה לחובה לנהוג בתום לב ובהגינות.

מן הכלל אל הפרט

7.           יישום הלכות אלה על ענייננו מוליך למסקנה כי העלאת טענת ההתיישנות על ידי המבטחת, בנסיבות המקרה שלפנינו, מהווה חוסר תום לב ושימוש לרעה בזכות דיונית, החוסם את המבטחת מלהסתמך על טענת ההתיישנות.

8. כפי שתואר על ידי חבריי הנכבדים בחוות דעתם, המבוטח נפגע בפיגוע חבלני בגבעה הצרפתית בירושלים ביום 18.5.03. פציעתו הייתה קשה ורב מערכתית והוא היה מאושפז בבית החולים כשישה שבועות. נוכח פגיעתו הקשה של המבוטח, רק ביום 13.5.07 נקבעה למבוטח נכות צמיתה בשיעור של 100%.

           חודשיים לאחר הפיגוע פנתה רעיית המבוטח במכתב למבטחת בו ציינה כי המבוטח עדיין מטופל וטרם ידוע מה אחוזי הנכות שייקבעו לו.

בתשובתה ציינה המבטחת שעל מנת שתוכל לטפל בתביעה היא מבקשת כי יומצא לה, בין היתר,  חוות דעת רפואית הקובעת אחוזי נכות צמיתה (ו/או פרוטוקול מלא של המל"ל)

9.          הנחיות אלה היו ברורות והגיוניות - על מנת שהמבטחת תבחן את תביעתו של המבוטח, עליו להצטייד בחוות דעת רפואית הקובעת כי נותרה לו נכות צמיתה המהווה את הרכיב העיקרי בקביעת גובה התגמולים להם זכאי המבוטח על פי הפוליסה. בהתאם להנחיה זו, אך סביר הוא כי המבוטח הניח בתום לב כי כל עוד לא התגבש מצבו הרפואי, לא תידרש המבטחת לתביעתו. כפי הבנתו הטבעית, עליו לשוב בפנייתו אל המבטחת רק לאחר שמצבו יתייצב וניתן יהיה להציג חוות דעת הממליצה על אחוזי נכות צמיתה או פרוטוקול מלא של המל"ל בעניין זה.

לפיכך, אכן שב המבוטח ופנה למבוטחת רק לאחר שנקבעה לו נכות צמיתה, כאשר לדידו, הוא נהג כך בהתאם להוראותיה הברורות של המבטחת.

10. אני סבורה כי הנחייתה של המבטחת כי על המבוטח להצטייד בחוות דעת בנוגע לאחוזי נכות צמיתה, נטעה בלבו את האמונה והמחשבה המתבקשת, כי כל עוד לא מתגבש מצבו לכדי נכות צמיתה, לא תבחן המבטחת את תביעתו. במצב דברים זה, הניח המבוטח, בצדק, כי המבטחת לא תעורר את טענת התיישנות, עד להתייצבות מצבו הרפואי.
לפיכך, משהנחיותיה הברורות של המבטחת להמצאת חוות דעת הקובעת נכות צמיתה, יצרו מצג כי אין בכוונתה של המבטחת לעורר טענת התיישנות, ומשהסתמך המבוטח על מצג זה ושינה את מצבו לרעה בהימנעותו בכל אותה תקופה מהגשת תביעה, מנועה המבטחת מלהסתמך על טענת ההתיישנות, הן מכוח עילת הטעייה והן מכוח דיני ההשתק, מחמת מצג שווא.

ראו דעתו של ז. יהודאי, דיני ההתיישנות בישראל, כרך א', 231):
"...יצויין כי לא תישמע טענת התיישנות מפי הנתבע, אשר, תוך כדי תקופת ההתיישנות, במעשיו או בהודעותיו, השפיע על התובע להשהות את ההליכים......בית המשפט לא יזקק לטענת התיישנות מצד נתבע, כאשר זה האחרון בהודעה או בשתיקה, לפי המקרה, נטע בלבו של התובע את האמונה, שאין בכוונתו לעורר טענת התיישנות""

כן ראו י. אליאס דיני ביטוח, 2009 כרך ב' עמ' 1475:

"האם חלה חובה על המבטח לגלות למבוטח המוסר הודעה על קרות מקרה הביטוח את מועדי ההתיישנות של התביעה. נראה כי בכל מקרה שבו קיים פער בין הציפייה הסבירה של המבוטח ביחס לתקופת ההתיישנות של התביעה לבין תקופת ההתיישנות בפועל, יהיה על המבטח להבהיר למבוטח אימתי מסתיים מרוץ ההתיישנות של התביעה. כך יהיה למשל, כאשר ציפייתו של מבוטח בביטוח נכות מתאונה, שלפיה מרוץ ההתיישנות של תביעתו יתחיל רק עם התגבשות הנכות, אינה עולה בקנה אחד עם המצב המשפטי בפועל שלפיו מרוץ ההתיישנות מתחיל במועד התאונה".

כן ראו בדומה בר"ע (י-ם) 716/03 הדר חברה לביטוח נ' דהאן מיום 12.5.03, שם נקבע כי הודעת המבטחת כי היא ממתינה בבירור התביעה עד לסיום חקירת המשטרה, חוסמת אותה מלהעלות טענת ההתיישנות עקב חובתה לנהוג בתום לב (כן ראו כב' השופטת ז. אגי, בבש"א (שלום-ת"א-יפו) 121994/01 כהן נ' "כלל" חברה לביטוח בע"מ תק-של 2002(1) 1, עמ' 3).

11.       מהאמור עולה כי לו טרחה המבטחת להוסיף למכתבה, בהבלטה, כי על אף שלא ניתן לבחון את התביעה טרם קביעת נכות צמיתה, תעמוד היא על טענת ההתיישנות, תוך ציון המועד לחלוף תקופת ההתיישנות, שאז הייתה נוהגת בהגינות כלפי המבוטח ומונעת הטעייתו.

כך נהגה חברת ביטוח במקרה אחר שהתעורר לפנינו אותו הזכירו חבריי - ע.א. (חיפה) 603/08, גיא גודס נגד כלל חברה לביטוח בע"מ, מיום 10.1.2010, שם, בשונה מהמקרה שלפנינו, הוסיפה המבטחת במכתבה למבוטח בו ביקשה לקבל חוות דעת על נכות צמיתה את המשפט הבא:
      
"ולידיעתך, תביעה לנכות מתיישנת לאחר חלוף שלוש שנים מקרות האירוע התאונתי". (שם, עמ' 9 פיסקה ו').

ואכן, בין היתר, לאור תוספת זו הגענו שם למסקנה כי המבטחת אינה מנועה מלהעלות את טענת ההתיישנות (אומנם במקרה אחר שארע לאחר מכן).

12. אעיר כי אומנם המבטחת בענייננו הוסיפה בכותרת מכתבה הנ"ל (ולא בגוף המכתב) "מבלי לפגוע בזכויות ובטענת ההתיישנות".  אלא, שבעניין זה מצטרפת אני לעמדת חבריי (סעיף י"ז לחוות דעתם) כי אין בהערה זו בנסיבות העניין שלפנינו, כדי למלא אחר חובת תום הלב המוטלת על המבטחת, במיוחד בשים לב לכך שהמכתב נשלח למבוטח שאינו משפטן ואינו בהכרח מבין משמעות הערה זו.

כאמור, אני סבורה כי מתן הנחיה למבוטח להמציא חוות דעת הקובעת נכות צמיתה, מחייב את המבטחת להוסיף להנחיה זו, באופן ברור, בהבלטה, כי דרישה זו לא תמנע את התיישנות התביעה.

13. משנמנעה המבטחת בענייננו מלציין מפורשות כי דרישתה לקבלת חוות דעת הקובעת נכות צמיתה לא תמנע ממנה בבוא היום לטעון להתיישנות התביעה, מנועה היא כיום מלטעון להתיישנות התביעה. אני סבורה כי עמידה על טענת ההתיישנות שעה שהמבוטח הסתמך על הנחייתה ופעל על פיה, מהווה שימוש בזכות הדיונית שלא בתום לב ובחוסר הגינות.

14.         אעיר לבסוף, כי אף אם מלכתחילה נהגה המבטחת בתום לב והטעייתו של המבוטח לא נעשתה ביודעין, אין בכך כדי לאפשר לה כיום להסתמך על טענת ההתיישנות. הטעייה, אף אם אינה ביודעין, מהווה מחסום ומונעת את השימוש בזכות ההתיישנות. ראו דבריו של שחר ולר, ביטוח, כרך ראשון (בעריכת א' זמיר, א.מ. ראבילו, ג' שלו, 2005), עמוד 676:

"מבטחת המטעה את המבוטח לחשוב שתביעתו תידון באופן ענייני ובכך מונעת ממנו להחליט כיצד לפעול לשם מימוש זכותו  - לא תוכל לטעון לאחר מעשה שהתובענה התיישנה. לעניין זה די בהטעייה בתום לב. אין לצפות מן המבוטח שיראה כי ההטעייה היתה ביודעין. יש להתחשב בהקשר זה בהבדל שבין מבטחות לבין מתקשרים אחרים: כמעט תמיד נהנית המבטחת מיתרון על המבוטח בכל הקשור לזכויותיו על פי הפוליסה ולהכרת דיני ההתיישנות. "

16.          סיכומו של דבר - התנהגות המבטחת מהווה חוסר תום לב עת גרמה למבוטח לסמוך על כך שהטיפול בתביעתו מותנה בקבלת חוות דעת הקובעת נכות צמיתה, ולא ציינה בפניו, באופן ברור ומפורש, כי על אף תנאי זה, תעמוד היא על טענת ההתיישנות. בנסיבות אלה, עושה המבטחת שימוש שלא בתום לב בזכות דיונית, שתוצאתו – מניעות מלהעלות את טענת ההתיישנות.

17.        והערה לסיום – מתקשה אני לקבל את עמדתה של המבטחת כי לא מוטלת עליה החובה לשלם למבוטח את הגמלאות מחמת התיישנות. חובה על פי דין - ניחא, אך האם לא קיימת חובה מוסרית?

כשלעצמי, אני סבורה כי גוף ציבורי פיננסי כמו חברת ביטוח אשר נמנע מלשאת בחוב בו הוא מודה מחמת זכות דיונית כמו התיישנות (במקרים בהם המבוטח פנה למבטחת במועד ולא ישן על זכויותיו), מתנהג בחוסר הגינות ובחוסר תום לב. אדגיש כי טענת ההתיישנות היא דיונית גרידא ואינה מאיינת בשום פנים את הזכות לגופה, באופן שהחוב למבוטח עומד בעינו ואינו נמחק.

כך בענייננו, המבטחת מודה כי למבוטח נותרו 42.4% אחוזי נכות צמיתה. לפיכך, זכאי המבוטח על פי הפוליסה לסכום של 175,000 ₪. סכום זה אינו שנוי אם כן במחלוקת. אף על פי כן, נתלית המבטחת בטענת ההתיישנות אשר כאמור אינה מאיינת את החוב. התנהגות זו, לדידי, אינה מתיישבת עם חובת תום הלב, הגינות והוגנות.

18. בשים לב לכל האמור לעיל, אף אני סבורה כי יש לקבל את הערעור תוך חיוב המבטחת בהוצאות כמפורט בחוות דעתם של חבריי הנכבדים.

     
י' וילנר, שופטת      



התוצאה היא שהוחלט לקבל את הערעור, לבטל את פסק דינו של בית משפט קמא, ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא על מנת שהתובענה תתברר לגופו של ענין.

אנו מחייבים את המשיבה לשלם למערער שכר טרחת עו"ד (בגין שתי הערכאות ביחד) בסכום של 10,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, שישאו הפרשי הצמדה למדד וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל, וכן תחזיר המשיבה למערער את אגרת הערעור.

הפקדון, ככל שהופקד, יוחזר על ידי מזכירות בית המשפט לידי ב"כ המערער עבור המערער.



(בשים לב לתוצאה לא ראינו מקום להיזקק לבקשתו של המערער מיום 21.4.2010 להוספת נתון, ואף לא לתגובתה של המשיבה ביחס לבקשה זו).

ניתן היום, י"ג באייר תש"ע, 27 באפריל 2010, בהעדר הצדדים.



                             
י' גריל, שופט, ס. נשיא[אב"ד] ע' גרשון, שופט י' וילנר, שופטת                          



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח סחר

  2. ביטוח כפל

  3. פיצויים מחברת הביטוח

  4. זיקת ביטוח

  5. ביטוח צאן

  6. ביטוח חסר

  7. ביטוח יתר

  8. ביטוח שמשות

  9. תביעות נגד חברת ביטוח

  10. זיקה ביטוחית

  11. ביטוח רבדים

  12. ביטוח הבריאות בישראל

  13. חוק המפקח על הביטוח

  14. תביעת ביטוח תאונת דרכים

  15. ביטוח הסעה בשכר

  16. ביטוח טלוויזיה

  17. ביטוח צמחי נוי

  18. עורך דין תביעות ביטוח

  19. הצתת רכב - ביטוח

  20. ביטוח הצתה מכוונת

  21. שיטת סכומי הביטוח

  22. ביטוח גניבה במפעל

  23. שיעור מתאים ביטוח

  24. ביטוח שמשות לרכב

  25. מתי יש כפל ביטוח

  26. ביטוח גניבת סחורה

  27. הכנסה לצורך ביטוח

  28. עורך דין ביטוח ימי

  29. כיסוי ביטוחי להצתה

  30. ביטוח אובדן תכשיטים

  31. ביטוח סחורה בהעברה

  32. ביטוח אובדן יהלומים

  33. עורך דין חברת ביטוח

  34. גניבת תוכנה – ביטוח

  35. שווי רכב לצורך ביטוח

  36. ביטוח די וי די לרכב

  37. תאונה לאחר הצעת ביטוח

  38. ביטוח סוציאלי גרמניה

  39. ביטוח גניבת רדיו לרכב

  40. ביטוח נזילת שמן מנוע

  41. ביטוח עסק מפני גניבה

  42. התיישנות תביעת ביטוח

  43. ביטוח גניבת חלקים מרכב

  44. ביטוח סוציאלי מגרמניה

  45. ביטוח הסעת נוסעים בשכר

  46. חובת ביטוח שחקני כדוריד

  47. הסתרת מידע מחברת הביטוח

  48. תאונת דרכים - חוקרים חברת ביטוח

  49. ביטוח ציוד תאורה והגברה

  50. ביטוח נזקי עבודות שיפוץ

  51. ביטוח גניבת טייפ של רכב

  52. ביטוח משלים - תאונת עבודה

  53. רכב טוטלוס משועבד - ביטוח

  54. תביעה לתשלום עמלות ביטוח

  55. תביעת ביטוח נסיעות לחו''ל

  56. תשלום תגמולי ביטוח באיחור

  57. ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח

  58. תאונה מיד לאחר חידוש ביטוח

  59. העברת זכויות ביטוח לאדם אחר

  60. ביטוח פלסטיני - ביטוח ערבי

  61. תשלום השתתפות רכב ללא ביטוח

  62. ביטוח לאחר קרות מקרה הביטוח

  63. הסתרת מידע רפואי מחברת ביטוח

  64. ביטוח סחר רכב - תאונת דרכים

  65. ניסיון להונות את חברת הביטוח

  66. מסירת גרסה שקרית לחברת ביטוח

  67. שקר לביטוח לגבי זהות נהג הרכב

  68. מערכת מיגון לרכב כתנאי לביטוח

  69. החזר כספי ביטוח עקב מעשה מרמה

  70. ייצוג ע''י עו''ד של חברת הביטוח

  71. חובת וידוא אקטיבית של חברת ביטוח

  72. ביטוח אובדן תכשיטים במהלך פיקניק

  73. הפסקת ביטוח בריאות לישראלי בחו''ל

  74. חובת המבוטח להודיע על מקרה ביטוח

  75. תגמולי ביטוח בגין שני מקרים שונים

  76. החובה לשמור תכשיטים בכספת - ביטוח

  77. ? תאונת דרכים - שתי חברות ביטוח – מי ישלם

  78. האם חוק ההגבלים העסקיים חל על ענף הביטוח

  79. תביעה נגד סוכנות ביטוח - התיישנות

  80. פיצויים מחברת ביטוח בגין פגיעה ביד

  81. מימון הוצאות מד''א ע''י חברת ביטוח

  82. ביטוח נהג מתחת לגיל 24 תאונת דרכים

  83. ביטוח רפואי לערבי שאינו תושב ישראל

  84. פיגור בהפרשות לביטוח על ידי המעביד

  85. חתימה על הצעת פיצוי של חברת ביטוח

  86. ביטוח ציוד צילום מקצועי מפני גניבה

  87. סירוב חברת הביטוח לשלם מחיר מחירון

  88. דחיית כיסוי ביטוחי בגין תאונה עצמית

  89. החלפת חברת ביטוח - קטיעת רצף ביטוחי

  90. העדר כיסוי ביטוחי עקב אזעקה לא תקינה

  91. אי דיווח על תאונת דרכים לחברת הביטוח

  92. מחיקת סעיפים מכתב ההגנה של חברת ביטוח

  93. ביטוח אובדן יכולת לעבוד בעבודה הקודמת

  94. הגשת תביעת ביטוח לאחר מועד ההתיישנות

  95. הכחשת חברת הביטוח התרחשות תאונת דרכים

  96. האם צריך לצרף את חברת הביטוח כנתבעת ?

  97. טוטאל לוס רכב - סירוב חברת הביטוח לשלם

  98. פירוט ספציפי במכתב דחייה של חברת ביטוח

  99. חובת ביטוח עובדי מוסדות ההסתדרות הכללית

  100. דחיית כיסוי ביטוחי בגין אי הפעלת אזעקה

  101. דחיית כיסוי ביטוחי בגין תאונה באתר בניה

  102. תאונת דרכים ''מבוימת'' לטענת חברת הביטוח

  103. הארכת תקופת התיישנות במכתב של חברת ביטוח

  104. חובת חברת הביטוח ליידע על מועד ההתיישנות

  105. תשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כללי של רכב

  106. חובת חברת הביטוח לפרט מלוא נימוקי הדחייה

  107. בקשה לצירוף המדינה לדיון בחוק ביטוח בריאות

  108. התחייבות כספית מחברת הביטוח למימון בדיקות

  109. תביעה נגד חברת הביטוח של הנהג ולא נגד הנהג

  110. דחיית כיסוי ביטוחי בגין התקנת סוג אזעקה שונה

  111. המילים ''מבלי לפגוע בזכויות'' במכתב חברת ביטוח

  112. התחייבות כיסוי טיפולי שיקום תאונת דרכים ע"י חברת ביטוח

  113. תאונה לפני כניסת ביטוח אובדן כושר עבודה לתוקף

  114. ערעור חברת ביטוח על גובה הפיצויים בתאונת דרכים

  115. תביעת לשיבוב הסכום אותו שילמה חברת הביטוח של רכב

  116. פלסטין חברה לביטוח - סירוב לפצות על תאונת דרכים

  117. מימון בית אבות ע''י חברת הביטוח לאחר תאונת דרכים

  118. חברת הביטוח טענה כי תאונת הדרכים הייתה למעשה תחרות

  119. האם העברת בעלות שוללת אוטומטית זכות לתגמולי ביטוח ?

  120. טענות דחיית ביטוח שלא חייבים להעלות בהזדמנות הראשונה

  121. חברת הביטוח סירבה לשלם שווי רכוש שנגנב לפי דו"ח סוקר

  122. ביטוח אובדן כושר עבודה - ערעור חב' הביטוח על פסק דין

  123. חברת הביטוח חייבת לנמק את סיבת הדחייה של כיסוי ביטוחי

  124. ערעור: חברת הביטוח טענה כי המבוטח שיתף פעולה עם הגנבים

  125. אישור על עבר ביטוחי בגין שלוש השנים שקדמו לתחילת הביטוח

  126. החזרת סכומים ששולמו ביתר - תביעת חברת ביטוח נגד המל''ל

  127. פריצה לדירה: ביטוח all risk (כל הסיכונים) - אי הפעלת אזעקה

  128. סעיף 29 לחוק חוזה ביטוח - כיסוי ביטוחי בשל חריגה מתנאי הביטוח

  129. ההבדל בין מכתב חברת ביטוח ישירות למבוטח לבין מכתב לעורך דינו

  130. מכתב דחיית כיסוי ביטוחי: חובת חברת הביטוח לפרט ולפרש את הנימוקים לדחייה

  131. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון