עיקרון היידוע בבסיס תיקון חוק הערבות: חובות היידוע מושתתות על דיני החוזים ועקרון תום הלב, וכאשר החובה האמורה נוגעת לצרכנים, מטיל הדין חובת גילוי נרחבת יותר. עקרון תום הלב (סעיף 12 לחוק החוזים חלק כללי) מטיל אף הוא חובה מרכזית על צד לחוזה, המבוסס על עקרונות של הגינות ותום לב בין הצדדים, יצירת תשתית עובדתית נסיבתית נדרשת לממש ציפיות סבירה של הצדדים. כאשר יש יחסי אמון, ולאחד הכוח והשליטה על זולתו (למשל: יחסי בנק-לקוח) חלה חובת הגילוי המוגברת וזו חלה גם ביחסי בנק-ערב (ראה רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נג(4) 804). עקרון היידוע בתיקון תשנ"ב של חוק הערבות מקורו בדיני החיובים, והתיקון תשנ"ח החיל חובת גילוי רחבה יותר שהייתה לה משמעות צרכנית (בר-קהן, ערבות, שם 411, 412). מכאן שחוק הערבות הדגיש מאוד את עקרון היידוע, בצורה מקיפה ורחבה ביותר. בדיקת החלתו של עקרון היידוע - בין אם מדובר במעמד של ערב ובין אם במעמד של לווה - יכול וצריך שתעשה באופן דווקני במישור העובדתי ובטרם תיבחן נפקות משפטית של הסדר כזה או אחר. אם נפנה לתיקון חוק הערבות, נראה כי אחת מבעיותיו של חוק הערבות קודם לתיקון תשנ"ב היה העדר יישומו של עקרון היידוע. הערב עליו היה מוטל החיוב המשני לערוב להלוואה של החייב העיקרי, חסר היה המידע שהיה נדרש לו ושחובה הייתה להביא לידיעתו, והוא ידע המתייחס לפחות לשלושה שלבים: עדכון בשלב המקדמי - מסירת פרטים מלאים טרם קיבל על עצמו את מעמד הערב, עקרון העדכון - יידוע בנוגע לעדכון בקשר לעקרון ההפטר ועקרון היידוע המאוחר לאחר קיום החיוב על ידי החייב העיקרי (ראה ד"ר רוי בר-קהן, עו"ד ערבות (תשס"ו-2006, 375) ערבות