ככלל אין לאפשר העלאת טענות חדשות בשלב הערעור אם אלה לא עלו ולא נדונו בערכאה הדיונית, ובמיוחד כאשר מדובר בטענות עובדתיות או טענות המשלבות פן עובדתי ופן משפטי. זאת משום ששאלות מסוג זה, אין אפשרות לבררן כהלכה בלא תשתית ראייתית, אותה ניתן להניח בערכאה הראשונה בלבד (ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432). אמנם, יתכנו מקרים, שבהם תהיה ערכאת הערעור, נכונה לסטות מאותו הכלל ולפתוח את הדלת לטענות חדשות, וזאת כאשר מדובר בטענות משפטיות גרידא או בטענות הנשענות, על נתונים עובדתיים שהוכחו ובהסקת מסקנות מאותם נתונים. ראו ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(2)589, בעמ' 595, שם כתב השופט בך: "כאשר מדובר בטענות משפטיות או בטענות, המתייחסות להסקת מסקנות מעובדות מוכחות, נוטה בית המשפט, בדרך כלל, להקל, ומאפשר את השמעתן, אף אם לא נטענו בערכאה הראשונה". קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענות חדשות בערעור: כב' השופט הבכיר האשם ח'טיב - אב"ד 1. רקע ביום 18/5/06 נחתם בין המשיבה - החברה לניהול חוף שלדג בע"מ [ להלן : "המשיבה" ו/או "המשכירה" ] מצד אחד, לבין המערער מס' 1 - נסי עמוס [ להלן : "עמוס" ו/או "המערער" ] ומר מעוז יגר [ להלן : "מעוז" ] מצד שני, הסכם שכירות בלתי מוגנת [ להלן : "ההסכם" ], לפיו שכרו המערער ומעוז מאת המשיבה אתר הידוע בכינוי "חוף שלדג" [ להלן : "האתר" ], המזוהה כחלקה 23 וחלק מחלקה 124 גוש 15308 במושבה כנרת. לפי ההסכם, המשכירה [ שבניהול יאיר רחמים ] הינה בעלת זכויות הניהול של האתר, כשהבעלות על המקרקעין הינה של מ"י או רשות הפיתוח או הקק"ל ומנוהלים ע"י מנהל מקרקעי ישראל, בעוד שהחזקה במקרקעין, מאז שנת 1921, הינה בידי המנוח מרדכי רחמים ז"ל ורעייתו חיה רחמים אשר מסרה את ניהולו של החוף למשיבה. השוכרים התחייבו [ ס' 3(א) להסכם ] להפעיל במושכר מסעדה וחניון סירות, בהתאם להוראות כל דין, וכפוף לפסה"ד מיום 29/5/05 שניתן בת"פ (בית שאן) 103/05 ולא לכל מטרה אחרת. תקופת השכירות נקבעה ל- 10 חודשים, החל מיום 1/6/06 ועד ליום 31/3/07. אולם לשוכרים ניתנה אופציה להאריך את תקופת השכירות הנ"ל למשך 3 תקופות נוספות בנות 12 חודשים כל אחת, ובלבד שהם יקיימו את תנאי ההסכם. 2. ההליך בביהמ"ש קמא המשיבה הגישה לביהמ"ש קמא, תביעה כנגד המערערים ונתבע נוסף בשם עידו גרנות [ שלושת הנתבעים החליפו משלב מסוים את מעוז, הארבעה ייקראו להלן : "הנתבעים"], בה עתרה לסילוק ידם של הנתבעים מהחוף, ולפינוים, לרבות מהמתקנים שבו ולהחזיר את החזקה בו למשיבה, כשהוא נקי מכל חפץ או אדם ובמצב טוב ותקין וכפי שקיבלו אותו מהמשיבה. בנוסף ביקשה המשיבה לחייב את הנתבעים לשלם לה סך 57,702 ₪, שהינו יתרת חוב דמי שכירות לתקופת האופציה הראשונה שמומשה, והפיצוי המוסכם עפ"י הוראות ההסכם. כן תבעה המשיבה לחייב את הנתבעים, לשלם לה דמי שכירות או דמי שימוש ראויים, החל מתום תקופת האופציה הראשונה; 1/4/08 ועד לפינוי האתר בפועל. (בשלב מאוחר יותר, הושלם סכום אגרת המשפט, ועד לסכום החל על מלוא דמי השכירות שנתבע ועד ליום 31/3/09, דהיינו עד לסך של 290,228 ₪ כולל מע"מ). בתביעה נטען כי הנתבעים מימשו את תקופת האופציה הראשונה שעפ"י ההסכם, מיום 1/4/07 ועד ליום 31/3/08, בעוד שלגבי תקופת האופציה השניה, לא נהגו הנתבעים בהתאם להוראות ההסכם ולא הודיעו על מימושה, ולפיכך הסכם השכירות הגיע לסיומו, לטענתה, ביום 31/3/08. בנוסף, טענה המשיבה בתביעה כי בכל מקרה היא רשאית לבטל את ההסכם, לפנות את הנתבעים מהמושכר. זאת לאור הפרות יסודיות של ההסכם. עוד נטען כי היא שלחה, ביום 20/3/08, הודעה על סיום ההתקשרות. לאחר שהניסיון להגיע לפשרה עם הנתבעים לא צלח, שלחה המשיבה, ביום 10/4/08, הודעה נוספת לפיה ההתקשרות הגיעה לכלל סיומה באופן סופי ומוחלט. להגנתם טענו המערערים, כי המשיבה יצרה מצג, שהתגלה כמצג שווא, ולפיו היא בעלת זכויות ניהול של האתר מטעם הבעלים. על כן, ומאחר ולמשיבה אין זכויות בנכס, הרי שאין הם חייבים למשיבה כספים כלשהם. נהפוך הוא, המשיבה היא אשר חייבת להם, לאור טענת הקיזוז שיש להם, ע"ס 191,329 ₪, שהוא סכום הנזק שנגרם להם עקב ניתוק המים מהאתר, ניתוק אשר בוצע ע"י וועד כנרת, עקב חוב כספי של המשיבה לועד, דבר שגרם לכך שהמערערים נאלצו להתחבר לרשת מים פרטית ולשלם סך של 8 ₪ עבור כל קוב מים במקום המחיר הרגיל של 2.7 לליטר. עיקר הקביעות בפסק דינו של בית משפט קמא- ביהמ"ש ציין כי הפסיקה הכירה בזכותו של מחזיק ראשון במקרקעין, אפילו החזקה שלו היתה שלא כדין, שלא כבמקרה דנן, לתבוע סילוקו של מחזיק שני, הכל בתנאי שעובר לכניסת המחזיק השני למקרקעין החזיק בה הראשון לפניו. עוד קבע ביהמ"ש קמא כי בענייננו, הוכח כי מינהל מקרקעי ישראל הסכים ואף אישר למשפחת רחמים להמשיך ולהחזיק בנכס, משך דורות, תמורת תשלומים שנתיים. משפחת רחמים שילמה לאחרונה תשלומים שונים למינהל בגין הנכס. עוד ציין ביהמ"ש קמא, כי בכך הביע המנהל הסכמתו לכך שרחמים ימשיך להחזיק בנכס. חזקה אינה חייבת להיות חזקה פיזית בשטח, אלא די בכך שהמשיבה השכירה את המקרקעין לשוכרים שונים בטרם כניסתם של המערערים למקרקעין. השכרת הנכס לשוכרים אחרים הוא אחד מסוגי החזקה הרלוונטיים לעניין דנן, ואין בה כדי להפקיע את חזקת המשיבה בנכס. ביהמ"ש קמא ציין, כי סוגיית זכויות המשיבה בנכס, עלתה במו"מ בין הצדדים וטענת הנתבעים, כיום, כי המשיבה אינה זכאית להשכיר להם את הנכס, ומכאן היא גם אינה זכאית לקבל דמי שכירות ולעתור לפינויים, מועלית בחוסר תו"ל. ככל שיש לשוכרים טענות אודות זכויות המשיבה בקרקע היה עליהם להעלותם לפני כריתת ההסכם. טענת הקיזוז שהנתבעים העלו, נדחתה ע"י ביהמ"ש השלום, אשר קבע כי הנזק לא הוכח. בסופו של יום חייב בימ"ש השלום את הנתבעים לשלם למשיבה דמי שכירות ו/או דמי שימוש לפי גובה דמי השכירות שנקבעו בהסכם, וזאת עד ליום 31/3/09, שבגינו שולמה אגרת משפט. בנוסף, חויבו הנתבעים לשלם למשיבה גם את סכום הפיצוי המוסכם, עקב הפרת ההסכם הפרה יסודית, בסך של 15,000$ (שהועמד בתביעה על 50,670 ₪). הנתבעים ביחד ולחוד חויבו לשלם למשיבה סך כולל של 374,930 ₪ בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום 31/3/08 וכן חוייבו להחזיר למשיבה אגרת משפט ולשלם לה שכ"ט עו"ד בשיעור 20% מהסכום שפסק לטובת המשיבה ומע"מ עליו. כמו כן, קיבל ביהמ"ש קמא את התביעה לעניין פינוי הנכס והורה למערערים לפנות את המושכר עד ליום 16/12/09. ההחלטה מיום 15/12/09 - ביום 15/12/09 הגישה המשיבה בקשה, לפיה ביקשה, בין היתר, "הבהרה ומתן פס"ד לתשלום דמי השכירות בתקופה מיום 31/3/09 ועד ליום מתן פסה"ד", וכן לתיקון נוסח צו הפינוי שבפסה"ד. יצויין כי טרם הגשת בקשה זו, וביום 10/12/09, הגישה המשיבה בקשה להגדלת סכום התביעה, כך שיכללו דמי השכירות/השימוש הראויים בנכס, עד ליום 30/11/09, אך הבקשה לא הובאה בפני כב' השופטת קמא, אלא בפני הרשם. באותה בקשה ביקשה המשיבה לקבל צו עיקול זמני וכנראה עקב כך כב' הרשם לא התייחס לבקשת המשיבה להגדלת סכום התביעה. בהחלטתו נשוא הערעור ציין ביהמ"ש קמא כי, המשיבה כבר ביקשה פיצול סעדים כדי שתוכל לתבוע יתרת דמי השכירות לאחר פסה"ד וביהמ"ש בהיסח דעת לא התייחס לבקשה זו בפסק דינו. ביהמ"ש קמא קיבל את הבקשה ופסק למשיבה דמי שכירות/דמי שימוש עבור התקופה מיום 1/4/09 ועד ליום פסה"ד, 14/12/09, בסך נוסף של 225,777 ₪ כולל מע"מ, כפוף לכך שהמשיבה תשלם את הפרש אגרת המשפט. כמו כן, נעתר ביהמ"ש לבקשת המשיבה, והורה להוסיף לצו הפינוי שבפסה"ד, כי על הנתבעים לפנות את המושכר כשהוא נקי מכל חפץ או אדם, ולהחזירו למשיבה במצב טוב ותקין כפי שקיבלו אותו מידי המשיבה ובהתאם להוראות ההסכם. טענות המערערים כאמור, הערעור מופנה כנגד פסק הדין וכנגד החלטת ביהמ"ש שניתנה, יום לאחר מתן פסה"ד, בבקשת ההבהרה שהמשיבה הגישה. כנגד פסק הדין, לא חזרו המערערים על הטענות שהעלו בפני בימ"ש השלום והעלו טענה אחת ויחידה, והיא אי חוקיותו של הסכם השכירות שנכרת בין הצדדים. לטענת המערערים, התעלם ביהמ"ש קמא מההיבט הבלתי חוקי של ההסכם והתעלם גם מפסה"ד, שניתן ע"י ביהמ"ש השלום בבית שאן, שעניינו ביצוע עבודות באתר, ע"י המשיבה, בניגוד ליעוד הקרקע. בנוסף, נטען כי ביום 24/3/09 ניתן צו הפסקה מינהלי אשר מתלה את התרת השימוש באישור זכויות ממינהל מקרקעי ישראל לחלקה 124 גוש 15308 אישור שאין באפשרות המשיבה להשיגו. באשר להחלטה שניתנה בבקשת ההבהרה ומתן פסק דין לתשלום דמי שכירות לתקופה נוספת ותיקון נוסח צו הפינוי, נטען כי החלטה זו משנה את פסה"ד באופן דרמטי והיא ניתנה בניגוד לס' 81 לחוק בתי המשפט ( נוסח משולב ) התשמ"ד - 1984. עוד נטען בהקשר זה, כי המשיבה אינה יכולה לבטל את ההסכם וגם לתבוע דמי שכירות, בקשר לתקופה שלאחר ביטולו. לכל היותר היא יכלה לדרוש דמי שימוש ראויים אשר לצידם יש למערערים טענות קיזוז. 4. טענות המשיבה המשיבה טענה, בעניין תיקון פסה"ד, כי כבר במסגרת תביעתה היא ביקשה לחייב את המערערים לשלם לה, בנוסף לחוב הכספי שנצבר קודם להגשת התביעה, גם דמי שכירות או דמי שימוש ראויים בגין התקופה מיום 1/4/08 ועד למועד הפינוי בפועל. היא טענה עוד כי בהחלטה נשוא הערעור ציין ביהמ"ש קמא כי מדובר בהשמטות שמקורן בטעות שנבעה בין היתר מהיסח דעת, וכי ההחלטה עולה בקנה אחד עם הקביעות בפסה"ד. באשר לטענה של חוזה בלתי חוקי הרי מדובר בטענה חדשה, שלא נטענה בפני הערכאה הדיונית, והיא מהווה הרחבת חזית אסורה. לגופו של עניין, דוחה המבקשת את טענת המערערים, בדבר אי חוקיות, ומציינת כי בהסכם ששני הצדדים חתומים עליו נקבע במפורש כי הוראותיו של ההסכם כפופות לפסה"ד של ביהמ"ש השלום בבית שאן. 5. דיון והכרעה כפי שעולה, מטיעוני ב"כ המערערים, הרי המערערים אינם מעלים בפני ערכאת הערעור את הטענות שהועלו על ידם בפני הערכאה הדיונית, להדיפת תביעת המשיבה, ובפיהם טענה חדשה, אחת ויחידה, שלא בא זכרה בפני בימ"ש השלום, והיא טענת "אי החוקיות", שלדעתם יש בה כדי להביא לשינויו של פסה"ד. בנוסף, בפי המערערים טענות כנגד ההחלטה שניתנה לאחר מתן פסה"ד, בבקשת המשיבה ל"הבהרה ומתן פסק דין לתשלום דמי שכירות" לתקופה נוספת. תחילה אדון בטענת אי החוקיות; א. ב"כ המערערים הודה כי הטענה לפיה ההסכם שבין הצדדים אינו חוקי לא עלתה, והיא גם לא נידונה, ע"י ביהמ"ש קמא. ככלל אין לאפשר העלאת טענות חדשות בשלב הערעור אם אלה לא עלו ולא נדונו בערכאה הדיונית, ובמיוחד כאשר מדובר בטענות עובדתיות או טענות המשלבות פן עובדתי ופן משפטי. זאת משום ששאלות מסוג זה, אין אפשרות לבררן כהלכה בלא תשתית ראייתית, אותה ניתן להניח בערכאה הראשונה בלבד (ע"א 398/79 מנגל נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 432). אמנם, יתכנו מקרים, שבהם תהיה ערכאת הערעור, נכונה לסטות מאותו הכלל ולפתוח את הדלת לטענות חדשות, וזאת כאשר מדובר בטענות משפטיות גרידא או בטענות הנשענות, על נתונים עובדתיים שהוכחו ובהסקת מסקנות מאותם נתונים. ראו ע"א 682/82 בן אריה נ' "סהר" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לז(2)589, בעמ' 595, שם כתב השופט בך: "כאשר מדובר בטענות משפטיות או בטענות, המתייחסות להסקת מסקנות מעובדות מוכחות, נוטה בית המשפט, בדרך כלל, להקל, ומאפשר את השמעתן, אף אם לא נטענו בערכאה הראשונה". במקרה דנן, הטענה של אי חוקיות אינה טענה משפטית גרידא והמערערים נדרשים להוכיח את העובדות עליהם ניתן לבסס טענה זו. זאת ועוד, בדומה לחלק מהטענות שהועלו ע"י המערערים בפני ביהמ"ש קמא, טענה זו מועלית בפנינו בחוסר תו"ל משווע. מכל מקום, דעתי היא כי, אין כל יסוד לטענה זו ודינה להידחות, הן על הסף עקב העלאתה לראשונה בשלב המאוחר של הערעור והן לעיצומה כפי שיובהר להלן. טענתם של המערערים הינה כי ההסכם נוגד, את פסה"ד של ביהמ"ש השלום בבית שאן, וכי קיים צו הפסקה מינהלי מיום 24/3/09 המתלה את התרת השימוש באתר באישור זכויות ממינהל מקרקעי ישראל לחלקה 124 גוש 15308. באשר לת"פ 103/05 ( בימ"ש השלום בית שאן ): מדובר בכתב אישום [שתוקן במסגרת הסדר טיעון], שהוגש נגד המשיבה וגב' חיה רחמים ז"ל מחזיקים בחלקות 23,118,124 גוש 15308 [ חוף שלדג במושבה כנרת ]. בו נטען כי ביום 21/10/04 נתגלה כי במקרקעין ובמבנים שעליהם נעשה שימוש, שכלל 15 סככות לאחסון סירות ו 17 מבנים, מבניה קלה למגורים ושימוש במבנה שירותים מבניה קשיחה, הכל בניגוד לייעוד הקרקע שהינו נופש חופי, ובניגוד לתמ"א 13 החלה במקום וכן בניגוד לתכנית מפורטת ג'/13187. עוד נאמר בכתב האישום המתוקן כי חלק מהסככות לאחסון סירות וחלק ממבני המגורים, נמצאים בתחומי כביש מס' 90. בפסק דינו מיום 29/5/05 קבע ביהמ"ש השלום בבית שאן, וכי הנאשמות הודו בעובדות שבכתב האישום המתוקן, ועל כן קבע כי הם ביצעו את העבירות, אולם בחר שלא להרשיען בדין, והסתפק במתן צו איסור שימוש במבנים ובשטח רצועת החוף שיובש [ כ- 1800 מ"ר ] לכל מטרה שאינה תואמת את הוראות התכנית שבתוקף ולכל שימוש שלא הותר בדין או עפ"י דין. באותו פסק דין נקבע כי הצו ייכנס לתוקף בעוד 30 חודש והנאשמות נדרשו לחתום על התחייבויות להבטחת קיום הצו וכמפורט בפסה"ד. בהסכם השכירות שהצדדים חתמו עליו קיימת התייחסות מפורשת לפסק דין זה, ובס' 3(א) נקבע כי " המשכירה משכירה בזה לשוכר את המושכר כנגד התחייבות השוכר כי יפעיל במושכר מסעדה וחניון סירות, והכל בהתאם להוראות כל דין, ובכפוף לפסק הדין מיום 29/5/05 בת.פ. 103/05 בית שאן, ולא לשום מטרה אחרת איזה שהיא, והשוכר מתחייב בזאת שלא להשתמש במושכר, ו/או באיזה חלק הימנו, למטרה אחרת פרט לנ"ל." [ הדגשה שלי - ה.ח'] הנה כי כן, פסה"ד בת"פ 103/05 צוין במפורש בהסכם. לא זו אף זו, השוכרים התחייבו להפעיל את המושכר בכפוף להוראות פסה"ד. זאת ועוד, צו איסור השימוש במבנים שניתן ע"י ביהמ"ש השלום בבית שאן, נכנס לתוקף אחרי 30 חודשים מיום מתן פסה"ד 29/5/06, דהיינו ביום 29/11/08, ותקופה ארוכה לאחר חתימת ההסכם. בנסיבות אלה, לא רק שהסכם השכירות שנחתם בין הצדדים אינו נגוע באי חוקיות, אלא העלאת הטענה ע"י מי שחתם על הסכם השכירות תוך מודעות לאותו פסק דין והתחייבות מפורשת מצידו לעשות שימוש במושכר אך ורק בכפוף לאותו פסק דין מקוממת, במיוחד לאור העובדה כי היו אלה המערערים אשר ללא הסכמת המשיבה, עשו במושכר שימוש הנוגד את האמור בפסק הדין הנ"ל, והפרו את צו איסור השימוש. באשר לצו ההפסקה המינהלי, הרי אין לצו זה ולא כלום עם טענת אי החוקיות שבהסכם השכירות שהמערערים מעלים. מדובר בצו מיום 24/3/09 שנשלח ע"י מועצה אזורית עמק הירדן - מחלקת רישוי עסקים - אל זכנון ז'אן בשם פורט שלדג בע"מ, ולפיו הנ"ל עוסק ללא רישיון בעסק, טעון רישיון. בצו יש הוראה על הפסקה ארעית של העסק הידוע כ- משקאות משכרים במסעדה קומת כניסה + מרתף - בחלקה 23,124 גוש 15308 החל מיום 25/3/09 . ביום 30/4/09 נשלח ע"י מחלקת רישוי עסקים במועצה מכתב לנסי עמוס / שי ירושלמי שהם מנהלי פורט שלדג בע"מ, בעניין המשך טיפול ברישוי חוף שלדג ולפיו, על מנת לקדם את הרישוי כפי בקשתם יש להמציא למועצה מסמכים שונים וביניהם אישור זכויות ממ"י לחלקות 23,124. נטען כי מדובר באישור שהמשיבה ידעה כי אין ביכולתה להשיגו וכי מדובר בתנאי מתלה. אין בידי לקבל טענותיהם אלה של המערערים. מהות זכויותיה של המשיבה, באתר הובהרו במפורש בהסכם שבין הצדדים והמערערים ידעו בדיוק על המצב לאשורו. כך, במבוא של ההסכם צוין כי המשכירה הינה בעלת זכויות הניהול באתר וכי המקרקעין בבעלות מ"י/רשות הפיתוח או הקק"ל ומנוהלים ע"י ממ"י. עוד צוין במבוא כי בשל מחלוקת עם ממ"י בנושאים שונים טרם נחתם חוזה חכירה מעודכן, וממילא עקב כך לא נרשמו זכויות החכירה ע"ש בעל הזכויות, חיה רחמים. (שמסרה את ניהול החוף למשכירה). בפרק הצהרות המשכירה ובס' 2(א) שבו הצהירה המשכירה, בין היתר, כי למיטב ידיעתה המינהל לא חולק על זכותם, של מרדכי רחמים ז"ל ו/או חיה רחמים, להחזיק בקרקע, ובהמשך צויין בהסכם כי אם מכל סיבה שהיא תועלה כנגד השוכר טענה ביחס לשימוש שנעשה על ידו בחוף, לא יהיה בכך כדי להוות הפרה של הסכם מצידה של המשכירה. עינינו הרואות, כי השוכרים הועמדו מראש על מהות זכויות המשיבה באתר וטענתם הנ"ל הינה טענה שמועלית בחוסר תו"ל וטוב אילו המערערים היו נמנעים מלהעלותה. זאת ועוד, אדם שחתם על הסכם שכירות מנוע לטעון לאחר מכן במסגרת התדיינות ביניהם בקשר לאותו מושכר, כי המשכיר אינו בעל זכויות במושכר. מכאן לחלק השני של הערעור, אשר מופנה כנגד ההחלטה שניתנה לאחר מתן פסה"ד בבקשת המשיבה להבהרה ומתן פסק דין על דמי שכירות לתקופה נוספת; מבלי להביע עמדה, באם התיקון שבוצע בפסק הדין ע"י ביהמ"ש קמא הינו בגדר תיקון של טעויות שניתן לבצען מכח סעיף 81 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, דין הערעור כנגד החלטה זו להתקבל. זאת בשל הפגם הפרוצדוראלי שנפל במתן החלטה זו. ביהמ"ש קמא החליט בבקשה ללא שקיבל או שמע או עמדת המערערים, בניגוד לאמור בתקנה 241 (ב) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד 1984 הקובעת: "(ב) הוגשה בקשה בכתב, יומצא עותק מהבקשה לבעלי הדין הנוגעים בדבר, יחד עם הודעה ערוכה לפי טופס 25. (ג) המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם; בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה; תצהיר שלא צורף לתשובה בעת הגשתה, לא יצורף לה אלא ברשות בית המשפט" מהאמור בתקנה 241 (ב) הנ"ל עולה כי למשיב בבקשה קנויה זכות דיונית להשיב לבקשה בטרם ביהמ"ש יתן החלטתו בבקשה. אמנם, לדעתי יתכן מצב בו ביהמ"ש יכריע בבקשה, מבלי שנתקבלה תשובה לבקשה מאת המשיב, אולם זאת אך ורק אם הוא מחליט לדחות את הבקשה לאחר שמצא כי עפ"י האמור בה דינה דחייה, אולם בכל מקרה בו ביהמ"ש אינו מחליט לדחות את הבקשה על יסוד האמור בה, חובה עליו לאפשר למשיב להשיב לבקשה ולנקוט עמדה מהאמור בה. בענייננו, ביהמ"ש החליט לקבל את בקשת המשיבה ולתקן את פסק הדין, תיקון מרחיק לכת, מבלי שנתן למערערים את הזכות הבסיסית להביא את עמדתם בפני ביהמ"ש. דבר זה כשלעצמו מצדיק קבלת הערעור בעניין זה וביטול ההחלטה. מכל האמור לעיל, ולו דעתי הייתה נשמעת, הרי שיש לדחות את הערעור, ככל שהוא מופנה כנגד פסק הדין ולקבלו ככל שהוא מופנה כנגד החלטת ביהמ"ש קמא שניתנה ביום 15/12/09, בבקשת המשיבה להבהרה ולמתן פסק דין לתשלום דמי שכירות בתקופה עד למתן פסה"ד, במובן זה שיש לבטל את החלטת בימ"ש השלום מיום 15/12/09 ולהחזיר את התיק לבית משפט קמא ע"מ שינהג בבקשה בהתאם לתקנה 241 לתקות סד"א- התשמ"ד-1984, ויכריע בה מחדש, לאחר שתינתן למערערים אפשרות להשיב לנטען בה. בהתחשב בתוצאה אליה הגענו, אני מציע שלא לעשות צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו. אב"ד כב' השופט זיאד הווארי אני מסכים. אב"ד כב' השופט בנימין ארבל אני מסכים. הוחלט, אפוא, פה אחד, כאמור בפסק דינו של השופט הבכיר האשם ח'טיב, אב"ד. ערעור