טענת אי חוקיות הסכם עם סעיף בוררות

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא טענת אי חוקיות הסכם עם סעיף בוררות: המבקשת עותרת לעיכוב ההליכים בתביעה שהגישה נגדה המשיבה 1 ("המשיבה"), ובתוך כך גם למחיקת התביעה כנגד המשיבים 62-2 ("המשיבים האחרים"). המשיבה היא חברה העוסקת ביזמות ובביצוע עבודות בנייה, המבקשת היא אגודה שיתופית המאגדת את חקלאי ותושבי המושב חוסן שבגליל ("המושב") והמשיבים האחרים הם חברי האגודה . בין המבקשת למשיבה נקשר, ביום 10.3.00, הסכם ("ההסכם") שלפיו תבנה המשיבה 130 יחידות דיור, שהיא תהיה זכאית לשווק אותה לצדדים שלישיים, וזאת בתמורה לתשלום סכום מסוים ולתכנון וביצוע עבור המבקשת של 64 יחידות דיור ברמת מעטפת ללא קבלת תמורה עבור כך. בתביעה שבתיק 1897-07-09 זה תובעת המשיבה סעד הצהרתי וכן סכום של כשבעה מיליון ₪, שלטענתה היא זכאית לו כהשבה של הסכום ששילמה על פי ההסכם, וכן עלויות שנשאה בהם במהלך ביצוע מקצתו של ההסכם, עד שהתברר, לטענתה, שהוא בלתי חוקי ואין אפשרות להוסיף ולבצעו. הסעד ההצהרתי שהמשיבה עותרת לו הוא שהמבקשת והמשיבים האחרים אינם זכאים לדרוש ממנה להוסיף ולבנות יחידות מעטפת כמותנה בהסכם. סעיף 27(א) של ההסכם קובע כי: "הצדדים מסכימים כי כל חילוקי הדעות ו/או הסכסוכים אשר יתעוררו בין הצדדים בקשר להסכם זה ו/או בכל עניין הנובע ממנו, בין בתקופת ההסכם ובין לאחריה, לרבות סכסוך הנוגע להפרת ההסכם, ביטולו, נטישתו או חילוטו, ולרבות סכסוכים מקצועיים כלשהם בין צד ב' לבין המפקח ו/או המנהל, חייבים ליישבם בבוררות ויוכרעו ע"י בורר שיוסכם בין הצדדים, אשר ידון ויכריע בעניין שלפניו כבורר דן יחיד. הבורר ימונה בהסכמה ע"י הצדדים, ובאין הסכמה תוך 15 יום ממועד פניית צד למשנהו - ימונה הבורר ע"י מנהל אגף לבניה כפרית במשרד השיכון" ("סעיף הבוררות"). על יסוד סעיף הבוררות עותרת המבקשת לעיכוב הליכים ולהעברת המחלוקת להכרעת בורר. ליתר דיוק, עתירתה של המבקשת היא להעביר את ההכרעה בסכסוך לשופט (בדימ'), פרופ' ד' ביין ("הבורר"), אשר כמסתבר כבר שימש בורר בחילוקי דעות שהתגלעו בין הצדדים, והוא אף נתן פסק בורר שבו ניתן תוקף להסכם פשרה שהושג בין הצדדים ביום 2.11.03 ("פסק הבורר הראשון"), החלטה שניתנה על ידו ביום 22.12.03 ופסק בורר נוסף שניתן ביום 30.5.04 ("פסק הבורר השני"). לטענת המבקשת, העברת הסכסוך להכרעתו של הבורר מתחייבת מהוראה הכלולה בסעיף 17 של פסק הבורר הראשון, שלפיה "הבורר יכריע בכל סכסוך או מחלוקת בין הצדדים הנובעת במישרין או בעקיפין מהסכם זה. בין היתר תובא בפני הבורר כל טענה של צד להסכם זה נגד רעהו, בדבר הפרת הסכם זה והוא יקבע לאחר שימוע טענות הצד השני, אם אכן הייתה הפרה ואם יש מקום לקבוע סנקציה כספית או כל סנקציה אחרת, בין בדרך צו עשה, או צו מניעה או כל סנקציה אחרת." סעיף 5(א) של חוק הבוררות תשכ"ח-1968 ("החוק") מורה כי: "5. (א) הוגשה תובענה לבית משפט בסכסוך שהוסכם למסרו לבוררות וביקש בעל-דין שהוא צד להסכם הבוררות לעכב את ההליכים בתובענה, יעכב בית המשפט את ההליכים בין הצדדים להסכם, ובלבד שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך. (ב) ... (ג) בית המשפט רשאי שלא לעכב את ההליכים אם ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות." באין טענה כי מתקיים הסייג הקבוע בסיפא של ס"ק (א), נותרה השאלה אם מתקיים טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים כנדרש בס"ק (ג) של החוק ומששקלתי את טענות המשיבה ולא מצאתי בהן טעם מספיק שלא לעכב את ההליכים כמתבקש על ידי המבקשת. נימוקה הראשון של המשיבה הוא שההסכם הוא הסכם בלתי חוקי, ועל פי ההלכה הסכם בלתי חוקי הוא עילה לסרב לבקשה לעיכוב הליכים ולהעברת המחלוקת לבוררות. לטענה זו של המשיבה אין יסוד מספיק הן לעניין אי החוקיות שהיא מייחסת להסכם, והן לעניין השלכת אי חוקיותו של הסכם על שיקול הדעת של בית המשפט אם לעכב את ההליכים ולהעביר את הסכסוך בקשר אליו לבורר, אם לאו. בעניין האחרון די אם יצוין כי בספרה של המחברת ס' אוטולנגי, בוררות, דין ונוהל (מהדורה רביעית, תשס"ה), כרך א', עמ' 125-134 ניתן למצוא סקירה של השלכות טענת אי החוקיות על שיקול הדעת של בית המשפט, ומן הדברים שהיא אומרת ניתן להסיק שעצם העלאת טענת אי חוקיות איננה מספיקה כדי למנוע מבית המשפט לתת תוקף להסכמה בדבר בוררות, וייתכנו מקרים שבהם בית המשפט יעשה כן גם כאשר נטענה טענת אי חוקיות בנוגע להסכם הכולל את הוראת הבוררות. מעבר לכך וחשוב מזאת, דומני שהמשיבה אינה מדייקת כשהיא טוענת שההסכם הוא בלתי חוקי. עיון בכתב התביעה ילמד שהתובעת טוענת (בסעיפים 19 ו-20 של כתב התביעה) שביום 24.7.07 או במועד סמוך לאחר מכן, הודיע מינהל מקרקעי ישראל ("ממ"י") שלאחר שייחתמו הסכמי פיתוח עם 31 מועמדים לרכישת יחידות הנבנות על ידי המשיבה, יחולו על יתרת המגרשים בפרויקט ההרחבה במושב הוראות החלטות 959 ו-1110 של מועצת ממ"י, שמשמעותן היא, לפי הטענה, שלא ניתן להמשיך בביצועו של ההסכם במתכונת שנקבעה בו. דעתי היא שהאירוע שאותו מתארת המשיבה בתביעתה, כאמור לעיל, איננו עולה כדי אי חוקיות של ההסכם. המשיבה איננה מסבירה בכתב תביעתה, ואף לא בתשובתה לבקשה, את טיב האיסור הקבוע לטענתה בהחלטות האמורות של ממ"י, ובקשר לכך די אם אציין שבסעיף 21 לכתב התביעה מתוארת השתלשלות עניינים שלפיה לאחר דין ודברים עם נציגי ממ"י ניאות האחרון, לפנים משורת הדין, לחתום על הסכמי פיתוח לגבי 17 מגרשים אשר קודם לכן הוא התנגד להם. נראה לי, לכן, שאי החוקיות שהמשיבה טוענת לה אינה אלא הפרה של הוראות ממ"י, שהוא הבעלים של הקרקע, על ידי המבקשת שהיא החוכרת שלה. הפרה זו - אם התקיימה בכלל - מצויה כולה במישור המשפט הפרטי, והיא נוגעת ליחסים שבין המבקשת לממ"י, ואין ולא כלום בינה לבין אי חוקיות כמשמעה בסעיף 30 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג-1973 ("חוק החוזים") ולתוצאות הנובעות ממנה לפי אותו חוק. זאת ועוד, התביעה מושתתת בין השאר, כנטען בכתב התביעה, על הוראת סעיף 3(ב) של ההסכם שהוראתו היא: "נחתמו הסכמים בין 64 המשתכנים הראשונים לממ"י, והופסק השיווק כאמור בשלב שטרם שווקו כל 130 המגרשים שאינם יחידות במושב יחזירו המשתכנים לצד ב' (המשיבה כאן, א"ק) את חלקה היחסי של העלות שהושקעה..." יוצא, אפוא, שלפחות חלק מתביעתה של המשיבה הוא תביעה לאכוף הוראה בהסכם ולא רק השבה בעקבות בטלות שהייתה צריכה להיות עילתה העיקרית, ואולי גם היחידה, של המשיבה, אם אכן היה ההסכם בלתי חוקי במשמעות מונח זה בסעיף 30 של חוק החוזים. משמבקשת המשיבה להסתמך על הוראה בהסכם על מנת לקבל מקצת מן הסעד שאותו היא תובעת, אין היא יכולה לטעון בד בבד לבטלותו של ההסכם מחמת אי חוקיות כתשובה לבקשה להעביר את המחלוקת להכרעת הבורר. טענה אחרת בפי המשיבה היא שההסכם נעשה רק בינה לבין המבקשת, ולכן הוראת הבוררות הכלולה בו איננה חלה על התביעה שהיא הגישה נגד המשיבים האחרים. בהתאם לכך מוסיפה המשיבה וטוענת, כי אין מקום לפצל את הדיון וכי בעקבות פסק הדין שניתן ברע"א 985/93 אלרינה אינווסמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ פ"ד מח(1) 397 (1993) ("עניין אלרינה") יש לדחות את הבקשה בשל שיקולים של יעילות הדיון ומניעת כפילותו והכבדה על בעלי הדין ומערכת המשפט. אף אם אניח שצירופם של המשיבים האחרים לתביעה הוא צירוף אמיתי, אשר לא נועד לתכלית היחידה של סיכול קיומה של בוררות בין המבקשת למשיבה, לא יהיה בכך כדי להביאני למסקנה שהדבר מקים למשיבה טעם מיוחד, כנדרש על ידי סעיף 5(ג) לחוק, כדי שלא לעכב את ההליכים בתביעת המשיבה נגד המבקשת. בתשובתה טוענת המשיבה, בין השאר, כי להבדיל מתביעתה נגד המבקשת, עילות תביעתה נגד המשיבים האחרים אינן מכוח ההסכם, כי אם עילות שיסודן בעשיית עושר ולא במשפט ובחוק המקרקעין (סעיף 25.3 לתשובת המשיבה). במצב עניינים זה ניתן להגיע למסקנה שקיומה של תשתית עובדתית משותפת לתביעה נגד המבקשת ונגד המשיבים האחרים איננה מספיקה כדי לשלול מן המבקשת את זכותה שהתביעה נגדה תתברר בבוררות, מה גם שמסתבר כי המבקשת כבר פנתה לבורר והגישה נגד המשיבה תביעה בסכום של כארבעה מיליון ₪, כחלק מן המחלוקת הקיימת בין המבקשת למשיבה בקשר להסכם. נראים לי הדברים שהביאה המבקשת מדברי בית המשפט בעניין אלרינה, שלפיהם השאיפה לריכוז תביעות בהליך אחד אינה חזות הכול, ואין בה לבדה כדי לשמש "טעם מיוחד" שלא לעכב הליכים, וכי על מנת לעשות כן צריך להתקיים חשש ש"ביטול הדיון ישאיר את התובע חסר סעד, גם אם יזכה באחד ההליכים, משום שעלולים להיקבע בהליך האחר ממצאים, מסקנות או תוצאות סותרים - כי אז תקנת הציבור מחייבת שלא תיגרם למתדיין תוצאת תיקו אשר כזאת". משהשתיתה המשיבה את תביעתה כלפי המשיבים האחרים על עילות חיצוניות להסכם, קטן החשש שפיצול הדיון יביא לתוצאה שהיא תימצא חסרת סעד. לכן יש, לדעתי, להעדיף את הכלל שלפיו יעוכבו הליכים במקום שהצדדים הסכימו על בוררות, קל וחומר במקום שהצדדים כבר קיימו הליכי בוררות מכוח ההסכם והם צפויים לקיים הליכים נוספים מכוח התביעה שהמבקשת הגישה, כאמור, לבורר. המבקשת עתרה גם למחיקת התביעה נגד המשיבים האחרים, אולם לא מצאתי סיבה לעשות כן. קיומה של תניית בוררות בהסכם איננה עילה למחיקת תביעה, כי אם לעיכוב הליכים והפנייתם לבוררות (ראו: רעא 4716/04hotels.com נ' זוז תיירות בע"מ (טרם פורסם, 7.9.05) פיסקה 4). ייתכן שהמבקשת יכלה לעתור לעיכוב הליכים גם ביחס לתביעת המשיבה כנגד המשיבים האחרים, אולם על מנת שתוכל לעשות כן היה צורך שסעיף הבוררות בהסכם ינוסח באופן רחב יותר ויכלול גם תביעות ממין תביעתה של המשיבה נגד המשיבים האחרים. על כל פנים, המבקשת לא הראתה את הבסיס שעליו ניתן להשתית עיכוב הליכים כזה, והמשיבים האחרים לא ביקשו כי ההליכים בתביעה נגדם יעוכבו, ודי בכך כדי שחלק זה של בקשת המבקשת יידחה. סיכומו של דבר אני מורה על עיכוב ההליכים בתביעה שהוגשה נגד המבקשת , ועל העברתם לבוררות בפני הבורר. תניות בחוזהחוזהיישוב סכסוכיםתניית / סעיף בוררותבוררות