קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא מעצר עד להחלטה על הסגרה לחו''ל: הבקשה 1. לפניי בקשת היועץ המשפטי לממשלה, לפי סעיף 5 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן: "חוק ההסגרה" או "החוק"), למעצרו של המשיב, חיים לביא, עד למתן החלטה בעתירה להכריז עליו בר-הסגרה לארצות-הברית, לפי סעיף 3 לחוק. הבקשה והעתירה הוגשו בעקבות בקשת הסגרה שהגישה ממשלת ארצות-הברית לממשלת ישראל, להסגיר לידיה את המשיב, זאת במסגרת אמנת ההסגרה שנכרתה ביניהן להסגרת עבריינים (כתבי אמנה 505, כרך 13, עמ' 795), כפי שתוקנה בהתאם לפרוטוקול שנחתם על-ידי שתי המדינות ביום 10.1.07 (נספח ב' לעתירה). 2. בקשת ההסגרה הוגשה על-ידי ממשלת ארצות-הברית ביום 31.10.08, זאת בעקבות העמדתו של המשיב לדין ביום 30.7.03 בבית-המשפט הפדראלי המחוזי של המחוז המזרחי של פנסילבניה (United States of America v. Haim Lavy; Criminal Indictment no. 03-470). המשיב הואשם באותו הליך פלילי על-ידי חבר מושבעים גדול (Grand Jury), ובכתב-האישום שהוגש נגדו יוחסו לו ארבע עבירות על החוק הפדראלי, אשר נעברו בשנת 2000 בארצות-הברית: קשירת קשר להפצת סם מסוג MDMA הידוע בשם אקסטזי (21 U.S. Code, Section 846); סיוע להפצת סם מסוג אקסטזי (21 U.S. Code, Section 841(a)(1) בשילוב עם 18 U.S. Code, Section 2); קשירת קשר להלבנת הון של רווחי סחר בסמים (18 U.S. Code, section 1956(h)); והלבנת הון של רווחי סחר בסמים (18 U.S. Code, Section 1956(a)(3)(B)). העונש המרבי שנקצב בצִדה של כל אחת מן העבירות עומד על עשרים שנות מאסר. במועד הגשת כתב-האישום הוציא בית-המשפט המחוזי הנ"ל בארצות-הברית צו מעצר נגד המשיב. בתחילה ביקשו הרשויות בארצות-הברית את הסגרתו של המשיב מקנדה, זאת נוכח העובדה שיש לו אזרחות קנדית, ושהוא התגורר בקנדה עם משפחתו מראשית שנות התשעים. ואולם, ההליך לא צלח משנתחוור כי המשיב ומשפחתו עזבו את קנדה. משנודע לרשויות האמריקאיות בשנת 2007 כי המשיב נמצא בישראל, הוגשה על-ידם בקשת ההסגרה דנן. העבירות הנ"ל הִנן עבירות הסגרה, לפי סעיף 2(1) לפרוטוקול הנספח לאמנת ההסגרה שבין מדינת ישראל לארצות-הברית, ולפי סעיף 2(א) לחוק ההסגרה; שכן אילו ביצע המשיב בישראל את המעשים המיוחסים לו בארה"ב, ניתן היה להעמידו לדין בגין העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע - לפי סעיף 499 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"); החזקה, יצוא, יבוא, סחר והספקת סם מסוכן - לפי סעיפים 7, 8 ו-13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973; ניסיון להלבין הון - עבירה לפי סעיף 3(א) לחוק איסור הלבנת הון, תש"ס-2000 (להלן: "חוק איסור הלבנת הון"), בשילוב עם עבירת הניסיון לפי סעיף 25 לחוק העונשין; והלבנת הון - לפי סעיפים 3(ב) ו-9(ב) לחוק איסור הלבנת הון. המסגרת הנורמטיבית בעניין מעצרו של מבוקש הסגרה 3. על מעצר המתבקש במסגרת הליכי הסגרה, חלים הן הוראות חוק ההסגרה, והן דיני המעצר הכלליים, שנקבעו בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות האכיפה - מעצרים), תשנ"ו-1996 (להלן -"חוק המעצרים"). סעיף 1(ג) לחוק המעצרים קובע, כי "הוראות חוק זה יחולו על מעצר לפי כל חוק אלא אם כן נקבעו בחוק הוראות אחרות". בחוק ההסגרה אכן נקבעו הוראות ספציפיות לעניין מעצר מבוקשים בהליכי הסגרה, בסעיפים 5, 6, 7 ו-15. סעיף 5 לחוק ההסגרה, הרלבנטי לענייננו, שכותרתו "מעצר לאחר עתירה", קובע לאמור: "הוגשה עתירה, יכול בית-המשפט, בכל שלב של הדיון, לצוות על מעצרו של המבוקש. תוקפו של הצו יהיה עד למתן החלטה באותה עתירה, אם לא ביטלוֹ בית-המשפט לפני-כן". סעיף זה מתייחס, כאמור, למעצר עד למתן פסק-הדין בעתירה להכרזה על המבוקש כבר-הסגרה. דיני השחרור בערובה חלים גם בהליך ההסגרה, כאמור בסעיף 22 לחוק ההסגרה. כבר נפסק, לא אחת, כי אין זהות במסגרת השיקולים והאיזונים, בין דיני המעצר הכלליים, לבין דיני המעצר לצורך הסגרה. בשני ההליכים נבחנת תשתית הראיות ונשקלת עילת המעצר; ואולם, המבחנים, הן בעניין הראיות והן בדבר עילת המעצר, הִנם שונים, זאת נוכח מהותו וייחודו של הליך ההסגרה. 4. באשר לעילות המעצר, ככל שמדובר בדיני המעצר הרגילים, מביא בית-המשפט בחשבון, לפי סעיף 21 לחוק המעצרים, את המסוכנות הנשקפת מהמשיב, את החשש משיבוש ההליכים ואת החשש מהימלטות מאימת הדין. קיים שוני מהותי בין בקשת מעצר בהליך פלילי רגיל, לבין בקשת מעצר בהליך הסגרה, בכל הנוגע לעילות המעצר. בהליכי הסגרה, ניתן משקל מיוחד לשני היבטים עיקריים. ההיבט האחד הִנו החשש להימלטות המבוקש מן הדין, זאת נוכח טיבם ואופיים המיוחד של הליכי ההסגרה, הטומנים בחוּבם חשש מובנה להתחמקות ממשפטו. להליכי ההסגרה נלווה היבט ייחודי נוסף, שעניינו אחריותה של מדינת ישראל לקיים את התחייבותה הבינלאומית מכוח אמנת ההסגרה, להסגיר מבוקשים בני-הסגרה ולאפשר העמדתם לדין במדינה המבקשת (בש"פ 5648/92 אנטר נ' מדינת ישראל, פ"ד מו(5) 494, 497 (1992); בש"פ 4423/03 יצחק כהן נ' היועץ המשפטי לממשלה (29.5.03); בש"פ 8283/08 בראשי נ' מדינת ישראל (6.10.08); ב"פ 725/09 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיר אברג'יל (30.1.09); ובש"פ 1496/09 יצחק אברג'יל נ' היועץ המשפטי לממשלה (10.3.09)). לשני המאפיינים האמורים הייחודיים להליכי ההסגרה - החשש להימלטות מהדין והצורך בקיום התחייבויות המדינה בתחום ההסגרה, השלובים זה בזה - ניתן "משקל סגולי מיוחד", אשר "משפיע על נקודת האיזון בשקלול בין הערכים השונים המתמודדים זה עם זה", כאשר האיזון נעשה בכל מקרה על-פי נסיבותיו (בש"פ 725/09, בעניין מאיר אברג'יל, לעיל, בפיסקה 18 להחלטה). כן הודגש בפסיקה בהקשר זה, כי השיקול של מניעת הימלטותו של מבוקש הסגרה והצורך להבטיח את ההתחייבות הבינלאומית של המדינה מכוח אמנת ההסגרה, הִנו "שיקול מכריע, במובן זה שלעיתים יהיה מקום לעצור מבוקש, גם אם על-פי דיני המעצר הכלליים היה מקום לשחררו..." (בש"פ 4423/03 בעניין יצחק כהן, לעיל). עוד נפסק, כי "מירווח הסיכון שניתן לקחת בשל חשש להתחמקות מהדין", מצומצם ומוגבל יותר בהליך של הסגרה, "בשל טיבו המיוחד של ההליך ובשל מחוייבותה של המדינה לסייע באכיפת החוק במסגרת התחייבותה הבינלאומית", ביחס "למירווח הסיכון" בהליך מעצר רגיל (בש"פ 725/09 בעניין מאיר אברג'יל, לעיל). עם זאת, ההכרה בעקרון היסוד של חירות האדם, כזכות יסוד חוקתית, לאחר חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, חלה גם בבקשות מעצר בהליכי הסגרה, ויש לבחון, לפי סעיף 21(ב)(1) לחוק המעצרים, אם קיימת חלופת מעצר הולמת שתבטיח את התכליות הייחודיות שביסוד בקשת המעצר לצורכי הסגרה (בש"פ 3974/07 פרצוב נ' היועץ המשפטי לממשלה (20.5.07); בש"פ 9250/08 היועץ המשפטי לממשלה נ' מאיו (25.11.08)). ואולם, ככל שלא ניתן להבטיח בתנאי שחרור הולמים את מטרות המעצר, על רקע ייחודו של הליך ההסגרה והאינטרס הציבורי הכרוך בקיום מחויבויותיה הבינלאומיות של המדינה, לא יהיה מנוס מלהורות על מעצרו של המבוקש להסגרה עד לתום הליכי ההסגרה בעניינו (בש"פ 8283/08 בעניין בראשי, לעיל; בש"פ 725/09 בעניין מאיר אברג'יל, לעיל). 5. בכל הנוגע לסוגיית דיות הראיות המספיקות לצורך הכרזתו של אדם כבר-הסגרה, מורה סעיף 9(א) לחוק ההסגרה, בחלופה הרלבנטית לענייננו, של הסגרה לשם העמדה לדין בגין עבירת הסגרה בחו"ל, כי יוצגו לבית-המשפט בעניינו של אותו אדם "ראיות שהיו מספיקות כדי להעמידו לדין על עבירה כזאת בישראל". באשר לשאלת דיות הראיות לצורך הסגרה, נפסק, כי על בית-המשפט לבחון, האם חומר הראיות המצוי בידי התביעה מצדיק בירור אשמתו של הנאשם בבית-משפט מוסמך, האם יש בחומר זה "אחיזה לאישום", והאם אותן ראיות מאפשרות להעמיד לדין את המבוקש להסגרה לו היו מבוצעות העבירות בישראל (ע"פ 131/67 קמיאר נ' מדינת ישראל, פ"ד כב (2) 85; ע"פ 308/75 פסחוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(2) 449, 460); ע"פ 7569/00 יגודייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 529, 541; ע"פ 7303/02 הקש נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נז(6) 481, 503; ש"ז פלר, דיני ההסגרה, תש"ם-1980, עמ' 355). עוד נפסק, לגבי אִפיון דיות הראיות, כי לצורך ההסגרה נדרשות ראיות "שאינן חסרות שחר, אשר יש בהן כדי להצדיק העמדה לדין" (ע"פ 318/79 אנג'ל נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 98, 105). כן נקבע בפסיקה, כי בהחילו את המבחנים הללו, אל לו לבית-המשפט הדן בהליך ההסגרה להפוך עצמו לערכאה הדיונית שאמורה לברר את האשמה בחו"ל, ועליו אך לבדוק האם די בחומר הראיות, על פניו, בכדי לפתוח במשפט פלילי, במסגרתו תתברר חפותו של אותו אדם או אשמתו (ע"פ 3439/04 משה בזק (בוזגלו) נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט(4) 294, 300); וע"פ 4388/00 וייץ נ' היועץ המשפטי לממשלה (5.10.00); וכי "סתירה בעדויות אינה צריכה בירור בשלב זה, ואין מקום אף לשקילתן של הראיות, ובלבד שאין הן חסרות ערך על פניהן" (ע"פ 318/79 בעניין אנג'ל, לעיל, בעמ' 105). 6. ההלכה הפסוקה מורה, כי המבחן לקיומה של תשתית ראייתית מספקת בהליכי מעצר לצורכי הסגרה, דומה למבחן הנדרש בהליך ההסגרה עצמו, וכי "בהליך ההסגרה, וממילא בהליך המעצר על ההסגרה, די לו לבית-המשפט אם התרשם כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למבוקש, שאינן חסרות ערך על פניהן" (בש"פ 1496/09 בעניין יצחק אברג'יל, לעיל, בפסקה 13). עוד מורה הפסיקה, כי אין להפוך את הדיון בדבר מעצרו של המבוקש, למשפט הדן בהסגרתו, וכי "האיזון הנכון יימצא בכך כי לצרכי המעצר די לה למדינה להראות כי מצוי בידה חומר שיש בו לבסס לכאורה את טענתה כי המבוקש הוא בר הסגרה..." (ב"ש 67/80 אורנשטיין נ' מ"י, פ"ד לד(3), 500). בדיון בשלב המעצר, די, אפוא, בהיבט של דיות הראיות, להראות כי לכאורה יש אחיזה לאישום בראיות שצורפו לבקשת ההסגרה. כן נפסק, כי ככלל, טענות סף שיש בפי המבוקש, לעניין היותו או אי-היותו בר-הסגרה, אמורות להידון בעתירת ההסגרה ולא בבקשת המעצר, וכי טענות סף יידונו בהליך המעצר, רק באותם מקרים חריגים "שבהם יש בידי המבוקש להראות כי על-פני הדברים אין מתמלאים בעניינו היסודות הנדרשים על-פי חוק ההסגרה לעניין הכרזתו כבר-הסגרה" (בש"פ 1496/09 בעניין יצחק אברג'יל, לעיל). התשתית הראייתית 7. אסקור להלן את התשתית הראייתית, כפי שהובאה בבקשת ההסגרה, וכן בחומר נוסף שהומצא על-ידי הרשויות בארצות-הברית לאחר הגשת העתירה והבקשה למעצר. אין חולק, כי סקירת התשתית הראייתית שנפרשה בעתירה, ואשר תובא להלן, משקפת את חומר הגלם הראייתי הנספח לעתירה. לבקשת ההסגרה צורף תצהירו של עו"ד Ewald Zittlau, תובע במחוז המזרחי של פנסילבניה, ארה"ב, מיום 10.10.08 (להלן: "תצהיר זיטלאו"), שבו פורטו עובדות המקרה, חומר הראיות התומך בבקשת ההסגרה והדין האמריקאי הרלבנטי. התצהיר מבוסס על חומר הראיות שנאסף, ובכללו על תצהירו הסוכן סמוי של שרות המכס האמריקאי, הסוכן המיוחד Daniel Markovchick (להלן: "מרקובצ'יק"), וכן תצהיריהם של חוקרי משטרה סמויים ממשטרת נורת'המפטון, פנסילבניה, William Klein (להלן: "קליין") ו-Charles Pinkerton (להלן: "פינקרטון"). תצהיר זיטלאו נסמך אף על הודעתו של שותפו של המשיב לעבירות, Marian Bernstein (להלן: "ברנשטיין"), שנעצר ביום 11.5.01 בניוטון, פנסילבניה. ביום 3.4.03 נגזר דינו של ברנשטיין בבית-המשפט המחוזי של המחוז המזרחי של פנסילבניה ל-18 חודשי מאסר בפועל, בגין עבירות של קשירת קשר להפצת אקסטזי והלבנת הון. ברנשטיין עתיד להעיד כעֵד מדינה נגד המשיב. חומר הראיות כולל אף תצהירים של הסוכנים קליין ומרקובצ'יק, שהקליטו את פגישותיהם ושיחותיהם עם המשיב וברנשטיין, ואשר זיהו את קולו של המשיב בהקלטות. תצהירו של ברנשטיין המצורף לחומר הראיות, תומך בתצהירי הסוכנים. לחומר הראיות אף צורפו תצהיריהם של מומחי המעבדה לזיהוי פלילי, שקיבלו לידיהם את כדורי האקסטזי לשם בדיקתם וכן דו"חות המעבדה הרלבנטיים. בנוסף, הומצאו, במהלך הדיון בבקשה, שני תצהירים נוספים - תצהיר משלים של התובע זיטלאו, על הניסיונות שנעשו לאיתורו של המשיב לצורך הסגרתו לארצות-הברית, ותצהיר של סוכן רשות ההגירה והמכס Jeffry Cochran (להלן: "קוקרן"). 8. להלן התשתית העובדתית, העומדת בבסיס אישומו של המשיב בעבירות שהואשם בגינן בכתב-האישום בפנסילבניה, שבוצעו בין החודשים אוגוסט לאוקטובר 2000, כפי שהוא עולה מתצהיר זיטלאו, מתצהירי העדים ומהראיות הנוספות שצורפו לבקשת ההסגרה. החקירה בעניינו של המשיב החלה כחקירה של שירות המכס האמריקאי (United States Customs Service) בעניין הלבנת הון. במהלך החקירה נודע לשירות המכס, כי המשיב נוהג לבצע פעולות ברכוש שמקורו, במישרין או בעקיפין, בעבירות סמים. כמו-כן, נודע לשירות המכס כי המשיב נוהג לסחור בסמים מסוכנים מסוג אקסטזי. במועדים בלתי ידועים לפני יום 2.8.00 נפגש הסוכן המיוחד מרקובצ'יק משירות המכס האמריקאי, אשר הציג עצמו בזהות בדויה כסוחר מריחואנה בשם "דני", עם ברנשטיין, ששימש כשלוחו של המשיב. במהלך פגישות אלו, הציע ברנשטיין למרקובצ'יק לקנות אקסטזי, ומרקובצ'יק הסכים לכך. 9. ביום 2.8.00 נפגש מרקובצ'יק עם המשיב ועם ברנשטיין בבנסאלם, פנסילבניה. באותה פגישה מסר המשיב למרקובצ'יק, כי ברשותו משאית עם רכב נגרר (להלן: "המשאית"), שבה הוא משתמש לשם הובלת סמים וכסף דרך גבול ארצות-הברית- קנדה. מרקובצ'יק אמר למשיב שיש ברשותו כסף שקיבל מעסקת סמים שביצע, ושעליו להעבירו מארצות-הברית לחשבון הנמצא בבעלותו באיי קיימן. המשיב אמר למרקובצ'יק, כי יוכל לטפל באופן אישי בסכום של עד 50,000$, וכי יש לו איש קשר אשר יוכל לטפל בשאר הסכום. עוד אמר המשיב, כי ישתמש במשאית כדי להעביר את הכסף עבור מרקובצ'יק, זאת באמצעות נהג שנוסע פעמיים בשבוע לניו-יורק. באותו מפגש, נתן המשיב למרקובצ'יק כדור אקסטזי, וברנשטיין הציע למרקובצ'יק, במעמד המשיב, כי מרקובצ'יק ינסה ראשית למכור כ-100 כדורי אקסטזי, בכדי לראות האם הוא מקושר לרשת של סחר בסמים, באמצעותה יוכל למכור אקסטזי. המשיב התנגד להצעה זו, ואמר שאינו מוכן לבצע עסקאות בכמויות הפחותות מכמה אלפי כדורים. עוד אמר המשיב למרקובצ'יק, כי מחירו של כדור אקסטזי יהיה 6.50$, ומרקובצ'יק השיב כי ישקול את ההצעה. מאוחר יותר באותו היום, קיבל הסוכן קליין ממרקובצ'יק את כדור האקסטזי שקיבל מרקובצ'יק מהמשיב, והעביר אותו לבדיקת המעבדה לזיהוי פלילי, אשר העלתה כי מדובר בכדור אקסטזי. 10. ביום 28.9.00, החוקר קליין, שהציג עצמו בזהותו הבדויה כסוחר סמים בשם "ביל", הכפוף למרקובצ'יק, קיבל שיחת טלפון מברנשטיין, אשר עדכן אותו כי המשיב הסכים למכור למרקובצ'יק 1,000 כדורי אקסטזי. למחרת, ביום 29.9.00, קליין, יחד עם קצין המשטרה פינקרטון, שהציגו עצמם בזהותם הבדויה כסוחרי סמים הכפופים למרקובצ'יק (בזהותו הבדויה כ"סוחר סמים"), נפגשו עם ברנשטיין בחנייה של מלון Radisson בבנסאלם, פנסילבניה, שם העביר להם ברנשטיין כ-1,000 כדורי אקסטזי. לאחר מכן, הפנה קליין את ברנשטיין למלון הולידיי-אין ב-Feasterville, פנסילבניה, כדי שיפגוש שם את מרקובצ'יק, שהיה אמור לשלם לו עבור הכדורים. זמן קצר לאחר מכן, באותו היום, נפגש ברנשטיין כמתוכנן עם מרקובצ'יק במלון הולידיי-אין, והאחרון שילם לו 5,000$ עבור הכדורים. מאוחר יותר באותו היום, העביר קליין את הכדורים לבדיקת המעבדה לזיהוי פלילי, שם נקבע כי הכדורים הם מסוג אקסטזי. 11. ביום 2.10.00, במהלך שיחת טלפונית, שאל ברנשטיין את קליין, האם יהיה מעוניין לקנות 4,000 כדורי אקסטזי נוספים. ביום 10.10.00 יצר מרקובצ'יק קשר עם ברנשטיין, ואמר לו כי הוא אכן מעוניין בקניית 4,000 כדורים נוספים, והסכים כי הסמים יישלחו ביום 13.10.00 לקליין. ביום 13.10.00 קליין ופינקרטון, בזהותם הבדויה הנ"ל, נפגשו עם ברנשטיין בחנייה של חנות Wal-Mart ב-Warminster, פנסילבניה. במהלך הפגישה, העביר ברנשטיין לקליין קופסה ובה כ-4,000 כדורי אקסטזי. בתכוף לאחר מכן, נסע ברנשטיין ל-Spring Manor County Club ב- Ivyland, פנסילבניה, כדי להיפגש עם מרקובצ'יק, אשר מסר לידיו תשלום ראשון של 10,000$ עבור הכדורים. בפגישתם, הודיע ברנשטיין למרקובצ'יק, כי בעוד מספר ימים אמור המשיב להגיע מקנדה לבנסאלם, פנסילבניה, וכי אז ייפגשו שוב. זמן קצר מאוחר יותר, העביר קליין את הכדורים לבדיקת המעבדה הפלילית, אשר מומחיה אישרו שמדובר באקסטזי. 12. ביום 16.10.00, נפגש מרקובצ'יק עם ברנשטיין ועם המשיב, פעם נוספת. הפגישה נערכה ב-Famous Deli ב-Holland, פנסילבניה. במהלך הפגישה, נתן מרקובצ'יק למשיב 18,000$ כתשלום אחרון עבור 4000 כדורי האקסטזי. לאחר מכן, שאל המשיב את מרקובצ'יק אם הוא מעוניין לקנות כדורים נוספים, כיוון ש"נשארו לו עוד". מרקובצ'יק ענה, כי יהיה מעוניין לקנות כדורים נוספים במועד מאוחר יותר, והמשיב הביע עניין בביצוע עסקאות אקסטזי נוספות עִמו. 13. במהלך הפגישה האמורה ביום 16.10.00, מסר מרקובצ'יק למשיב 50,000$ במזומן, לצורך העברתם לחשבון בנק באיי קיימן. מרקובצ'יק אמר למשיב, כי הכסף הושג כתוצאה מעסקאות סמים. מרקובצ'יק מסר למשיב מספר חשבון בנק אשר היה לכאורה בבעלותו באיי קיימן, ואשר שימש בפועל כחשבון בנק חסוי של שירות המכס האמריקאי (להלן: "החשבון החסוי"). כפי שעולה מהתצהיר המשלים של סוכן המכס קוקרן, העברת הכסף השתבשה, אך לבסוף הושלמה ברובה. המשיב טען באוזני מרקובצ'יק, כי נשדדו ממנו 30,000$ מתוך הסכום של 50,000$ שקיבל לצורך העברתו לאיי קיימן, אך הבטיח להעביר את כל הסכום שקיבל לידיו. להבטחת העברת מלוא הסכום, השאיר המשיב בידי מרקובצ'יק את רישיון הנהיגה הקנדי שלו. לאחר עיכובים, העביר המשיב ביום 23.10.00 לחשבון החסוי סך של 19,980$ בהעברה בנקאית מטורונטו Friendly Express, שהופקד בחשבון הבנק ביום 24.10.00. בנוסף, בוצעו לחשבון החסוי ביום 30.10.00 וביום 2.11.00 שתי העברות בנקאיות מטורונטו ע"ש תקווה לביא, רעייתו של המשיב, האחת - בסך 14,490$, והשנייה - בסכום של 6,490$. סכום נוסף של 4,000$ הופקד בחשבון החסוי ביום 7.11.00. כיוון שלא הולבן סכום הכסף המלא שמסר מרקובצ'יק למשיב, השיב ברנשטיין למרקובצ'יק סכום של 2,000$ במזומן ביום 21.11.00, ו-3,000$ במזומן ביום 30.11.00. מרקובצ'יק לא השיב למשיב את רישיון הנהיגה שלו, כיוון שהשניים לא נפגשו שוב. 14. התשתית הראייתית בדבר העבירות המיוחסות למשיב, נסמכת, כאמור, על תצהירו של התובע זיטלאו, וכן על תצהיריהם של העדים: סוכן המכס הסמוי מרקובצי'ק, סוכן המשטרה הסמוי קליין, סוכן המכס קוקרן, וכן עד המדינה ברנשטיין - שהעיד כי מכר את הסמים על-פי הוראותיו של המשיב ובשיתוף פעולה עִמו. לפי תצהירו של ברנשטיין, ביום 29.9.00, על-פי הוראתו של המשיב, העביר כ-1,000 כדורי אקסטזי ל"ביל" (אשר בזמנו לא ידע שהוא סוכן סמוי בשם ויליאם קליין). לטענתו של ברנשטיין, הוא קיבל מ"ביל" כ-5,000$ עבור כדורי האקסטזי, ושלח 1,000$ מהסכום למשיב במונטריאול, קנדה, בשני תשלומים של 500$ כל אחד. ברנשטיין הוסיף וציין בתצהירו, כי בהוראתו של המשיב מכר ל"ביל" ביום 13.10.00 כ-4,000 כדורי אקסטזי נוספים. לאחר מכן, שילם "דני" תשלום חלקי של 10,000$ עבור הכדורים. לטענת ברנשטיין, לפני ההסכמה לתשלום החלקי, אמר המשיב ל"דני" שהוא אינו צריך לשלם את כל הסכום בזמן העברת 4,000 כדורי האקסטזי, וכי יוכל לשלם את ההפרש מאוחר יותר. לדבריו, זמן קצר לאחר העברת 4,000 כדורי האקסטזי, הגיע המשיב מקנדה לאזור פילדלפיה, פנסילבניה; ובפגישה שהתקיימה ביום 16.10.00, שילם "דני" את ההפרש של 18,000$ עבור העברת 4,000 כדורי אקסטזי, ואף מסר למשיב סכום כסף של 50,000$ במזומן, כדי שהמשיב "ילבינם" בחשבון בנק באיי קיימן, תמורת תשלום. הניסיונות לאתר את המשיב 15. המשיב וברנשטיין לא נעצרו מיד לאחר עסקאות הסמים הנדונות, שבוצעו כאמור בחודשים אוקטובר ונובמבר 2000, הואיל ורשויות החקירה בארצות-הברית פעלו לאיסוף ראיות נוספות, הן באשר לבנקים שבהם הולבן ההון, והן בדבר המקור שסיפק למשיב את האקסטזי שנמכר על-ידו. עם הגשת כתב-האישום ביום 30.7.03 לבית-המשפט הפדראלי בפנסילבניה, הוציא בית המשפט, עוד באותו היום, צו מעצר נגד המשיב. בתצהירו מציין התובע זיטלאו, כי ביום 23.10.03 נשלחה בקשת הסגרה מארצות-הברית לקנדה, הואיל ולרשויות האמריקאיות היה ידוע שהמשיב, שהוא אזרח קנדי, מתגורר בקנדה. ביום 20.2.04, בעקבות בקשת ההסגרה האמורה, ניגשו חוקרי משטרת מונטריאול לביתו של המשיב, בכדי לאתרו. לפי המידע שנמסר לרשויות ארצות-הברית מהרשויות בקנדה, חוקרי המשטרה הקנדים שוחחו עם אשתו של המשיב, אשר מסרה להם כי בעלה נמצא מחוץ לעיר, וסירבה למסור פרטים נוספים. ביום 26.2.04 פנה עו"ד ליבר, שהציג עצמו כחבר משפחה של המשיב וכבא-כוחו, לחוקרי המשטרה בכדי לברר פרטים אודות החיפוש אחר המשיב. החוקרים השיבו לעו"ד ליבר, כי המשיב מבוקש על-ידי הרשויות בארצות-הברית לצורך הסגרה, ואמרו לו ליצור קשר עם משרד המשפטים הקנדי, אם תתעוררנה על-ידו שאלות נוספות. ביום 3.9.04 הגיעו החוקרים הקנדים פעם נוספת לביתו של המשיב, ונוכחו לדעת כי הבית מוצע למכירה. החוקרים יצרו קשר עם סוכן הנדל"ן שטיפל במכירת הבית, אשר מסר כי מעולם לא שוחח עם המשיב או ראה אותו, וכי ידוע לו שאשתו של המשיב שוחחה עם המשיב בעניין מכירת הבית, אשר הוצע למכירה עוד ביום 13.4.04. לדברי הסוכן, המשיב שהה באותו הזמן בחו"ל ואשתו התעתדה לעזוב את קנדה יחד עם ילדיהם. החוקרים הקנדים הסיקו, כי המשיב נמלט לישראל, בהיותו גם בעל אזרחות ישראלית, בנוסף לזו הקנדית. ביום 10.12.04 נשלחה מארצות-הברית לקנדה בקשה לעזרה משפטית, במטרה לקבל פירוט של שיחות הטלפון שבוצעו מביתו של המשיב בקנדה, בתקופה שבין החודשים ינואר עד דצמבר 2004. ביום 24.1.05, נתקבלה תשובת הרשויות הקנדיות, לפיה התקיים קשר טלפוני מביתו של המשיב לשמונה מספרי טלפון שונים בישראל. ביום 25.1.07, הוצאה על ידי האינטרפול בוושינגטון פנייה בינלאומית, בבקשה לסייע באיתורו של המשיב. בחודש פברואר 2007, נתקבלה הודעה מאת האינטרפול בירושלים, כי המשיב נמצא בישראל. משנודע בחודש ינואר 2008 לתובע זיטלאו על מקום מגוריו של המשיב בישראל, הוגשה הבקשה להסגירו מישראל לארצות-הברית. המשיב נעצר ביום 26.1.10, לפי סעיף 6 לחוק ההסגרה, על-בסיס צו המעצר שהוצא נגדו בארצות-הברית. במקביל להגשת העתירה להכריז עליו בר-הסגרה הוגשה הבקשה דנן, למעצרו עד למתן החלטה בעתירה. תמצית טיעוני הצדדים 16. באת-כוח היועץ המשפטי לממשלה עותרת למעצרו של המשיב, עד למתן החלטה בעתירה להסגרתו לארצות-הברית. לטענתה, בתשתית הראייתית בעניינו של המשיב יש לכאורה משום אחיזה לאישום שהוגש נגדו בארצות-הברית; וקיימת עילת מעצר נגדו, הן - מכוח דיני המעצר הכלליים, והן, ובפרט, נוכח שיקולי המעצר היחודיים להליך ההסגרה. היא גורסת, כי אין חלופת מעצר בעניינו של המשיב שתבטיח את תכלית המעצר, וכי אין מנוס, אפוא, מלהורות על מעצרו, להבטחת הליכי ההסגרה. 17. בא-כוח המשיב, אינו חולק למעשה כי בתשתית הראייתית שצורפה לבקשה, יש לכאורה משום אחיזה לאישום המיוחס למשיב בארצות-הברית. הוא גורס, כי אף אם קמה עילת מעצר סטטוטורית, לפי סעיף 21 לחוק המעצרים, נוכח מהות העבירות המיוחסות למשיב, ואף אם קיים חשש להימלטות מאימת הדין, שהִנו חשש אינהרנטי בכל מקרה של העמדה לדין, ניתן להפיג את הסיכון הנשקף מהמשיב בדרך של חלופת מעצר. לדבריו, חלופת מעצר הִנה הולמת במקרה דנן, זאת, בין-השאר, נוכח העובדה שהמשיב הִנו כבן שישים, ומאז הגיעו לישראל בשנת 2004 לא הסתיר את זהותו; ובפרט כאשר לא נטען שיש לחובתו הרשעות קודמות. כן העלה ב"כ המשיב טענות כנגד הבקשה להכרזה על המשיב כבר-הסגרה: האחת - התיישנות העבירות באישומים שהוגשו בארצות-הברית; השנייה - השיהוי בהגשת בקשת ההסגרה על-ידי הרשויות האמריקאיות מאז הגשת כתב-האישום בשנת 2003 ועד להגשת בקשת ההסגרה בשנת 2008; והשלישית - היותה של ההסגרה נוגדת את תקנת הציבור, הואיל והאישום בארצות-הברית מבוסס על עדותו של עד מדינה שהיה למעשה העבריין העיקרי בפעילות הפלילית הנדונה. בנוסף טען ב"כ המשיב, כי ההליכים בעתירה להסגרת המשיב יהיו ממושכים יחסית, זאת נוכח הטענות האמורות שתועלנה בעתירה, וכן טענות נוספות בעניין התשתית הראייתית, ובשאלה האם יש לראות במשיב תושב ישראל, אם לאו. משכך, ביקש ב"כ המשיב לשחרר את מרשו בערבות, תוך המצאת בטוחה של שעבוד הבית שבבעלותו, ואף הציע כי המשיב ישהה בתנאי "מעצר בית" מלא. לחלופין, ביקש ב"כ המשיב להזמין תסקיר מעצר שיבחן את חלופת המעצר המוצעת. עילת המעצר בעניינו של המשיב 18. באשר לתשתית הראייתית הנדרשת לצורך הכרעה בשאלת המעצר, מסקנתי הִנה, כי קיימות ראיות לכאורה בעבירות המיוחסות למשיב, שאינן חסרות ערך על פניהן, ואשר יש בהן אחיזה לאישום שהוגש נגדו בבית-המשפט בפנסילבניה - הן בעבירות הסמים והן בעבירות הלבנת ההון. תשתית זו כוללת, כאמור, בין-השאר, את תצהירו של התובע זיטלאו, וכן את תצהיריהם של העדים המפלילים את המשיב - הן הסוכנים של הרשויות האמריקאיות, והן שותפו של המשיב לעבירות, ברנשטיין. לכאורה, יש בתשתית הראייתית אחיזה לאישום שהוגש נגד המשיב בארצות-הברית, ודי בכך לצורך ההכרעה בבקשה למעצר. מובן כי השאלה, האם יש בראיות שהוצגו כדי לשקף את מלוא התשתית הראייתית הכוללת, תיבחן על-ידי בית-המשפט שדן בעתירת ההסגרה לגופה. 19. הטענות שהעלה ב"כ המשיב כנגד הליך ההסגרה - התיישנות העבירות, השיהוי בהגשת בקשת ההסגרה והיות ההסגרה נוגדת את תקנת הציבור - הנוגעות להכרעה בשאלה האם המשיב הִנו בר-הסגרה, אמורות להידון בעתירת ההסגרה ולא בבקשת המעצר. הטענות האמורות, אינן באות בגדרם של אותם מקרים חריגים, שבהם ניתן לקבוע עוד בשלב המעצר, כי על-פני הדברים אין מתמלאים היסודות הנדרשים על-פי חוק ההסגרה לצורך הכרזתו של המשיב כבר-הסגרה. מכל מקום, כפי שיצוין להלן, בחינה לכאורית של הטענות הנ"ל, מעלה כי אין מדובר במקרה חריג, לפיו יש בידי המשיב להראות כי אין מתמלאים בעניינו היסודות הנדרשים להכזרתו כבר-הסגרה. 20. באשר לטענה בדבר התיישנות העבירות, הרי שסעיף 2ב(א)(6) לחוק ההסגרה, כפי שתוקן בתיקון מס' 7 משנת 2001, מורה כי הסייג להסגרה בשל התיישנות, יחול על-פי דיני ההתיישנות בישראל: "לא יוסגר מבוקש למדינה המבקשת באחד מאלה: ... בקשת ההסגרה הוגשה בשל עבירה שנתיישנה או עונש שנתיישן לפי דיניה של מדינת ישראל". בענייננו, העבירות המקבילות בדין הישראלי לאלו שבהן הואשם המשיב בארצות-הברית, הִנן עבירות פשע, אשר על-פי סעיף 9(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, תקופת ההתיישנות בעניינן הִנה עשר שנים. מכל מקום, על-פי האמור בתצהיר התובע שצורף לבקשת ההסגרה, העבירות שהמשיב הואשם בהן בארצות-הברית לא התיישנו גם על-פי הדין הפדראלי האמריקאי. כאמור בתצהיר התובע, ההתיישנות על עבירת פשע בארצות-הברית נקטעת אם נעשתה פעולת חקירה כלשהי בתוך חמש שנים מיום ביצוע העבירה, ולאחר הגשת כתב-אישום לא חלה עוד התיישנות על העבירות. הואיל והעבירות המיוחסות למשיב נעברו בשנת 2000, וכתב-האישום בגינן הוגש בשנת 2003, לא התיישנו העבירות גם על-פי הדין האמריקאי. על-כן, ניתן לקבוע בשלב זה לכאורה, לצורך הליך המעצר, כי העבירות שהמשיב הואשם בהן לא התיישנו. 21. בכל הנוגע לטענת השיהוי בהגשת בקשת ההסגרה, הרי שמהתשתית הראייתית עולה, בבחינת מסקנה לכאורית לשלב זה של הדיון בבקשת המעצר, כי בקשת ההסגרה לא נגועה בשיהוי שיש בו כדי לפגוע בתקנת הציבור. כפי שצוין בסקירת התשתית הראייתית לעיל, כתב-האישום הוגש ביום 30.7.03 לבית-המשפט הפדראלי בפנסיבניה, ועוד באותו היום הוצא נגד המשיב צו מעצר. כשלושה חודשים לאחר מכן, ביום 23.10.03, נשלחה בקשה הסגרת מארצות-הברית לקנדה, שם התגורר המשיב, שהִנו בעל אזרחות קנדית, מראשית שנות התשעים. על-פי טופס יציאות וכניסות לישראל של המשיב, שהִנו, כאמור, גם אזרח ישראל, נכנס הלה לארץ ביום 29.1.04. כשלושה שבועות לאחר מכן, ביום 20.2.04, ניגשו שוטרי משטרת מונטריאול לביתו של המשיב בקנדה לביצוע צו המעצר במסגרת הליך ההסגרה. רעייתו של המשיב מסרה, כי המשיב נמצא מחוץ לעיר, וסירבה למסור פרטים נוספים. כשבוע לאחר מכן, פנה ב"כ המשיב לחוקרים הקנדיים, ונמסר לו כי המשיב מבוקש על-ידי הרשויות בארצות-הברית לצורך הסגרה. זמן קצר לאחר מכן עזבו רעייתו וילדיו של המשיב את קנדה והצטרפו אל המשיב בישראל. מאז לא חזר המשיב לקנדה, למרות שהתגורר שם דרך קבע במשך כארבע-עשרה שנה. הרשויות האמריקאיות פנו בשלב ראשון, בשנים 2004-2005, לקבלת עזרה משפטית מהרשויות בקנדה, לבירור מקום הימצאו של המשיב. משנתחוור להן, כי משפחתו של המשיב קיימה שיחות טלפוניות עם ישראל, בשעה שהמשיב נעדר מביתו, הוצאה פנייה על-ידי האינטרפול לאיתורו של המשיב, והלה אותר על-ידי האינטרפול בירושלים בשנת 2007, כמי ששוהה בישראל. בעקבות האיתור הוגשה הבקשה להסגרה בשנת 2008. בנסיבות האמורות עולה המסקנה הלכאורית, כי לא היה שיהוי בהגשת הבקשה להסגרה, כי הרשויות בארצות-הברית פעלו לאיתורו של המשיב לצורך העמדתו לדין, וכי העיכוב בהגשת בקשה ההסגרה נבע מהעובדה שהמשיב בחר להעתיק את מרכז חייו מקנדה לישראל, זאת בתכוף לאחר שנודע לו על בקשת ההסגרה שהוגשה לשלטונות קנדה, ושהרשויות בארצות-הברית לא ידעו עד לשנת 2007 היכן הוא נמצא. לפיכך, על-פני הדברים, בקשת ההסגרה אינה נגועה לכאורה בשיהוי שיש בו כדי לפגוע בתקנת הציבור; ואולם, כאמור, טענת השיהוי אמורה להידון לגופה בגדרה של עתירת ההסגרה. 22. הטענה, לפיה ההסגרה מנוגדת לתקנת הציבור, מחמת ביסוס האישום על עדותו של עד מדינה שהִנו העבריין העיקרי בעבירות המיוחסות למשיב, אינה נתמכת בתשתית הראייתית, שכן מהראיות, שנסקרו בהרחבה לעיל, עולה כי לכאורה נטל המשיב חלק פעיל ומרכזי בעבירות הסמים והלבנת ההון; ואף עֵד המדינה ברנשטיין ציין כי פעל יחד עם המשיב ועל-פי הוראותיו. מכל מקום, הטענה בדבר מידת מעורבותו של המשיב בעבירות, וההיררכיה בפעילות העבריינית שבה נטל חלק, לא אמורה להידון בשלב המעצר, כמו גם בדיון בעתירת ההסגרה, אלא בבית-המשפט האמריקאי שידון באישומים לגופם. ב"כ המשיב הוסיף וטען, כי אין בסיס לטענת ב"כ היועץ המשפטי לממשלה, לפיה המשיב לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות בשנת 2000, ואינו זכאי לחזור לישראל לריצוי עונשו, ככל שיורשע בארצות-הברית וייגזר דינו למאסר. לגרסתו, יש לראות במשיב תושב ישראל גם בעת ביצוע העבירות, אך הסוגיה תועלה על-ידו במסגרת עתירת ההסגרה, ואין צורך להידרש לה בשלב המעצר. 23. ומכאן לעילת המעצר בעניינו של המשיב. נגד המשיב קמה עילת מעצר הן לפי דיני המעצר הכלליים, והן, ובעיקר, לפי דיני המעצר הספציפיים בעניין הסגרה. נגד המשיב קמה עילת מעצר לפי סעיף 21(א)(1)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), התשנ"ו-1996, נוכח עוצמת הסיכון הנשקף ממנו לביטחון הציבור על-רקע מהות העבירות של סחר בסמים והלבנת הון המיוחסות לו, טיבן והיקפן. זאת ועוד: עבירות הסמים, כשלעצמן, מקימות עילת מעצר עצמאית, הנעוצה בחזקת המסוכנות, על-פי סעיף 21(א)(1)(ג) לחוק הנ"ל. לא זו אף זו: נגד המשיב קמה עילת מעצר בשל החשש לשיבוש הליכי משפט והתחמקות המשיב ממשפטו, לפי סעיף 21(א)(1)(א) לחוק האמור, שכן קיים חשש ממשי שהמשיב ינסה להימלט מאימת הדין בארצות-הברית. חשש זה נלמד, בין-השאר, מכך שהמשיב ומשפחתו עזבו לצמיתות את קנדה, מקום מושבם הקבוע, בסמוך להגשת בקשת ההסגרה מטעם הרשויות בארצות-הברית לרשויות הקנדיות. הואיל ומדובר במעצר לצורך הסגרה, מתווספים לשיקולי המעצר הרגילים של הדין הפלילי הפנימי, גם השיקולים היחודיים להליכי הסגרה. כפי שצוין בסקירת הרקע הנורמטיבי לעיל, בבקשת הסגרה מחויב בית-המשפט לבחון בשימת לב מיוחדת את החשש מפני הימלטות, ומפני שיבוש מהלכי המשפט, זאת בשל המשקל המיוחד שיש לייחס למחוייבות הבינלאומית של מדינת ישראל, מכוח אמנת ההסגרה, להסגיר מבוקשים בני-הסגרה, ולהשלים את ההליך ביעילות מבלי שיסוכל על-ידי המבוקש (בש"פ 1496/09 בעניין יצחק אברג'יל, לעיל). משכך, קמה בענייננו עילת מעצר כנגד המשיב, הן מכוח חוק המעצרים, והן, ובפרט, נוכח שיקולי המעצר היחודיים להליך ההסגרה. סבורני, כי בעניינו של המשיב אין חלופת מעצר הולמת, שתבטיח את התכליות האמורות שביסוד עילות המעצר. עוצמת הסיכון הנשקפת מהמשיב לציבור נלמדת ממהות העבירות המיוחסות לו והיקפן. כאמור, מדובר בסחר באלפי כדורי אקסטזי, באמצעות מי שהעיד על עצמו, בשיחותיו עם הסוכנים האמריקאים, כי הוא מעורה ומעורב בסחר באקסטזי בהיקפים ניכרים; וכן בעבירות של הלבנת הון מרווחי סחר בסמים. בהקשר זה נפסק, על-פי דיני המעצר הכלליים, כי בעבירות סמים "הכלל הוא המעצר והחריג הנדיר הוא השחרור" (בש"פ 1970/08 וייספיש נ' מדינת ישראל (9.3.08)); וכי "בהיעדר נסיבות מיוחדות, חריגות ויוצאות דופן, דינו של מי שעוסק בסחר בסם מסוכן להיעצר עד לתום ההליכים" (בש"פ 9405/04 מ' ח' נ' מדינת ישראל (26.10.04); וכן ראו: בש"פ 5715/06 אברהם נ' מדינת ישראל (16.7.06); בש"פ 3232/09 בוטרשוילי נ' מדינת ישראל (22.4.09); ובש"פ 4251/09 אוחיון נ' מדינת ישראל (22.5.09)). נוכח מהות העבירות והיקפן, אין נסיבות חריגות ויוצאות דופן, המצדיקות את שחרורו של המשיב בערובה, אף בהתאם לדיני המעצר הכלליים. חלוף הזמן מעת ביצוע העבירות, אינו מהווה נסיבה לשחרור בערובה, שכן השיהוי בטיפול בבקשת ההסגרה נבע מהימלטותו של המשיב מאימת הדין בארצות-הברית. במקרה שלפנינו, הואיל ובבקשת מעצר בהליך הסגרה עסקינן, יש ליתן משקל מיוחד, ואף מכריע, לעילה המרכזית למעצר, שעניינה החשש מהימלטותו של המשיב מאימת הדין, דבר העלול לסכל את עמידתה של מדינת ישראל במחויבותה הבינלאומית כלפי ארצות-הברית להשלים את הליך ההסגרה הנדון. בענייננו, ניתן להצביע על חשש ממשי וקונקרטי להימלטות המשיב מהדין בהליכי ההסגרה הנדונים, שכן, כאמור, הלה נמלט מאימת הדין בעבר, כאשר לא שב לקנדה, שם היה מרכז חייו שנים רבות, ודאג להעביר את משפחתו לישראל, זאת בסמוך להגשת בקשת ההסגרה על-ידי רשויות ארצות-הברית לרשויות הקנדיות. זאת ועוד, העבירות המיוחסות למשיב בכתב-האישום שהוגש נגדו בארצות-הברית הִנן חמורות, והעונש המרבי שנקצב בגין כל אחת מהן עומד על עשרים שנות מאסר. העובדה שהמשיב צפוי לעונש משמעותי, אם יורשע בגין העבירות האמורות, מגבירה אף היא את החשש מפני הימלטותו מאימת הדין; ובפרט, כאשר נטען בעתירה להסגרה, כי המשיב לא היה תושב ישראל בעת ביצוע העבירות, וככל שייקבע הדבר על-ידי בית-המשפט, ירצה הלה את המאסר בארצות-הברית, ולא בישראל. החשש האמור מוחמר בעניינו של המשיב, גם לנוכח העובדה שהוא אזרח קנדה, ויוכל, אפוא, לנצל את מעמדו הקנדי לשם הימלטותו והסתתרותו, וכן לאור הראיות בעניין פעילותו הפלילית הבין-מדינתית נושא בקשת ההסגרה. בנסיבות האמורות, בהצטברותן, לא מצאתי כי ניתן לאיין או להפיג, בדרך של חלופת מעצר, אף לא בדרך של "מעצר בית" ו"איזוק אלקטרוני", את מסוכנותו של המשיב, ובעיקר את החשש הממשי להימלטותו מאימת הדין. איזון הולם בין השיקולים מוביל למסקנה, כי שחרורו של המשיב, גם בתנאים מחמירים של "מעצר בית", לא ישיג את מטרת המעצר, ולא יקנה במקרה דנן את הביטחון הנדרש מפני הימלטותו מאימת הדין והחשש לפגיעה ביכולתה של המדינה לקיים את התחייבויותיה על-פי אמנת ההסגרה. מטעם זה, לא מצאתי הצדקה להיעתר לבקשתו החלופית של המשיב להזמין תסקיר מעצר בעניינו, שיבחן את האפשרות לשחררו בערובה בתנאי "מעצר בית". התוצאה 24. על-יסוד האמור, לעיל ייעצר המשיב עד למתן החלטה בעתירה להכריז עליו כבר-הסגרה לארצות-הברית. הסגרהמעצר