בפסיקה בספרות המשפטית נקבע כי חיובים עתידיים ומותנים יש לפרש באופן מצמצם. יפים לעניין זה דברי כב' השופט אור בע"א 2181/02 הסוכנות היהודית נ' בית מנחמיה והאסמכתאות המובאות שם: "האפשרות למשכן חיובים עתידיים ואף מותנים, צופנת בחובה חסרונות משמעותיים לחייב (ראו ספרו הנ"ל של פרופ' ויסמן בעמודים 49 ו-50). היא תועלתית לשני הצדדים רק במסגרת מערכות יחסים מתמשכות מסוימות בהן שני הצדדים מפיקים תועלת מפיצול הלוואה לשיעורים (שם עמודים 52-51). דעתי היא, שבהעדר ראיות לגבי אומד דעתם הסובייקטיבי של הצדדים בעת יצירת איגרת החוב, יש לפרש את תוכן החוב המובטח במסגרתה על פי תכליתה האובייקטיבית, על פי המהות העסקית והכלכלית המונחת ביסודה. בהעדר ראיות ברורות המורות אחרת, אין לייחס לצדדים כוונה לכלול במסגרת איגרת החוב חוב עתידי מותנה שאין לו קשר ענייני לחוב המקורי המובטח במסגרתה. ניתן לייחס לצדדים כוונה להחלת המשכון רק על אותם חיובים עתידיים שהם מסוג החיוב המקורי שבקשר אליו נערך הסכם המשכון. פרשנות זו נובעת מהתכלית האובייקטיבית בדבר סבירות, הגיון ויעילות, העומדת בבסיס כל חוזה (ראו: ספרו הנ"ל של פרופ' ברק בעמודים 550-544). " (שם, בס' 14 לפסה"ד). משכון