משכון על דירת מגורים לא רשומה - סמכות עניינית

לאיזה בית משפט נתונה הסמכות העניינית לדון בתוקפו של משכון על דירת מגורים לא רשומה ? רא בעניין זה דבריו של כב' השופט עמית בבש"א (מחוזי חי') 6576/08 שרה שוייצר נ' אילן רפאל, תק-מח 2008(3) 1027 (2008) לעניין השאלה לאיזה בית משפט נתונה הסמכות העניינית לדון בתוקפו של משכון על דירת מגורים לא רשומה, כדלקמן: "המבחן הפשוט, היעיל והברור ביותר לקביעת הסמכות העניינית הוא מבחן הסעד, והפסיקה חזרה על הכלל לפיו הסמכות העניינית הולכת אחר הסעד - ראה, לדוגמה, ע"א 510/82 חסן נ' פלדמן, פ"ד לז(3) 1, 12 (1983); ע"א 03/ 2846 אלדרמן נ' ארליך, פ"ד נט(3) 529, 534 (2004). קריאה זהירה של סעיף 51(א)(3) מעלה כי בענייני מקרקעין, מצא המחוקק לחלק את הסמכויות בין בתי המשפט לא לפי טיבם של המקרקעין (זכויות רשומות או זכויות אובליגטוריות) אלא לפי הסעדים. סעדים שעניינם חזקה/שימוש/חלוקה מנותבים לבית משפט השלום, בין אם המקרקעין רשומים ובין אם לאו, בין אם שווי המקרקעין עולה על הסמכות הכספית של השלום ובין אם הוא בגדר הסמכות הכספית של השלום. כל יתר הסעדים שעניינם מקרקעין, כמו תביעה לאכיפת הסכם מקרקעין, הצהרה על זכות או היעדר זכות במקרקעין וכיו"ב - כל אלו מנותבים לבית המשפט המחוזי. ובקיצור, המבחן הוא מבחן הסעד ללא קשר אם התביעה היא לגבי מקרקעין רשומים או לגבי זכויות אובליגטוריות במקרקעין". ובהמשך הדברים נקבע כך: "נקודת הכובד בשאלה אם בזכות במקרקעין או בזכות חוזית עסקינן, מתמקדת כיום בכוונת הצדדים. הדבר מצריך בירור ודיון לגופה של תביעה, וכבר הקדמנו ואמרנו כי הסמכות העניינית צריכה להיות ברורה לצדדים כבר בעת הגשת התביעה, בשלב "ההקשה על הדלת". לכן, ועל מנת למנוע ספקות, יש לנתק את הדיון בסוגית הסמכות העניינית, שהיא סוגיה במישור הדיוני, מסוגיות של משפט מהותי לגבי טיב הזכות מושא התובענה. ובכלל, ההבחנה בין זכויות אובליגטוריות ביחס למקרקעין לבין זכויות קניין, עשויה לעורר תילי תילים של קושיות, שיש בהן כדי לסבך את מבחן הסעד, כמבחן הפשוט והיעיל לקביעת הסמכות העניינית". במילים אחרות, לא טיב הזכויות שקיימות (או לא קיימות) לרוכש המקרקעין או טיבם של המקרקעין כרשומים או לא, הוא זה שקובע את סמכותו העניינית של בית המשפט לדון בתובענה, אלא הסעד המבוקש בכתב התביעה, הא ותו לא. סמכות ענייניתמשכוןמקרקעין