ניסיון התאבדות ברכבת

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ניסיון התאבדות ברכבת: א. רקע עובדתי 1. האם התאונה בה נפגע התובע באורח קשה מרכבת חולפת הינה "תאונת דרכים" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק פלת"ד"), או שמא מדובר בניסיון התאבדות של התובע המהווה "מעשה שנעשה במתכוון", כאמור בסייג לאותה הגדרה שבסעיף 1 לחוק? זו השאלה העיקרית בה נדרשת הכרעתי במקרה זה. שאלה נוספת היא האם מצבו הנפשי של התובע במועד התאונה היה מעורער במידה כזו, שנשללו ממנו כושר השיפוט והרצון הדרושים לשם עשיית "מעשה מכוון" השולל את היותה של התאונה - "תאונת דרכים". 2. התובע, יליד 13.1.71. הוא נפגע ביום 22.10.03 מרכבת חולפת בסמוך לתחנת הרכבת בבית דגון (להלן: "התאונה"). מעדותם של עובדי הרכבת שנכחו במקום התאונה עולה כי התובע הסתתר תחילה בין השיחים בסמוך למסילת הרכבת, ואז קפץ לעבר המסילה עליה נסעה אותה עת, במהירות איטית של כ-5 קמ"ש, רכבת משא, נהוגה בידי אופיר שוקרון ואלי אוחנה (להלן: "שוקרון" ו"אוחנה"). התובע נופף בידיו ורכבת המשא נעצרה במרחק של מטרים ספורים ממנו. שוקרון ואוחנה הורו לתובע לרדת מן המסילה, והלה עשה כדבריהם מבלי לומר דבר (עמ' 12-13). זמן קצר לאחר מכן הגיעה רכבת נוסעים מכיוון חיפה, נהוגה בידי מר בוריס טלל (להלן "טלל"). מהירותה היתה כ-45 קמ"ש. נהג הרכבת צפר לתובע, והלה התרחק תחילה מן המסילה, אך כאשר הרכבת התקרבה רץ לעברה, נעמד על הפסים כשהוא מרים את ידיו בתנועת "עצור" וכך נפגע (כך לפי גרסת טלל בעמ' 20). 3. בעקבות התאונה נגרמה לתובע חבלת ראש קשה ופגיעה רב-מערכתית ונקטעה ידו הימנית. הוא היה מאושפז במשך כחודש וחצי בבית החולים רמב"ם, במהלכם נותח מספר פעמים. ביום 2.12.03 שוחרר התובע מביה"ח רמב"ם, עם המלצה להמשך שיקום ב"בית לוינשטיין". לאחר כתשעה חודשים ב"בית לוינשטיין", תחילה במחלקה לטיפול נמרץ ולאחר מכן במחלקה לשיקום נפגעי חבלות מוחיות, הועבר התובע ביום 6.9.04 למוסד סיעודי "נוף הקריה", שם הוא מתגורר עד היום. 4. הנתבעים כפרו בחבותם לתאונה: לטענתם, אין מדובר ב"תאונת דרכים", אלא בניסיון התאבדות, שהינו "מעשה שנעשה במתכוון" כאמור בסיפא לסעיף 1 לחוק הפלת"ד. נוכח טענה זו, ביקשו הנתבעים למנות מומחה רפואי בתחום הפסיכיאטרי, לשם בחינת מצבו הנפשי של התובע במועד התאונה ועובר לה (בש"א 26538/06). הבקשה נדחתה על ידי כב' הרשם א' אורנשטיין (החלטה מיום 4.1.07 בבש"א 22261/06), אך הערעור שהוגש על החלטה זו התקבל (ע"א 1205/07 בפני כב' השופטת ה' גרסטל), ואז הוגשה חוות דעתו הפסיכיאטרית של ד"ר דניאל גרופר (להלן: "ד"ר גרופר"). 5. מחוות דעתו של ד"ר גרופר עולה כי התובע מוכר למערכת הפסיכיאטרית מגיל 23 (כ-9 שנים לפני קרות התאונה), ואושפז מספר פעמים בשל התקפים פסיכוטיים. בין האשפוזים טופל התובע במרפאה אזורית לבריאות הנפש, והתקיים מקצבת נכות ומעבודות מזדמנות. בשנת 2001 אושפז התובע בכפיה למשך שלושה חודשים בעקבות שוטטות, התערטלות בציבור, ניתוק קשרים מהסביבה והתנהגות מוזרה. עם אשפוזו אובחן התובע כסובל ממחשבות שווא של יחס, רדיפה וגדלות. הריכוז, השיפוט ובוחן המציאות שלו הוגדרו אותה עת כלקויים. תקופת האשפוז הכפוי הוארכה על ידי ועדה פסיכיאטרית בשלושה חודשים נוספים. עם שחרורו צויין כי הוא סובל מסכיזופרניה "הבפרנית" עם פרוגנוזה לא טובה. בעדותו, הסביר ד"ר גרופר כי סכיזופרניה הבפרנית מאופיינת בחוסר ארגון של מחשבות החולה, באופן שלעיתים לא ניתן כלל להבין את דבריו (עמ' 53). סכיזופרניה מסוג זה נחשבת חמורה יותר מסכיזופרניה פרנואידית, המתאפיינת בעיקר במחשבות רדיפה, אך מאפשרת דיאלוג עם החולה, וידוע שסכיזופרניה פרנואידית נוהגת להתפתח ולהחמיר לכיוון של סכיזופרניה הבפרנית (עמ' 53-54). כשנה לאחר שחרורו מן האשפוז בשנת 2001, אושפז התובע פעם נוספת. כחצי שנה לפני מועד התאונה, לאחר שאשפוזו הוארך שלוש פעמים ומצבו השתפר, הוא שוחרר. בסה"כ היו לתובע ששה אשפוזים פסיכיאטריים לפני התאונה, וד"ר גרופר מציין כי נראה שכיוון המחלה של התובע היה "לקראת התדרדרות עם הרבה מאוד אשפוזים". במסגרת שאלות הבהרה שהציג לו ב"כ התובע, נשאל ד"ר גרופר האם מצא בחומר שהובא לפניו עדות למצב דכאוני קודם או לניסיונות אובדניים קודמים של התובע, והשיב בשלילה. בסיכום מחלה לגבי התובע, שנכתב במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל כחצי שנה לפני התאונה, עת אושפז במצב פסיכוטי פעיל, נאמר עליו: "שולל כוונות אובדניות.. לא נצפתה תמונה דכאונית" (ת/12). ב. טענות הצדדים 6. לטענת ב"כ התובע, התנהגותו של התובע במועד הארוע, כפי שתוארה בדו"ח חקירת הארוע שביצעה רכבת ישראל, איננה מהווה ביטוי לרצונו של התובע להתאבד, אלא ביטוי להתנהגות של אדם בלתי שפוי. בסיכומיו טען ב"כ התובע כי נטל ההוכחה לכך שהארוע היה מכוון מוטל על הנתבעת, וזו לא הצליחה להרימו. העדויות הנוגעות לאירוע מתיישבות עם התנהגות של אדם שאינו מודע למשמעות מעשיו, ולא של אדם אשר עקב דיכאון החליט לשים קץ לחייו. ב"כ התובע מדגיש כי המומחה הפסיכיאטרי לא מצא כל עדות למחשבות אובדניות, לניסיונות אובדניים, או לדיכאון בהיסטוריה הרפואית של התובע. לעומת זאת, ישנן עדויות להתנהגות מוזרה של התובע, לרבות בדקות שלפני התאונה, המעידה על אי-שפיות. לטענת ב"כ התובע, אדם במצבו של התובע לא היה יכול לגבש כוונה או רצון להתאבד. 7. הנתבעים, לעומת זאת, סבורים כי הוכח שהתובע גרם לתאונה במתכוון, וכי מחלת הנפש ממנה הוא סובל לא פגעה בכושר השיפוט וברצון שלו, במידה השוללת יכולת לגבש כוונה לגרום לתאונה. הנתבעים מדגישים את העדויות בהן צויין כי התובע זינק לכיוון הרכבת בידיים פשוטות קדימה, וכן את העובדה שחולי סכיזופרניה, ובעיקר אם הם גברים בגילאים 20-30, הינם בעלי סיכון גדול יותר לבצע ניסיון התאבדות. אשר לכושר השיפוט של התובע, סבורים הנתבעים כי העובדה שמן העדויות עולה שהתובע התרחק תחילה מן המסילה, בעקבות קריאות האזהרה של עובדי הרכבת, והפגין כלפי חוץ התנהגות לפיה הוא נענה לאזהרותיהם, מלמדת כי הוא היה בעל כושר שיפוט, יכולת תכנון ושליטה עצמית המאפשרים לגבש כוונה להתאבד. ג. דיון והכרעה 1. המסגרת הנורמטיבית 8. סעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 קובע בסיפא סייג למונח "תאונת דרכים", שהתרחשותה היא תנאי לתשלום פיצויים לפי החוק, כדלקמן: "...ואולם לא יראו כתאונת דרכים מאורע שארע כתוצאה ממעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק לגופו או לרכושו של אותו אדם, והנזק נגרם על ידי המעשה עצמו ולא על ידי השפעתו של המעשה על השימוש ברכב המנועי". כך גם קובע סעיף 7(1) לחוק, כי "מי שגרם לתאונה במתכוון" אינו זכאי לפיצויים לפי החוק. המונח "במתכוון" בשני הסעיפים יפורש בצורה זהה (ראה: א' ריבלין, "תאונת הדרכים סדרי דין וחישוב הפיצויים", מהדורה חדשה ומעודכנת (1999), בעמ' 245-246). בע"א 2199/99 עזבון המנוח עודד לזר נ' רשות הנמלים והרכבות (פ"ד נו(1) 938, פסקה 25) פסק כב' השופט ת' אור כי "החזקה הממעטת" שבסיפא להגדרת "תאונת דרכים" מתייחסת גם למקרה בו הביא אדם על עצמו, בכוונה, את מותו (ראה גם כב' השופט א' ריבלין בע"א 2976/00 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' לידאווי תק-על 2002 (3) 2877, פסקה 4). הנטל להוכחת "החזקה הממעטת", קרי: מעשה במתכוון, מוטל על שכם הנתבע הטוען לתחולתה (רע"א 9384/05 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' עסאם, תק-על 2007(2) 35, בפסקה 2). במקרה דנא, על מנת לבסס טענה זו על הנתבעים להוכיח כי התובע התכוון לשים קץ לחייו. זו שאלה עובדתית בעיקרה, המחייבת לנסות ולהיכנס לנבכי נפשו של התובע ולעמוד על כוונתו בשעה שנעמד על פסי הרכבת, למולה של הרכבת הדוהרת לעברו. 9. אשר למהות הכוונה הנדרשת לשם הוכחת הסייג של "מעשה שנעשה במתכוון", מבהיר כב' השופט א' ריבלין בספרו הנ"ל תאונות הדרכים סדרי דין וחישוב פיצויים (פסקה 264): "הכוונה לגרום לתאונה אינה אלא כוונה במובן הצר: הכוונה הפלילית מתבטאת במודעות בפועל לטיב הפיסי של ההתנהגות, לקיום הנסיבות ולאפשרות גרימת התוצאה, וכן ברצון שתוצאה זו אכן תגרם. אולם במשפט הפלילי גם מודעות אדם להסתברות קרובה לוודאי של האפשרות שהתנהגותו תגרום לתאונה - מהווה תחליף לכוונה הפלילית מבחינת המשקל הערכי. אין זו הכוונה שחוק הפיצויים נדרש לה. לעניין החוק הזה יש לפרש, כאמור, את הכוונה הנדרשת בפרוש מצר". דהיינו, הכוונה הנדרשת לצורך החזקה הממעטת איננה כוונה במובן הפלילי, הרחב, המסתפקת גם במודעות להסתברות קרובה של תוצאות המעשה, אלא כוונה במובן הצר יותר: מודעות לטיב המעשה, לקיום הנסיבות ולאפשרות התרחשות התוצאה, בצירוף רצון שהתוצאה תתרחש. כפי שהבהירה כב' השופטת ד' דורנר בע"א 1342/99 בנא נ' אררט - חברה לביטוח בע"מ, , תק-על 2000(3) 540, פסקה 4, תוך הפניה לספרו של כב' השופט א' ריבלין: "הכוונה לגרום לתאונה, בה דן סעיף 7(1) לחוק הפיצויים, הינה כוונה של ממש, העולה כדי מזימה ישירה, ואין די בהוכחת רשלנות או פזיזות כדי להחיל סעיף זה". על הנתבעת להראות, אם כן, כי התובע חפץ בתוצאות מעשיו, ואין די בכך שתוכיח כי הוא היה מודע לתוצאות האפשריות שלהם. אשר לנטל הראיה הדרוש להוכחת כוונתו של הנפגע לפגוע בעצמו (או באחרים), פסק כב' השופט א' ריבלין בעניין לידאווי כי אף שמדובר בנטל הוכחה רגיל, דהיינו לפי מאזן ההסתברויות, הרי שכמות הראיות הנדרשת על מנת להטות את הכף לטובת גרסת הנתבעת, נגזרת ממהותה ומחומרתה של הטענה (פסקה 5). כך גם נפסק מפי כב' השופטת ע' ארבל בע"א 8313/06 ג' א' נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, תק-על 2009 (1) 4427, פסקה 6, כי "בשל מהותה וחומרתה של הטענה הראיות הנדרשות להוכחתה יהיו דווקניות יותר מבמקרה הרגיל". כאשר נותרות כפות המאזניים מעוינות עם תום שמיעת הראיות, והתרחיש שהביא לתאונה נותר לוט בערפל - אין די בכך שהאפשרות של התאבדות היא בהחלט סבירה; אם אפשרות זו מהווה רק אחת מן האפשרויות הקיימות, יש לקבוע כי הנתבע לא הרים את נטל הראיה המוטל עליו (דברי כב' השופטת ע' ארבל בעניין מגדל פסקה 8, שם צוטטו גם דברי כב' השופט א' ריבלין בענין לידאווי פסקה 9). בעניין עסאם התייחס המשנה לנשיאה כב' השופט א' ריבלין למידת הזהירות הנדרשת מבית המשפט בבואו לקבוע כי מדובר בתאונה מכוונת, באומרו את הדברים הבאים: "בית המשפט יבחן היטב את התרחישים האפשריים, את הגרסאות המובאות בפניו ואת התשתית הראייתית, בטרם יקבע כי ב'תאונה מכוונת' עסקינן. אולם אם בסופה של בחינה זו שוכנע בית המשפט כי תרחיש התאונה המכוונת הוא התרחיש שיש בו כדי ליתן הסבר לראיות כפי שהוצגו, הוא לא יירתע מלקבוע שהתאונה באה בגדר החזקה הממעטת" (פסקה 2). 10. לבד מן השאלה העובדתית הנוגעת לכוונת התובע, מתעוררת בענייננו שאלה משפטית נוספת, קרי: האם אדם מעורער בנפשו יכול לגבש את הכוונה הדרושה לביצוע "מעשה במתכוון", כמשמעותו בסעיף 1 לחוק פלת"ד. שאלה זו טרם נדונה בבית המשפט העליון (ראה דברי כב' השופט א' ריבלין ברע"א 2258/06 כהן נ' אבן טוב תק-על 2006(3) 5025, בפסקה 4; וראה המחלוקת שהתעוררה בשאלה המקבילה, האם ניתן לפטור אדם מאחריות בנזיקין לעוולה של תקיפה בשל מחלת נפש: ע"א (חי') 2174/04 כרמי נ' סבג, תק-מח 2004(4) 6167)). אך הנטיה בפסיקה ובספרות המשפטית הינה להכיר בכך שקיימים מצבים בהם אדם מעורער בנפשו אינו יכול לגבש את הכוונה הדרושה לעשיית "מעשה במתכוון", אם כי קיימת מחלוקת בשאלה מה מידת אי-השפיות הנדרשת לשם כך. הנטל להוכיח אי-שפיות בדרגה השוללת אפשרות לגבש כוונה להתאבד מוטל על התובע (כך נקבע בת.א.(עכו) 209/90 עיזבון המנוח עמרם מנשה ז"ל נ' רכבת ישראל ואח' (לא פורסם), וכן בת.א. (נתניה) 1715/97 פסחוב נ' מיקלור, תק-של 2005(1) 16868, פסקה 6). זאת לאור הכלל לפיו הדין הראייתי הולך אחר הדין המהותי, ועל בעל דין הנטל להוכיח טענה המקדמת את עניינו (ראה: ע"א 4612/95 מתתיהו נ. שטיל, פ"ד נא(4) 769, פסקה 13; ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ נ. הוועדה המקומית לתכנון ובניה כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, 642).  בענין עמרם פסק כב' השופט ש' ברלינר (פסקה 13): "מכל מקום, סבור אני, כי יש להבדיל בין כושר לקוי, המתיר בצידו כושר שפיטה מספיק ויכולת, אף מוגבלת, של שליטה עצמית, המאפשרים החלטה של הנפגע להתאבד, אף אם חולה הוא, לבין העדר בסיסי של כושר שפיטה, שליטה או רצייה, עקב מחלת נפש או מסיבה אחרת. למשל, חולה נפש תחת התקף פסיכוטי הבטוח שביכולתו לעצור בגופו רכבת נוסעת, והנעמד על הפסים, מנסה לעצרה בגופו ונדרס. כושר השיפוט שלו בעת התאונה אינו קיים. הוא רצה לעצור את הרכבת, אך לא התכוון לגרום לתאונה. כך גם אדם המצוי על הפסים ואינו מבין כלל היכן הוא נמצא, כגון מוכה ירח סהרורי. חולה המתאבד אך אינו מבין ואינו יודע כי הוא מתאבד, אפשר לומר עליו כי אין לו כוונת התאבדות ואינו בעל הכוונה השלילית הנדרשת כדי לשלול את זכותו לפיצויים על פי החוק. חולה הלוקה בבעיה נפשית או מחלת נפש המביאה אותו להתאבדות, אך במצבו יכול לשלוט על גופו ולהחליט להתאבד ומבצע כתוצאה מכך את התאבדותו, באמצעות תאונה, כוונתו, על פי סעיף 7(1) הנ"ל, קיימת". בת.א. (חי') 1427/87 עיזבון צייכנר ז"ל נ' מדינת ישראל, פס"מ נה(1) 89 נדון עניינו של אדם שלא היה מוכר כחולה נפש וביקש להתאבד עת השליך עצמו לפני רכבת נוסעת. בית המשפט (כב' השופט ח' אריאל) הגיע למסקנה כי המנוח אמנם היה נתון במצוקה עובר לאירוע, אולם הדבר לא הגיע עד כדי שלילת יכולתו להבין את מעשיו. בספרו של כב' השופט א' ריבלין נאמר בעמ' 426, תוך התייחסות לפסקי הדין בעניין עמרם וצייכנר: "ליקוי נפשי שתוצאתו העדר בסיסי של כושר שפיטה, שולל כוונה לעניין גרימת התאונה. אולם מקום בו נותר ללוקה בנפשו כושר שפיטה מספיק ויכולת, ולו גם מוגבלת של שליטה עצמית המאפשרים החלטה של הנפגע להתאבד - יש לייחס לו כונה לגרום לתאונה". 11. אל מול הגישה המשתקפת לכאורה מענין עמרם הנ"ל, הדורשת העדר כמעט מוחלט של כושר שיפוט כתנאי לשלילת כוונת המתאבד, הביעו י' אנגלרד וא' ריבלין, בספריהם בנושא תאונות דרכים, דעה כי יש לנקוט גישה מקלה יותר לגבי אדם הלוקה בנפשו. פרופ' אנגלרד סבור כי: "נוכח מגמת החוק, יש לאמץ מבחן מצמצם, שאינו חייב להזדהות עם מבחני המשפט הפלילי. הכוונה צריכה להתייחס לקרות התאונה עצמה, ולא די ביצירת סיכון מודע בלבד..." (פסקה 265). ובהמשך נאמר: "אנו נוטים לדעה כי גישה מקלה דומה (כמו במקרה של אדם המבקש להציל עצמו או אחר - ע.ב.) יש לנקוט לגבי אדם הלוקה בנפשו. נוכח המגמה העונשית של ההגבלה, יש להכיר בזכאותו של אדם הנעדר כושר שפיטה כתוצאה ממחלת נפש. אין להפעיל לגביו את המבחנים המחמירים החלים בדיני הנזיקין והנוגעים לשחרורו מלשאת, בתור מזיק, באחריות כלפי הזולת. המטרה העונשית של שלילת זכאות אינה במקומה, כאשר הנפגע פעל שעה שכושר שיפוטו היה לקוי כתוצאה ממחלה. אדם כזה לא פעל 'במתכוון' במובן החוק. בפסיקה נקטו גישה מצמצמת יותר, לפיה רק העדר מוחלט של כושר שפיטה, שליטה או רצייה שולל את כוונת המתאבד הסובל ממחלת נפש. כיום, לאחר תיקון מס' 8 ולאור הלכת לזר, השאלה הבסיסית עברה להגדרה של תאונת דרכים מכוח החזקה הממעטת לגבי מעשה שנעשה במתכוון. על אף שמטרת החזקה הממעטת אינה עונשית, עדיין אנו גורסים כי יש להקל עם אדם הלוקה בנפשו..." (יצחק אנגלרד, פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, מהדורה שלישית, הוצאת יהלום 2005, פסקאות 265- 266). לעניין הוכחת העדר רציה של הלקוי בנפשו, סבור כב' השופט א' ריבלין כי ראוי לאמץ את הגישה המקלה העולה מדברי כב' השופט י' אנגלרד בספרו (פסקה 269). השופט ריבלין אף מפנה בספרו לפסיקה אשר קבעה חזקה (אמנם בהקשר אחר - ע"פ 480/85, 527 קורטאם נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(3) 673), כי המתאבד מאבד את עשתונותיו ובפועל אינו מתכוון למעשהו. 12. נוטה אני לאמץ את הגישה העולה מספריהם של כב' השופטים א' ריבלין ו-י' אנגלרד. לא על נקלה ייחס בית המשפט לאדם כוונה לשים קץ לחייו. אמנם אין קיימת הנחה כי חולה נפש (ואף חולה במחלת סכיזופרניה קשה) לעולם איננו מסוגל לגבש, בשל מחלתו, כוונה ורצון להתאבד; גם לחולה כזה יש תקופות טובות יותר, בהן כושר השיפוט שלו איננו פגום לחלוטין (ראה ענין פסחוב הנ"ל, פסקה 15). כך גם אינני סבור כי יש מקום לקביעת חזקה חלוטה, לפיה כל אדם המנסה להתאבד מאבד את עשתונותיו או מתחרט רגע לפני המעשה, עד כי לא ניתן לייחס לו רצון וכוונה להתאבד. אך נוכח התוצאות מרחיקות הלכת הכרוכות במסקנה לפיה ניסה הנפגע להתאבד, יש לנהוג משנה זהירות ביחוס כוונה שכזו לנפגע הסובל ממחלת נפש. פירוש הדבר הוא, שאין להכביד יתר על המידה עם התובע בהוכחת הטענה של העדר רציה או כושר שיפוט לקוי, כאשר ברור כי הנפגע היה חולה במחלת נפש כרונית קשה, כדוגמת סכיזופרניה הבפרנית. התכלית החקיקתית העומדת מאחורי הסייג הנוגע ל"מעשה במתכוון" נעוצה בתקנת הציבור: כאשר גורם הפגיעה מכוון - אין מדובר ב"תאונה" אשר אמורה להתרחש במקרה, ואין להטיל על הציבור את חובת הפיצוי בגין סיכון שכזה (ראה עניין לזר הנ"ל, פרק ב' לפסק דינו של כב' השופט ת' אור ופסקה 20 שם). מטרתו של התיקון לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, במסגרתו נוספה "החזקה הממעטת" להגדרת "תאונת דרכים", היתה לצמצם את תחולת החוק לסיכונים תחבורתיים בלבד, ולהוציא מגדרו סיכונים שאינם נובעים באופן טיפוסי משימוש ברכב למטרות תחבורה. כפי שנקבע בעניין לזר: "התאבדות באמצעות כלי רכב אינו סיכון טיפוסי לשימוש ברכב לצורכי תחבורה" (פסקה 19). לפיכך גם אין להטיל על ציבור הנהגים את הנטל לבטח סיכון שכזה (פסקה 16). תכלית זו אינה מתקיימת במקרה בו נגרמה התאונה כתוצאה ממעשהו של אדם מעורער בנפשו, אשר אין לדעת אם התכוון לשים קץ לחייו או שמא לא הבין את טיב מעשיו. 13. סיכומו של דבר: הנטל להוכחת העדר שפיות, שבעטיה נשלל כושר השיפוט והתובנה בעת התאונה, מוטל על שכם התובע-הנפגע. אך נטל זה יפורש בצורה מקלה. מאידך, נטל הראיה להוכחת היותה של התאונה תוצאה של "מעשה שנעשה במתכוון" מוטל על הנתבע, והראיות הנדרשות להוכחת טענה זו חייבות להיות בעלות משקל משמעותי, בשל מהות הטענה וחומרתה. פירוש הדבר הוא, כי משהוכח קיומה של מחלת נפש חמורה ממנה סבל התובע, אשר פוגעת בכושר השיפוט ובתפיסת המציאות שלו, ובנוסף קיימות ראיות המצביעות על כך שבעת התאונה לא נהג הנפגע כאדם בריא בנפשו - חייב הנתבע להביא ראיות בעלות משקל ממשי ביותר כדי להוכיח כי התובע היה מודע לטיב התנהגותו, לקיום הנסיבות ולאפשרות של גרימת התאונה ואף חפץ בתוצאה של התאבדות. אם בתום שמיעת הראיות נותרו שתי אפשרויות סבירות במידה שווה, קרי: שהתובע נהג כפי שנהג מתוך טירוף נפש, או שנהג כך בצורה צלולה מתוך כוונה ורצון להתאבד - יש להעדיף את האפשרות הראשונה, שאינה שוללת מן התובע פיצוי לפי חוק הפלת"ד. במקרה דנא, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים לא הוכיחו במידה הנדרשת את טענתם כי התובע פעל בראש צלול, מתוך כוונה ורצון לשים קץ לחייו. 2. מצבו הנפשי של התובע בעת התאונה, הלוך נפשו וכוונתו: ראיות ומסקנות 14. מצבו המנטלי של התובע לא איפשר הגשת תצהיר מטעמו או חקירתו על דוכן העדים. מחוות דעתו של ד"ר גרופר עולה כי בעקבות הפגיעה המוחית הקשה שספג בעת התאונה, שבעקבותיה נאלצו הרופאים לכרות את האונות הפרונטליות של המוח משני צידיו, קיימת אצל התובע פגיעה קוגניטיבית קשה שמצמצמת עד מאוד את יכולת הדיבור והחשיבה. בבדיקה אצל ד"ר גרופר, כארבע שנים לאחר התאונה, הוא קובע כי קשה היה לבדוק את התובע השקוע בעולם משלו. התובע אינו מתמצא במקום ובזמן, לא ניתן לבדוק אצלו פונקציות של זיכרון וריכוז, והשיפוט והתובנה שלו פגומים ולקויים. כל אלו מתווספים על מחלת הנפש הקשה של התובע, שאין חולק עליה. בנסיבות אלו, אין בפני גרסה מצד התובע בדבר כוונותיו, שתהווה אלטרנטיבה לגרסת הנתבעת לפיה הוא ניסה להתאבד. כל שנטען על ידי בא-כוחו, הוא כי התנהגותו מלמדת על אי-שפיותו יותר מאשר על כוונתו להתאבד. על כך מבקש ב"כ התובע ללמוד בעיקר מעדויותיהם של עובדי הרכבת, אשר היו עדים לתאונה ולהתרחשויות שקדמו לה, כמו גם מעדותו של המומחה הפסיכיאטרי, ד"ר גרופר. ד"ר גרופר העיד מחד גיסא כי מצבו של התובע בשנים שלפני התאונה היה במגמת התדרדרות, וכי הוא סבל ממחשבות שווא של גדלות ורדיפה, אשר היו יכולות לגרום לו לחשוב שביכולתו לעצור רכבת (עמ' 54, 60-61). עם זאת, ד"ר גרופר אישר כי סכנת ההתאבדות בקרב סכיזופרנים גדולה יותר מאשר בשאר האוכלוסיה (עמ' 55), וכי בקרב גברים סכיזופרנים בגילאי 20-30, שיעור ההתאבדות גבוה במיוחד (התובע היה כבן 33 בעת התאונה). אך כאמור לעיל, אין ראיות כי התובע סבל ממחשבות אובדניות או מדיכאון (ראה סעיף 5 לעיל). ב"כ הנתבעים סבור כי ב"כ התובע היה צריך לזמן עדים שיעידו על התנהגות התובע בימים שקדמו לתאונה. אך אין בפני ראיה כלשהי שהתובע היה בקשר עם אנשים אחרים שיכלו להעיד על מעשיו. בחוות דעתו של ד"ר גרופר צויין כי אמו של התובע אמרה לו כי בתקופה שקדמה לתאונה הוא התנהג בצורה מוזרה (פיזר פופקורן בגינה, התהלך יחף, בנה לעצמו רמפה על העץ, התהלך בבגדים מוזרים וכו'). איש לא מנע מב"כ הנתבעים מלזמן לעדות את אמו של התובע, אם סבר שיש בידה לסייע בהבהרת מצבו של התובע עובר לתאונה. 15. התנהגותו של התובע בדקות שלפני התאונה תוארה על ידי מספר עדים. דומה כי על עיקרי הדברים אין מחלוקת בין העדים, אף כי הם חלוקים ביניהם במספר פרטים הנוגעים לאופן התרחשות התאונה. אוחנה, מי שהדריך את שוקרון שנהג ברכבת המשא הראשונה (זו שלא פגעה בתובע), ושהה עמו בקטר, תאר את הדברים כדלקמן: "כשיצאנו מתחום המפעל שמנו לב אני והעוזר שיש דמות בשיחים... לפתע הוא קפץ למסילה עם ידיים פרושות או מבולבלות, הוא הרים ידיים ועשה תנועות. דיברתי עם הנהג שיעצור את הרכבת ועצרנו במרחק של כ- 5-7 מ' ממנו... העוזר יצא אליו ודיבר אתו ושאל מה הוא עושה. הוא לא ענה לנו אלא סימן עם הידיים וזז מהמסילה וזה לכיוון המסילה הראשית של רכבות הנוסעים... הודענו בקשר לאתת שיש בחור על המסילה שירחיקו אותו... הוא נצמד לדופן הקרונות שלנו ובעוד אנו מתווכחים אתו הגיעה רכבת ממול, והעוזר שלי הודיע בקשר לנהג הרכבת ממול שיצפור כי יש אדם שמסתובב, הוא צפר והאט את הנסיעה, אותו בחור לא הגיב וכאשר הגיעה הרכבת הוא זינק לקרון שני או שלישי. הרכבת ממול לא עצרה אלא נסעה במהירות... הוא קפץ לתוך הרכבת הנוסעת ואנו דיווחנו לאתת כי קפץ מתאבד לרכבת ושיעצרו את תנועת הרכבת..." (עמ' 12-13). שוקרון מסר גרסה דומה, לפיה בעת שרכבת הנוסעים חלפה על פניו, זינק התובע לעברה עם הידיים קדימה, ככל הנראה בין הקרון הראשון לשני. מר שוקרון אף טען כי בעת הארוע סבר שהתובע מנסה להתאבד (עמ' 35-36), וכי הוא דאג לציין בקשר שמישהו מנסה להתאבד (עמ' 40). 16. טלל, נהג הרכבת הפוגעת, תיאר את הארוע באופן שונה מעט: "...כשעברתי את הכניסה לתחנה ראיתי בן אדם שהיה ליד הגדר, התחלתי לצפור, עוד קודם כשקיבלתי הודעה צפרתי, צפרתי הרבה פעמים. האטתי את המהירות... התחלתי לצפור, ראיתי אותו ליד הגדר וראיתי שהוא זז הצידה מהפסים והתחיל לעשות לי פרצופים שמה אני משוגע מה אני צופר לו... אחרי זה ראיתי שהכל בסדר והמשכתי בנסיעה, פתחתי משנק [דבר הגורם להאצה - ע.ב.] כי ראיתי שהוא לא בסכנה, הוא היה במרחק של 5-6 מ' מהפסים... פתאום הוא רץ ועמד על המסילה שלי והרים ידיים (מסמן בתנועת עצור) כאילו ניסה לעצור את הרכבת..." (עמ' 19-20). גם בהודעתו במשטרה אמר טלל כי התובע "עשה לו פרצופים" ונעמד עם ידיו מולו "כאילו ניסה לעצור את הרכבת" (ת/6). כמו כן אמר טלל בעדותו: "בסוף ראיתי אותו עומד עם הידיים מושטות קדימה למעלה שניה לפני הפגיעה" (עמ' 25). מר טלל עמד בחקירתו על כך שהתובע נפגע מחלקו הקדמי של הקטר, עת נעמד על מסילת הרכבת למול הרכבת הנוסעת, בידיים מושטות כלפי מעלה, ודחה בנחרצות את גרסת אוחנה, לפיה התובע קפץ מצדי המסילה אל בין הקרונות לאחר שהקטר כבר עבר (עמ' 21-22, 25). בהקשר זה מקובלת עלי עדותו של טלל, אשר יש להניח כי ראה טוב יותר היכן עמד התובע בטרם נפגע. המהנדס גינאדי פרצובסקי, שהיה יו"ר ועדת החקירה של רכבת ישראל שבדקה את האירוע, אמר בעדותו כי לא עלתה בחקירה גרסה שונה מזו של טלל (אף שגם אוחנה העיד בועדה), ולכן הדו"ח מאמץ את גרסת טלל (סעיף 3.1.5 לת/14); הוא העיד כי מעולם לא שמע את הגרסה, לפיה התובע קפץ בין שני קרונות של הרכבת (עמ' 33-34). כך גם העיד פרצובסקי כי ממצאי דו"ח הקופסה השחורה של הקטר מאמתים את גרסת טלל בכללותה (עמ' 28-29 ומוצגים נ/2-נ/3). עדותו של טלל, לפיה התובע נפגע מן החלק הקדמי של הקטר אף נתמכת בעדותו של מר יוסף בוהדנה, עובד הרכבת שתפקידו למשוך ולחבר קרונות. וכך תאר מר בוהדנה את שארע אותו יום: "...בא אלי בחור בן שלושים ואמרתי לו תשמע אדוני אין לך מה לעשות פה, זה מקום מסוכן, אין לך מה להסתובב, והא היה מבולבל כזה, אמר לי לא לא, אני הולך לקצה המסילה של הרכבת, מצד ימין, לא על המסילה אלא בקצה הימני...הלך הלך, פתאום אני רואה רכבת מבת גלים, וצופרת, ואני רואה את הבחור רץ, מסתובב וזינק (מסמן עם הידיים קדימה). הוא זינק לפני הרכבת, לא יכול להסביר בדיוק, נגיד אם הרכבת נוסעת הוא קפץ לפניה. הוא זינק ונשכב, זרק את עצמו, אני יודע..." (עמ' 45-46). בוהדנה אמר כי התובע היה "מעורפל כזה, לא הבנתי ממנו מה שהוא רוצה להגיד" (עמ' 47). גרסת בוהדנה אמנם שונה מגרסת טלל, אותה אני מאמץ, בכך שהראשון טוען שהתובע נשכב לפני הרכבת לאחר שנופף למולה בידיו. אך היא שוללת את גרסתם של אוחנה ושוקרון, לפיה התובע קפץ בין הקרונות. גרסתו של בוהדנה, לפיה נשכב התובע או זרק עצמו על הפסים, איננה סבירה: קשה להאמין שהתובע היה נותר בחיים לו היה נוהג כך. 17. עדותו של טלל הותירה רושם מהימן, והיתה כנה ונרגשת. גרסתו תואמת את הודעתו במשטרה (ת/6). מראהו של התובע רגע לפני התאונה רודף אותו עד היום (דבריו בעמ' 22), וגרסתו איננה גורעת דבר ממעורבותו בתאונה - אלא לכאורה מחמירה אותה (ויודגש: אינני קובע ממצא כלשהו לגבי אחריותו). אוחנה כלל לא סיפר בחקירתו על כך שהתובע קפץ בין שני קרונות, אלא אמר שהוא "קפץ מתחת לרכבת" (ת/3). בדו"ח על האירוע אמר: "לפתע בריצת אמוק קפץ לרכבת הנוסעת" (ת/2). שוקרון אמר בעדותו כי הבין "שזה מתאבד" כאשר דיווח על מעשי התובע, עוד לפני שהגיעה הרכבת הפוגעת (עמ' 35). אך מסתבר שהחוקר הפרטי מטעם חברת הביטוח (שהתחזה בפני שוקרון כחוקר מטעם רכבת ישראל) נהג בדרך פסולה, כאשר ניסה ללחוץ על שוקרון לומר שהתובע ביצע ניסיון התאבדות, והסביר לו כי במקרה כזה התובע "לא יקבל כלום" (ראה עמ' 2 לת/16). שוקרון התחמק מלהשיב על השאלה האם החוקר ניסה להשפיע עליו בנקודה זו (עמ' 43). גרסתו של שוקרון במשפט כאילו התובע קפץ בין שני קרונות (עמ' 36), איננה מופיעה בהודעתו בפני ועדת החקירה, ואינה נתמכת בראיות אחרות. בעדותו טען שראה את הפגיעה בתובע (עמ' 37). אך לחוקר הפרטי מטעם חברת הביטוח (נתבעת 2) אמר כי לא ראה את רגע הדריסה (ת/15 ו-נ/16 עמ' 10). לכן מעדיף אני את גרסתו האמינה של טלל על פני גרסתם של שוקרון ואוחנה. זאת ועוד, אינני סבור כי מישהו מהעדים סבר מבעוד מועד שהתובע עומד לבצע התאבדות: מדובר במסקנה שבדיעבד, שגם היא איננה אלא סברה. מאמין אני לטלל וליזרח שאיש לא התריע בפניהם על אדם המתכוון להתאבד (עמ' 18-19). אוחנה אישר בעדותו כי בשלב שלפני בוא הרכבת הפוגעת לא סבר שהתובע מנסה להתאבד, והבהיר: "חשבתי שזה נראה מוזר שהוא מתאבד במהירות של 3-5 קמ"ש" (המהירות בה נסעה הרכבת בה נהגו הוא ושוקרון) (עמ' 14). ברי כי לו היו אוחנה, יזרח ושוקרון מתרשמים כי התובע עומד להתאבד, הם היו דואגים להביא לעצירת הרכבת של טלל מבעוד מועד. ממילא, בין שהעדים סברו מיד כשהבחינו בתובע כי בכוונתו להתאבד, ובין שסברו כך רק בדיעבד, לאחר שנפגע (כפי שהתרשמתי), אין עם כך דבר ומדובר בעדות סברה. השאלה המכרעת הינה האם התובע התכוון להתאבד, והתשובה לשאלה זו אינה מושפעת בהכרח מן ההרהורים שחלפו במוחם של העדים בשלב זה או אחר. 18. אין מחלוקת שהתובע סבל מסכיזופרניה הבפרנית קשה, אשר בעת התפרצותה, מעת לעת, גרמה לו למחשבות שווא של רדיפה וגדלות, ופגעה בצורה ממשית בכושר השיפוט ובוחן המציאות. מחלה זו היתה בתהליך של הידרדרות והחמרה, עם פרוגנוזה לא טובה. בסיכום מחלה לגבי התובע, שנכתב במרכז לבריאות הנפש טירת הכרמל כחצי שנה לפני התאונה, עת אושפז במצב פסיכוטי פעיל, אובחנו: "הפרעות במהלך החשיבה עד רפיון אסוציאטיבי... נצפו מחשבות שווא של גדלות ורדיפה" (ת/12). כאשר אושפז כשנה וחצי לפני התאונה, נאמר עליו בסיכום מחלה: "שיפוט ובוחן המציאות לקויים" (ת/11). כמו כן נאמר בסיכום מחלה זה כי התובע לא שיתף פעולה ונמנע מלהגיע למעקב מרפאתי, מה שחייב טיפול מרפאתי כפוי (ת/11). עובדה זו מחזקת את האפשרות לרמיסיה והידרדרות במצבו הנפשי של התובע, עד למועד בו אירעה התאונה. מנגד, אין כל ראיה לקיומן של מחשבות אובדניות או דיכאון אצל התובע, כפי שציין ד"ר גרופר, וכפי שצויין בסיכום מחלה ת/12. אשר למצבו של התובע במועד התאונה, הרי שמן העדויות שהובאו לגבי התנהגות התובע ברגעים שקדמו לתאונה עולה תמונה ברורה למדי, לפיה הוא לא התנהג כאדם בריא בנפשו. בוהדנה העיד כי התובע נראה "מבולבל", וכי היה "מעורפל כזה, לא הבנתי ממנו מה שהוא רצה להגיד" (ת/17 ועדותו בעמ' 45). רונן יזרח העיד כי התובע "נראה תמהוני" ועשה "תנועות מוזרות" לנהג הקטר ולפני התאונה דיווח על "אדם תמהוני או מעורער בנפשו" (עמ' 16-17). טלל העיד כי התובע "עשה לו פרצופים" ונפנף לו בידיו (עמ' 20 ות/6). אוחנה העיד כי תנועות ידיו של התובע היו "מבולבלות", וכי ברגעים שקדמו לפגיעה סבר שמדובר באדם "פסיכופט או משחק משהו כמו רולטה" (עמ' 12, 16). שוקרון אמר לחוקר הפרטי על התובע: "עושה לך יענו תנועות כמו של איזה משוגע" (ת/16 עמ' 17). בהודעתו לחוקר אמר כי התובע "התנהג באופן מוזר" (ת/15). בעדותו אמר כי התובע נראה "בנאדם לא שפוי" (עמ' 40). כל אלו מתיישבים עם התנהגות התובע בעת התקפים פסיכוטיים בעבר, שהתבטאו, בין היתר, בשוטטות ובניתוק קשר עם הסביבה (עמ' 2 לחוות דעתו של ד"ר גרופר), והם גם עשויים לחזק את האפשרות של יומרה מטורפת לבלום את תנועת הרכבת (זו עשויה להתאים למצב פסיכוטי, כפי שאישר ד"ר גרופר בעמ' 61). 19. לאור מכלול הראיות שפורטו לעיל, מגיע אני למסקנה כי קיימת אפשרות יותר מאשר סבירה כי התובע סבל בעת התאונה ממחלת נפש פעילה או מהתקף פסיכוטי, שפגמו בכושר השיפוט ובוחן המציאות שלו. לכן התנהג בצורה מוזרה, ודבריו ומעשיו לא היו מובנים לעדים שראו אותו וניסו לתקשר עמו ללא הצלחה. אני קובע כי התובע לא נשכב על המסילה ולא קפץ מתחת לרכבת או בין קרונותיה, אלא נעמד מול הקטר כשהוא פושט ידיו קדימה ולמעלה בתנועת "עצור", כפי שהעיד טלל. במצב דברים זה, בהחלט קיימת אפשרות שהתובע, מתוך שגעונו, התיימר "לעצור את הרכבת" בשתי ידיו - כפי שתיאר נהג הקטר הפוגע בוריס טלל. התנהגות זו מתיישבת יותר עם מחלת נפש פעילה, מאשר עם כווונה מחושבת ורצון להתאבד. למצער, ניתן לומר כי התרחיש לפיו התובע נהג במצב של חוסר תובנה למצבו ולנסיבות ומתוך כושר שיפוט לקוי - סביר והגיוני לא פחות מאשר התרחיש לפיו התכוון ורצה להתאבד. משנותרו כפות המאזניים מעוינות בשאלה זו, יש לקבוע כי לא עלה בידי הנתבעים להוכיח שהתאונה אירעה כתוצאה מ"מעשה שנעשה במתכוון כדי לגרום נזק" לגופו של התובע, כמשמעות הביטוי בהגדרה של "תאונת דרכים" בסעיף 1 לחוק פלת"ד או בסעיף 7(1) לחוק זה. 20. ב"כ הנתבעים מצביע על כך שהתובע התייחס באופן ענייני לצפירות הרכבת ולאזהרות שהופנו אליו, והתרחק מן המסילה בטרם שב וקפץ לעבר רכבת הנוסעים. ב"כ הנתבעים סבור גם כי התובע הבין שאם יישאר סמוך למסילה, נהג רכבת הנוסעים יראה אותו ויספיק לעצור. לכן המתין מעט רחוק מן הפסים, תוך שהוא יוצר מראית עין של אדם השועה לאזהרות עובדי הרכבת, ורק כאשר הרכבת היתה כה קרובה אליו באופן שהיה ברור כי הנהג לא יספיק לעצור, קפץ לעבר הרכבת ונפגע. ב"כ הנתבעים מיחס לתובע כוונה להערים על עובדי הרכבת. נראה לי כי סברות אלו אינן יותר מאשר ספקולציה, שאין לדעת את מידת נכונותה. ד. סיכום 21. טענת הנתבעים בדבר פטור מאחריות לפיצוי התובע בשל "מעשה שנעשה במתכוון" נדחית. האירוע בו נפגע התובע הוא "תאונת דרכים" כמשמעותה בסעיף 1 לחוק פלת"ד, והתובע זכאי לפיצוי לפי חוק זה. הנתבעים, כולם יחד וכל אחד לחוד, ישלמו לתובע הוצאות משפט בגין שלב זה הנוגע לשאלת האחריות בסך 5,000 ₪ וכן שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק. רכבתהתאבדות