קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא סייג הייחודיות בחוק ההסגרה: 1. הנאשם הואשם בשמונה אישומים שבכתב-האישום בשורה ארוכה של עבירות התעללות בקטין ותקיפת קטין. כתב-האישום הוגש לאחר שהלה הוסגר לישראל על-ידי שלטונות ברזיל ביום 28.10.09. בפתח משפטו העלה הנאשם טענה מקדמית, לפי סעיף 149 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, לפיה נעדר בית-המשפט סמכות לדון במרבית האישומים, נוכח הפרת "סייג הייחודיות" שנקבע בסעיף 24 לחוק ההסגרה, תשי"ד-1954 (להלן - חוק ההסגרה), המורה כי מי שהוסגר לישראל לא יועמד לדין על "עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו". לטענת הנאשם, המעשים והעבירות המיוחסים לו בכתב-האישום, חורגים מאלו שהועלו בבקשת ההסגרה, ולנוכח הוראת סעיף 24 לחוק ההסגרה לא הייתה סמכות להעמידו לדין בגינם. 2. בכתב-האישום הואשם הנאשם בשורה של עבירות התעללות ותקיפת קטינים, שביצע כלפי שמונה ילדים בני משפחה אחת. מדובר בשלוש עבירות שבוצעו מספר רב של פעמים: עבירות התעללות בקטין או בחסר ישע בידי אחראי - לפי סעיף 368ג סיפא לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן - חוק העונשין); עבירות תקיפת קטין או חסר ישע, בידי אחראי, הגורמת חבלה של ממש - לפי סעיף 368ב(א) סיפא לחוק העונשין; ועבירות תקיפת קטין או חסר ישע, בידי אחראי, הגורמת חבלה חמורה - לפי סעיף 368ב(ב) סיפא לחוק הנ"ל. על-פי העובדות הנטענות בכתב-האישום, בוצעו העבירות בין החודשים ינואר למארס 2008 כלפי שמונה ילדים, אחים ואחיות, אשר הבכורה ילידת 1993 והצעיר יליד 2004. בפרק העובדות שבכתב-האישום, המגולל בהרחבה את המעשים המיוחסים לנאשם, נטען, בין-השאר, כי הנאשם התבסס כמנהיגה הרוחני של קבוצה שמנתה מספר אנשים, וביניהם חבריו דוד קוגמן, שמעון גבאי ואברהם מסקלאצ'י; נשא את אמם של הילדים לאישה, בעודו נשוי לאחרת; ונטל על עצמו את תפקיד חינוכם של הילדים. כן נטען, כי הנאשם הורה לחברי הקבוצה לבצע מעשי תקיפה והתעללות באותם ילדים, במטרה לבצע בהם "תיקונים", ובכך "לסייע" להוציא מקִרבם "מזיקים", ואף נטל חלק במעשי ההתעללות עצמם. ההתעללות, שעל-פי הנטען בוצעה באופן שיטתי ותדיר, במספר רב של מקרים, כללה, בין-היתר: טלטולים, הכאות לרבות באמצעות חפצים, כפיתות בחבלים ובאזיקים, שריפת איברים, האכלה בצואה, מניעת אוכל ושינה, וכן מעשי אלימות קשים נוספים. המעשים הסבו לשניים מהילדים חבלות חמורות, כמו שבר, פצעים וכוויות קשות, ובין-היתר גרמו לצעיר הילדים, יליד שנת 2004, נזק מוחי בלתי הפיך שהותירו במצב וגטטיבי. עוד נטען בכתב האישום, כי הנאשם עזב את הארץ עם משפחתו ביום 16.3.08. בשמונת אישומי כתב-האישום מפורטים בהרחבה מעשי ההתעללות והתקיפה המיוחסים לנאשם כלפי כל אחד מהקטינים. 3. בקשת ההסגרה הוגשה על-ידי ישראל לברזיל ביום 15.4.08, כחודש לאחר שהנאשם עזב את הארץ, כאשר חקירת האירועים הייתה בעיצומה. בין שתי המדינות לא היה אותה עת הסכם הסגרה, והם חתמו על אמנת ההסגרה כשבועיים לפני הסגרת הנאשם. בגדרה של בקשת ההסגרה נטען, כי הנאשם וחברי הקבוצה שעמד בראשה התעללו בשמונה ילדים בני משפחה אחת; פורטו המעשים הנוגעים להתעללות בילדים ולתקיפתם; נסקרו חלק מהראיות המפלילות; וצוטטו שלוש העבירות שיוחסו לנאשם בכתב-האישום (לפי סעיפים 368ג סיפא, 368ב(א) סיפא ו-368ב(ב) סיפא לחוק העונשין). כן התחייבה המדינה בגדרה של הבקשה לשמור על מגבלת סייג הייחודיות, בציינה כי הנאשם לא יועמד לדין בגין עבירות אחרות, מעבר לאלו הנדונות בבקשת ההסגרה, ללא קבלת הסכמה בכתב לכך משלטונות ברזיל. 4. בקשת ההסגרה אושרה, באופן חלקי, על-ידי בית-המשפט העליון של ברזיל ביום 21.5.09. בית-המשפט הברזילאי אישר את בקשת ההסגרה "לגבי פשעים של אלימות והתעללות בקטינים ו/או חסרי ישע או אדם קטין, או חסר ישע וקשירת קשר לביצוע פשע"; אך דחה את הבקשה, לגבי "פשעים של שידול אלימות אדם קטין או חסר ישע ושידול התעללות של אדם קטין או חסר ישע" (מוצג ב'). 5. הנאשם טוען, בגדרן של הטענות המקדמיות, כי נפלו פגמים בכתב-האישום, בכך שאישומו בעבירות ובמעשים המיוחסים לו נעשה תוך הפרת סייג הייחודיות שנקבע בהוראת סעיף 24 לחוק ההסגרה, ומשכך נעדר בית-משפט סמכות לדון אותו בגינם. 6. "סייג הייחודיות" (the principle of speciality), הִנו עקרון במשפט הבינלאומי המנהגי, המסדיר יחסי הסגרה הסכמיים בין מדינות. עיקרון זה מורה, כי מדינה מתבקשת לא תסגיר מבוקש, ומדינה מבקשת לא תעמיד לדין מבוקש שיוסגר אליה, אלא אם יובטח, כי המבוקש יועמד לדין במדינה המבקשת אך ורק על העבירות שבגינן נתבקשה וניתנה ההסגרה, זולת אם הסכימה המדינה המתבקשת כי המבוקש יועמד לדין גם בגין עבירות אחרות (ע"פ 347/88 דמיאניוק נ' מדינת ישראל פ"ד מז (4) 221, 275; ע"פ 437/74 קוואן נ' מדינת ישראל, פ"ד כט (1) 589, 594; ע"פ 6914/04 פיינברג נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נט (6) 49, 70-71; ש"ז פלר, דיני הסגרה (המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי סאקר), תש"מ, 287-340). העיקרון האמור מוצא ביטויו במשפט הישראלי בהוראות סעיפים 17 ו-24 לחוק ההסגרה. סעיף 24 לחוק ההסגרה, שהוא הרלבנטי לענייננו, מגביל את סמכות השפיטה והענישה של מדינת ישראל כמדינה מבקשת, לאחר שהמבוקש הוסגר לידיה, רק לעבירות שבעניינן נתבקשה ההסגרה, דהיינו - לעבירות עילת ההסגרה. הסעיף מורה כדלהלן: "הוסגר אדם לישראל על-ידי מדינה זרה, לא ייעצר ולא יובא לדין על עבירה אחרת שעבר לפני הסגרתו, וכן לא יוסגר למדינה אחרת על עבירה שעבר לפי הסגרתו, אלא אם נתנה אותה מדינה זרה את הסכמתה בכתב לפעולה כזאת...". סעיף 17(א) לחוק ההסגרה מחיל את סייג הייחודיות בהליכי הסגרה מישראל למדינה המבקשת. במסגרת מטרתם של דיני ההסגרה, ליצור שיתוף פעולה בינלאומי בתחום אכיפת החוק והבאתם של עבריינים לדין, תכליתו של סייג הייחודיות הִנה להבטיח את האֵמון ההדדי בהליכי ההסגרה, לשמור על אמינות המדינה המבקשת, לכבד את ריבונות המדינה המתבקשת, למנוע ניצול לרעה של הליכי ההסגרה על-ידי המדינה המבקשת ולהבטיח כי ההסגרה לא תנוצל למטרות שהן זרות לתוכנה (ש"ז פלר, דיני הסגרה, לעיל, בעמ' 302; ע"פ 347/88 בעניין דמיאניוק, לעיל, בעמ' 287). בבקשת ההסגרה הנדונה התחייבה המדינה לשמור על מגבלת סייג הייחודיות, ולהעמיד הנאשם לדין רק בעבירות שבעטיין נתבקשה ההסגרה (סעיף 72 לבקשה). על-רקע התכלית האמורה של סייג הייחודיות, מתחייבת השוואה בין העבירה בגינה הוצא צו ההסגרה במדינה המתבקשת, לבין העבירה שעליה מועמד המבוקש לדין במדינה המבקשת, ויש לבחון, אפוא, אם המדינה האחרונה העמידה את הנאשם לדין בגין "עבירה אחרת", מזו שצוינה כעילת ההסגרה. בהקשר הנדון נפסק, כי לעניין זה ניתן להיעזר במבחנים שנקבעו לעניין ההשוואה הנדרשת במסגרת בחינת הפליליות הכפולה; כי המבחן אינו פורמלי-טכני אלא מהותי-ענייני, כי "סייג הייחודיות לא בא לאפשר למבוקש להימלט מדיני הסגרה, תוך הפיכת מוסד ההסגרה לאות מתה, בכל מקרה שבו לא קיימת זהות בין העבירות במדינה המתבקשת והמבקשת"; וכי "על-רקע זה ניתן לקבוע כי לפנינו 'עבירה אחרת', אם היסודות המהותיים המרכיבים את העבירה במדינה המתבקשת אינם כלולים ביסודות המרכיבים את העבירה במדינה המבקשת" (ע"פ 347/88, לעיל, בעמ' 278). 7. ב"כ הנאשם טוען, כי בארבעה היבטים הופר סייג הייחודיות: הראשון - בעובדות כתב-האישום מפורטים מעשים המיוחסים לנאשם אשר לא צוינו בבקשת ההסגרה; השני - בבקשת ההסגרה לא פורטו חלק מהיסודות העובדתיים של העבירות שבהן הואשם הנאשם; השלישי - היעדר קורלאציה בין בקשת ההסגרה לבין כתב-האישום, בכל הנוגע למעשים הפיזיים המיוחסים לנאשם במובחן מאלו המיוחסים לחברי הקבוצה; והרביעי - אי-התאמה בין יסודות שלוש העבירות שבהן הואשם הנאשם, לבין יסודות העבירות בגינן ניתן צו ההסגרה. 8. טענות דומות הקדים והעלה הנאשם במסגרת הדיון בבקשת המדינה למעצרו עד לתום ההליכים (ב"ש 9584/09), שנדונה לפני כב' השופט מ' סובל. באותו הליך בחן בית-המשפט את הטענה, בחינה לכאורית, בהתאמה למתכונת הבדיקה של סיכויי הרשעה, כאמור בסעיף 21(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים) התשנ"ו-1996. בהחלטה מפורטת (ולאחר בחינה לכאורית כאמור לעיל), דחה בית-המשפט את הטענה לפיה כתב-האישום עומד בניגוד לסייג הייחודיות שנקבע בסעיף 24 לחוק ההסגרה. במהלך הדיון לפניי, הוגשה ההחלטה האמורה לעיוני, והצדדים התייחסו בטיעוניהם להיבטים המשפטיים העולים ממנה ולטעמים שביסודה. אקדים ואומר כבר עתה, כי הגעתי לכלל מסקנה דומה לזו שהגיע אליה כב' השופט מ' סובל, לפיה אישומו של הנאשם, בכל האישומים המיוחסים לו, אינו נוגד את הוראת סעיף 24 לחוק ההסגרה, וכי דין הטענה המקדמית, אפוא, להידחות. אבאר להלן את טעמי החלטתי. 9. טענתו הראשונה של הנאשם הִנה, כי כתב-האישום מונה שורה של מעשי תקיפה והתעללות, מעבר לאלו שפורטו בבקשת ההסגרה, וכי סייג הייחודיות שבסעיף 24 לחוק ההסגרה אינו מאפשר להעמידו לדין בגין מעשים שלא פורטו בבקשה. דין הטענה להידחות. בבקשת ההסגרה יוחסו לנאשם ביצוען של שלוש העבירות המנויות בכתב-האישום (אגב ציטוט נוסח סעיפי העבירות), וכן צוינה העובדה שחברי הקבוצה על-פי הוראתו של הנאשם ביצעו מעשי התעללות כלפי שמונה הקטינים, בני משפחה אחת בתקופה הרלבנטית. אכן, בכתב-האישום מופיע פירוט-יתר של המעשים שבוצעו בכל אחד מהקורבנות, ומופיעים פרטי התעללות ותקיפה שלא צוינו בבקשת ההסגרה. על-פי הסברי המאשימה, הדבר נובע מכך שבין מועד הגשת בקשת ההסגרה בחודש אפריל 2008, בסמוך לאחר עזיבת הנאשם את הארץ עת החקירה הייתה בעיצומה, לבין מועד הגשת כתב-האישום בחודש נובמבר 2009 בעקבות הליך ההסגרה הממושך שהתנהל בברזיל, נאספו ראיות נוספות על פרטי ההתעללויות והתקיפות. ואולם, השוואת בקשת ההסגרה לכתב-האישום מלמדת, כי מדובר באותן עבירות ובאותה פרשה, זאת מבחינת: מהות העבירות (לפי סעיפים 368ג סיפא, 368ב(א) סיפא ו-368ב(ב) סיפא לחוק, שצוינו הן בבקשה והן בכתב-האישום); אופי מעשי ההתעללות והתקיפה והמניע שעמד ביסודם; דפוס הפעילות החוזר ונשנה; מיהות חברי הקבוצה שנטלו חלק בעבירות יחד עם הנאשם ועל-פי הנחייתו (קוגמן, גבאי ומסקלאצ'י); זהות הקורבנות (שמונת הילדים בני המשפחה); זירת העבירות (מקום מגורי הילדים); ותקופת המעשים (כחודשיים וחצי, בין תחילת חודש ינואר לבין יום 11.3.08). על-רקע התכלית העומדת ביסוד סייג הייחודיות, שצוינה בפסקה 6 לעיל, ולנוכח העובדה שכתב-האישום אינו חורג לפרשה אחרת או לעבירות שלא צוינו בבקשת ההסגרה, אין לראות בהוספת פרטי התעללות ותקיפה בכתב-האישום, משום הפרת מחויבותה של המדינה כלפי רשויות ברזיל בהסכם בעניין הסגרתו של הנאשם, או הפרת סייג הייחודיות שבסעיף 24 לחוק ההסגרה, האוסר על העמדה לדין בגין "עבירה אחרת". כפי שצוין בב"ש 9584/09 (לעיל), על האפשרות לפיה יכלול כתב-האישום עובדות נוספות מעבר לאלו שצוינו בבקשת ההסגרה, כל עוד מהוות הן חלק מן המסכת העובדתית המפורטת בבקשת ההסגרה, ניתן ללמוד גם בדרך של היקש מהכלל שנקבע בעניין דרישת הפליליות הכפולה לפיו "אין בית-המשפט הדן בבקשת הסגרה חייב לצמצם עצמו לעובדות שבכתב האישום דווקא, ובלבד שהעובדות הנוספות הן חלק אורגאני של המסכת העובדתית המפורטת בכתב-האישום. פרשנות אחרת, עלולה לסכל את ההיגיון שבבסיסו של חוק ההסגרה, שהוא יצירת מכשיר אפקטיבי לשיתוף פעולה בינלאומי בתחום אכיפת החוק" (ע"פ 10946/03 עיסא נ' מדינת ישראל, פ"ד ס(2) 33, 42). 10. בנוסף טוען הנאשם, כי סייג הייחודיות מאפשר העמדה לדין בישראל רק על סמך העובדות שפורטו בבקשת ההסגרה; וכי לא ניתן להעמידו לדין בעבירות לפי סעיפים 368ג סיפא, 368ב(א) סיפא ו-368ב(ב) לחוק העונשין, הואיל ובבקשה שהוגשה לרשויות בברזיל לא פורטו כל היסודות העובדתיים של העבירות הנ"ל, כמו למשל, העובדה שהיה אחראי על הילדים, גרימת חבלה לחלק מהם ועוד. הטענה האמורה אינה באה בגדרו של סייג הייחודית לפי סעיף 24 לחוק ההסגרה. למעשה טענתו של הנאשם הִנה, כי לא התקיימה דרישת הפליליות הכפולה, המתנה הסגרה בכך שהמעשים המיוחסים למבוקש מהווים עבירה פלילית לפי דיני המדינה המבקשת ולפי דיני המדינה המתבקשת, וכי לא היה מקום להחלטה של הרשויות בברזיל להסגירו שעה שבבקשת ההסגרה לא צוינו כל יסודות העבירות שיוחסו לו בדין הישראלי. ככל שמבקש הנאשם לטעון, כי בבקשת ההסגרה לא התקיימו דרישות הפליליות הכפולה הן לפי דיני ברזיל והן לפי דיני מדינת ישראל, היה עליו להעלות את הטענה בבית-המשפט בברזיל. משאושרה ההסגרה על-ידי בית-המשפט העליון של ברזיל, מנוּע כיום הנאשם מלכפור בסמכות השפיטה של בית-המשפט בישראל בגין העבירות שבהן הואשם, אשר אוזכרו בבקשת ההסגרה ובהחלטת בית-המשפט העליון של ברזיל שאישר אותה. 11. טענה נוספת של הנאשם, מתייחסת להבדלי ניסוח בין בקשת ההסגרה לבין פרק העובדות שבכתב-האישום, באשר לייחוס מעשי תקיפה והתעללות למשיב עצמו במובחן מחברי הקבוצה. בהקשר זה ציין הסנגור, כי בבקשת ההסגרה הייתה הבחנה בין מעשים פיזיים שבוצעו על-ידי הנאשם, לבין מעשים שבוצעו על-ידי חברי הקבוצה, ואילו בכתב-האישום נוספו מעשים פיזיים שיוחסו אך לנאשם, וכן צוין לגבי מעשי ההתעללות והתקיפה שפורטו באישומים השונים, כי אלו בוצעו על-ידי הנאשם "בעצמו ובצוותא חדא עם חברי הקבוצה". גם דינה של טענה זו להידחות, זאת מן הטעם שהובא בפסקה 9 לעיל. כפי שצוין, בקשת ההסגרה וכתב-האישום מתייחסים לאותה פרשת התעללות ותקיפה - לאותן עבירות, לאותם מבצעים, לאותם קורבנות, לאותה תקופה מוגדרת, לאותה זירה, לאותו מניע ולאותו דפוס של התעללות ותקיפה. ההבדלים בין פירוט העובדות בבקשת ההסגרה לבין תיאור העובדות בכתב-האישום, בכל הנוגע להיקף מעשי ההתעללות והתקיפה שבוצעו, בין על-ידי הנאשם בעצמו ובין על-ידי חברי הקבוצה בצוותא חדא עם הנאשם, לא עומדים בסתירה לסייג הייחודיות, ואינם מפירים את התחייבות המדינה כלפי הרשויות בברזיל, הואיל וההסגרה והאישום מתייחסים לאותן עבירות ומעשים באותה פרשה. 12. עוד טוען ב"כ הנאשם, כי מהשוואת יסודות העבירות שבהן הואשם בישראל, לעבירה המקבילה בברזיל - שלדבריו הִנה סעיף 136 לחוק הפלילי הברזילאי - עולה שלא ניתן להעמיד את הנאשם לדין בישראל בעבירות שבהן הואשם. ב"כ הנאשם גורס, כי על-פי ההלכה שנפסקה בע"פ 347/88 בעניין דמיאניוק (לעיל), מוסמכת מדינת ישראל להעמיד את הנאשם לדין רק בגין עבירות שכל יסודותיהן בדין הברזילאי נכללים בעבירות המקבילות בישראל. לטענתו, העבירה הרלבנטית בברזיל כוללת יסודות שאינם מופיעים בעבירות שבהן הואשם הנאשם בתיק זה. דין הטענה להידחות, והטעמים לכך זהים לאלו שהובאו בהחלטה בב"ש 9584/09. בע"פ 347/88 בעניין דמיאניוק ניתן צו הסגרה בארצות-הברית לשם העמדת המערער לדין בישראל בעבירת רצח, אך כתב-האישום הוגש נגד המערער בעבירות לפי סעיפים 1-2 לחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם, תש"י-1950. כאשר נדרש בית-המשפט העליון לשאלה, האם מדובר ב"עבירה אחרת" כמשמעה בסעיף 24 לחוק ההסגרה, קבע בית-המשפט, כי אין להחיל בעניין זה מבחן פורמאלי-טכני אלא מהותי-ענייני, וכי גם עבירות שיסודותיהן אינם זהים עשויות להיחשב כאותן עבירות, ולא "עבירה אחרת", ובלבד שהיסודות המהותיים הבסיסיים בעבירה נושא צו ההסגרה במדינה המתבקשת, נכללים בעבירה שבה הועמד הנאשם לדין במדינה המתבקשת. שונה בתכלית הוא המקרה שלפנינו, שכן בהחלטת בית-המשפט העליון של ברזיל, מיום 21.5.09, צוין במפורש כי העבירות בגינן הועמד הנאשם לדין בישראל הִנן "פשעים של אלימות והתעללות בקטינים ו/או חסרי ישע או אדם קטין או אדם חסר ישע", זאת כאשר לפני בית-המשפט של ברזיל עמד הנוסח המלא של העבירות בדין הישראלי בהן הואשם הנאשם. בחינת סייג הייחודיות צריכה להיעשות אל מול תיאור זה של העבירות נושא צו ההסגרה שצוינו בהחלטת בית-המשפט העליון של ברזיל, ולא בהשוואה להוראות סעיפי העבירה בחוק הברזילאי, שלא אוזכרו באותה החלטה. משכך, עמדה המדינה בתנאי סייג הייחודיות, שכן העבירות של התעללות בקטין בידי אחראי ותקיפת קטין בידי אחראי - לפי סעיפים 368א סיפא, 368ב(א) סיפא ו-368ב(ב) סיפא לחוק העונשין - בגינן הועמד הנאשם לדין הִנן בגדר "פשעים של אלימות והתעללות בקטינים", אף אם העבירות האמורות בדין הישראלי כוללות רכיבים נוספים ביסוד העובדתי, כמו ביצוען על-ידי מי שאחראי על הקטין, או גרימת חבלה לקטין. זאת ועוד, הצגת הנוסח המלא של סעיפי החוק הישראלי בבקשת ההסגרה, מחזקת את ההנחה כי הרשויות המוסמכות בברזיל לא ראו בעבירות האמורות משום "עבירות אחרות" לצורך סייג הייחודיות, כמו גם לעניין הפליליות הכפולה (ראו והשוו: ע"פ 347/88, לעיל, בעמ' 282-283). ודוק: את סייג הייחודיות, בשאלה האם העבירות שבהן הועמד הנאשם לדין בישראל, הנן בגדר "עבירה אחרת" לזו שבעטייה ניתנה ההסגרה, יש לבחון ביחס לעבירה שצוינה בהחלטת בית-המשפט העליון של ברזיל, שלפניו עמד נוסח סעיפי העבירות בדין הישראלי, ואשר התייחס בהחלטתו לאותו מינוח שבחוק הישראלי, ולא ביחס לעבירה מקבילה בדין ברזיל. משכך, לא קמה מניעה, בהיבט של סייג הייחודיות, לאישומו של הנאשם בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. בנסיבות אלו, אין צורך להתייחס לעבירה המקבילה בדין הברזילאי וליסודותיה, ולהכריע במחלוקת בין הצדדים האם הסעיף המקביל בדין הזר הוא אכן סעיף 136 לקוד הפלילי של ברזיל. ככל שהנאשם מבקש להשוות בין העבירה בדין הזר לבין העבירה בדין הישראלי, הרי שהשוואה כאמור רלבנטית אך לעניין דרישת הפליליות הכפולה. ואולם, דרישת הפליליות הכפולה הייתה רלבנטית רק בהליכי ההסגרה בברזיל, והיה על הנאשם להעלותה בבית-המשפט של המדינה המתבקשת. כיום, לאחר שההסגרה בוצעה, מנוּע הנאשם להעלות את דרישת הפליליות הכפולה בפני בית-המשפט הישראלי, שאינו אמור לבחון את הפליליות הכפולה, אלא אך את סייג הייחודיות, שבגדרו נבחן כאמור היחס בין העבירה שעליה ניתן צו ההסגרה לבין העבירות עליהן עומד הנאשם לדין. אשר-על כן, בחינת העבירות שבהן הואשם הנאשם בכתב-האישום אל מול החלטת בית-המשפט העליון של ברזיל, בעניין עבירות נושא צו ההסגרה, מעלה, כי אין מדובר ב"עבירה אחרת" כמשמעה בסעיף 24 לחוק ההסגרה, וכי המדינה לא הפרה את סייג הייחודיות. 13. על-יסוד האמור לעיל, לא הופר סייג הייחודיות, ובית-המשפט מוסמך, אפוא, לדון בכתב-האישום על כל האישומים שבו. משכך, נדחית טענתו המקדמית של הנאשם. מעצרהסגרה