סכסוך בין מנהלים בחברה

משנוצר מצב בו לבעל מניות טענות כנגד פעולות שנוקט שותפו בעל המניות השני, שעה ששניהם משמשים כמנהלים בחברה, הרי שהדברים אמורים להתברר בהליך מתאים. מהו ההליך המתאים ? שאלה זו נדונה במספר מקרים בעבר. כך בע"א 55/62; 56/62 שטיינבאום נ' צבע תעשיה מזרחית בע"מ, פ"ד ט"ז 574, ציין כב' השופט י' זוסמן (כתוארו אז), כי הדרך הרגילה לגביית חוב כאשר יש מחלוקת הינה באמצעות הגשת תביעה לבית המשפט וכי בקשת פירוק אינה חלופה לכך (שם, 578). כב' השופטת ו' אלשיך (כתוארה אז), התייחסה לסוגיה בפש"ר (ת"א) 1818/01 בעניין אתגרים - סוכנות לביטוח (1965) בע"מ, כדלקמן: "לעתים נשכחת העובדה, מעם הצדדים, כי מחלוקת משפטית כספית, חריפה ככל שתהיה, אין מקומה בבימ"ש של פירוק. מקומה של מחלוקת כזאת היא בבימ"ש אזרחי רגיל ... סעד של פירוק איננו 'כלי מלחמה' בידי אדם הטוען לחוב. קל וחומר, כשיש מחוקת התביעה טרם הוגשה, לא ניתן פסק דין והחוב טרם הוכרע... הפסיקה כבר עמדה על כך בהרחבה כי אין בימ"ש של פירוק יכול לשמש 'גובה חובות'...טענתו האחרונה של ב"כ המבקשת היא שעצם הכחשת החוב נמרצות איננה יוצרת מחלוקת בתום לב לגבי קיומו של החוב. לענין זה אעיר ראשית כי נטל ההוכחה בענין זה הוא על המבקשת" (שם, שם). (כן ראו בש"א 4357/04, 4361/03 בעניין שלום כהן ובנו חב' לבנייה בע"מ) (18.7.04). כב' השופט ד' חשין (כתוארו אז) התייחס אף הוא לסוגיה זו בבש"א (ירושלים) לוי ששון נ' כונס הנכסים הרשמי (9.8.04), בציינו: "ובזה מגיע אני לשאלה - האם רשאי ששון לבקש את פירוק החברות כמשתתף. גם כאן התשובה היא שלילית. סעיף 260(א)(2) לפקודת החברות קובע כי משתתף אינו רשאי להגיש בקשת פירוק אלא אם "המניות שמכוחן הוא משתתף, כולן או מקצתן, הוקצו לו מלכתחילה או היו בידו ורשומות על שמו לפחות שישה חודשים מתוך שמונה עשר החודשים שלפני תחילת הפירוק.." בספרה, פירוק חברות (ההוצאה לאור של לשכת עורכי הדין, תש"ס), בעמ' 156, כותבת פרופ' צ' כהן כי "אין ניתן להתעלם מהדרישה הסטטוטורית לרישום שמו של שבעל המניות במשך שישה חודשים קודם להגשת הבקשה לפירוק. אולם הצדק מחייב שלא לשלול את זכותו של בעל המניות כאשר העדר הרישום על שמו נובע מהתנהגות לא נאותה מצד נושאי משרה בחברה". אכן, אילו טענת ששון בדבר היותו בעל מניות בחברות הייתה בגדר עובדה שלא ניתן לחלוק עליה, או אז, אפשר כי ששון יכול היה להישמע בטענה כי יש לראותו כמי שמקיים את התנאי שנקבע בסעיף 260(א)(2). ברם, בענייננו, טענותיו של ששון בדבר היותו בעל מניות בחברות מצויות במחלוקת מורכבת, הנוגעת בין היתר, ליישום הסכם 87 והסכמת 93, ובנסיבות אלו לא ניתן לראות את ששון כ"משתתף" לענין סעיף 260(א)(2) לפקודת החברות". (שם, פסקה 15). ומכאן מגיע בית המשפט למסקנה כדלקמן: "העולה מן האמור עד כה הוא, כי ששון אינו בגדר "נושה או משתתף הרשאי להגיש בקשת פירוק", לעניין תקנה 10 לתקנות הפירוק, ולפיכך, דין בקשת ההצטרפות להידחות, וכך גם בקשתו של ששון למינוי מרק זמני. ממילא, יש לקבל את בקשתו של שמעון למחיקת בקשות הפירוק שהגיש - וכך אני מחליט. לאור תוצאה זו, לא ראיתי כל צורך לדון בשאלת ההתיישנות, אשר תתברר, מן הסתם, במסגרת בקשתו של ששון למינוי בורר, המתנהלת בפני השופט רביד. רק אוסיף, כי תוצאה זו עולה אף בקנה אחד עם סעיף 5 להסכמת 93, לפיו: "כל אחד מהצדדים מתחייב הדדית כלפי האחרים שלא לנקוט בשום הליך, בנושאים הנמצאים בבוררות, למעט בהליך הבוררות עצמו, או בערכאות משפטיות במסגרת הבוררות" (שם, פסקה 15). כך אף בבש"א ת"א-יפו 2203/04 צביקה איזנברג נ' דיאקום בתקשורת 2000 בע"מ, תק-מח 2005(1), 2116, כב' השופטת ו' אלשיך (כתוארה אז) שבה וחזרה על ההלכה הפסוקה בסוגיה הנדונה, ומחדדת את המסקנה, כדבריה: "הלכה ידועה היא, מקדמא דנא, כי בית משפט של פירוק אינו המקום הראוי לבירור מחלוקות בין בעלי דין סולבנטיים, ובקשת פירוק אינה יכולה לשמש מסלול 'עוקף' (או שמא 'מקצר') לדרך המלך של הגשת תובענה מתאימה לבית המשפט המוסמך לכך. יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט י' זוסמן (כתוארו אז), בע"א 55/62 שטיינבאום נ' צבע תעשיה מזרחית בע"מ, פ"ד טז 574, בעמ' 578 לפסק הדין: 'הדרך הרגילה לגביית חוב היא הגשת תביעת תשלום לבית-המשפט, והגשת בקשת פירוק אינה חלופה לכך...אמת, כאשר חבות החברה אינה מוכחשת בתום לב, אין הנושה חייב להצטייד בפסק דין כדי להשיג צו פירוק בהתאם לסעיף 148(ה) הנ"ל, אבל כאשר מחלוקת כזו קיימת, אין בית המשפט נוהג לקבל על עצמו את התפקיד של בירור החבות אגב דונו בבקשת הפירוק...' לאור הלכה זו, ומשהגעתי למסקנה כי החברה חולקת, בתום לב, על החוב הנטען על ידי המבקש, הרי שאין בחוב זה כדי להקים עילת חדלות פירעון, ודי בכך, כדי לדחות את הבקשה". (שם, פסקה 3). נראה כי דברים אלה יפים אף לגבי בקשה להקפאת הליכים לפי סעיף 350(ב) לחוק החברות, הקובע כדלקמן: "(ב) בית המשפט שהוגשה לו בקשה לפשרה או להסדר כאמור בסעיף קטן (א)(בפרק זה - התכנית), רשאי, אם שוכנע כי יהיה בכך בדי לסייע לגיבושה או לאישורה של תכנית שמטרתה להבריא את החברה, לתת צו ולפיו, במשך תקופה שלא תעלה על תשעה חודשים, לא ניתן יהיה להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה, אלא ברשות בית המשפט ובתנאים שיקבע (בפרק זה - צו הקפאת הליכים)." מכאן שאין לכאורה הגבלה למיהות הגוף הזכאי ליזום הליך זה. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי ניתן ליתן צו להקפאת הליכים לבקשת נושה. ישנן דעות לפיהן, הגם שסעיף 350 לחוק החברות אינו מספק תשובה מושלמת למצבים שנוצרים במציאות הכלכלית ובדיני חדלות פרעון, ולפיכך בתי המשפט מפעילים שיקול דעת רחב בהליכי הקפאת הליכים. עומדים על כך אלשיך ואורבך בספרם הנ"ל, הקפאת הליכים הלכה למעשה התשס"ו - 2005, כדלקמן: "על בית המשפט מוטל התפקיד להתאים את הדין למציאות משתנה, ודבר זה יפה במיוחד בדינים הדינמיים של חדלות הפירעון, במיוחד בשל העובדה כי פעולת המחוקק בתחום זה לוקה בחסר ומתעכבת שנים ארוכות. אין בית המשפט רשאי לזנוח חברות שראוי לשקמן ולהניח להן לקרוס, ולנושיהן ועובדיהן לצאת כשידיהם על ראשם. אל לו לעצום את עיניו בפני הנזק העצום שייגרם בעקבות חסר בחיקוק ולהימנע מיישום הרציונל המהותי של הדין, תוך ציפייה לפעולת המחוקק בתחום זה, הנמנע מלפעול מזה שנים ארוכות". זו אף דעתה של ס.נ. ו' אלשיך בפרשת אפריקה ישראל, פר"ק (ת"א) 10344-11-09 אפריקה ישראל להשקעות בע"מ נ' הרמטיק נאמנות (21.12.09), כדלקמן: "לשיטתי, דומה כי כל אותן טענות שהושמעו, משני צידי המתרס, לא דקו פורתא בכל האמור במושג "חדלות הפרעון" ובישומו בעניין הסדרים הנעשים לפי סעיף 350 לחוק החברות. אכן, אין ספק כי ברוב רובם של המקרים בהם עניין לנו בחברה הקורסת, מפסיקה הלכה למעשה את פעילותה ונקלעת ל"פירוק קלאסי", הרי שעניין חדלות הפרעון ברור מאליו ואין כל צורך להאריך ולהתדיין בו. אלא, שלא כזה הוא בהכרח המצב, כאשר עסקינן בבקשה להסדר נושים, להבדיל מפירוק (ואין נפקא מינא, בהכרח, האם היא מלווה בבקשה להקפאת הליכים, אם לאו)". (שם, פסקה 8). במאמרם - חקיקה שיפוטית בדיני חדלות פרעון, העומד לראות אור בקרוב ב"משפט ועסקים" יג, התש"ע - מציינים המחברים יורם דנציגר, יואב פויזנר ורענן בן ישי - כי בתי המשפט הינם יצירתיים במיוחד בתחום של הסדרי נושים והקפאת הליכים וסבורים הם כי: "החקיקה השיפוטית של בתי המשפט המחוזיים היא תופעה מבורכת ורצויה, שכן בתחומים העסקיים הדינמיים אי-אפשר להמתין למחוקק שיאמר את דברו". (שם, 2). (להלן: "דנציגר ואח'"). יחד עם זאת, אם נקודת המוצא הינה לאפשר לתאגידים להימנע מקריסה אשר עלולה לגרום לנזקים קשים לנושיה השונים במדרג הנשייה, לה עצמה ולבעלי השליטה, הבחירה בדרך הבראה ושיקום היא אכן ראויה אף מן ההיבט הציבורי, ותמיד נשאל עצמנו האם היא מתאימה למקרה הנדון. הנה כי כן, לעיתים אף כאשר הליך נפתח בבקשה למתן צו הקפאת הליכים, עד מהרה מתברר כי הליך זה אינו מתאים, ואין מנוס אלא לעבור לשלב הפירוק. כך למשל בפש"ר (י-ם) 5132/08 שורש שירותי בריאות נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (6/5/08), ניתן צו הקפאה אשר בוטל טרם חלפה התקופה הראשונה שנקבעה בצו, בטווח של חודש ימים. בפר"ק (י-ם) 37945-03-10 א.י.ב. הנדסה והשקעות בע"מ נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ (24/3/10), ניתן צו הקפאת הליכים, וכבר במתן ההחלטה להיעתר לבקשה לתקופה קצרה במטרה שלא ליצור חלל ריק שיכול היה להביא לניצול על ידי נושה או בעל עניין, בשולי ההחלטה, צוין: "היה והנאמנת תגיע למסקנה כי אין מקום להגשת תכנית הבראה, או אז רשאית היא להגיש בקשה לפירוק החברה במתכונת שתמצא לנכון ולהתמנות כמפרק זמני" (שם, פסקה 7). במצב התחיקתי הקיים, אין מדרג לפיו בית המשפט אמור לצעוד בו: מהקפאת הליכים אל פירוק (בהשלכה מתחום המעצרים: מעצר ימים - מעצר גישור עם הגשת הצהרת תובע - מעצר עד תום ההליכים). בסיכום מאמרם הנ"ל, מציינים דנציגר ואח' כי במישור המעשי בתי המשפט נאלצו להתמודד אף עם בעיות שלא היה להן פתרון בחוק, ופיתחו פרקטיקה הסוטה מן הכתוב על מנת להביא לתוצאה צודקת וראויה, ומוסיפים: "אין ספק שהדין הרצוי והאידיאלי הוא קידום חקיקה ראשית, אחידה, מקיפה וברורה, אשר תנחה את בית-המשפט כיצד לפעול בתחום דיני חדלות-הפירעון, ותספק כלים והסדרים פרטניים לבעיות שהוצגו לעיל ולבעיות נוספות המתעוררות מדי יום בבית-המשפט, אשר קצרה היריעה מלהתייחס לכולן במאמר זה. עם זאת, אין זה ברור אם חקיקה מפורטת וקשיחה, כפי שקיימת כיום בארצות-הברית, למשל, תתאים למשפט הישראלי, ייתכן שיש מקום להותיר בחקיקה החדשה גמישות אשר תאפשר לבתי-המשפט לגשר על הפער שבין החוק היבש לבין הפרקטיקה הדינמית, בדיוק כפי שמוצע בתזכיר החוק החדש העוסק בהבראת חברות" (שם, שם). מכאן, שאם המטרה הינה ראויה עבור הנושים והחברה, אין נפקא מינה מי פותח בהליך, בין שמדובר בהקפאת הליכים ובין שמדובר בפירוק. כך, למשל, ישנן נסיבות בהן החברה הינה חדלת פירעון, אולם אין לה נכסים כלל, והליך פירוק לא יועיל לקופת הנשייה כלל, עדיין יכול שתוגש בקשה לפירוק כגון במקרה שעובדי החברה שלא קיבלו את שכרם, ורק בהינתן צו פירוק יוכלו להיפרע מן המוסד לביטוח לאומי סכומים - עד התקרה הקבועה בחוק.סכסוך