קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עושק המיעוט - תביעה נגזרת: לפניי בקשה לאישור תביעה כתביעה נגזרת. הנתבעים טוענים לדחיית הבקשה על הסף בשל השתק פלוגתא ומעשה בית דין. לחילופין טוענים המשיבים להעדרה של עילת תביעה ולכך שלא מתקיימים התנאים להגשת תביעה נגזרת. זו בתמצית הבקשה שלפניי.   1. רקע הדברים החברה אקטיבפוינט בע"מ (להלן: החברה) הינה חברת הזנק (start up), העוסקת בפיתוח, ייצור ושיווק של מוצרי תוכנה המיועדים לשוק הסחר האלקטרוני באינטרנט. לחברה שלושה פטנטים רשומים על שמה בארה"ב, סימן רשום בארה"ב ועוד שני פטנטים שבעת הגשת התביעה היו בהליכי רישום באירופה ובארה"ב. הנתבעים 1,2 ו-4 הם בעלי מניות ונושאי משרה בחברה. המבקש, מר און תבור (להלן: המבקש או מר תבור) מחזיק במניות בחברה, וכיהן בה בעבר כדירקטור ומנכ"ל. עבודתו בחברה הופסקה בשנת 2003. המבקש הגיש מספר הליכים כנגד החברה והמשיבים. טענתו המרכזית של המבקש היא כי הנתבעים הבריחו אל מחוץ לחברה את קניינה הרוחני, תוכנות ופטנטים שפיתחה, בעיקר לנתבעת 3, Activepoint Inc. (להלן: החברה הזרה), תוך גריפת הנכסים לכיסיהם שלהם. המשיבים טוענים כי טענות אלו נדונו ונדחו בהליכים קודמים שניהל המבקש נגד המשיבים. לאחר הגשת התגובה נקבעה הבקשה לדיון. ב"כ המבקש לא אפשר לב"כ המשיבים להשלים את הטיעון, ועל כן הדיון הופסק וההחלטה ניתנת על סמך החומר הקיים בתיק בית המשפט. 2. העובדות שלעניין החברה, כאמור, חברת הזנק שעיקר עיסוקה בפיתוח, ייצור ושיווק של תוכנה באינטרנט. עיקר נכסיה הם קניין רוחני, ידע פטנטים ותוכנות שפיתחה. החברה נוסדה בשנת 1997 ובשנותיה הראשונות עסקה בפיתוח המוצרים. המבקש, מר תבור שימש בשש שנות קיומה הראשונות כדירקטור ומנכ"ל החברה. לאחר כחמש שנים, בסוף שנת 2002 הגיעה החברה למוצר סופי. בשלב זה השקיעה החברה בשיווק. כחלק מאסטרטגית השיווק הוקמה חברת בת באנגליה Activepoint (UK) Ltd (להלן: אקטיבפוינט אנגליה) במטרה לטפל בהכנסות ובשיווק המוצרים שם. המבקש, מר תבור עבר לאנגליה לצורך כך. התובע סיים את עבודתו כמנכ"ל ביום 31.12.02 וביום 30.10.03 הודיע על התפטרותו מדירקטוריון החברה. בשנים 2004-2005 בשל צורך בגיוס הון הונפקו מניות נוספות. טרם הנפקת המניות היו לתובע 16% מההחזקות בחברה, לאחר ההנפקה וההשקעות נותו למבקש 5% ממניות החברה. המשיבים טוענים כי ביום 1.8.04 פנה דירקטוריון החברה לכלל בעלי המניות, ביניהפ המבקש בבקשה להשקעה של 250,000$ בהתאם לחלקם היחסי בחברה ובתמורה למניות נוספות. המבקש סירב לקבל את הדואר, החברה פנתה לעו"ד קרגולה ב"כ המבקש, שנכח באסיפה הכללית מיום 5.9.04 בה היה צורך לאשר את הגדלת ההון הרשום של החברה לצןרך הנפקת המניות. בתצהיר מנכ"ל החברה מפורטות ההשקעות, החלפת המניות והרה ארגון שבוצע. יש להדגיש כבר בפתח הדברים כי המבקש לא הגיש תצהיר לתמיכה בטענותיו, וכתב התביעה אינו מפרט השתלשלות ענינים זו בה הוצע לו להמשיך ולהשקיע בחברה. יש להדגיש כי אותו רה ארגון, השקעה והנפקת מניות אירעו כולם בשנת 2004. תביעה זו והבקשה לאישורה כתביעה נגזרת הוגשו ביולי 2008. 3. ההליכים שלעניין המשיבים טוענים, כאמור, למעשה בי-דין ולהשתק פלוגתא בשל הליכים קודמים שניהל המשיב כנגד החברה או המשיבים. לצורך כך אפרט את ההליכים שהתקיימו בין הצדדים וקביעות בתי המשפט באותם הליכים. א. בקשה לפירוק החברה (פש"ר 2119/04) בשלהי שנת 2004 הגיש מר תבור, המבקש כאן, בקשה לפירוק החברה. בפתח הדיון, שהתקיים לפני כב' השופטת אלשייך טען שהחברה אינה מסוגלת לשלם את חובותיה, וזאת בהתייחס לכתב תביעה שהגיש בבית הדין לעבודה. ב"כ החברה טען כי הבקשה הוגשה ללא תצהיר. הנני מדגישה נושא זה כיון שגם בבקשה שלפניי לא הוגש תצהיר, ונראה כי זוהי דרכו של המבקש. מכל מקום ב"כ החברה טען כי אין לחברה נושים כיון שהיא עומדת בהתחייבויותיה. לטענתו החברה לא שילמה למבקש בשל חילוקי דעות עמו, שהתבררו, אותה שעה עצמה, בבית הדין לעבודה. הכנ"ר תמך בעמדת החברה. לאור הדברים משך ב"כ החברה את הבקשה. כב' השופטת ו' אלשייך ציינה בהחלטתה: "טוב עשה המבקש ובא כוחו שעה שהחליט למשוך את הבקשה. אין לי שום ספק, ואני יכולה לומר את הדברים עתה לאחר שנשמעו כל הדברים כי לבקשה במתכונתה הנוכחית אין כל בסיס. כך הייתי מחליטה בנסיבות של בקשה זו כלשונה לו הייתי נזקקת ליתן החלטה. אין גם כל ספק כי הייתי משיתה על המבקש הוצאות נכבדות" (הדגשה שלי - מ' א' ג') הסיבה היחידה בשלה לא השיתה השופטת הוצאות הייתה העובדה שמתנהלים הליכים מקבילים בבית הדין לעבודה. יש להדגיש כי אותה בקשת פירוק כללה כבר את טענות המבקש ביחס ל"הברחה" לכאורה של נכסי החברה לחו"ל (בקשת הפירוק מצורפת כנספח ב' לתשובה לבקשה). סעיפים 27 ו-28 לבקשת הפירוק חוזרים בתמצית על העובדות הנטענות בתביעה שלפניי. ב. ההליכים בבית הדין לעבודה לרבות בקשה לביזיון בית המשפט נגד החברה (בש"א 5363/05 בע"ב 3789/04) המבקש הגיש תביעה בבית הדין לעבודה ביום 9.3.04 כנגד החברה, החברה הזרה ומר עופר משה, מנכ"ל החברה, במסגרתה תבע לקבל חובות בגין שכר עבודה, פיצויי פיטורין, פיצוי בגין הפרת הסכם ופידיון חופשה. סכום התביעה עמד על מעל למיליון שקלים. החברה הגישה כתב הגנה ותביעה שכנגד על סך ארבעה מיליון שקלים בגין נזקים שגרם לה המבקש עת עבד בשירותה. בסופו של יום התקבלה התביעה בחלקה, אולם לענייננו חשובים דברים שנקבעו דווקא בהליכי ביניים במסגרת אותה תובענה. (1) בקשה לצו מניעה של החברה נגד המבקש במסגרת הליכים אלו הגישה החברה בקשה לצו מניעה זמני נגד המבקש שיחדל מפגיעה בה על ידי פניות ללקוחותיה וכן ימנע מתחרות עמה. בית הדין לעבודה קיבל את הבקשה, וביום 12.4.05 הוציא צו מניעה כנגד המבקש. בית הדין ציין שבתגובה לבקשה המבקש שלפניי (המשיב שם) לא הגיש תצהיר. בית הדין קבע בהחלטתו (כב' השופטת נטע רות, נציגת ציבור גב' חנה קפלינקוב): "המשיב [המבקש שלפניי מר תבור] טען כי נגרם לו נזק ממשי ע"י הברחת הנכסים המתוחכמת שבה נוקטת המבקשת [החברה] בחודשים האחרונים.... כפי שצויין לתגובת המשיב לא צורף תצהיר מטעמו. המשיב אף לא העיד בפני בית הדין והוא אף ויתר על חקירת המצהיר מטעם המבקשת...מטענות המשיב לא ניתן להבין מה תועלת תצמח לו ממשלוח מכתב זה לגורמים השונים המצויים בקשרים עסקיים עם המבקשת...ברמה הלכאורית עולה כי ההפך הוא הנכון: המשיב הינו בעל מניות במבקשת והוא אף תובע ממנה כזכור סכומים נכבדים. מכאן שהוא בעל אינטרס מובהק שעסקיה יעלו יפה גם על מנת שיוכל להיפרע ממנה בבוא העת אם וכאשר יזכה בתביעתו....נראה לכאורה, שמשלוח המכתב האמור, אשר כל יעודו להסב נזק למבקשת ולשתק את פעילותה העסקית, מהווה, ברמה הלכאורית, הפרת חובת תום הלב שחב מעביד למעבידו, וזאת אף לאחר סיומם של יחסי העבודה. במיוחד נכון הדבר שעה שמדובר בעובד ששימש בתפקיד כה בכיר." (הדגשה שלי - מ' א' ג') החברה זכתה וקיבלה צו מניעה כפי שביקשה. (2) בקשה לצו מניעה של המבקש נגד החברה (בש"א 3635/04) במסגרת תביעתו בבית הדין לעבודה הגיש המבקש בקשה לצו מניעה זמני בה ביקש לעצור למעשה את כל הפעילות העסקית של החברה. בבקשה ביקש המבקש ליתן צו המורה למשיבה: "שלא לעשות כל העברה ו/או מכירה ו/או המחאה ו/או בכל דרך אחרת של פעילותה העסקית, נכסיה המוחשיים והלא מוחשיים, מוצריה ולקוחותיה לחברה החדשה שהקימה המשיבה... ו/או כל חברה אחרת". בית הדין (כב' השופטת אפרת לקסר ונציגי הציבור מר ישראל לוי ומר יחזקאל הכהן) דחה את הבקשה בהיותה בקשה לצו גורף המשנה את המצב הקיים, וזאת בהעדר ראיות ולו לכאורה להברחת נכסים. (3) בקשה לביזיון בית המשפט במסגרת אותה תביעה הטיל המבקש עיקולים על תוכנות ופטנטים של החברה. החברה מצידה הגישה בקשה למנוע מהמבקש לשלוח מכתב מיום 3.4.05 לגורמים שונים הקשורים בחברה. בדיון שהתקיים טען המבקש כי הוא מעוניין לשלוח את המכתב כיון שהחברה ומנהליה עקפו את ההחלטות בנוגע לעיקולים בכך שהם ממשיכים לעשות שימוש בתוכנות. בית הדין הוציא צו המונע מהמבקש לשלוח את המכתב בכפוף לסייגים. במקביל ביקשה החברה להבהיר את משמעות העיקול לגבי התוכנות והשימוש בהן. בהליך הביזיון נקבע שכיון שההחלטה בעניין העיקולים לא הייתה ברורה, אין מקום לאכוף את ההחלטה באמצעות הליך לביזיון בית המשפט. יש להדגיש כי הטענות בדבר "גזילת" קנין רוחני הועלו גם במסגרת בקשת הביזיון. יש להדגיש דברים שאמר בית הדין (כב' השופטת נטע רות) באשר להתנהלות המבקש: "אוסיף ואומר כי דעתי אינה נוחה מהגשתה של בקשת הביזיון שהגיש המבקש בנסיבות העניין, בלא להמתין למתן ההחלטה בבקשה להבהרת החלטתה של כב' הרשמת בעניין הטלת העיקולים. דעתו של בית הדין אף אינה נוחה מאופן התנהלות המבקש במסגרת ההליך בבקשת הביזיון, במסגרתו ביקש "להפתיע" את הצד שכנגד ביום הדיון ובעת הדיון באמצעות ניסיון להגיש "מסמכים מהותיים" לשיטתו המצדיקים לטענתו העתרות לבקשה לביזיון. זאת בלא שאיפשר לצד שכנגד לעיין במסמכים אלה קודם לכן, ובלא שהגיש בקשה לתיקון הבקשה לביזיון. יוטעם, כי לדעתי אין מדובר בהקשר זה בעניין פרוצדוראלי אלא בעניין מהותי של אי כיבוד זכותם האלמנטארית של המשיבים לקבל לידיהם את מלוא החומר הרלבנטי שעל בסיסו ביקש המבקש הטלת סנקציות חמורות במסגרת הליך מעין פלילי. מעבר לכך יאמר כי התנהלות זו של המבקש אף גרמה לבזבוז זמן שיפוטי יקר ואף לבזבוז זמנו של הצד שכנגד". (הדגשה שלי - מ' א' ג') ביה"ד דחה את הבקשה והטיל על המבקש הוצאות. כפי שציינתי "טעויות" לכאורה פרוצדוראליות מאפיינות את דרכו של המבקש. יש לציין כי בסוף ההליך ניתן פסק דין לטובת המבקש בתביעותיו האישיות בנושא הסכם העבודה בסכום של 190,000 ₪ (מתוך תביעה של מיליון) שלטענת ב"כ החברה בדיון לפניי לא היו שנויים במחלוקת. ערעור לבית המשפט העליון של המבקש, נדחה. איני מפרטת את פסקי הדין כי אין בהם קביעות לעניינים שלפניי. 4. מעשה בי-דין והשתק פלוגתא בהליכים לפני בית הדין אין מעשה בי-דין כלפי המבקש שכן בתיק שלפניי מתבקשת הגשת תביעה נגזרת, היינו, תביעה בשם החברה. עם זאת ההליכים האמורים מהווים בחלקם השתק פלוגתא, ומשפיעים, במידה ניכרת על תום ליבו של המבקש כמי שמבקש לנהל את התביעה הנגזרת בשם החברה. בהחלטתו מיום 21.3.04, ציין בית הדין: "זוהי בקשה לסעד זמני, חריג, כאשר, על פי הבקשה ונספחיה, פעולות המשיבה אינן ברורות באופן חד-משמעי למבקש עצמו. המבקש אף מציין בהקשר זה בבקשתו: "ייתכן והשיקולים להעברת פעילותה הכלכלית המלאה של המשיבה לחברה באירופה הם שיקולים עיסקיים בעיקרם". לא הוצגה כל ראיה ובוודאי שלא הוצגה כל ראיה מהימנה, במקרה דנן, לגבי ניסיון לרוקן את המשיבה מכל נכסיה, כאמור בבקשה ו/או להבריח נכסים" למעשה זהו התצהיר היחיד שהגיש המבקש ובו ציין כי בהחלט ייתכן כי השיקולים להעברת הפעילות העסקית מהחברה לחברה אחרת היו שיקולים עסקיים. גם אם אין בדברים מעשה בי-דין כטענת המשיבות, כיון שמדובר בסעד זמני, ולא בין אותם צדדים ממש, הרי השתק פלוגתא קיים לעניין זה. 5. תביעה נגזרת במקרים של עושק המיעוט חוק החברות קובע (סעיף 1 וסעיף 194 לחוק החברות). את האפשרות להגיש תביעה נגזרת. תביעה נגזרת היא תביעה המוגשת על ידי בעל מניות או דירקטור בחברה מכוח עילת תביעה של החברה עצמה. ייחודה של התביעה הנגזרת הוא בכך שהתובע מפעיל את כוח התביעה של החברה, הגם שהחברה עצמה ממאנת לעשות כן - מצב שיכול שיווצר, למשל, כתוצאה מניגוד עניינים בין נושאי המשרה לבין בעלי המניות בחברה. בע"א 3051/98 דרין נ' חברת השקעות דיסקונט בע"מ, פ"ד נט (1) 673,689 (מיום 9.9.04, להלן: פרשת דרין), עמד כב' הנשיא ברק על הבסיס הרעיוני של תביעה נגזרת (פיסקה 18 לפסק דינו): "[הנזק] מן העיסקה - ככל שאמנם התקיים - נגרם בראש ובראשונה לחברה, שהנכס שלה הוא שנמכר במחיר הפסד. הזכות להטבת הנזק, ועימה עילת התביעה, מצויות בידי החברה. אכן, אפשר שבעקבות העסקה נפגע שווי ההחזקות שבידי בעלי המניות מן הציבור. אלא שנזק זה, ככל שאמנם התקיים, הוא באופן טיפוסי נזק משני. זהו נזק אשר נגזר מנזקה של החברה. הוא אינו עומד בפני עצמו, כנזק המקים עילת תביעה אישית... זהו נזק משותף לכל בעלי המניות כולם...וככזה אינו מייחד דווקא את בעלי המניות מן הציבור. ברגיל, הנזק יוטב באופן אחיד אם וכאשר תתבע החברה את נזקיה-היא ותזכה בפיצויים. הפיצוי לחברה אמור להביא לעלייה בשוויון של מניות החברה. אכן, לא כל 'נזק' במציאות הכלכלית הוא 'נזק' בר-תביעה במובן המשפטי." בפסק דין שניתן מאוחר יותר ע"א 9014/03 גרינפלד נ' לסר (פסק דין מיום 14.2.06, להלן פרשת גרינפלד נ' לסר, פיסקה 15 לפסק הדין) מבהיר כב' הנשיא ברק את האיזונים ביסוד הליך התביעה הנגזרת: "הנה כי כן, מסלול התביעה הנגזרת - שהיה בעבר חלק מהמשפט המקובל הישראלי (פרשת דרין, עמ' 690) וכיום קבוע בהוראות סימן א' בפרק השלישי לחוק החברות - מגלם בתוכו איזון בין שיקולים סותרים. זהו איזון בין האינטרס החברתי בהרתעת מזיקים פוטנציאליים לחברה מחד גיסא, ובין שיקולי המדיניות העומדים ביסוד שלילת אפשרותו של בעל מניות להיפרע בגין נזק שנגרם לחברה (firm) מאידך גיסא ... הוראות חוק החברות באות לקיים את האיזון האופטימאלי בין שיקולים אלו ...  חוק החברות קובע את המסלול בו יש לילך על מנת לאפשר לחברה לתבוע בתביעה נגזרת את שעוולו כלפיה (סעיפים 194-198 לחוק החברות). כחלק מאיזון זה, מקנה החוק שיקול דעת לבית משפט באישור תביעה נגזרת. שיקול דעת זה מותנה בתום לבו של התובע תביעה נגזרת (סעיף 198(א) לחוק). מעורבותו של בית המשפט ניכרת גם בהיבטים אחרים, כגון, הוצאות, אגרות, ותשלום גמול מיוחד לתובע. יחד עם זאת, הוראות חוק החברות הקובעות את המסגרת להגשת תביעה נגזרת אינן ממצות את אפשרויות התביעה של בעל המניות." בהמשך, בפיסקה 14 לפסק דינו קובע הנשיא ברק כי אחד החריגים הוא מקרה של עושק המיעוט בו נגרם לבעל מניות מסוים נזק ייחודי: "יחד עם זאת, לכלל שהותווה בפרשת דרין יש חריגים. חלקם הם "חריגים מדומים" בהם, הלכה למעשה, לבעל מניות נגרם נזק עצמאי שאינו תלוי בנזק שספגה החברה." עמדה על כך כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נ' טמפו תעשייות בירה בע"מ, פ"ד נא (2) 312, 326 (להלן: פרשת מגן וקשת):   "לכלל הנ"ל חריגים מכמה סוגים, וביניהם, נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט" (שם, 326, הדגשה שלי - מ' א' ג')." לעניין זה ציין כב' הנשיא ברק בפרשת גרינפלד נ' לסר (פיסקה 20 לפסק דינו) כי: "הוראות הדין בדבר קיפוח בעלי המניות, שהיו בעבר מוסדרות בסעיף 235 בפקודת החברות, מוסדרות כעת בסעיף 191 לחוק החברות נקבע כי אם "התנהל ענין מעניניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו". סעיף זה קובע, איפוא, "נורמה כללית וגמישה להתערבות בית המשפט לשם קביעת נורמה של הוגנות גם בתחום המסחרי של ניהול חברה" (ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ. תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ פ"ד נ(1) 238, 244 (להלן - פרשת בכר) ... הלכה למעשה, מצב של קיפוח הוא מצב של "חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במיתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה" ((פרשת בכר, 246). ואומנם, מצב בו בעלי מניות בחברה מתעשרים בצורה בלתי-הוגנת על חשבון בעלי מניות אחרים עשוי להקים לאחרונים עילה לתביעה בגין קיפוח." בעניין מגן וקשת ציינה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן, את הכלל והחריגים לו. בסעיף 15 לפסק הדין היא מביאה מקרים בהם עילת התביעה תהיה עילת תביעה אישית בגין עושק המיעוט. זה לכאורה הדין במקרה שלפנינו: "לסיכום פרק זה: הכלל הוא, בעיקרון, כי כאשר בעל מניות סובל נזק בלתי תלוי בנזק שאותו סובלת החברה, קמה לו תביעה אישית בלתי תלויה בנזק שנגרם לחברה. אולם אם הנזק נגרם לבעל מניות עקב ירידת ערך החברה ושווי מניותיה, וכל בעלי המניות ניזוקים באותה מידה, לא קמה - בדרך כלל - לבעל מניות עילת תביעה אישית. זהו נזק משני המשקף את נזקי החברה. לכלל הנ"ל חריגים מכמה סוגים, וביניהם, נזק שנגרם כתוצאה מהפרת זכות חוזית של בעל מניות בתור שכזה או נזק שנגרם לבעל מניות או לקבוצת בעלי מניות השונה מהנזק שנגרם לבעלי מניות אחרים, או נזק שנגרם עקב קיפוח המיעוט. מקרים הנופלים לגדר החריג הם למשל, כאשר לאחר מיזוג מוקפא מיעוט בעלי המניות על-ידי בעלי מניות רוב בתנאים בלתי הוגנים, או כאשר הרוב בחברה-אם, מרוקן מתוכן חברה-בת בטרנזאקציות בלתי הוגנות בין החברות האם והבת" (הדגשה שלי - מ' א' ג') למעשה דוגמא אחרונה זו היא המקרה בבקשה שלפניי. במקרה שלפניי מדובר בתביעה של בעל המניות, המבקש, הטוען כי בעלי מניות הרוב העבירו את פעילותה של החברה לחברה אחרת בשליטתם, וכך למעשה פגעו בזכויותיו בחברה. הנזק לו טוען המבקש הוא למעשה כי בעלי מניות הרוב נהנים מטובות הנאה שונות, בעוד הוא נותר בחברה שלמעשה כמעט נותרה ללא פעילות. אלו טענות הנוגעות לעושק המיעוט. בנוסף, כפי שציין כב' השופט א' גרוניס ברע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בניה והשקעות בע"מ נ' אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ (החלטה מיום 12.1.05), כאשר העילה העומדת ביסוד התביעה היא עילה של החברה אך מדובר במצב דברים של קיפוח המיעוט ניתן להגיש תביעה בעילה של קיפוח המיעוט, שכן במסגרת זו לבית המשפט שיקול דעת רחב לעניין הסעדים: "המשיבים עתרו למספר סעדים, ביניהם סעד כספי עבור החברה. אפילו סעד זה היה הסעד היחיד שהיה מבוקש על ידי המשיבים, ייתכן שלא הייתה מניעה בנסיבות המקרה דנא לנקוט בהליך לפי סעיף 191 לחוק החברות. אכן, ככלל כאשר הנזק הנטען הוא נזק שנגרם לחברה והסעד המבוקש הוא סעד עבור החברה, המסלול שבו יש לברר את הסוגיה הוא מסלול התביעה הנגזרת ולא תביעה אישית של מי מבעלי המניות בחברה .... עם זאת, בית משפט זה כבר קבע כי במקרים מיוחדים, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, לא יהיה בכל מקרה הכרח לבחור במסלול של תביעה נגזרת על מנת לתבוע פיצוי בשל הנזק שנגרם לחברה ... בהקשר זה יש לציין כי תביעה לפי סעיף 191 לחוק החברות אפשרית גם כאשר הקיפוח הנטען הוא של כלל בעלי המניות בחברה. כידוע, לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בקביעת הסעדים ההולמים במקרה של קיפוח בעלי מניות .... על כן, אינני רואה מניעה להעניק, במקרים המתאימים, במסגרת שיקול דעת רחב זה, סעדים לחברה עצמה, גם כאשר עילת התביעה היא עילה של קיפוח בעלי מניות. מעניין לציין, שגם באנגליה ובסקוטלנד הוכרה האפשרות לתבוע סעדים עבור החברה במסגרת העילה של קיפוח בעלי המניות לפי סעיף 459 ל- 1985 Companies Act ללא צורך בשימוש דווקא בהליך של תביעה נגזרת (ראו, Gower and Davies’ Principles of Modern Company Law (2003, 7th ed.) 513-516; In Re A Company (No. 5287 of 1985) [1986] 1. W.L.R. 281 ; Lowe v. Fahey [1996] 1 BCLC 262; Anderson v. Hogg 2002 SC 190). במקרה שלפניי ההליך הראוי היה תביעה לקיפוח המיעוט. כפי שהיה בעניין חסקי לעיל, גם כאן מדובר במי שהתחילו את הדרך בהשקעה משותפת, ולימים התובע החל לנקוט בהליכים נגד הנתבעים. אולי ראייה לכך הם ההליכים האישיים הרבים שמנהל המבקש נגד המשיבים. נראה על כן כי את נזקו האישי שלו מעוניין המבקש לתבוע ולא את נזקה של החברה. בבקשה לאישור התביעה כתביעה נגזרת, טוען המבקש (כזכור, ללא תצהיר כנדרש) כי: "בסוף 2001-תחילת 2002 הקימה התובעת באנגליה חברת בת בבעלותה המלאה.... בבסיס התביעה עומדת הטענה לפיה לאחר פיטורי התובע, התחילו הנתבעים לעשות בחברה כבתוך שלהם, כאשר לנגד עיניהם עומדת טובתם האישית. הם השתלטו באופן מוחלט על נכסי החברה..." (הדגשה שלי - מ' א' ג') בתביעה טוען התובע בפתיח טענות שונות הנוגעות לשלילת זכויות מהמיעוט, היינו ממנו עצמו: "הנתבעים פעלו בתובעת [החברה] במטרה להתעשר על חשבונה... הפקיעו הנתבעים את רכוש התובעת מידיה, כמו גם את רכוש המיעוט....הנתבעים הבריחו אל מחוץ לתובעת את זכויותיה ונכסיה העיקריים...במקום לפעול כך שהתובעת היא אשר תישא ותפיק רווחים מזכויות ונכסים אלה, ושכל בעלי המניות יהנו מפירות השקעתם בה" (הדגשות שלי - מ' א' ג'). כפי שציינה כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן בפרשת מגן וקשת, יש להקפיד על ניהול תביעה אישית כאשר מדובר בתביעה כזו (אם כתביעה אישית אם כתביעה אישית כבסיס לתובענה ייצוגית), ותביעה נגזרת במקום המתאים: בטרם אעבור לניתוחו של אותו חלק של סעיף 54א הנוגע לענייננו, ראוי שאייחד מילים מספר לתביעה האישית, לתובענה הייצוגית ולתובענה הנגזרת. בתחום דיני החברות ניתן לסווג את התביעה לשתי קטגוריות: תביעה אישית ותביעה של החברה. התביעה האישית היא תביעה שמגיש בעל מניות בשמו, בגין פגיעה אישית בו. התביעה הייצוגית מייצגת אוסף של תביעות אישיות. זוהי תביעת בעל מניות בשמו הוא ובשמם של בעלי מניות אחרים כבעלי תביעות אישיות - בגין פגיעה בו ובהם. בעלי המניות האחרים אינם צד לתביעה ואינם נוטלים חלק בהליך. לבד מהתביעות האישית והייצוגית העומדות לבעל מניות, עומדת לחברה זכות תביעה מכוח היותה אישיות משפטית עצמאית הכשירה לתבוע ולהיתבע בשמה היא כאשר נגרמת פגיעה בה. כעיקרון, אין החברים בה יכולים לתבוע בשמה אלא במקרים חריגים שבהם רשאי חבר בחברה להפעיל את זכות התביעה של החברה על-ידי תביעה נגזרת. תביעה זו שונה במהותה מהתביעה האישית ומהתביעה הייצוגית. היא מוגשת על-ידי בעל מניות שלא בשמו ושלא בשל פגיעות אישיות בו ובבעלי מניות אחרים, אלא בשם החברה הנפגעת....מכאן, שעל בעל המניות המבקש לתבוע בשם החברה בתביעה נגזרת, מוטל הנטל להראות כי הופרה זכות של החברה, וכי נתקיימו תנאים המצדיקים שהוא יריב את ריבה. התביעה הנגזרת מתבררת באופן דיוני ומהותי שונה לחלוטין מתביעה אישית ומתביעה ייצוגית על-פי החוק. אין לטשטש את התחומים שבין תביעה נגזרת לתביעה ייצוגית אף שבשתיהן יכול שיש לבעלי המניות עניין" (הדגשות במקור מ' א' ג'). א' חביב סגל בספרה דיני חברות, 596 (2007, להלן: חביב סגל, חברות) בפרק י"א הדן בקיפוח המיעוט, מציינת: "לבסוף, התופעה הבולטת ביותר בפסיקה של השנים האחרונות, הינה התלבטותה של המערכת ושל הצדדים עצמם, באשר לבחירה הראויה בין תביעה בגין קיפוח המיעוט, לבין הגשת תביעה נגזרת. סוגיה זו מתעוררת מאחר שבמצבים רבים, נגרמים נזקים, הן לחברה והן לבעלי המניות." קיים קושי מעשי בבחירה בין החלופות, כפי שמציינת חביב סגל, חברות, 680-681: "הנקודה הקריטית היא שבניסיון להחיל את הבחירה שבין סוגי ההליכים על מקרים קונקרטיים, מסתבר שבחירה זו היא אינה פשוטה כלל ועיקר, הן ברמה המשפטית והן ברמה המעשית: ברמה המשפטית, מושפעת הבחירה שבין סוגי ההליכים מתכניו המהותיים של הדין: כל עוד מכוונות חובותיהם של נושאי המשרה, הדירקטורים ובעלי מניות השליטה - כלפי החברה בלבד, הרי שהחברה היא הניזוקה הישירה בגין הפרה של חובות אלו, כך שההליך המתאים ביותר לניהול הבירור השיפוטי הינו ההליך של התביעה הנגזרת. לעומת זאת, במידה שהדין מכיר בחובות הדדיות של בעלי המניות, בינם לבין עצמם, ו/או בחובות אימון של הדירקטורים ונושאי המשרה כלפי בעלי המניות, באופן ישיר, כי אז, מכיר הדין גם באפשרות קיומו של נזק ישיר לבעלי המניות, כתוצאה מן ההפרה. ניתן להצביע על חמישה תחומים מרכזיים, שבהם הכרתו של הדין בעילה אישית ישירה של בעלי המניות - מנחה לעבר ההכרה בזכותם של אלה להגיש תביעה אישית, גם כאשר נגרם לחברה עצמה נזק: נזק הנגרם מהפרת חובות האימון של הדירקטורים ונושאי המשרה כלפי בעלי המניות, באופן אישי.... נזק הנגרם מקיפוח המיעוט: הדיון בפרק יא' לעיל, מראה כי עילת הקיפוח מהווה את צידו השני של המטבע של חובות האימון של בעלי השליטה. הנקודה הקריטית היא שהחוק מקנה את זכות התביעה בגין קיפוח המיעוט לבעלי מניות המיעוט ולא לחברה עצמה. מכאן, שגם כאשר "העברת העושר" שנקט בעל מניות השליטה היתה בבחינת - העברת עושר מידיה של החברה לידיו של בעל השליטה, הרי שהצד שאותו מזכה הדין בעילת התביעה - הינו המיעוט הנפגע, ולאו דווקא החברה. נזק הנגרם מהפרת חובות האימון של בעלי השליטה כלפי בעלי מניות המיעוט, או מהפרת חובות תום הלב, או, חובת ההגינות של בעלי המניות...... נזק מהפרת החובות ההדדיות של בעלי המניות בחברות הדומות במהותן לשותפות: הדין מכיר בחובות הדדיות מיוחדות של בעלי המניות, כאשר מדובר בחברות פרטיות הדומות לשותפות. במקרים מסוג זה, שוב יהא בעל המניות הנפגע זכאי להגיש את התביעה האישית בגין ההפרה, למרות שייתכן שנגרם נזק גם לחברה עצמה. נזקים מעורבים: במקרים רבים, אין זה ברור על פני הדברים - מיהו הניזוק הישיר בגין ההפרה. תופעה זו מתחדדת כאשר התובעים מבקשים להסתמך על נזקים מעורבים, אשר חלקם נזקים ישירים וחלקם נזקים עקיפים. אז, אין זה ברור עוד אם ראוי לנהל את התביעה במסגרת התביעה הנגזרת, או במסגרת התביעה האישית. נראה כי במקרה שלפני מדובר במקרה העונה על כל ארבעת המבחנים האחרונים. היינו, מדובר במקרה בו על פי המבחנים המהותיים ייתכן כי מדובר בפגיעה בחברה, אולם, ראוי יותר לנהל זאת במסגרת תביעה אישית. אמנם, בפרשת דרין ציין כב' הנשיא א' ברק (פיסקה 39 לפסק דינו) כי: "לא תיתכן "תחלופה" בין התביעות לפי שיקול דעתו של בית המשפט", זאת, לאור הבסיס הרעיוני השונה והנזק השונה בתביעה אישית ובתביעה נגזרת. עם זאת, כב' הנשיא ברק המשיך וציין בפרשת דרין כי: "אמנם, ניתן להעלות על הדעת תביעה ייצוגית שבצידה תביעה נגזרת... אלא שאז יהיה [על התובע] לעמוד בתנאים השונים לאישור שני הליכים אלו וניהולם" כלומר, אם יעמוד התובע בתנאים להגשת תביעה נגזרת ניתן יהיה לאשרה. זאת, לאור החשש המועלה על ידי חביב סגל, חברות, בספרה בנוגע לבחירה בין צורות התביעה השונות (תובענה אישית, ייצוגית ונגזרת). החשש לטעמה הוא כי בחירה לא ראויה עשויה לשמש כלי בידי בעלי שליטה, לדחות תובענות על הסף, גם אם לגופן יש בהן ממש, שם בעמ' 685: במהלך השנים האחרונות, נעשו ניסיונות חוזרים ונשנים במאות מקרים,של בעלי מניות מיעוט, לפנות לבית-המשפט בתביעות כנגד בעלי הרוב בחברה, או כנגד מנהליה. חלק מן הפניות נעשה במסגרת של התובענות הייצוגיות; החלק האחר במסגרת של התביעה הנגזרת, ולבסוף, נעשו גם פניות של בעלי מניות לבית-המשפט במסגרת של התביעה האישית הרגילה. הנקודה הקריטית היא שלאור חוסר הבהירות באשר לסוג התביעה הראוי בכל מקרה ומקרה, הפך הנושא של בחירת סוג ההליך - לכלי בידי בעלי השליטה, ו/או בידי נושאי המשרה הנתבעים, על מנת להדוף את התביעה, כבר בשלב של הבקשה למחיקה על הסף." ובהמשך: לבסוף, אל הניתוח האנליטי לעיל, יש להוסיף את השיקולים הנובעים מדרכי התנהגותם של תובעים ונתבעים בעולם המעשה: לעניין זה, ראוי לציין את נטייתם הטבעית של בעלי המניות ונושאי המשרה - קרי, הנתבעים, לנצל את אי-הבהירות באשר להליך הראוי בכל אחד מהמקרים - על מנת לנסות ולהדוף את תביעותיו של המיעוט, בין אם אלה מוגשות במסגרת של התביעה הנגזרת, ובין אם אלה מוגשות במסגרת של התביעה האישית. כאשר ביקשו בעלי המיעוט לנהל את ההליך במסגרת של התביעה הנגזרת, נטען כנגדם כי יש להימנע מליהענות לבקשה לנהל את התביעה הנגזרת, מאחר שממילא ההליך של התביעה האישית הוא ההליך המתאים לנסיבות המקרה [בש"א (ת"א) 12930/03, בן עמי גלר נ' מדור בכרך בע"מ, (ניתן על-ידי הש' בנימיני ביום 7.5.2006)]. לעומת זאת, כאשר ביקשו בעלי מניות המיעוט לנהל את ההליך במסגרת של התביעה האישית, נטען כנגדם כי יש למחוק את התביעה על הסף, לאור התאמתה של התביעה למסגרת של התביעה הנגזרת. בחלק מן המקרים, נענה בית-המשפט לבקשה למחיקה על הסף. במילים אחרות, אי-הוודאות באשר לאופי התביעה המתאים לכל סוג של נסיבות מיטיב עם הנתבעים בתביעות מסוג זה. על מנת לא לדחות את התביעה כבר בשלב זה לאור החשש האמור, וכיון שהתובע בחר להגיש תביעה נגזרת, אמשיך ואבחן האם מתקיימים התנאים לאישורה של הגשת תביעה נגזרת. 6. התנאים לאישור תביעה נגזרת סעיף 198(א) לחוק החברות קובע כי בית המשפט לא יאשר ניהולה של תביעה נגזרת אלא אם כן שוכנע לכאורה כי התביעה וניהולה הם לטובת החברה, וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב (לעניין הדרישות המהותיות ראו פסק דינה של כב' השופטת ענת ברון בבשא (ת"א) 2818/04 תא (ת"א) 1140-04, יגאל דרור נ' סלטי משני (1997) בע"מ, החלטה מיום 25.5.10). בע"א 9491/04 שמעון שטרית נ' אריסון השקעות בע"מ (פסק דין מיום 23.8.06) ציין כב' השופט א' גרוניס: "סעיף 198(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999, מורה כי בית המשפט יאשר תביעה נגזרת אם שוכנע כי לכאורה התביעה וניהולה הן לטובת החברה. הפירוש שיש ליתן למונח "טובת החברה" המופיע בסעיף זה והדרישות הראייתיות שיש לעמוד בהן על מנת שישוכנע בית המשפט כי התביעה וניהולה הן לטובת החברה, טרם הוכרעו בבית משפט זה. איני רואה לנכון לדון ולהכריע בשאלות נכבדות אלה במסגרת הערעור שבפנינו, הואיל ומקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי לפיה המערערים לא הציגו בפניו ראיה כלשהי - ואפילוּ לא ראיה לכאורה - לביסוס טענותיהם." א. טובת החברה (1) כללי חביב סגל, חברות, סבורה כי מבחן טובת החברה שנקבע בחוק החברות, תואם או מקביל למבחני הצדק שהתפתחו בפסיקה קודם לחקיקתו של חוק החברות: " היסודות שנקבעו בהוראת סעיף זה תואמים את היסודות שנקבעו בפסיקה הישראלית. המבחן של "טובתה של החברה" מקביל למבחני הצדק שהתפתחו בפסיקה; ומבחן "תום הלב" שנקבע בחוק החברות מקביל לדרישות תום הלב שנקבעו בפסיקה" (שם בעמ' 690). בע"א 52/79 סולימני נ' בראונר, פד"י לה(3), 617, נדונה התביעה הנגזרת קודם לחקיקתו של חוק החברות. בית המשפט קבע את מבחן הצדק כבסיס להגשת תביעה נגזרת, על פי נסיבותיו המיוחדות של כל מקרה (עמ' 627 לפסה"ד). בית המשפט קבע כי כאשר עליו להפעיל את שיקול דעתו ביישומו של מבחן הצדק, עליו למצוא את האיזון הנכון בין שמירת טובתה של החברה מפני הפרת חובת הנאמנות או רשלנות מנהליה, לבין ריסונו של בעל המניות - לבל ינצל את איום התביעה בשם החברה כלפי מנהליה לניצול של אינטרסים אישיים שאין בהם דבר לטובת החברה (עמ' 628 לפסה"ד). (2) עילת תביעה לכאורה טובת החברה כוללת כמובן עילת תביעה לכאורית של החברה. שכן, אם לחברה אין עילת תביעה לכאורית, אזי ניהולה של התביעה לא יהיה לטובתה. יש להדגיש כי התובע לא הגיש תצהיר לתמיכה בטענותיו כאילו הוברחו נכסיה של החברה ועשה כן רק לאחר שהוגשה הבקשה לדחיית התביעה על הסף רק מחמת אי הגשת תצהיר. השאלה היא מה מידת ההוכחה הנדרשת. כפי שמציינת חביב סגל, חברות, 690, בפרק על תביעה נגזרת: "לכאורה, נלמדת מגמה מקלה מן הסעיף עצמו, המורה כי יש לבחון את קיומה של עילה לכאורה בלבד. כמו כן, כפי שמראה הדיון בפרק י' לעיל, המודל המוצע שם מבקש להקל על התובע בשלב אישורה של הבקשה לניהול התביעה הנגזרת, מתוך ההבנה שבשלבים אלה, יקשה על התובע לאסוף את הראיות הנדרשות לצורך הוכחת התביעה. חלק מבתי-המשפט גילו רגישות לקשיים אלה, ופסקו כי יש להתיר את ניהולה של התביעה הנגזרת, בכל מקרה שבו מתקיימת אפשרות של ממש לקיומה של הפרה. בפרט, מדגיש בית-המשפט כי יכריע את המקרה כבר בשלביו המקדמיים, אך ורק כאשר אין בסיס של ממש לתביעה. אחרת, יעדיף בית-המשפט להותיר את ההכרעה עד לאחר מיצויו של הבירור השיפוטי. יחד עם זאת, קיימות גם אסמכתאות לגישה המחמירה עם התובעים, שלפיה, אין די בקיומו של חשש להפרה, על מנת שזה יאשר את ניהולה של התביעה הנגזרת". עוד ראו דבריו של כב' השופט א' רובינשטיין ברע"א 1011/06 ריבוע כחול ישראל בע"מ נ' תמרי אליהו (ניתנה ביום 30.5.2006), שציין כי במקרה של ספק אין להורות על דחיית התובענה על הסף. (3) עילות התביעה להן טוען התובע מכתב התביעה עולות מספר עילות, אך חלקן אינן עילות של החברה גם אם יוכחו.טענה ראשונה של התובע היא כי מינויו של מר עופר משה למנכ"ל החברה לא היה כדין. לטענתו הליך זימון ישיבת הדירקטוריון מיום 18.11.03, במסגרתה מונה המנכ"ל לא זומנה כדין, שהמנכ"ל אינו מוכשר לתפקידו ומונה בשל היותו קרוב משפחה של הנתבע 4 שהינו בעל מניות בחבר ולמעשה לא מילא את תפקידו. המנכ"ל בתצהירו מתייחס לטענות אלו. אשר לזימון, המנכ"ל מאשר כי הזימון היה באמצעות מיילים ופקסים אך טוען (סעיף 111 לתצהירו), כי דרך זימון זו הייתה מקובלת בחברה מעת היווסדה. בנוסף, בעקבות פיטורי התובע כמנכ"ל בספטמבר 2003, נשלח מכתב לזימון ישיבת דירקטוריון באוקטובר 2003 כאשר על סדר היום היה מינוי מנכ"ל, כאשר זהותו שלו הייתה מוסכמת. הדירקטורים חתמו על פרוטוקול הישיבה בה מונה המנכ"ל. אשר לטענות האחרות מצביע מר עופר בתצהירו על החשיבות שהייתה למנות מנכ"ל מבית, ועל כישוריו המעשיים והאקדמיים לעניין זה. אכן, עילת תביעה זו אינה מבוססת וודאי שאינה מבססת תביעה נגזרת. התובע לא טען וממילא לא הוכיח, ולו לכאורה כי נגרם נזק כלשהו ממינויו של מר עופר למנכ"ל החברה. טענה שנייה של התובע היא כי הנתבעים דיללו את הון המניות של המבקש בחברה ללא הודעה מתאימה. מר משה עופר טוען (סעיף 117 לתצהירו) כי החלפת המניות בין החברה לנתבעת 3 נעשתה כחלק מהליך הרהאורגניזציה, בהתאם לתקנון החברה, וכל בעלי המניות הוזמנו לקחת בו חלק, כפי שפורט לעיל. גם לעניין זה, אם וככל שטענתו של התובע תוכח, אין מדובר בעילה לתביעה נגזרת, שכן התובע טוען כי החזקותיו הוא דוללו, כאשר בעלי מניות אחרים השקיעו השקעות נוספות ושמרו על שיעור אחזקותיהם בחברה. לאור האמור עניין זה אינו יכול עילה לכאורה בתביעה של החברה. בנוסף, על פי תצהיר מנכ"ל החברה לולא השקעות אלו החברה הייתה נסגרת. טענתו המרכזית של התובע היא כי קניינה הרוחני של החברה הועבר. לעניין זה מפרט מנכ"ל החברה בתצהירו עובדות שונות מאלו להן טוען התובע. זהו העניין היחיד שלו היה מוכח היה מהווה עילת תביעה לכאורית. עם זאת, כפי שפרטתי לעיל, המבקש מושתק מלטעון זאת בשל השתק פלוגתא בעניין. מכל מקום, כיון שאני סבורה כי המבקש לא מקיים את התנאי השני של תם לב, אין להרחיב לעניין זה. (4) ניהול לטובת החברה טענה נוספת של המשיבה היא כי ניהול התביעה לא יהיה לטובת החברה, במובן זה שהדבר יגרום לה נזקים עסקיים וכלכליים עצומים. כפי שפרטתי לעיל, בית הדין לעבודה בהחלטה ליתן לחברה צו מניעה כנגד מר תבור, ציין כי נראה שמטרתו של מר תבור לחבל בחברה. לאור זאת יש לקבל את הדברים גם לעניין התביעה הנגזרת. על כך יש להוסיף את העובדה כי שורת ההסכמים נגדם יוצא המבקש, נחתמה ארבע שנים לפני הגשת התביעה. לאור העובדה שההסכמים מבוצעים, ביניהם הסכמי שיווק והפצה, יש חשש אמיתי שביטולם יפגע בטובת החברה. אכן, יהיו מקרים בהם תהיה עילת תביעה לכאורה, אך במכלול השיקולים לא יהיה מקום לניהול תביעה נגזרת שכן תביעה כזו עלולה להזיק לחברה. שיהוי כה ניכר בהגשת התביעה והבקשה לאישורה כתביעה נגזרת, מצביע על כך שלמעשה ההסכמים היו לטובת החברה. בנוסף, את השאלה אם ההליך הוא לטובת החברה אם לאו, יש לבחון גם לאור העובדה שבהחלט נראה כי התובע יכול היה להגיש תביעה אישית. ככל שיש טענות ממשיות יותר לכך שניהול התובענה לא יהיה לטובת החברה, לאור חלופה אחרת, לא ייטה בית המשפט להתיר את הגשת התביעה. ב. תום לבו של המבקש תום לבו של המבקש עומד כשיקול מרכזי בבקשה לאישור הגשת תביעה נגזרת. זאת, לאור העובדה כי מדובר בחריג לכלל לפיו בעלי המניות אינם מתערבים בניהול החברה, ולאור החשש כי יעשה שימוש בכלי זה על ידי בעלי מניות כדי לנצל או לקדם אינטרסים אישיים שלהם על חשבון החברה, נושאי המשרה או בעלי המניות האחרים. במקרה שלפניי לא עמד התובע בנטל להראות כי הינו תם לב ומבקש לקדם את האינטרסים של החברה. ראשית, ממכלול ההליכים שניהל המבקש נגד החברה, בעלי מניותיה ונושאי המשרה בה בערכאות השונות עולה כי מטרתו בראש ובראשונה היא לפגוע בחברה ובבעלי מניותיה, ולא להגן על טובת החברה, בבחינת "תמות נפשי עם פלשתים", אמנם אאבד את מניותי והשקעתי, אך גורל דומה יהיה לחברה, בעלי מניותיה ונושאי המשרה בה. עמדתי לעיל על פירוט ההליכים. גם אם אין בדברים כדי לבסס מעשה בית דין או השתק פלוגתא ודאי שיש בכך כדי להעיד על חוסר תום לבו של המבקש. יש לחזור ולהדגיש כי הבקשות וההליכים השונים הוגשו פעמים רבות כהליכי סרק, ללא תצהירים וכך קבעו בתי המשפט. כך, למשל, כאמור, המבקש הגיש בקשת פירוק נגד החברה במהלך גיוס משקיעים חיצוניים, שנמחקה בהמלצת בית המשפט כאשר כב' השופטת אלשייך קבעה כי: "לבקשה במתכונתה הנוכחית אין כל בסיס". יש להדגיש כי תביעת הפירוק הוגשה לאור התביעה של המבקש בבית הדין לעבודה ועל סמך התביעה שהגיש. זאת, כאשר זה אינו ההליך הראוי או המתאים. המבקש הגיש בקשה לביזיון בית המשפט בענייני ההסכמים, שבה העלה טענות דומות לאלו העולות בענייננו, הבקשה נדחתה, כאמור, תוך שבית הדין מעיר שלא היה מקום להגשתה. המבקש התכוון לפנות ללקוחות החברה במכתב שימנע מהם התקשרות עמה, מכתב שרק צו מניעה של בית הדין לעבודה מנע את משלוחו, תוך שבית המשפט מציין כי: "המשיב לא השכיל להצביע על נזק ממשי שיגרם לו אם תתקבל הבקשה ושעה שפתוחות בפני המשיב דרכים משפטיות.. לצורך הגנה על אינטרסים נטענים לגיטימיים." באותו עניין ציין בית הדין במפורש כי "משלוח המכתב האמור, אשר כל יעודו להסב נזק למבקשת ולשתק את פעילותה העסקית, מהווה, ברמה הלכאורית, הפרה של חובת תום הלב....". הליכים אלו ואופן ניהולם מצביעים על כך שהתביעה והבקשה הוגשו מאינטרסים אישיים, וכיון שכך אין לאשרה. שנית, התביעה הוגשה ארבע שנים לאחר הרה ארגון שעומד בבסיס טענות המבקש. שיהוי זה משפיע הן על ניהול ההליך, היינו, ניהול ההליך לאחר זמן כה רב לא יהיה לטובת החברה, הן, וביתר שאת, על תום לבו של המבקש. בתביעה או בבקשה לאישורה כתביעה נגזרת, אין כל הסבר מדוע התביעה מוגשת ארבע שנים לאחר האירועים בה. הסבר היחיד ניתן מפי ב"כ המבקש בדיון בבית המשפט (מיום 18.11.09) שם ציין כי המסמכים גולו בשלב מאוחר ולכן לו הייתה מוגשת התביעה הנגזרת במקור לא היו למבקש מסמכים. ובכן, ראשית, העניין לא נטען בתביעה או בבקשה ולא פורטו המסמכים שלכאורה היו חסרים. כך, למשל, עולה כי ב"כ המבקש נכח באסיפת בעלי המניות שאישרו את ההסכמים, כך שטענה זו לא רק שאינה מבוססת ולו לכאורה, אלא אף אינה סבירה בנסיבות העניין. שלישית, המבקש לא השתתף בסבב ההשקעות כאשר החברה נזקקה לכך. בקיץ 2004, כפי שמפורט בתצהיר משה עופר ומגובה במסמכים, השקיעו בעלי המניות האחרים בחברה כ-250,000 דולר והמשקיע החיצוני השקיע 500,000$. למעשה המבקש לא חולק על כך שכן כתוצאה מהשקעות אלו דוללו מניותיו. במצב דברים זה כאשר החברה נזקקה להשקעות והאלטרנטיבה הייתה סגירת החברה, התובע לא יכול לשבת מנגד ולטעון כי נגרם נזק לחברה. רביעית, מנכ"ל החברה טוען בתצהירו כי המבקש מתחרה בחברה ופונה ללקוחותיה (ס' 83 לתצהירו). אמנם מדובר בבקשה מקדמית לאישור התובענה כנגזרת, אולם עניין זה נדון במפורט בהליך הוכחות בבית הדין לעבודה שאף הוציא נגד המבקש צו מניעה לעניין זה. בבש"א 4990/05, קיבל בית הדין לעבודה את בקשת החברה והוציא כנגד המבקש צו מניעה המונע ממנו לפנות ללקוחות החברה. כפי שצוין לעיל, בית הדין קבע כי רק נזקים עלולים להיגרם מפניה של המבקש ללקוחות החברה. 7. סיכום לאור כל האמור לעיל, אין מקום לאשר הגשת תובענה נגזרת על ידי החברה. הבקשה ועמה התביעה נדחות. המבקש ישא בהוצאות ושכ"ט עו"ד של המשיבה בסכום כולל של 40,000 שקלים בצירוף מע"מ כדין. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל. דיני חברותקיפוח בעלי מניות המיעוטטענת עושקתביעה נגזרת