עיקול נכסים במושב

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא עיקול נכסים במושב: פתח דבר 1. העתירה נושא התובענה דנן היא למתן צו הצהרתי שלפיו צו מניעה ועיקול שהוטל על נכסי אגודה שיתופית לטובת נושה של האגודה, אינו משתרע גם על זכויות המתיישבים - שהם חברי האגודה - בנחלותיהם. כך אמנם הגדירו המבקשים מלכתחילה את הסעד הנתבע על ידם, ואולם למעשה הם מבקשים להחריג את שטחי הנחלות שלהם מצו המניעה והעיקול שהוטל ביחס לזכויות האגודה בישוב, בטענה שלאגודה אין כל זכויות שהן בנחלות. חפצם הוא שלא תימנע מהם האפשרות לעשות דיספוזיציה בנחלותיהם, כפי שהמצב כיום בעטיו של צו המניעה והעיקול. רקע כללי 2. המשיבה מס' 4, כפר רות - מושב עובדים להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, היא אגודה שיתופית (להלן: "האגודה") המאגדת בתוכה את חברי הישוב בשם כפר רות (להלן: "ישוב כפר רות"). המבקשים כולם הם חברי האגודה, וכל אחד מהם מחזיק בנחלה חקלאית בישוב כפר רות. ההבחנה בכותרת בין המבקשים נעוצה בייצוג הנפרד שניתן למבקש מס' 14, מר עמיר דרורי (להלן: "דרורי") בשלב הסיכומים בתיק. עם זאת, למבקשים כולם אינטרס משותף בתובענה ואתייחס אליהם במאוחד אלא אם כן נאמר במפורש אחרת (להלן: "המבקשים" או "המתיישבים"). כמו מרבית הישובים החקלאיים בארץ, גם ישוב כפר רות הוקם על קרקע המדינה המנוהלת על ידי מינהל מקרקעי ישראל, המשיב מס' 1 (להלן: "המינהל"); ולמען הנוחות אתייחס להלן למינהל כאל בעלים במקרקעין. לסוכנות היהודית לארץ ישראל, המשיבה מס' 2 (להלן: "הסוכנות") ניתנה הרשאה להקים את הישובים הללו, ובהם הישוב כפר רות. שטח הקרקע שבו מחזיק הישוב מכונה "משבצת הישוב". "חוזה משבצת" מסדיר את מערכת היחסים בין המינהל, הסוכנות והישוב, ובמקרה דנן: האגודה כהגדרתה לעיל (להלן: "חוזה המשבצת"). חוזה המשבצת הוא חוזה שכירות הנחתם כדבר שבשגרה לשלוש שנים ומתחדש מעת לעת לתקופות נוספות של שלוש שנים; ואין מחלוקת שהוא המקור הראשוני שממנו נגזרות זכויות הצדדים לו ואף זכויות המתיישבים במקרקעי המשבצת. (ראו: עדות בן צבי עמ' 74 לפרוטוקול שורות 20-15; עדות ספיר בעמ' 34 שורות 7-5, עדות דרורי בעמ' 22 לפרוטוקול שורות 13-12). חוזה המשבצת האחרון שנחתם עם האגודה הוא לתקופה שמיום 1/10/92 ועד ליום 30/9/95 (צורף כנספח א לתשובת המינהל לתובענה, וראו: עדות ספיר בעמ' 33 לפרוטוקול ש' 12-11). יצוין כי לטענת המינהל החוזה טרם חודש בשל ויכוחים בנוגע לגבולות המשבצת - אך אין מחלוקת בין הצדדים כי הוראותיו ממשיכות לחול על היחסים בין הצדדים לו. על פי חוזה זה, משכיר המינהל את שטח המשבצת של הישוב לסוכנות כגורם מיישב, והיא מצידה נותנת לאגודה זכויות במקרקעין כבת-רשות. המתיישבים שהם חברי האגודה אינם חתומים על חוזה המשבצת, והם בני-רשות בנחלות שבישוב שהועמדו לרשותם - מכוח סעיף 8 לחוזה המשבצת - לצרכי מגורים ולעיבוד חקלאי. הצדדים כולם רואים בחברי האגודה המחזיקים בנחלות כבני-רשות של האגודה (אם כי הם חלוקים על עוצמת הזכות), שהיא עצמה כאמור בת-רשות במקרקעי הישוב; זאת בהסתייגות דרורי שטוען כי לא האגודה היא שמעניקה למבקשים את זכויותיהם בנחלות, אלא הסוכנות שהיא המיישבת ומחתימה את המתיישב על חוזה אישי כגון חוזהו של דרורי (סומן נ/1). 3. בשנת 1990 התקשרה האגודה בזכרון דברים עם המשיבה מס' 3, נופי כפר רות ע"מ (להלן: "נופי רות"), במטרה להרחיב את ישוב כפר רות ולקלוט מתיישבים חדשים לישוב, וכן לצורך הרחבת התשתית, מבני הציבור והשירותים הציבוריים בישוב (זכרון הדברים צורף כנספח ב לתובענה, להלן: "זכרון הדברים" או "ההתקשרות"). לטענת נופי רות, הפרה האגודה את ההתקשרות שבין הצדדים ומשכך התנהל בין הצדדים הליך של בוררות בפני כבוד הבורר עו"ד יצחק ננר, שהחל בשנת 1992. בעוד שבתחילה ביקשה נופי רות לאכוף על האגודה את ההתקשרות, כעבור זמן ומשהתמשכו ההליכים זנחה סעד זה ותבעה פיצויים מאת האגודה בגין הפרת ההתקשרות ונזקיה הנטענים של נופי רות עקב כך (ראו: עדות גלוברמן בעמ' 67 ש' 6-1). במהלך הבוררות פנתה נופי רות לבית המשפט המחוזי בירושלים בבקשה למתן צו עיקול וצו מניעה על נכסי האגודה, ומבוקשה ניתן לה ביום 28/6/93 בתיק המ' 1193/93. . צו העיקול וצו המניעה ניתנו במסגרת צו אחד שכותרתו "צו עיקול ומניעה זמני", ואולם יש חשיבות להבחין בין אלה כפי שיבואר בהמשך (להלן: "צו העיקול" ו"צו המניעה", או "הצו" כאשר אתייחס אליהם יחדיו - צורף כנספח א לתובענה). הצו נרשם בספרי המינהל על זכויות האגודה בכלל מקרקעי משבצת הישוב. ביום 10/2/04 ניתן פסק הבורר הסופי בבוררות, לאחר שקודם לכן ניתנו פסקי ביניים, ובו נתקבלה תביעת נופי רות תוך שהבורר חייב את האגודה לשלם לנופי רות סכום בשקלים השווה ל-1,200,000 דולר בתוספת מע"מ וכן הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד. לאחר שהוגשה התביעה דנן, פסק הבורר אושר על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים ביום 24/11/05, משהתנגדות שהגישה האגודה נדחתה (כבוד השופט ב' אוקון, הפ 4031/05, הפ 4009/05) . מעת שניתן הצו ונרשם בספרי המינהל, נמנע מן המתיישבים המחזיקים בנחלות בישוב כפר רות מלבצע כל דיספוזיציה בזכויותיהם בנחלותיהם - כרישום משכנתא או מכירת הנחלה - שכן הצו נרשם באופן גורף על כל מקרקעי הישוב, ובהם הנחלות. המבקשים אינם עותרים לביטול הצו, אלא למתן הצהרה שלפיה אין תחולתו של הצו על זכויות המבקשים בנחלות; ומשכך לטענתם יש להחריג את שטחי הנחלות מן הצו שהוטל על זכויות האגודה בישוב כפר רות לטובת נופי רות. יצוין כי המבקשים מהווים את מרבית בעלי הנחלות המאוישות בישוב כיום ובעת הרלוונטית - 27 מתוך 40 נחלות. העובדות הצריכות לדיון שאינן שנויות במחלוקת 4. ההתקשרות שבעקבותיה התנהלה הבוררות היא בין האגודה מצד אחד לבין נופי רות מצד שני. מדובר בעסקה שבה הסכימה האגודה כי נופי רות תקבל הקצאה של קרקע שתיגרע ממשבצת האגודה, מאת המינהל ובהסכמת הסוכנות (להלן: "מתחם ההקצאה"). האגודה לא היתה אמורה לקבל כספים בתמורה, אלא שיפור תשתיות הישוב והרחבתו ומעמד של "ממליצה" על הזכאים לרכוש מאת נופי רות את מגרשי המגורים החדשים במתחם ההקצאה, בכפוף לקבלת אישור מאת המינהל והסוכנות לביצוע ההקצאה לנופי רות; כאשר האגודה קיבלה על עצמה לסייע לנופי רות אל מול המינהל והסוכנות בהקשר זה. סמוך למועד ההתקשרות, זו אושרה על ידי האסיפה הכללית של האגודה (להלן: "אישור האסיפה הכללית", צורף כנספח א לתשובת נופי רות לתובענה). חברי האגודה, וביניהם המבקשים, אינם צד להתקשרות כאמור, ומשכך חברי האגודה גם לא היו צד להליך הבוררות ואין חולק כי פסק הבוררות מופנה אך ורק כלפי האגודה. גם אין חולק כי הצו הוטל על זכויות האגודה במקרקעי ישוב כפר רות, ולא על זכויות חברי האגודה באופן אישי. המחלוקת היא בעיקרה בשאלה אם לאגודה זכויות בנחלות; ואם כן - האם הצו "תופס" זכויות אלה. 5. נחלה היא חלקת אדמה המהווה חטיבת קרקע שלמה המיועדת למגורים ולעיבוד חקלאי, המורכבת מחלקה א, חלקה ב וחלקה ג אם קיימת. שטח הנחלה המיועד למגורים ידוע בכינויו חלקה א; שטח הנחלה המיועד לעיבוד חקלאי ידוע בכינויו חלקה ב; וחלקה ג, כפי שהיא מכונה, זו חטיבת קרקע בלתי מחולקת שנועדה בין לעיבוד משותף של כלל חברי האגודה ובין לשטחים הציבוריים, כשלכל בעל נחלה יש חלק יחסי בה [ראו עדותה של גב' צביה ספיר מטעם המינהל (לעיל ולהלן: "ספיר") עמ' 30 לפרוטוקול ש' 11-18, וכן עמ' 32 ש' 7-1]. לא ניתן לפצל נחלה ולמכור רק חלק הימנה [ראו: עדות ספיר בעמ' 30 לפרוטוקול ש' 24-17; ועדות גב' שולה בן צבי, אף היא נציגת המינהל, הגם שזומנה לעדות על ידי דרורי (לעיל ולהלן: "בן צבי") בעמ' 72 ש' 15-2]. זכויותיהם של המתיישבים בנחלות הם של בני-רשות מכוח הרשאה הנובעת מחוזה המשבצת, ואולם בהתאם לשורה של החלטות של מועצת מקרקעי ישראל (להלן: "המועצה") שהיא הקובעת את מדיניות ניהול המקרקעין בישראל, אין מחלוקת כי למתיישבים המחזיקים בדין בנחלות הזכות לקבל בעתיד חוזה חכירה אישי לדורות ישירות מאת המינהל בכל הנוגע לחלקה א משטח הנחלה (כך בהתאם להחלטות המועצה מס' 1, 9, 14, 476, 823, 970, ו-979; וראו גם עדות בן צבי עמ' 75 ש' 11-9); דבר זה לא נעשה עד עתה, בעיקר משום שטרם נעשתה פרצלציה (עדות בן צבי עמ' 82 ש' 13-11). בהתאם להחלטה 823 של המועצה מיום 10/2/98 (להלן: "החלטה 823") חלקות ב של הנחלה יוחכרו לאגודה, אלא אם כן זו תחליט אחרת. חלקה ג בכל מקרה תוחכר לאגודה. נאמר במפורש בהחלטה 823 כי החכרת החלקות לאגודה תהא "תוך שמירת זכויותיהם של בעלי הנחלות במלואן" (ראו: החלטה 823; וכן עדות בן צבי בעמ' 76 ש' 5-1, עמ' 79 ש' 11-8). גדר המחלוקת וטענות הצדדים 6. כפי שכבר צוין, אין מחלוקת שהצו חל על זכויות האגודה בלבד במקרקעי ישוב כפר רות ואינו חל על זכויות חברי האגודה. מכאן, עותרים המבקשים למתן סעד הצהרתי שלפיו הצו אינו חל על הנחלות, באשר לטענתם לאגודה אין כל זכויות בהן. ולמצער, הם טוענים שאגד הזכויות שלהם בנחלה הוא כזה שלא ניתן להטיל עליה עיקול לטובת נושה של האגודה. האגודה תומכת בעמדת המבקשים. נופי רות מצידה טוענת כי אמנם למתיישבים זכויות בנחלות ואינה חולקת על כך שהצו אינו חל על זכויותיהם. ואולם לטענת נופי רות, גם לאגודה זכויות בנחלות ועל אלה הצו חל. משכך, אין יסוד לדרישת המבקשים להחריג את הנחלות מן הצו. המינהל והסוכנות אינם צד לסכסוך שבין המבקשים והאגודה אל מול נופי רות. משכך אין להם למעשה עמדה בנוגע להיקף תחולת הצו. עם זאת, הסוכנות ובעיקר המינהל התייחסו בהרחבה למעמד המבקשים מצד אחד ולמעמד האגודה מצד שני בכל הנוגע לזכויות בנחלות. לגישת הסוכנות והמינהל, הן למבקשים והן לאגודה קיימות זכויות בנחלות - בניגוד לעמדת המבקשים. כך אף שלסברתם של הסוכנות והמינהל אין להכרעה בענין זה חשיבות בסכסוך נושא הדיון, שכן יהיו זכויותיהם של המבקשים אשר יהיו בנחלות, הרי מוסכם שהצו אינו חל על זכויות המבקשים אלא על זכויות האגודה בלבד. 7. טענה חלופית שבפי נופי רות, היא שהמבקשים מנועים מלטעון כי אין לאגודה זכויות בנחלות. זאת שעה שבמסגרת ההתקשרות, במבוא לזכרון הדברים, ניתנה הצהרה מפורשת של האגודה שלפיה "לרות (האגודה - ע.ב.) זכויות במתחם הקרקע בכפר רות מאת מינהל מקרקעי ישראל" מכוח חוזה המשבצת שהיא צד לו; ובהמשך בסעיף 2 לזכרון הדברים הוגדר "מתחם כפר רות", כ"מתחם הקרקע אשר הועמד לרשות רות (האגודה - ע.ב.) ע"י מ.מ.י (המינהל - ע.ב.)" על פי חוזה המשבצת. מכאן, מבקשת נופי רות ללמוד כי האגודה הציגה עצמה בזכרון הדברים כבעלת הזכויות בכל שטח המשבצת של ישוב כפר רות אל מול המינהל; ומשאושר נוסח ההתקשרות על ידי האסיפה הכללית, מצג זה של האגודה מחייב וכובל את חברי האגודה ובכללם המבקשים. לכך משיבים המבקשים, ראשית דבר, כי האגודה אמנם הצהירה בזכרון הדברים כי קיימות לה זכויות במקרקעי ישוב כפר רות, אך בשום מקום לא הצהירה כי כל הזכויות במקרקעין הן שלה וכי אין לחברי האגודה זכויות משלהם. לא רק זאת, אלא שהעסקה נושא ההתקשרות לא היתה על שטח הנחלות של חברי האגודה הקיימים, קרי: על שטחי הנחלות המאוישות; ואין באישור האסיפה הכללית את ההתקשרות, משום מצג עובדתי כלשהו של חברי האגודה כלפי נופי רות בקשר עם זכרון הדברים שבו התקשרה עם האגודה. אומר כבר עתה, כי אין יסוד לטענתה החלופית של נופי רות. אין ולא יכולה להיות מחלוקת למקרא זכרון הדברים, כי עניינה של ההתקשרות במתחם ההקצאה בלבד, ולא בכל שטח המשבצת של ישוב כפר רות [ראו: עדות מר עמנואל גלוברמן, מנהל נופי רות (להלן: "גלוברמן") עמ' 66 ש' 24-22] - בוודאי לא בשטח הנחלות המאוישות על ידי חברי האגודה, והמבקשים בכללם (ראו: עדות דרורי בעמ' 23 לפרוטוקול ש' 20-19). גם אין בהצהרת האגודה במסגרת זכרון הדברים בדבר זכויות במקרקעי כפר רות, כדי לשלול או אף לכרסם בזכויות ככל שקיימות למתיישבים בנחלותיהם; גם אין מצג כזה בהצהרה שאליה מפנה נופי רות. ממילא גם אין באישור האסיפה הכללית את ההתקשרות משום מצג עובדתי כלשהו של חברי האגודה, לא כל שכן מצג לא נכון (ראו: עדות גלוברמן עמ' 66 ש' 10-9); וממילא אין לגזור מכך התחייבות אישית כלשהי של מי מחברי האגודה כלפי נופי רות, כאשר מן הראוי להדגיש בהקשר זה את האישיות המשפטית הנפרדת של האגודה מחבריה. [ראו: ע"א 524/88 "פרי העמק" אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ, פ"ד מה(4) 529, 539 (1991)]. יצוין אגב כך כי ניתן היה לצפות מנופי רות, שתימנע מהעלאת טענה מסוג זה, כאשר בהליך קודם שהתנהל בינה לבין חלק מהמבקשים דכאן, בהתייחס להתקשרות שבין האגודה לבין נופי רות, עמדה נופי רות על כך שאין יריבות בינה לבין חברי האגודה - ועמדתה נתקבלה על דעת בית המשפט [כבוד השופטת א' חיות, ת.א. 1420/95, המ' 11878/97 נופי כפר רות בע"מ נ' מרציאנו (24/3/98) (לא פורסם), צורף כנספח ד לתובענה]. אין נופי רות יכולה להישמע עתה בטענה העומדת בסתירה לכך, שכן קיים כלפיה השתק שיפוטי [ראו: רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, פ"ד נט(6) 625, 633-632 (2005)]. נמצא שכך או אחרת, הטענה בדבר מצג שיצרו חברי האגודה כלפי נופי רות המונע מהם לטעון כי הם בלבד בעלי הזכויות בנחלותיהם, משוללת כל יסוד בעובדה ובדין, וממילא לא הוכחה. משכך היא נדחית כבר עתה, בפתח הדיון. מהלך הדיון 8. מטעם המבקשים נשמעה עדותו של דרורי, המבקש מס' 14, שבעבר כיהן כחבר ועד הישוב כפר רות במשך כ-20 שנה; ועדותו של מר אמיר פלדשטיין המבקש מס' 2 (להלן: "פלדשטיין"). מטעם נופי רות נשמעה עדותו של מנהלה, גלוברמן. מטעם המינהל נשמעה עדותה של ספיר, עובדת המחלקה החקלאית במחוז מרכז במינהל. לא הובאו עדויות מטעם הסוכנות ומטעם האגודה. 9. לאחר תום שלב ההוכחות ובשלב הגשת הסיכומים בכתב, הגיש דרורי בקשה להתיר לו הגשת ראיה חדשה - עדותה של בן צבי, מנהלת האגף החקלאי בהנהלה הראשית של המינהל, שניתנה במסגרת הליך אחר ונוגעת למעמדם של המתיישבים בנחלותיהם. הטעם לבקשה היה בטענה כי משהובאה עדות זו לידיעת דרורי בסמוך לפני הגשת הבקשה, נתברר לו כי העדות עומדת בסתירה לעמדת המינהל כפי שהובאה על ידי ספיר מטעם המינהל בהליך דכאן; כאשר עדותה של בן צבי תומכת בעמדת המבקשים בנוגע למעמדם בנחלה, ומשכך חשיבותה. נופי רות התנגדה לבקשה בשלב שבו הוגשה, וכך גם המינהל תוך שטען שעדותה של בן צבי בהליך האחר עולה בקנה אחד עם עדות נציגת המינהל, ספיר, שנשמעה זה מכבר. בהחלטה מנומקת מיום 20/3/08 התרתי את הגשת הראיה הנוספת כבקשתו של דרורי, בכפוף להתייצבותה של בן צבי לחקירה; ואמנם עדותה נשמעה, ולאחריה שבו הצדדים והגישו סיכומים בכתב. 10. סמוך לאחר הגשת הסיכומים מטעם האגודה, הגישה בקשה להתיר לה הגשת תצהיר נוסף שניתן על ידי בן צבי מטעם המינהל בהזדמנות אחרת. בתגובה לכך ראה המינהל לנכון להמציא הודעה לבית המשפט המבהירה את עמדתו העדכנית של המינהל בנוגע לזכויות האגודה בנחלות מן הצד האחד וזכויות חברי האגודה בנחלות מן הצד השני - שלפיה לאלה וגם לאלה זכויות בנחלות; ועם זאת ביקש המינהל להבהיר כי לעמדתו הצו שהוטל על זכויות האגודה כפוף לזכויות המבקשים בנחלות. יוער בנקודה זו, שהועלתה טענה מצד נופי רות כי הסתמכה על מדיניות המינהל בעת שהוטל צו העיקול, ומשכך אין לשעות לעמדת המינהל כיום שיש בה משום שינוי מדיניות בנוגע למעמד המבקשים בנחלתם. ואולם טענה זו בדבר "הסתמכות" נופי רות על מדיניות המינהל אין בה ממש. היא נטענה מן הפה אל החוץ ובלא כל ביסוס, מה גם שהמינהל לא היה צד לבוררות ולהליך מתן הצו שבו נקטה נופי רות במסגרתו. נופי רות לא שאלה לעמדת המינהל בעת שניתן הצו לבקשתה, ואינה יכולה לבוא בטענה בהקשר זה בנוגע למדיניות המינהל אז או כעת. מכל מקום, אין לנופי רות זכות קנויה לכך שלא יחולו שינויים במהלך השנים במדיניות המינהל. לגופו של עניין - מעמדם של המתיישבים בנחלות נגזר מחוזה המשבצת והרישיון שניתן להם בנחלה, והכל על פי המדיניות בקרקעות של המועצה והמינהל. אמנם לא התרתי הגשת התצהיר הנוסף כבקשת האגודה ואולם משנראה היה שקיימת התקרבות עמדות של הצדדים בתיק, סברתי שראוי לנסות ולקדם אפשרות של פשרה ביניהם לנוכח טיבו של הסכסוך. לשם כך זימנתי את הצדדים לדיון נוסף בפניי - ואולם ניסיון זה לא צלח בסופו של דבר ומכאן ההכרעה בתובענה. 11. יצוין כבר בנקודה זו כי במהלך הדיון לא הוצגה בפני בית המשפט מפה המתחמת את השטח הגיאוגרפי במשבצת של כפר רות שעליו חל צו העיקול, וממילא גם לא של שטח זה אל מול שטחי הנחלות של המבקשים. משכך לא ניתן לדעת באיזו מידה קיימת חפיפה בין השטח שעליו חל העיקול לבין שטח הנחלה של מי מהמבקשים. אמנם הוצגה מפה על ידי המבקשים, ת/1, שעל גביה סומנו הנחלות הנטענות של המבקשים - "הנטענות" ציינתי, שכן מפה זו הוגשה במסגרת הליך אחר שהמינהל לא היה צד לו ומעולם לא אושרה על ידי המינהל שאף התנגד לה. ואולם אין במפה שהוצגה כל אינדיקציה לשטח שעליו חל צו העיקול (ראו: עדות פלדשטיין בעמ' 42 ש' 21-14). כל שנאמר בצו העיקול לעניין השטח נושא הצו הוא: "א. עיקול זמני של זכויות האגודה במתחם ההקצאה ובמתחם הסמוך. ב. עיקול זמני של זכויות האגודה במאחז הישוב הישן של כפר רות, במקרקעין הידועים כגוש 5637 חלקה 6 (חלק)". ואולם לצורך הכרעה במחלוקת נושא תיק זה, אין צורך בהגדרת השטחים הגיאוגרפיים שעליהם חל צו העיקול. זאת משום שההכרעה נסמכת על ההנחה שהצדדים כולם שותפים לה והיא שקיימת חפיפה במידה כזו או אחרת מבחינה גיאוגרפית בין השטח המעוקל לבין שטחים משטחי הנחלות - שאז השאלה שיש ליתן לה מענה היא: האם העובדה שהעיקול חל אך ורק על זכויות האגודה (להבדיל מזכויות חברי האגודה), ובהינתן הזכויות הקיימות לחברי האגודה בנחלות, יש בה כדי לזכות את המבקשים בסעד הנתבע על ידם קרי: החרגת הנחלות מן הצו. היקף תחולתו של הצו 12. בבסיס עתירתם של המבקשים עומדת הטענה שלפיה רק הם, ולא האגודה, בעלים בזכויות בנחלות; וכי מאחר שהצו אינו יכול להשתרע על זכויות אלה - דינו להתבטל. ואולם, אומר מיד כי לא מצאתי ממש בטענה שלפיה אין לאגודה כל זכויות שהן בנחלות; ואבאר. בראש ובראשונה, לנוכח מבנהו של חוזה המשבצת קשה להלום את הטענה כי רק למתיישבים זכויות בנחלות בעוד שהאגודה כשלעצמה אינה בעלת זכויות כלשהן בנחלות אלה. ודוק: המתיישבים מצידם כלל אינם צד לחוזה המשבצת, אלא האגודה; והאגודה היא שמלכתחילה קיבלה מן הסוכנות רשות להקים במשבצת ישוב חקלאי ולעשות שימוש בנחלות לצרכים חקלאיים, לא המתיישבים. יתר על כן, נראה כי האגודה היא המקור לזכויותיהם של המתיישבים בנחלות - שכן מכוח סעיף 8 לחוזה המשבצת רשאית האגודה למסור את השימוש בנחלות למתיישבים. מעדותה של בן צבי, מנהלת האגף החקלאי במינהל, עולה כי גם המינהל שהינו הבעלים במקרקעי הנחלות מכיר באגודה כבעלת זכויות בנחלות אלה: "ש. האם גם יכול להיות שלא יעשו שום דבר בחלקות ב' וג' והמינהל יקח את זה לעצמו ויתן פיצוי לאגודה? ת. אם תאושר תכנית לשינוי יעוד, והמינהל ירצה לממש את שינוי היעוד, הוא רשאי להשיב את הקרקע לעצמו ולשלם פיצויים לאגודה בגין הקרקע. ש. האם נכון שהפיצוי אז הוא לאגודה ולא לחברים באופן פרטני? ת. נכון. אנחנו מתנהלים מול האגודה." (ראו בעמ' 80 לפרוטוקול ש' 6-1). 13. גם בפסיקה היוצאת מלפני בית המשפט העליון נהוג להכיר הן באגודה והן במתיישבים כבני-רשות בנחלות [ראו למשל: ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1) 477, 482-481 (1991); להלן: "עניין אזולאי"]. יובהר כי רשות במקרקעין, להבדיל מזכות חכירה, היא במהותה זכות חוזית ולא קניינית: "רישיון מקנה '... זכות אישית להחזיק או להשתמש במקרקעין' (ראו נ' זלצמן 'רישיון במקרקעין' הפרקליט מב (א) 24, 62). רישיון אינו מקנה זכות קניינית (ראו: ע"א 318/83 אגוזי שפע בע"מ (בפירוק) נ' אוגניון שיבר, פ"ד לט(4) 322; נ' זלצמן, לעיל). הפסיקה דנה בזכות מסוג 'רשות' במשקפי הדין החוזי, האובליגטורי (ראו, למשל: ע"א 496/82 יצחק רוזן נ' יגאל סלונים, עו"ד, פ"ד לט(2) 337)." [בג"ץ 6268/00 קיבוץ החותרים אגודה שיתופית חקלאית רשומה נ' מינהל מקרקעי ישראל, תק-על 2001(2) 899, 906 (2001)]. ואולם, נראה כי בשלב מסוים חל שינוי במעמדן הנורמטיבי של הזכויות שהוקצו לאגודה ולמתיישבים בנחלה - כך נלמד באופן ברור מהחלטה 823 של המועצה. ומכאן לטעם השני שבגינו לא ניתן לומר כי האגודה אינה בעלת זכויות בנחלות - כפי שכבר צוין לעיל, בהחלטה זו קמה הן לאגודה והן למתיישבים זכות עצמאית לחכירה לדורות של חלקים מתוך הנחלות מן המינהל. ויוזכר: החלטה 823 מורה כי חלקה א' של הנחלה תוחכר למתיישבים בחוזה חכירה לדורות; וכן כי האגודה רשאית לקבוע כי למתיישבים יוחכרו חלקות נוספות, הן חלקות ב'. יתר החלקות במשבצת (בין חלקות ב שלא יוחכרו לבעלי הנחלות ובין חלקות ג) יוחכרו לאגודה בחוזה חכירה לדורות, והדבר יבוצע "תוך שמירת זכויותיהם של בעלי הנחלות במלואן". נראה כי לא יכול להיות חולק שהזכאות לקבלת זכות חכירה מן המינהל בחלקים מן הנחלות, מקנה הן לאגודה והן למתיישבים מעמד מעין קנייני בנחלות. גם לנוכח החלטה מספר 949 של המועצה מיום 4/2/03, לא ניתן לומר כי האגודה אינה בעלת זכויות בנחלות (להלן: "החלטה 949"). במגמה לאפשר פתרונות תעסוקתיים חלופיים לחברי האגודות החקלאיות בישובים חקלאיים, בהחלטה 949 קבעה המועצה כי האגודה רשאית לגרוע חלקים מן הנחלות שמסרה למתיישבים, לפעול לשינוי ייעודם מחקלאות לתעסוקה, ולבצע בהם עסקאות. הדברים הובהרו בעדותה של בן צבי: "ש. איזה עסקאות יכולה האגודה לעשות בחלקות ב' ו- ג'? ת. ... האגודה רשאית להקים תאגיד משותף על ידי צירוף משקיע כזה או אחר ולבצע עסקאות בשטחי המשבצת על פי החלטת מועצת תקפה, היום זה 949 שהחליפה את 717. השטח מוגבל גם על פי החלטה 949 ואם אנחנו מדברים על מרכז הארץ, אז זה 75 דונם כולל עסקאות שנעשו על פי החלטה 717. ש. בתנאים שאמרת, האם האגודה בצירוף משקיע, יכולה לעשות עסקאות בחלקות ב' וג'? ת. יכולה להקים תאגיד משותף בכללים שנקבעו בהחלטת המועצה ולמטרות שנקבעו בהחלטת המועצה שזה לצרכי תעסוקה. (עמ' 79 לפרוטוקול, ש' 24-15). 14. בשלב זה יש לילך צעד נוסף קדימה, ולהבהיר כי הפועל היוצא מהחלטות 823 ו- 949 של המועצה הוא לא רק שהן לאגודה והן למתיישבים קיימות זכויות בנחלות - אלא שגם קיימת היררכיה מסוימת בין זכויות אלה בחלקיה השונים של כל נחלה. ובמה דברים אמורים? הזכות לקבל מן המינהל חכירה לדורות יוצרת זיקה מעין קניינית בין המתיישבים לבין חלקה א' של הנחלות. ודוק: מעמדן המעין קנייני של זכויות המתיישבים בחלקות א' של הנחלות גובר על זכות הרשות של האגודה בחלקות אלה, שכן כבר הוברר כי מעמדה של זכות הרשות הוא חוזי בלבד. לגבי חלקות ב' ו-ג' של הנחלות המצב הוא הפוך: הזכות לקבל מן המינהל חכירה לדורות יוצרת זיקה מעין קניינית בין האגודה לבין חלקות ב' ו-ג' של הנחלות, ועל כן זכויותיה של האגודה בחלקות אלה בעלות מעמד נורמטיבי עדיף מזכויותיהן החוזיות של המתיישבים. ואמנם, מעדותה של בן צבי עולה כי במסגרת התיקים המתנהלים במינהל על שמו של כל מתיישב, קיים זיהוי פיזי של חלקה א' שאותו מתיישב הוא בעל הזכויות בה - ואולם המינהל אינו מכיר בחלוקה של חלקות ב' בין המתיישבים, גם אם היא מבוצעת בעין ולכאורה ניתן לזהות אותה בשטח. מבחינתו של המינהל הזכויות בחלקות ב' הן של האגודה, והאגודה היא שנושאת באחריות לכל הנעשה בחלקות אלה (ראו בעמ' 72 לפרוטוקול ש' 16 עד עמ' 73 ש' 5). לא נעלם מעיני כי על פי מדיניות המינהל והחלטות המועצה שעל פיהן הוא פועל, לא ניתן למכור ולהעביר זכויות רק בחלק מן הנחלה - למשל רק בחלקה א' ללא חלקות ב' ו- ג' [ראו עדותה של בן צבי בעמ' 80 לפרוטוקול ש' 9-7; כן ראו: ע"א 4075/06 גליקמן נ' איזביצקי, תק-על 2010(1) 9176, 9181 (2010)]. במצב דברים זה לכאורה מתעוררת השאלה מה הרבותא בהבחנה הנורמטיבית כאמור בין זכויות האגודה לבין זכויות המתיישבים בחלקות א' לעומת חלקות ב' ו-ג' - שהרי ממילא לא ניתן למכור את א' ללא ב' ו-ג'. ואולם בבחינה מעמיקה יותר של יחסי הצדדים ושל החלטות המועצה מתברר כי לאבחנה זו מספר נפקויות חשובות לענייננו; ואפרט. 15. בראש ובראשונה, משהוברר כי למתיישבים זכויות מעין קנייניות בחלקה א' של הנחלה - ברי כי נופי רות אינה רשאית לפגוע בזכותם של המתיישבים לבצע דיספוזיציה בזכויות אלה, כפי שהמצב כיום לנוכח צו המניעה. זאת שעה שחבר אגודה אינו רשאי לבצע כל פעולה בנחלתו בלא אישור האגודה; ומשכך צו המניעה אם יוותר על זכויות האגודה בנחלות, ימנע מאת חבר האגודה לבצע עשיית כל דיספוזיציה בנחלה, שכן האגודה תהא מנועה מליתן הסכמתה לביצוע הדיספוזיציה. כפי שכבר צוין, מתיישב אינו יכול למכור רק את זכויותיו בחלקה א' - ועל כן כל עוד שלא בוצעה פרצלציה של הנחלה, יש לאפשר לו לבצע דיספוזיציה בזכויותיו בכל חלקיה. התוצאה היא אפוא שצו המניעה דינו להתבטל באשר הוא פוגע בזכויותיהם המעין קנייניות של המתיישבים ואינו מאפשר להם לממשן. מאידך גיסא, מעמדה המעין קנייני של האגודה בחלקות ב' ו- ג' של הנחלות, בצירוף עם החלטה 949 - מאפשרות לאגודה לגרוע מזכויותיהם של המתיישבים בחלקות ב' ו- ג' של הנחלות, ולעשות בהן לעצמה: "כשעושים עסקה בתנאים של 949 על חלקה ב' עם האגודה או עם תאגיד שהאגודה שותפה בו בתנאים שנקבעו, אז השטח של העסקה יוצא מחוזה המשבצת ונחתם לגביו חוזה פרטני במגבלות שלא ניתן להעביר זכויות מלאות על הקרקע ואז כל נחלה חקלאית למעשה מצטמצמת בחלק היחסי של אותו שטח שיצא מהמשבצת." (ההדגשות שלי- ע.ב.) (ראו עדותה של בן צבי בעמ' 81 לפרוטוקול ש' 6-2). הנה כי כן, זכויותיהם החוזיות של המתיישבים בחלקות ב' ו-ג' כפופות לזכותה של האגודה "לכרסם" בחלקות אלה ולעשות בהן שימוש מסחרי, הכל בכפוף להוראות הדין, החלטות המועצה ומדיניות ניהול המקרקעין של המינהל. משכך, צו העיקול - אשר אין כאמור מחלוקת כי הוא חל על זכויות האגודה בנחלות - חל גם על הזכויות הנתונות לה כאמור בנוגע לחלקות ב' ו- ג'. לעומת זאת, זכויותיהם המעין קנייניות של המתיישבים בחלקות א' אינן כפופות לזכויות האגודה או לסמכות כלשהי להפקיע חלקים מחלקות אלה - ובמצב דברים זה אין תחולה לצו העיקול על חלקות א' של הנחלות. 16. מן הראוי להבהיר ולהדגיש כדלקמן בהתייחס לצו העיקול: מאחר שאין ולא יכול להיות חולק כי צו העיקול חל רק על זכויות האגודה בנחלות - ברור כי צו זה אינו גורע מאומה מזכויותיהם של המתיישבים בנחלות אלה. למען הסר ספק, אין בעיקול הרובץ על זכויות האגודה בחלקות ב' ו- ג' של הנחלות כדי להגביל את המתיישבים מלעשות כל פעולה משפטית או דיספוזיציה בזכויותיהם בנחלות, או למנוע מהאגודה מליתן להם אישור והסכמה לעשות כן. ועוד ייאמר, הגם שצו העיקול משתרע כאמור אך ורק על זכויותיה של האגודה בנחלות - אני ערה לכך שבהעדר הבחנה בין זכויות האגודה לזכויות המתיישבים במרשם הזכויות המתנהל במינהל, יתכן כי עצם רישומו של הצו למרות זאת יסב פגיעה כלשהי לערכן הכלכלי של זכויות המתיישבים בנחלות. ואולם, אופן הרישום כאמור של זכויות הצדדים בנחלות קשור בטבורו עם ההסדר המשפטי הייחודי שנוצר על ידי חוזה המשבצת, שכשלעצמו נראה כי אינו מעניק למתיישבים הגנה מניחה את הדעת לזכויותיהם בנחלות: "יש לשוב ולהדגיש את אשר נאמר, לא אחת, והוא שהיעדר הגדרה משפטית ברורה של זכויותיו של חבר מושב, ובכלל זה העמדתו כיום בגדר בר-רשות בלבד, אינם מניחים את הדעת. מן הראוי שנושאים אלה יזכו לעיון מחדש, כדי שזכויותיו של מי שמשקיע שנותיו, כוחו ואונו במשק חקלאי יוכרו ויעוגנו כדבעי, וכדי שיוסרו אי-הבהירויות והספקות בסוגיה זו." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (דברי כבוד הנשיא מ' שמגר בעניין אזולאי, שם, בעמ' 485-484). על דברים אלה חזר בית המשפט גם בע"א 3836/93 ברמלי נ' ברמלי, תק-על 96(3) 105, 108 (1996), ואין לי אלא להצטרף לקריאתו בנדון. סוף דבר 17. צו המניעה מבוטל. צו העיקול חל על זכויות האגודה בלבד במקרקעי ישוב כפר רות, ואולם בנסיבות שפורטו הוא אינו חל בכל מקרה על חלקות א בנחלות. שומה על רישום הצו במינהל לבטא מצב זה. התובענה נתקבלה בעיקרה, כאשר עיקר ההתנגדות לסעדים הנתבעים באה מצידה של נופי רות. במצב דברים זה, אני מחייבת את נופי רות בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 75,000 ₪ - 50,000 ₪ למבקשים למעט דרורי, ו-25,000 ₪ לדרורי. כן אני מחייבת את הסוכנות והמינהל בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 60,000 ₪ - מחצית כל אחד - 40,000 ₪ למבקשים למעט דרורי ו-20,000 ₪ לדרורי. סכומים אלה ישולמו בתוספת מע"מ כדין. אין מקום לעשות צו להוצאות ביחסים עם האגודה, שתמכה בתובענה. מושבים נחלות ומשקיםעיקול