ערעור על גובה שכר טרחת עורך דין

ככלל, ערכאת הערעור אינה מתערבת בפסיקת הוצאות ובשכר טרחת עו"ד אלא במקרים נדירים בהם החלטת בית משפט קמא נראית פגומה או בלתי מתקבלת על הדעת (ע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין (טרם פורסם, 9.12.08) וע"א 9535/04 סיעת "ביאליק 10" נ' סיעת "יש עתיד לביאליק" (טרם פורסם, 16.6.05)). בע"א 3015/06 מדינת ישראל נ' פינקלשטיין המדינה הגישה ערעור לעניין ההוצאות שנפסקו: במסגרת הערעור שהגישה המדינה על פסקי הדין, טענה היא כי יש מקום להתערב בשיעור ההוצאות ושכר טרחת עורך-דין שנפסק על-ידי בית המשפט המחוזי. לשיטתה, שיעור ההוצאות ושכר הטרחה שנקבע (17% מסך הפיצויים שנפסקו בעניין הראשון ו-15% מהפיצויים שנפסקו בעניין השני) אינו סביר בהתחשב בכך שסכום הפיצויים שנפסק מהווה אך חלק קטן מהסכום שהתבקש בהמרצות הפתיחה. בית המשפט ציין כי הלכה פסוקה היא כי התערבותו של בית המשפט שלערעור בסכום ההוצאות שנפסק על-ידי הערכה הדיונית הינה מצומצמת ומתבצעת אך באותם במקרים חריגים בהם ניתן להצביע על אי-סבירות רבה בהוצאות שנפסקו (ראו למשל: ע"א 136/92 בייניש-עדיאל נ' דניה סיבוס חברה לבניין בע"מ, פ"ד מז(5) 114 (1993); רע"א 6568/05 כץ נ' כץ (טרם פורסם, 17.8.2005) וההפניות שם). בית המשפט לא מצא כי קמה עילה להתערבות בהוצאות שפסק בית המשפט המחוזי ועל כן דחה את טענות המדינה לעניין זה. ##קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על גובה שכר טרחת עורך דין:## 1. לפני ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כב' השופטת ריבה ניב) מיום 3.6.09, בת"א 20229/08, , שעניינו תביעת עו"ד לשכר טרחתו. הרקע העובדתי 2. בשנת 1997 היה אבי זלצמן מצוי בעיצומם של הליכי בוררות בינו לבין שותפיו העסקיים בעניין חלקה 68 בגוש 6592 בהרצליה (להלן: החלקה). נושא הבוררות היה היקף השטחים אותם זכאי זלצמן לקבל במסגרת הבניין שיוקם על החלקה לעומת שותפיו, יריביו בבוררות. עו"ד נפתלי כרמל ייצג את זלצמן בהליך הבוררות עד לישיבה הרביעית, ומשם ואילך החליפו עו"ד אביחי ורדי. בגין הייצוג בהליך הבוררות, ביום 18.2.97 נחתם בין השניים הסכם שכר טרחה אשר זהו לשונו: "עבור היצוג בהליכי הבוררות בעניין גוש 6592 חלקה 68 וכן יעוץ וטיפול (כולל מס שבח) ככל שידרש בעניין מגרש זה יקבל עו"ד ורדי כדלקמן: לא כולל בית משפט. שכ"ט בשיעור של חודש שכירות + מע"מ למשך 5 שנים עבור כל נכס של אבי זלצמן שיושכר. עבור נכסים שימכרו יקבל עו"ד ורדי 1% + מע"מ אולם מוסכם על זלצמן כי עו"ד יבקש מהקונה 1.25% + מע"מ משווי הנכסים שימכרו. עו"ד ורדי אינו מיצג את זלצמן בעניין תביעת התיווך." (נספח 3 לתיק המוצגים מטעם ורדי) (להלן: "הסכם שכר הטרחה"). 3. להסכם קדמה התכתבות בין הצדדים מיום 2.10.96 (ת/4) ובה התחייב זלצמן ליתן לורדי לנהל את ההתקשרות החוזית בינו לבין השוכרים בבניין שיוקם על החלקה במשך 5 שנים תמורת מתן שירותים משפטיים. זוהי לשונה: "אני מתחייב לתת לך לנהל את התקשרות החוזים ביני לבין השוכרים במשך 5 שנים, כאשר שכר טרחת עו"ד תחול על השוכרים בלבד. כל זאת תמורת טיפולך: א. בנושא המשפטי ביני לבין המתווך משה ספני. ב. ייעוץ מקצועי בענייני מס שבח." 4. כמו כן, ייצג ורדי את זלצמן גם בבקשה לפירוק חברת אברי נירוסטה בע"מ (להלן: החברה), שהיתה שבבעלותו. בגין זאת נחתם בין השניים הסכם שכר טרחה נוסף (אשר אינו נושא תאריך), בזה הלשון: "הלקוח (החברה וכן אבי זלצמן באופן אישי) ישלם למשרד עו"ד ורדי סך של 4,000 $ + מע"מ בגין הגשת בקשה לפירוק חברה." (נספח 2 לתיק המוצגים המשלים מטעם ורדי). בגין הסכום הנ"ל, הפקיד זלצמן בידי ורדי 4 שיקים. מכאן ואילך העלו הצדדים גרסאות שונות לגבי השתלשלות העניינים והעובדות הרלוונטיות. גדר המחלוקת 5. ורדי גרס כי הוא מילא את חלקו בהסכם על הצד הטוב ביותר: הוא השקיע בבוררות שעות עבודה מרובות, ומשרדו סיפק שירותי ייעוץ וטיפול בענייני מס השבח הנוגעים לחלקה, ככל שנדרש. למרות זאת, חלפו עברו שנים, ועת עמד על תילו הבניין שהוקם על החלקה, העביר זלצמן את הטיפול בחוזי השכירות לכלתו, ובכך למעשה "עקף" אותו, העלים ממנו הכנסותיו ומנע ממנו את שכר טרחתו. 6. באשר לשכר הטרחה בגין הבקשה לפירוק החברה, טען ורדי כי לאחר פירעון השיק הראשון התבקש על ידי זלצמן שלא להפקיד את יתר השיקים, בשל מצבו הכספי הרעוע. ורדי הסכים לדחייה, אך עומד על הפירעון. 7. זלצמן גרס כי נוסחו של הסכם שכר הטרחה מעורפל ואינו משקף נכונה את כוונת הצדדים, שכן אימוץ פרשנותו של ורדי תוביל לתוצאה אבסורדית של תשלום שכר טרחה החורג באופן ניכר מן המקובל בגין עבודה שהיקפה מצומצם אשר בוצעה באופן חובבני ורשלני. דרך עבודה זו אפיינה את ורדי לאורך כל הדרך, ופעם אחר פעם כשל מלעמוד בהתחייבויותיו, בין אם זה בסירובו לטפל בענייניו השוטפים של הבניין שהוקם על החלקה, ובין אם זה בשל חוסר ידיעה מקצועית מספקת מצידו, אשר אילצה את זלצמן לשכור את שירותיו של עוה"ד ורו"ח יחזקאל פלומין בעלות של 298,983 ₪ לצורך הדיווח לשלטונות המס על העסקה בחלקה, בגין שירות אשר היה אמור להתבצע על ידי ורדי, ללא עלות נוספת. במצב דברים זה, מובן מאליו מדוע לא עמד ורדי על תשלום שכר טרחתו במשך 6 שנים, והתנהגותו מלמדת על וויתור. 8. באשר לשכר הטרחה בגין הבקשה לפירוק חברה, טען זלצמן כי לאחר פירעון השיק הראשון, התבקש על ידי ורדי לשלם את יתרת הסכום במזומן, והוא נענה לבקשתו. 9. מחלוקת זו התגלגלה לפתחו של בית משפט קמא, אשר התבקש על ידי ורדי לחייב את זלצמן במלוא הסכומים המגיעים לו, לשיטתו, על פי הסכמי שכר הטרחה, לפי החישוב הבא: דמי השכירות החודשיים של המשרדים והחנויות בבניין X 5 שנים X שער הדולר + מע"מ = 258,710 ₪ (אומדן דמי השכירות החודשיים של המשרדים מתבסס על מכתבו של רו"ח ברנד מיום 17.9.08). לסכום זה ביקש לצרף את שכר הטרחה בגין בקשת הפירוק בסך: 21,689 ₪, ובסה"כ: 280,399 ₪. זלצמן ביקש לדחות את התביעה, וטען כי דרישתו של ורדי מופרזת. פסיקת בית משפט קמא 10. בית משפט קמא סבר כי נסיבות כריתתו של ההסכם, כמו גם לשונו הברורה, מלמדות על אומד דעתם של הצדדים, וכי יש לפרש ההסכם באופן המתאים לתכלית המסחרית של העסקה. מתמלול קלטות השיחה שהובאו בפניו, למד בית משפט קמא כי אף זלצמן עצמו אינו מכחיש את זכאותו של ורדי לשכר טרחה, וכי המחלוקת האמיתית הינה אך ורק על הסכומים. לפיכך, קבע בית משפט קמא כי בהתאם לאמור בהסכם זכאי ורדי לסך של 124,048 ₪, לפי החישוב הבא: 35,241$ (דמי השכירות שנגבו על ידי זלצמן) X 4.4 (שער דולר ממוצע לפי ערכו דאז) = 155,060 ₪. מאחר ושער הדולר דאז היה גבוה משערו דהיום, סבר בית משפט קמא כי אין מקום לביצוע שערוך נוסף. מסכום זה הפחית בית משפט קמא 20%, הואיל וורדי לא נדרש ולא ערך את הסכמי השכירות והמכר בגין המשרדים שהוקמו על החלקה. 11. באשר לשכר הטרחה בגין הבקשה לפירוק חברה, בית משפט קמא קבע כי ללא קבלתם חזרה של השיקים, שכביכול תמורתם שולמה במזומן, וללא אישור על ביצוע התשלום - זלצמן לא הרים את הנטל המוטל עליו להוכחת הפירעון, ולפיכך חייבו לשלם לורדי את הסך של 21,689 ₪. סה"כ סכום פסק הדין: 145,737 ₪ בתוספת שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית. מכאן הערעורים שבפני. טענות הצדדים בערעורים 12. בערעורו, תקף זלצמן את פסק הדין "לאורך כל החזית" וטען כי הוא מוטעה מיסודו. לא מצאתי לנכון לפרט ולמנות את כל נימוקי הערעור והטענות המועלות בו. אתייחס אליהם בהמשך הדיון לגופם של אותם נימוקים שנכון יהיה לדון בהם. יחד עם זאת, אציין בקצרה כי את הטענות בערעור ניתן למיין לחמישה ראשים מרכזיים: ראש אחד, הטענה כי בית משפט קמא זיכה את ורדי בסעד של שכר ראוי מבלי שהדבר התבקש על ידו, ללא ראיות להוכחת הסכום וללא התחשבות בנתונים שהונחו לפניו; ראש שני, הטענה כי בית משפט קמא פסק באופן שרירותי כי יש להפחית רק 20% מהסכום, ולא התחשב בכך שורדי, אשר לא נדרש ולא ערך את הסכמי השכירות, גם זנח את חובתו על פי ההסכם ליתן ייעוץ וטיפול בענייני החלקה והבנייה השוטפים, וחוסר מקצועיותו אילצה את זלצמן לשכור את שירותיו של עוה"ד ורו"ח יחזקאל פלומין בעלות גבוהה מאד, בגין שירות שאמור היה להינתן ללא כל תוספת תשלום; ראש שלישי, הטענה כי בית משפט קמא טעה כאשר לא התייחס לחוסר הבהירות בנוסחו של ההסכם. כך, תחת הפרשנות הנכונה לפיה בכפוף למילוי התחייבויותיו של ורדי על פי ההסכם, הוא יהיה זכאי לייצג את זלצמן בהשכרת הנכסים, ולקבל, בכל פעם שייחתם הסכם שכירות, במהלך 5 שנים, שכר טרחה בגובה של חודש שכירות אחד - אימץ בית משפט קמא את פרשנותו חסרת תום הלב וחסרת הסבירות של ורדי לפיה הוא זכאי לשכר טרחה בגובה 5 חודשי שכירות עבור כל נכס שהושכר במקום. בעניין זה, כך טוען זלצמן, יש להפעיל את הכלל כנגד המנסח (ראה סעיף 5.12 לכתב הערעור); ראש רביעי נוגע לחוב שכר הטרחה בגין הבקשה לפירוק חברה, לגביו מעלה זלצמן טענת פרעתי; ראש חמישי, הטענה כי ורדי ויתר על תביעתו לאחר שהשתהה שנים ולא פעל ולא עשה דבר ולא דרש את הכספים שלכאורה מגיעים לו. 13. בעיקרי הטיעון שהוגשו מטעמו, גרס ורדי כי לשון ההסכם ברורה, ואף טמון בו היגיון כלכלי. לדבריו, צורת התשלום נקבעה בהתאם לנסיבות, והסכום שנתבקש אינו חריג אם מהוונים אותו על בסיס הצמדה וריבית של 4% לשנה למועד עריכת הסכם שכר הטרחה. בכל אופן, טענת הסבירות אינה רלוונטית, שכן עניינינו בשכר מוסכם. אמנם הליך הבוררות לא הסתיים באופן שתאם את ציפיותיו של זלצמן, אך אין בכך לגרוע משכר הטרחה המובטח לו, שכן כעו"ד עמד בחובת ההשתדלות ודי בכך. נוסף על השקעתו הרבה בכל הנוגע להליך זה, סיפק משרדו שירותי ייעוץ וטיפל בענייני מס השבח על החלקה, ככל שנדרש. למרות האמור, ביכר זלצמן להעביר את הטיפול בחוזי השכירות לכלתו על מנת להתחמק מתשלום שכר הטרחה. מעשיו נועדו להסתיר את העובדות המצמיחות את זכאותו לשכר הטרחה, ובקשתו להסיק מכך על ויתורו היא בבחינת "הרצחת וגם ירשת". באשר לחוב שכר הטרחה בגין הבקשה לפירוק חברה, גרס ורדי כי טענת ההגנה שנשמעה מפיו של זלצמן מהווה "הודאה והדחה" בבחינת טענת "פרעתי", אולם הלה לא הרים את נטל השכנוע המוטל על כתפו, וגרסתו בעניין פתלתלה. לאור כל האמור, טען ורדי כי בדין פסק בית משפט קמא לטובתו, אם כי סכום מופחת מזה שנתבקש, מהסיבה שלא נדרש ולא ערך את הסכמי השכירות. החלטה זו, נעשתה אמנם במסגרת שיקול הדעת הנתון לבית המשפט הרשאי לפסוק לתובע פחות משתבע או אף סעד שלא נתבקש כלל, אם סבר כי הדבר מתחייב לשם תוצאה צודקת יותר. אולם ורדי לא משלים עם פסיקת הסכום המופחת. על כך ועל ההחלטה שלא להצמיד את הסכומים שנפסקו נסוב הערעור שכנגד, ובו טען ורדי אף כנגד שכר הטרחה הנמוך שפסק לו בית משפט קמא, "מבלי לתת את הדעת לכך שעקב ניהול ההליך לא זו בלבד שעו"ד ורדי נאלץ בסופו של יום להיות מיוצג ולשלם שכ"ט, אלא גם להשקיע מזמנו בניהול ההליך הארוך והממושך, דבר שאף גרם למערער שכנגד כעו"ד חסרון כיס" (סעיף 24 לכתב הערעור שכנגד). דיון - פרשנות הסכם שכר הטרחה לעניין השירות המשפטי שורדי קיבל על עצמו 14. ביסוד הכרעתו של בית משפט קמא עומדת הקביעה כי ורדי אכן העניק לזלצמן שירותים משפטיים. אין מחלוקת לגבי פרט עובדתי זה, אולם זלצמן חולק על היקפו של השירות שהוזמן ושניתן בפועל. 15. לצורך הכרעה במחלוקת, יש לבחון מהו, אל נכון, השירות המקצועי שלשמו נשכרו שירותיו של ורדי. נקודת המוצא הינה הסכם שכר הטרחה שנכרת בין הצדדים. בבואי לפרש את ההסכם, יש לעשות כן באופן ניטראלי ובמנותק מהידע הקיים בדיעבד, על משמעותו הכלכלית. על הקווים המנחים לפרשנות בית המשפט בדבר אומד דעת הצדדים ראה למשל ע"א 9609/01, 9610/01 מול הים (1978) בע"מ (לשעבר מרכז אום רשרש בע"מ) נ' עו"ד ד"ר יוסף שגב ואריה דגן, פ"ד נח(4) 106. 16. ורדי הדגיש את הנסיבות החיצוניות ושיקול הדעת העסקי של שני הצדדים סביב חתימת ההסכם. לדבריו, מדובר על נקודת זמן, שבה כל אחד מהצדדים הפעיל את שיקול הדעת העסקי שלו וקיבל על עצמו, מתוך מודעות מלאה, את הסיכונים והסיכויים שהובילו להסכמת הצדדים על צורת תשלום מסוימת, שבסופו של יום, בדיעבד, התבררה ככדאית מאוד עבור ורדי. בית משפט קמא קיבל עמדה זו וקבע כי מאחורי ההסכם טמון היגיון וכי "דחיית התשלום למועד בלתי ידוע היתה בעלת ערך כלכלי ונעשה בכוונת מכוון" (פסקה 30 בעמוד 10 לפסק הדין). 17. עניינינו בהסכם שכר טרחה בין עו"ד ללקוח. להסכם שכר טרחה ערוך כהלכה חשיבות רבה להגדרת הנמסר לטיפולו של עורך הדין והבהרת גובה שכר הטרחה הנגבה על ידו בשל כך (גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 211 (תשס"א-2001)). "מטבע הדברים ומטיבו של מקצוע עריכת-דין, שבעליו משרת את לקוחו על-מנת לקבל פרס" (השופט ברנזון בע"א 180/71 ישעיהו לביא נגד קצין התגמולים, פ"ד כ"ו(2) 501, 507). אלא שראוי להגדיר במדויק את הפרס כמו גם את העניין שנמסר לטיפול, באופן ברור, פשוט וקוהרנטי ככל שניתן. הדבר לא נעשה במקרה שלפני. 18. הוראות ההסכם מעלות שאלות פרשנות בשל ניסוחן הבעייתי שלא לומר רשלני. אני חולק על קביעת בית משפט קמא, כי ההסכם ברור. רק כדי לא להאריך נמנע אני מלפרט את כל השאלות ואי הבהירויות שההסכם מעורר. בכל צומת פרשנית, בחר ורדי בחלופה הנוחה לו ביותר, ואף בחלופות אלטרנטיביות. כך, עמוד אחר עמוד בכתב הערעור שכנגד אשר הוגש מטעמו, מציג ורדי עמדות שונות בשאלה אם קיבל על עצמו את עריכת הסכמי השכירות: בסעיף 6 הוא מודה כי בינו "למר זלצמן הוסכם כי עו"ד ורדי יהיה זה שיטפל בהסכמי השכירות העתידיים ובדרך זו היה אמור לדעת עו"ד ורדי על מועד השכרתם ועל גובה דמי השכירות. בפועל, העביר מר זלצמן את הטיפול במושכרים לכלתו, עו"ד במקצועה, ולא לעו"ד ורדי אודות דבר השכרתם (?) וכך, בין היתר, חמק מתשלום שכר הטרחה שהגיע לעו"ד ורדי" (ההדגשות במקור). בעוד שלעניין הפחתת שכרו הוא טוען טענה נוגדת לפיה "מאחר והוא לא היה חייב להכין הסכמי שכירות, ומאחר ועו"ד ורדי אף לא נדרש לערוך הסכמי שכירות, לא היה מקום להפחית משכר הטרחה המגיע למערער שכנגד סכום כלשהו, ובוודאי שלא בשיעור של 20%" (סעיף 17 לכתב הערעור שכנגד). ובמקום אחר הדגיש כי "על פי נוסחו של הסכם השכירות (הטעות במקור - ז' ה'), לא היה המשיב חייב לערוך את הסכמי השכירות, אבל הוא היה נכון לעשות זאת לו היה מתבקש" (סעיף 41 לעיקרי הטיעון מטעמו). פעם כך, פעם כך ופעם כך. מיותר לציין, כי עמדה זיגזגית ובלתי עקבית אינה מוסיפה לו אמינות. כל הדיון בסוגיה זו היה נחסך, לו ניסח ורדי את הסכם שכר הטרחה כראוי, "להגדיר בבהירות את העניין שהוא מקבל לטיפולו... כך ברור תמורת מה נקבע שכר הטרחה" (גבריאל קלינג אתיקה בעריכת דין 211 (תשס"א 2001) (להלן: דר' קלינג). 19. בית משפט קמא קבע כי ורדי נטל על עצמו בהסכם את ההתחייבות לנסח ולטפל בהסכמי השכירות (מסיבה זו מצא לנכון להפחית משכרו). כך סובר גם אנכי, לנוכח הודאתו בגרסה שהובעה בסעיף 6 להודעת הערעור, לנוכח האמור בת/4 (ראה סעיף 3 לעיל), ולנוכח הכלל בפרשנות הסכמים, לפיו כאשר "כפות המאזניים מעוינות", יש לפרש את ההסכם לרעת מנסחו (ראה ע"א 779/89 שלו נגד סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, וכן ע"א 769/86 רובינשטיין נגד זמרן, פ"ד מב(3), 581). כמו כן יש להתחשב ביחסי הכוחות בין הצדדים, שבהם הייתה ידו של ורדי על העליונה, בין היתר משום שורדי הוא עורך-דין, והוא שניסח את ההסכם ושלט בטקסט. על ההיגיון שבקביעה זו עמד כב' הנשיא (כתוארו דאז) מ' שמגר ברע"א 3577/93 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נגד מוריאנו, פ"ד מח(4), 70, 76-77: "הגיונו של הכלל טמון בשליטת המנסח על תוכן הטקסט. ההנחה היא כי הנסח טרח להבטיח זכויותיו בעת ניסוח המסמך, בייחוד כאשר מדובר על בעל דין, אשר לו כוח והשפעה כדוגמת חברת ביטוח, הניצבת מול האזרח, היחיד, הנזקק לשירותי הביטוח. אם הנוסח הוא דו-משמעי או רב-משמעי, ניתנת עדיפות פרשנית נגד הנסח, שהרי אם הוא - שדאג לענייניו - יצר נוסח בעל משמעויות שונות, אין הוא יכול לבחור לעצמו דווקא את החלופה הנוחה לו ביותר; היפוכו של דבר: הוא נתפס על-ידי אותה חלופה, שהיא אפשרית לפי הטקסט, המבטאת הגנה טובה יותר על האינטרס של המבוטח. ההסתמכות של המבוטח על החלופה הנוחה לו יותר, שאותה קרא במסמך שנוסח על-ידי הצד השני, מקבלת העדפה במלאכת הפרשנות. לשון אחר, הצד השני, שלא הייתה לו גישה למלאכת הניסוח, זכאי ליהנות מאותה חלופה אפשרית העולה מן הנוסח שהוכן על-ידי חברת הביטוח, שהיא מבחינתו של הצד השני הנוחה ביותר לו. כלל הפרשנות בא כאיזון מול השליטה בניסוח. הכלל מגן על אינטרס ההסתמכות של הצד השני - המבוטח - אשר זכאי היה להניח כי ניסוח החוזה יתפרש פירוש סביר אשר עליו סמך..." כבוד הנשיא שמגר הדגיש את יחסי הכוחות הבלתי שוויוניים העומדים בחוזים מהסוג של פוליסות ביטוח. עם זאת הרציונאל הנ"ל נכון גם בחוזים "רגילים" בין צדדים לחוזה ועל אחת כמה וכמה כאשר אחד הצדדים הוא עו"ד. במקרה דנן ורדי אינו יכול לבחור לעצמו את החלופה הנוחה לו ביותר, כאשר הוא - שדאג לעניינו - יצר מסמך בעל משמעויות שונות. 20. לפיכך השירות המשפטי שורדי קיבל על עצמו תמורת שכר הטרחה שבהסכם, כלל את עריכת הסכמי השכירות, אלא שבסופו של יום הוא לא נדרש לכך על ידי זלצמן: "ש: ... האם אי פעם פנית לעו"ד ורדי והזכרת לו את חובך אודות שכ"ט? ת: בשנת 2001 עו"ד ורדי לא רצה לטפל בי יותר ושלח אותי לעו"ד וישנר שיטפל בי ולא היה לי מגע איתו עד שפניתי אליו לפירוק חברת אברי נירוסטה כי הוא היה ידוע כעו"ד שמטפל בענייני כינוס ולא דיבר איתי אפילו מילה על הבניין. ... ש: האם פנית לעו"ד ורדי והצעת לו תשלום? ת: לא פניתי בגין נזקים של אלפי דולרים ששילמתי לפלומין לתקן את הטעויות שעשה במס שבח, ואם הייתי מוסר לו לטפל בחוזים, הוא היה גם עושה טעויות, אז פניתי לכלתי שתעשה זאת." (עמודים 24-25 לפרוטוקול הדיון מיום 1.2.09). בשלב זה, למעשה הקשר המקצועי בין השניים כבר התמוסס. על התמוססות טיפולו של ורדי, ניתן ללמוד מהדיווח לרשויות המס בגין העסקה בו נטל עו"ד ורו"ח פלומין חלק משמעותי - תמורת תשלום לא קטן, בגין שירות שהיה אמור להינתן ללא תוספת תשלום על ידי ורדי על פי ההסכם. ורדי ניסה לטעון שעשה ככל שנדרש לעשות (סעיף 30 לעיקרי הטיעון מטעמו), אלא שלשם הוכחת טענתו צירף מכתב בודד לרשויות המס (מוצג 5 בתיק המוצגים מטעמו), בעוד מתיק המוצגים של זלצמן עולה כי טיוטת המכתב הנדון, כמו גם חישובי המס שנערכו על ידי משרדו של ורדי, עברו בדיקה ותיקון על ידי עו"ד ורו"ח פלומין, בעוד עו"ד בנין ממשרדו של ורדי מבהיר כי "אין במכתב הנ"ל כדי להוות סוף פסוק וגמר מלאכה, וכי תנאי להגשת הבקשה לרשויות המס הינה העברת החומר הרלוונטי לבדיקה יסודית, מתן הערות ותיקונים, ככל שיהיו, ולאישור סופי של מר יחזקאל פלומין, עו"ד ורו"ח, טרם ההגשה" (נספח ה' 7.5 לתיק המוצגים מטעם זלצמן). יש בכך משום תמיכה בגרסתו של זלצמן בדבר סיבת פנייתו לעו"ד ורו"ח פלומין, וחוסר שביעות רצונו מטיפולו של ורדי בסוגייה זו. מן המכתב הנ"ל נראה שורדי לא התנגד לכך. עובדות אלו מסבירות את הנתק המוחלט ששרר בין הצדדים משך 6 השנים הבאות, אף שורדי עצמו לא נתן הסבר משכנע וסביר מדוע, אם סבר שהוא זכאי לשכר טרחה, שקט על השמרים תקופה כה ארוכה, ולא פנה לזלצמן ולו פעם אחת. פרשנות הסכם שכר טרחה בעניין חישוב שכר הטרחה 21. כאמור, ורדי תבע שכר טרחה בגובה חודש שכירות אחד מכל נכס אשר יושכר בבניין כל שנה למשך 5 שנים, היינו: חמישה חודשי שכירות מכל חוזה. פרשנות זו אינה מקובלת עלי. המשפט: "שכ"ט בשיעור של חודש שכירות + מע"מ למשך 5 שנים עבור כל נכס של אבי זלצמן שיושכר" אינו ברור. הפירוש המתקבל יותר על הדעת הוא, שכר טרחה בגובה חודש שכירות אחד מכל נכס אשר יושכר בבניין במהלך 5 שנים. לאור שליטתו של ורדי על הטקסט והנוסח הדו-משמעי שייצר, זלצמן זכאי ליהנות מאותה חלופה אפשרית העולה מן הטקסט שהיא מבחינתו הנוחה לו ביותר. יכול היה ורדי, עורך הדין, לכתוב פשוט וברור: "סכום השווה לחמישה חודשי שכירות מכל חוזה שייחתם" (עד מתי? כל תקופת חייהם?). הפרשנות של ורדי אותה קיבל בית המשפט, לפיה הביטוי "5 שנים", משמעו, בעצם, חמישה חודשים (של דמי שכירות שישולמו כשכ"ט) - אינה סבירה בעיני. משמעות הימנעותו של זלצמן מלפנות לורדי לעריכת חוזי השכירות 22. משקבענו, איפוא, את הנוסחה לחישוב שכר הטרחה (דמי שכירות של חודש מכל חוזה אשר ייחתם במהלך חמש שנים) וכן קבענו, כי עריכת חוזי השכירות נכללה בשירות המשפטי שורדי קיבל על עצמו, תמורת אותו שכ"ט - עלינו לדון במשמעות הימנעותו של זלצמן מלפנות לורדי בעניין החוזים. הוא זה שמנע מורדי את הטיפול בחוזים, בניגוד להתחייבותו בת/4. 23. בהסכם שכר הטרחה, וגם בת/4, אין כל התייחסות לשאלה מה יהיה שכר הטרחה אם תופסק ההתקשרות בין זלצמן לורדי. האחריות למחדל מוטלת על עורך הדין: "ראוי לכלול בכל הסכם שכר טרחה הוראות שתסדרנה את דרך קביעתו של שכרו של עורך הדין למקרה שבו מופסק הטיפול מטעם כלשהו" (ד"ר קלינג 212). האחריות לעריכת הסכם שכר טרחה, ובכלל זה האחריות לנסח את הסכם שכר הטרחה באופן ברור גם במקרה בו יופסק השירות, מוטלת על עורך הדין (ע"א 9282/02 יכין חקל בע"מ נ' יצחק יחיאל, עו"ד, פ"ד נח(5) 20 (2004). 24. דר' קלינג סבור ש"אין לחייב את הלקוח בתשלום מלוא שכר הטרחה, אם טיפולו של עורך הדין יופסק לפני השלמתו. נראה, שהוראה זו תיפסל בשל היותה נוגדת את תקנת הציבור בפגעה בזכותו של הלקוח לבחור בעורך דין ולהחליפו כשירצה בכך. בין עורך הדין ולקוחו קיימים, כאמור, יחסי אמון... כאשר אמון זה מתערער יש להעניק ללקוח את האפשרות להפסיק את הקשר עם עורך דינו, תוך מתן אפשרות מלאה לבחור פרקליט חדש, בלא שהדבר יגרור אחריו סנקציה" (ד"ר קלינג 212). בזו הרוח פסק בית המשפט העליון בע"א 136/92 בייניש עדיאל עורכי דין נ' דניה סיבוס חברה לבנין בע"מ, פ"ד מז(5) 113, 124 (1993): "(ג) בהתקשרות שבין עורך דין ללקוח, ככל שמדובר בשכרו של עורך הדין, אם לא הוסכם במפורש אחרת, יש לקרוא תנאי מכללא, ולפיו רשאי הלקוח לנתק את הקשר עם עורך הדין ולחדול מלהיזקק לשירותיו בכל עת, אפילו טרם הושלמה העיסקה שבקשר אליה נתבקשו שירותיו של עורך הדין, ובתנאי שיובטח שכר ראוי עבור השירות שכבר ניתן. בכך יש ליצור את האיזון הראוי שבין זכות הלקוח לייצוג תוך שמירה על יחסי אמון מלאים בינו לבין פרקליטו, לבין זכותו הלגיטימית של עורך הדין לקבל שכר בגין טרחתו." 25. הלכה זו סוייגה בע"א 8854/06 חיים קורפו עו"ד נ' משה סורוצקין (לא פורסם, , 20.3.08) (להלן: "פרשת קורפו"), בו נקבע, כי: "כל עוד לא מועלות על ידי הלקוח טענות, המבוססות עובדתית, כי הוא אינו שבע רצון מהטיפול המקצועי הניתן לו על ידי עורך דינו, וכל עוד המטרה למענה שכר את העורך דינו עדיין קיימת, לא יוכל אותו לקוח להשתחרר מההסכם באופן חד צדדי מבלי שיחוייב בפיצויי ציפיה..." (שם, סעיף 20). נראה לי שקביעה זו סוטה מן ההלכה שנקבעה בפרשת בייניש-עדיאל, לפיה אין עורך הדין זכאי "אלא לשכר הראוי", בגין טרחתו. מכל מקום, ורדי לא תבע "פיצויי ציפיה" - סוגיה שהוזכרה לעיל לראשונה על ידי מיוזמתי. נזכיר גם שלזלצמן טענות עובדתיות כלפי השירות המקצועי שניתן לו על ידי ורדי בנושא הטיפול במס שבח, הנזכר בהסכם שכר הטרחה, שבגינו פנה לעו"ד פלומין ושולם לו שכ"ט (ראה פסקאות 7, 20 לעיל). 26. ורדי לא תבע גם שכר ראוי. ורדי עמד על מלוא תשלום שכרו, על פי הפרשנות שלו להסכם שכר הטרחה, הגם שלית מאן דפליג, כי השירות המשפטי שהיה אמור לתת לזלצמן לא מומש במלואו. בית משפט קמא פסק, למעשה, לזכותו של ורדי שכר ראוי (ראה פיסקה 10 סיפא לעיל); מכאן טרונייתו של זלצמן, שכן "העיקרון הכללי הוא, שתובע לא יזכה בסעד שלא עתר לו" (אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי 70 (מהדורה שמינית, התשס"ה-2005); ע"א 8659/99 הר נוף ים כחול השקעות ופיתוח פרויקטים נ' פול פיינרו, פ"ד נד(2) 625 (להלן: "פרשת הר נוף"). אין זה ראוי שבית המשפט ידון ויפסוק בסוגיה כלשהי כאשר לא ניתנה לבעל דין הזדמנות להתייחס אליה ולהשמיע את טיעוניו בבית ממשפט. "מצב דברים כזה שקול כהטלת חיוב על המערערת בלא שניתן לה יומה בבית המשפט" (פרשת הר נוף, שם; ע"א (מחוזי ת"א) 3098/04, 2917 יוסף ארביב נ' תחנת מעבר השרון בע"מ ואח' (לא פורסם 1.8.06). 27. החריג לכלל האמור סוכם בע"א 69/98 נהאד אסעד מחאג'נה נ' לביבה מחאג'נה (לא פורסם, 8.6.05) וצוטט בהסכמה בפרשת חיים קורפו, בפסקה 22: "הפסיקה מנתה שלושה תנאים אשר בהתקיימם, במצטבר, ניתן להפעיל כלל זה (היינו הענקת סעד שלא התבקש מפורשות - ז' ה'). התנאי האחד הוא, כפי שכבר צויין, כי הצדק או הצורך ללבן את השאלות המהותיות שבמחלוקת מחייבים את מתן הסעד על אף שלא התבקש... ; השני הוא, כי מדובר בסעד הנובע ישירות מן הסעד שנתבקש...; והשלישי הוא, כי כל העובדות הדרושות להענקת הסעד בוררו, ובפני בית המשפט מונחות כל הראיות המאפשרות לו ליתן הכרעה לגבי הסעד הנוסף, עד כי אין עוד צורך בקיומה של התדיינות נוספת..." (ההדגשות במקור - ז' ה'). פסיקת שכר ראוי 28. בענייננו אין ספק כי התקיים התנאי הראשון. צודק יהיה לזכות את ורדי בשכר ראוי תמורת ייצוגו את זלצמן בהליכי הבוררות. התנאי השני, מתקיים בקושי. אפשר לומר, כי פסיקת שכר-טרחה ראוי נובע מן הסעד המבוקש של שכר טרחה מוסכם. התנאי השלישי מחייב בירור ובדיקה. בית-משפט קמא הפחית 20% מסכום שכר הטרחה המוסכם שהגיע לדעתו, לורדי, על-פי הסכם שכר הטרחה כפי שבית המשפט פירש. התוצאה היא הפחתה של שכר ראוי (20%) בשל אי טיפול בהסכמי השכירות, וחיוב בשכר אוי של 80% בשל הליכי הבוררות. אלא שבית המשפט לא נימק כיצד ועל סמך מה הגיע לכך. 29. הלכה היא, כי "דרך קביעתו של השכר הראוי ושיעורו אינם בגדר ידיעה שיפוטית, ועל בית המשפט לקבעם על בסיס הראיות המובאות בפניו" (ע"א 261/86 חברת דנו הישראלית ואח' נ' הורשפלד ואח', פ"ד מג(1) 160, 165). כך הוא הדין גם לגבי שכר טרחת עו"ד. "קביעת השכר הראוי בגין טרחת עורך דין צריך שתיעשה בכל מקרה ומקרה לפי נסיבותיו. שיעורו של השכר הראוי אינו בגדר ידיעה שיפוטית, ואין בית המשפט מוסמך לקובעו על-פי שיקול דעתו בלבד, בלי שקביעותיו תתבססנה על ראיות שהובאו לפניו." (פרשת בייניש-עדיאל 125) (בתיק זה אף הובאו, במסגרת מכלול הראיות בסוגיית השכר הראוי לעורכי הדין, חוות דעת של מומחים). 30. הואיל והסעד של שכר ראוי לא התבקש על ידי ורדי, והואיל ובית המשפט לא נימק, כאמור, את קביעתו בסוגיה זו, ממילא אין התייחסות בפסק הדין לראיות שהובאו, אם הובאו בכלל, בסוגיה זו, ואם הראיות מאפשרות קביעת שכר ראוי תמורת הטיפול המשפטי של הליך הבוררות. לפיכך החלטתי להחזיר את הדיון לבית משפט קמא, אשר יהיה רשאי לשמוע טיעונים (או סיכומים) בסוגיה זו בלבד, ללא הבאת ראיות נוספות, וייתן החלטתו, כאמור לעיל בסעיף זה. שכר הטרחה בגין הבקשה לפירוק חברה 31. בסוגיה זו לא מצאתי עילה להתערב בממצאיו ובמסקנותיו של בית משפט קמא, ולפיכך אני דוחה את הערעור ככל שהוא נוגע לסוגיה זו. סיכומו של דבר 32. סיכומו של דבר: א. אני מקבל את הערעור של זלצמן ומבטל את פסק-הדין, מלבד בסוגיית שכר הטרחה בגין הבקשה לפירוק חברה; ב. הערעור של זלצמן בסוגיית שכר הטרחה בשל הבקשה לפירוק חברה נדחה; ג. הדיון יוחזר לבית משפט קמא, כאמור בסעיף 30 לעיל. ד. לאור המסקנות דלעיל - הערעור של ורדי נדחה; ה. הואיל ובסוגיות העיקריות קיבלתי את ערעורו של זלצמן (הערעור בסוגיית שכ"ט בשל הבקשה לפירוק - הוא משני יותר) - אני מחייב את ורדי לשלם לזלצמן 75% מהוצאות המשפט, וכן שכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪ בתוספת מע"מ והפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד ליום התשלום בפועל. 129371 עורך דיןערעורשכר טרחת עורך דיןשכר טרחה