קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערר לשינוי החלטה על פסילת רישיון: 1. לפניי ערר על החלטת בית-משפט השלום לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 16.9.10, בתיק ת"ד 2213/09 (פ"ת 5469-07-10) , לפיה נדחתה בקשת העורר לעיון חוזר בהחלטה בדבר פסילתו מלהחזיק רשיון נהיגה עד למתן פסק-הדין בעניינו. 2. אסקור תחילה את ההליכים שהתנהלו עד כה. נגד העורר הוגש ביום 6.4.09 כתב-אישום לבית-משפט השלום לתעבורה בירושלים, שבו יוחסו לו עבירות גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז-1977, ושיבוש מהלכי משפט - לפי סעיף 244 לחוק הנ"ל. על-פי עובדות כתב-האישום, ביום 25.12.08 בעת שנהג העורר ברכב מסחרי, פגע אגב נהיגה רשלנית במנוחה שחצתה את הכביש וגרם למותה. בהמשך, על-פי הנטען, מסר הלה פרטים כוזבים על נסיבות התאונה. 3. בהחלטה מיום 10.5.09 הורה בית-משפט קמא על פסילת העורר מלחחזיק רשיון נהיגה עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ערר שהגיש העורר על ההחלטה האמורה נדחה על-ידי בית-משפט זה (כב' השופט מ' רביד), ביום 23.6.09, בתיק ב"ש 8802/09. ערר שהגיש העורר על החלטת בית-משפט זה נדחה על-ידי בית-המשפט העליון (כב' השופטת א' חיות), ביום 18.8.09, בבש"פ 6282/09 . בית-המשפט העליון קבע בהחלטתו האחרונה, כי "הנהיגה הרשלנית המיוחסת לעורר בעת אירוע התאונה; עברו הכולל הרשעות בעבירות תעבורה רבות עליו עמדו שתי הערכאות קמא; וניסיונו להסתיר לכאורה את פגיעתו במנוחה, כל אלו מלמדים על מסוכנות הנשקפת ממנו לציבור הנוסעים בכביש ולהולכי הרגל אם יוחזר לו רשיון הנהיגה, ויש בהם כדי לבסס את המסקנה אליה הגיעו הערכאות קמא בצדק, כי אין בידי העותר לסתור בשלב זה את חזקת המסוכנות הסטטוטורית הקמה נגדו מכוח סעיף 46ב לפקודת התעבורה" (עמ' 7 להחלטה, בפִסקה 9). 4. ביום 22.11.09 התקיימה בבית-משפט קמא, לפני כב' סגן הנשיא י' ריבלין, ישיבת ההוכחות הראשונה בתיק, שבמהלכה החלה להישמע עדותו של בוחן התנועה מטעם המשיבה. בתום הדיון, ולבקשת ב"כ העורר, בוטלה ישיבת ההוכחות השניה שנועדה להתקיים ביום 29.11.09, הואיל והמועד נפל בחג הקרבן, ונקבע מועד הוכחות נוסף ליום 3.1.10. במועד האמור הושלמה חקירת בוחן התנועה ונשמעה עדותו של עד נוסף. בית-משפט קמא קבע את התיק להמשך שמיעת הראיות ליום 7.4.10. דא עקא, שבמועד זה לא התייצב פרקליט מטעם המשיבה, על-רקע עיצומים שננקטו באותו יום על-ידי ארגון פרקליטי המדינה. בית-המשפט דחה את הדיון ליום 19.4.10, ובמועד זה נסתיימה שמיעת פרשת התביעה. את שמיעת פרשת ההגנה קבע בית-משפט קמא ליום 29.12.10 משעה 9:30 ועד לשעה 14:30. הדחייה הממושכת נבעה מהעובדה שהשופט הדן בתיק יצא לשבתון. 5. נוכח דחיית המשך הדיון בכשמונה חודשים, הגיש העורר בקשה לעיון חוזר בהחלטה בדבר פסילתו מלהחזיק רשיון נהיגה עד לתום ההליכים. הבקשה לעיון חוזר הועברה מטעמים שלא נתחוורו לדיון לפני כב' סגן הנשיא י' ריבלין, הדן בתיק העיקרי, במקום לכב' השופט א' טננבוים שדן בהליכי הפסילה עד לתום ההליכים. בהחלטתו מיום 9.5.10 דחה כב' סגן הנשיא י' ריבלין את הבקשה לעיון חוזר. ערר שהוגש על-ידי העורר לבית-משפט זה בתיק ע"ח 47931-05-10, נדון על ידִי, ובהחלטה מיום 16.5.10, שניתנה בהסכמת הצדדים, בוטלה החלטת בית-משפט קמא, ונקבע כי הבקשה לעיון חוזר תידון על-ידי כב' השופט טננבוים, שדן בבקשה המקורית לפסילה עד לתום ההליכים, או על-ידי שופט אחר, אך לא על-ידי כב' סגן הנשיא י' ריבלין. החלטתי האמורה, שהייתה מוסכמת על הצדדים, נבעה מהעובדה שבשלב הדיוני הנוכחי, מנוע השופט הדן בתיק העיקרי מלהחשף לראיות שלא הוגשו לו, כמו גם לעברו הפלילי התעבורתי של העורר שעמד אף הוא ביסוד ההחלטה לפסול אותו מלהחזיק רשיון נהיגה, וכי ראוי שהשופט שאמור להכריע באישום לגופו לא יביע עמדה בטענת העורר בדבר כרסום שחל, לטענתו, בתשתית הראייתית המפלילה. משכך, התקיים הדיון בבקשה לעיון חוזר לפני כב' השופט א' טננבוים. 6. הבקשה לעיון חוזר; נסמכה על שתי טענות עיקריות: האחת - הימשכות ההליכים, והשניה - כרסום בתשתית הראייתית. באשר לטענה האחרונה, ציין ב"כ העורר כי מעדויותיהם של הבוחן המשטרתי ועדי הראיה, עולה לכאורה שהתאונה הייתה בלתי נמנעת. בהחלטתו מיום 16.9.10, נושא הערר, דחה בית-משפט קמא (כב' השופט א' טננבוים) את הבקשה לעיון חוזר. בכל הנוגע להימשכות ההליכים, אימץ בית-משפט קמא את נימוקיו של כב' סגן הנשיא י' ריבלין, בהחלטתו מיום 9.5.10, לפיהם אין בהימשכות ההליכים כדי להצדיק שינוי ההחלטה בדבר פסילת המשיב מהחזקת רשיון נהיגה, ובציינו כי "התמשכות החקירות הנגדיות על-ידי ב"כ הנאשם תרמה תרומה משמעותית להתמשכות ההליכים". בית-משפט קמא דחה את הטענה בדבר הכרסום בתשתית הראייתית. הוא ציין, כי את ההכרעה בשאלה, האם התאונה הייתה נמנעת, אם לאו, יש להותיר לשלב הכרעת-הדין, וכי אין לפנינו מקרה שבו הובאו ראיות ברורות הטופחות על-פני הראיות לכאורה שהיוו בסיס להחלטה המקורית. 7. בערר מלין העורר על החלטתו של בית-משפט קמא, הן בעניין הימשכות ההליכים, והן בדבר הכרסום בתשתית הראייתית. מנגד, גורס ב"כ המשיבה, כי לא קמה עילה לעיון מחדש בהחלטה בדבר פסילתו של העורר עד לתום ההליכים, וכי אין למצוא בעדויות עדי התביעה בסיס לטיעוני הסניגור, לפיהם התאונה הייתה בלתי נמנעת. 8. לאחר ששקלתי את טעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות. באשר להימשכות ההליכים, אכן אלו מתנהלים מזה למעלה משנה וחצי; ואולם, בהתחשב בתוצאה הקטלנית שנגרמה בעקבות הנהיגה הרשלנית המיוחסת לעורר, במהות הסיכון הנשקף מהעורר למשתמשים בדרך, כמו גם בעובדה שהתיק קבוע לסיום שמיעת הראיות ולסיכומים בעוד כשלושה שבועות מהיום - סבורני כי אין עילה לשינוי ההחלטה בדבר פסילתו של המשיב מלהחזיק רשיון נהיגה עד לתום משפטו. ומכאן לטענה בדבר הכרסום בתשתית הראייתית. הכלל הנוגע לבקשות לעיון חוזר, בעילה של כרסום בתשתית של הראיות לכאורה, מורה כי התערבות במסגרת בקשה לעיון חוזר מחייבת שינוי מהותי ומשמעותי בראיות, שיש בו כדי לחולל מפנה דרמאטי במערכת הראיות לכאורה שעליה נסמכה ההחלטה המקורית (בש"פ 4593/06 מדינת ישראל נ' שורפי (20.6.06); ובש"פ 1368/07 פלוני נ' מדינת ישראל (25.2.07)). כלל זה, שהותווה בפסיקה בעיקר בעניין מעצר עד לתום ההליכים, חל גם על החלטות ביניים עד לתום ההליכים, כמו זו בענייננו בדבר פסילה מלהחזיק רשיון נהיגה עד למתן פסק-דין. וכך אופיין הכלל בהלכה הפסוקה: "על מנת שתקום עילה לשחרור ממעצר במהלך משפט, לאחר שנמצא בשלב קודם שקיימות הוכחות לכאורה להרשעת הנאשם, יש להצביע על שינוי דרמאטי במערכת ראיות התביעה, ועל כרסום מהותי ומשמעותי בה. צריך להיות בשינוי שחל, כדי להפוך את הקערה על פיה, עד הטיית הכף לזכות הנאשם באופן שהסיכויים לזיכויו עולים על הסיכויים להרשעתו. מהפך זה צריך להסתבר מניה וביה מתוך העדויות. אין בית-משפט זה, בדונו בערר, בודק את העדויות אחת לאחת, שוקל את הסתירות בדברי העדים לעומת דבריהם הם בחקירה המשטרתית או לעומת דבריהם של עדים אחרים. אין זה מתפקידו לבדוק את מהימנותם של העדים, דבר שממילא לא ניתן לעשותו בהליך זה. כל אלו יעשו בבוא העת על ידי השופט השומע ורואה את העדים ומתרשם מהם. כל עוד אין בחומר הראיות על פניו כדי להפוך את גרסת התביעה, או לכרסם בה כרסום עמוק, אין מקום להורות על שחרור הנאשמים ממעצר" (בש"פ 4794/95 שאבי נ' מדינת ישראל (1995)). לא מצאתי, כי בעקבות עדויותיהם של עדי התביעה, ניתן לקבוע, כבר בשלב זה, שחל כרסום מהותי ומשמעותי בחומר הראיות, המשמיט את הקרקע תחת התשתית הראייתית שעליה נסמכה ההחלטה בדבר פסילת העורר מלהחזיק רשיון נהיגה עד לתום משפטו. ב"כ העורר הפנה לעדויותיהם של עדי הראיה לתאונה, בדבר המרחק שהספיקה המנוחה לחצות עד לפגיעה בה, וגורס כי מעדויות אלו מתחייבת המסקנה שמדובר בתאונה בלתי נמנעת. לא ניתן לקבוע, בשלב הנוכחי, כי בעדויות אלו יש משום כרסום ממשי בתשתית הראייתית המפלילה, שבעטיה הוחלט לפסול את המשיב מלהחזיק רשיון נהיגה עד לסיום משפטו; שכן תשתית זו התבססה, בין-השאר, ובעיקר, על הודעות העורר במשטרה בדבר הנסיבות שבהן הבחין במנוחה, והתייחסותו של הבוחן המשטרתי לגרסאות שהעלה העורר. כפי שהובהר בהחלטת בית-המשפט העליון בבש"פ 6282/09, בהודעותיו במשטרה ציין העורר, כי בלם רק לאחר שצפר למנוחה ("אני נתתי ברקס חזק לאחר שצפרתי והיא לא ענתה"), ואישר כי בתחילה לא בלם בלימת חירום ("התרחקתי ממנה וצפרתי הרבה"). בנסיבות אלו, כאשר בשלב דיוני זה לפני בית-משפט קמא נמצאת הודעתו של העורר במשטרה, ושעה שהלה עדיין לא העיד בפרשת ההגנה, ואף טרם השמיע עדות של מומחה מטעמו, אין לראות בעדויות עדי הראיה בעניין מרחק חציית המנוחה את הכביש, משום ראיות המשמיטות את הקרקע תחת התשתית הראייתית שעמדה ביסוד ההחלטה המקורית. על יסוד האמור לעיל, אני דוחה את הערר.משפט תעבורהשלילת רישיון נהיגהערר