קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פוליסה לביטוח אש מורחב: 1. התובעת ניהלה מפעל לביצוע והתקנת עבודות אלומיניום בקומות הקרקע והמרתף של הבנין ברחוב דרך בית לחם 150 ירושלים. 370 מ"ר מתוך שטח המפעל היו בבעלות התובעת ו-900 מ"ר הושכרו לה. בקומה הרביעית של הבנין שכן אולם השמחות "ורסאי". אור ליום ג' סיון תשס"א (24.5.01), במהלך חגיגת נישואין רבת משתתפים שהתקיימה באולם, ארע אסון הקריסה של רצפתו (להלן - התאונה). 23 אנשים נהרגו ומאות נפצעו. כתוצאה מהתאונה נהרס הבנין כולו, לרבות מפעלה של התובעת, על הציוד, החומרים והמוצרים שבו. המפעל עבר למקום אחר. תהליך הייצור במקום החדש החל בהדרגתיות ביום 15.7.01, ושב למתכונתו המלאה ביום 22.8.01. 2. בתקופה הרלוונטית ביטחה נתבעת 1 (להלן - הנתבעת) את התובעת בפוליסה לביטוח אש מורחב. לטענת התובעת, פוליסה זו מכסה את הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהתאונה. הכיסוי מוקנה בסעיף י' לפרק שכותרתו "סיכונים נוספים מבוטחים" (להלן - הסעיף שבמחלוקת). סעיף זה, שכותרתו "שקיעת קרקע", מרחיב את הפוליסה ל"אבדן או נזק פיזי שייגרם לרכוש המבוטח" כתוצאה מ"שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות ו/או סחף של קרקע, פתאומיים, מקריים ובלתי צפויים מראש, מאירוע אשר אינו מוחרג במפורש עפ"י סייגי הפוליסה". התובעת פנתה לנתבעת בדרישה לשפותה על נזקיה, אולם הנתבעת דחתה את הדרישה בטענה שהאירוע אינו מכוסה על פי תנאי הפוליסה. משכך הגישה התובעת את תביעתה זו. התביעה הוגשה ביום 10.3.02 לבית המשפט המחוזי בתל-אביב, והועמדה על סך של 3,975,804 ₪. סכום זה מורכב מתקרת תגמולי הביטוח על פי רשימת הפוליסה בגין נזקים למבנה ולתכולה, בצירוף נזקה הריאלי של התובעת בגין אבדן הכנסות (הנמוך לטענתה מהתקרה הנקובה ברשימה). 3. מלכתחילה הוגשה התביעה נגד הנתבעת לבדה. בד בבד עם הגשת כתב ההגנה שלחה הנתבעת הודעות צד שלישי ל-18 אנשים וגופים, האחראים לשיטתה ברשלנותם להתרחשות התאונה מתוקף היותם מעורבים בתכנון ובהקמת הבנין, מחזיקי אולמות אירועים שפעלו בבנין, ורשויות סטטוטוריות שכשלו בפיקוח על הבניה והבטיחות. התובעת והמדינה (שהנה אחת מהצדדים השלישיים) ביקשו את הפרדת הדיון בהודעה לצד שלישי מהדיון בתביעה. ביום 19.12.02 נעתר בית המשפט המחוזי בתל-אביב לבקשה, והורה על ההפרדה כך שהדיון בהודעה לצד שלישי יתקיים לאחר מתן פסק דין בהליך שבין התובעת לנתבעת. ביום 16.2.03 ניתנה החלטה משלימה של בית המשפט, לפיה הצדדים השלישיים יוכלו ליטול חלק בהליך שבין התובעת לבין הנתבעת, וכי התוצאה בהליך זה תחייב גם אותם. ביום 8.6.03 הורה בית המשפט המחוזי בתל-אביב על פיצול הדיון המתנהל בין התובעת לנתבעת לשני חלקים, כך שתחילה תוכרע שאלת החבות הביטוחית, ורק לאחר מכן - ואם יוותר בכך צורך - שאלת גובה הנזק. בהמשך הגישה התובעת, ברשות בית המשפט, כתב תביעה מתוקן אליו צירפה כנתבעים נוספים את כל 18 הצדדים השלישיים, הם נתבעים 19-2. 4. במקביל פנו נתבעים 7 ו-8 (פל-קל חברה להנדסה בע"מ ואליהו רון) לנשיא בית המשפט העליון בבקשה לאיחוד הדיון בתובענה דנן עם הדיון בת"א 6012/04 המתנהל בבית משפט זה בתביעתם של 225 פצועים ועזבונות הנספים באירוע נגד 27 אנשים וגופים הנושאים, לטענת התובעים, באחריות לתאונה. התובעת דהכא, ועמה בעלי דין נוספים, התנגדו לבקשה. הנתבעת דהכא, ועמה בעלי דין נוספים, תמכו בבקשה. ביום 22.2.05 החליט הנשיא א' ברק לקבל את הבקשה ולהורות על העברת הדיון בתביעה דנן מבית המשפט המחוזי בתל-אביב לבית משפט זה ועל איחודו עם הדיון בת"א 6012/04 (שבינתיים אוחד עם תיקים נוספים). הוסכם בין הצדדים כי חרף האיחוד, שאלת הכיסוי הביטוחי תוסיף להתברר בנפרד מיתר השאלות הנדונות בהליכים שאוחדו. 5. בשאלת הכיסוי הביטוחי הגישה התובעת תצהיר עדות ראשית של מנהלה הכללי לשעבר, מר משה תורג'מן, והעידה ללא תצהיר את מר ראובן פרי, ששימש בשנים 1992 עד 2003 חתם אצל הנתבעת. מטעם הנתבעת הוגשה חוות דעתה של ד"ר אסתר בורוכובסקי, מומחית ללשון העברית, שנחקרה על חוות הדעת. 6. משה תורג'מן העיד כי כאשר נכנס לתפקידו כמנכ"ל התובעת בשנת 1998, בדק ומצא שפוליסת הביטוח הקיימת אינה מספקת לתובעת הגנה ביטוחית מלאה. לפיכך הוא פנה למספר סוכני ביטוח, ולבסוף סיכם עם הסוכן דוד רחמים כי הלה ישיג לתובעת פוליסה טובה יותר המעניקה הגנה מרבית. בעקבות הסיכום הגיע למפעל התובעת סוקר מטעם הנתבעת, ולאחר בדיקתו הוצאה לתובעת פוליסה של הנתבעת שלדברי הנתבעת כוללת את כל הסיכונים לעסק. על פי דברי הסוכן, פוליסה זו הנה אחת הטובות הקיימות בשוק הביטוח, והטובה ביותר הקיימת אצל הנתבעת. על יסוד מצגים אלה הניח תורג'מן וידע כי הפוליסה מכסה כל סיכון אפשרי. ביום ראשון 27.5.01, שלושה ימים לאחר התמוטטות הבנין (שהתרחשה ביום חמישי בלילה), נפגש תורג'מן עם הסוכן באתר החורבות של הבנין, והסוכן אמר לו כי מזל שיש להם פוליסה הכוללת את כל הכיסויים האפשריים. הסוכן אף סייע לתובעת להגיש לנתבעת את תביעתה לתשלום תגמולי הביטוח. 7. החתם פרי העיד כי הוא זה שטיפל בשנת 1998 בבקשת סוכן הביטוח של התובעת לרכוש עבורה מהנתבעת פוליסת ביטוח חלף הפוליסה שהייתה לתובעת עד אז בחברת הביטוח "כלל". לדבריו, הנתבעת לא מכרה פוליסות ביטוח ל"כל הסיכונים" האפשריים, והוא לא התבקש אי-פעם להקים לתובעת פוליסה כזאת. כאשר דחתה הנתבעת את תביעת התובעת לתגמולי ביטוח, בירר פרי במחלקת התביעות את סיבת הדחייה, והתשובה שקיבל הייתה, למיטב זכרונו, שהתאונה ארעה כתוצאה מכשל הנדסי המוחרג בפוליסה. על כל פנים, במועד הרלוונטי לא הייתה מצויה אצל הנתבעת פוליסה המעניקה כיסוי ביטוחי למבנה כתוצאה מכשל הנדסי; לא היה ניתן להנפיק פוליסה כזאת אפילו כמהלך חריג; והוא לא התבקש על ידי סוכן הביטוח של התובעת להנפיק פוליסה כזאת. פרי אישר כי לא אמר לסוכן, שביקש ממנו הצעה לביטוח התכולה והמבנה, כי הפוליסה מכסה רק סיכונים ספציפיים שאינם כוללים כשל הנדסי. הסברו לכך הוא שפירוט הסיכונים המכוסים והמוחרגים מצוי בתנאי הפוליסה שברשות הסוכן. 8. חוות הדעת של ד"ר בורוכובסקי עוסקת בשאלה האם המילים "של קרקע" בסעיף שבמחלוקת מתייחסות רק לחלופה "ו/או סחף" הצמודה להן או גם ליתר החלופות שלפניהן: "שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות". לדעת המומחית, המילים "של קרקע" נסבות אל כל החלופות שלפניהן ולא רק לחלופת ה"סחף". זאת על פי כללי התחביר; כללי הסגנון המתאימים למסמך הנבדק; והגישה הסמנטית לבחינת משמעותו של המשפט בהקשר הנתון. מבחינה תחבירית, מדובר במבנה של סמיכות פרודה מורחבת, בה האיבר הראשון בצירוף, המכונה גם גרעין הצירוף, מהווה איבר כולל המורכב משרשרת נסמכים המופרדים ביניהם במילת חיבור ("ו") ובמילת ברירה ("או"). אותו איבר ראשון כולל, המכיל את שרשרת הנסמכים, מופרד מהאיבר השני, הסומך, באמצעות המילה "של". כללי האקדמיה ללשון העברית שוללים סמיכות דבוקה מורכבת (כגון "שקיעת, ירידת וסחף קרקע") אך מתירים סמיכות פרודה מורחבת דוגמת זו שבסעיף שבמחלוקת. מבנה זה רווח ומקובל בניסוח מסמכים משפטיים, ומבחינה סגנונית משמש לקיצור וייעול. הניסוח החלופי, בו המילים "של קרקע" מצורפות אל כל אחת מהחלופות בנפרד, נחשב למסורבל מאד ואינו מקובל. מהבחינה הסמנטית, ייחוס המילים "של קרקע" למילה "סחף" בלבד, יותיר את יתר החלופות חסרות משמעות ותלושות, מבלי שיהיה ברור לאיזו שקיעה, ירידה, גלישה או התמוטטות מכוון הכתוב. לחיזוק מסקנתה מפנה המומחית לסעיפים נוספים בפוליסה שנקטו בניסוח דומה, אף שברור בהם כי הגרעין המתייחס למילת הלוואי שאחריו הנו מורכב ומכיל מספר פרטים. 9. התובעת טוענת כי יש לפרש את הפוליסה בהתאם לכוונת הצדדים בעת ההתקשרות, וכי גם אם הפוליסה אינה ברורה וניתנת למספר פירושים הגיוניים וסבירים, יש לאמץ את הפרשנות המיטיבה עמה, בהיותה המבוטחת שלא ניסחה את הפוליסה אלא רכשה אותה מהנתבעת-המנסחת. כוונת הצדדים נלמדת לא רק מלשון הפוליסה אלא גם מתכליתה הסובייקטיבית והאובייקטיבית, היינו מהמטרות שהצדדים התכוונו להגשים באמצעות הפוליסה ונתנו להן ביטוי חיצוני, ובהעדר זיהוי ברור של מטרות כאלה - מהמטרות שפוליסה מהסוג האמור מיועדת להגשים אצל צדדים סבירים והגונים הפועלים בתום-לב. הלשון אינה חזות הכול, ואין להיתפס למובן המילולי הצר של הפוליסה שעה שהוא מוביל לתוצאה אבסורדית ונטלות היגיון העומדת בסתירה לאומד דעתם של הצדדים ולנסיבות רכישת הפוליסה. התובעת סבורה כי לשונו של הסעיף שבמחלוקת הנה דו-משמעית בכל הנוגע להענקת כיסוי ביטוחי לתאונה שהתרחשה. לפיכך יש לפרש את הסעיף באופן ליברלי ורחב, כך שהמילה "התמוטטות" סבה על התמוטטות - מכל סיבה שהיא - של המבנה, שבוטח בפוליסה לצד התכולה. פרשנות זו מתחייבת הן לאור כלל הפרשנות נגד חברת הביטוח המנסחת; הן לאור הכלל בדבר העדפת הפירוש המגשים את ציפיותיו הסבירות של המבוטח; והן משום שההבנה המשותפת למנכ"ל התובעת ולסוכן הביטוח שפעל בשליחות הנתבעת הייתה, כפי שהעיד תורג'מן, שהפוליסה מכסה את כל הסיכונים האפשריים. פרשנות זו היא גם היחידה המתיישבת עם עקרון תום-הלב לנוכח ההיגיון הפנימי והנחות היסוד של הפוליסה. התובעת אינה מטילה ספק בתוקף המקצועי של חוות הדעת של ד"ר בורוכובסקי, אך טוענת כי חקירת המומחית העלתה שגם לשיטתה ניסוח הסעיף שבמחלוקת אינו החלטי וחד-משמעי, וכי הניסוח הברור המשקף כהלכה את הפרשנות לה טוענת הנתבעת צריך היה להיות: "אם ארע סחף של קרקע פתאומי, מקרי ובלתי צפוי מראש שהביא לשקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות...". משלא נקטה הנתבעת בניסוח זה, אין לה להלין אלא על עצמה. זאת ועוד, המומחית אישרה בחקירתה כי אין משמעות לשונית מקובלת למונח "התמוטטות קרקע", וכי השימוש במונח זה בפוליסה אינו מוקפד ואינו מדויק. את חוסר ההקפדה והדיוק יש לזקוף לחובת המבטחת ולא לחובת המבוטחת. התובעת מוסיפה כי ד"ר בורוכובסקי ערכה את חוות דעתה מבלי שהייתה מודעת למהות הפוליסה, למשמעות סעיפים אחרים בפוליסה ולנפקותה של השאלה התחבירית על זכויות וחובות הצדדים על פי הפוליסה. אשר לחתם פרי, טוענת התובעת כי הנתבעת לא בחלה בכל דרך שתקשה עליה לקבל מהעד את מלוא הפרטים שבאפשרותו לספק. הנתבעת לא אפשרה לעד להגיש תצהיר עדות ראשית מטעם התובעת, ומנעה פגישה מקדימה בין ב"כ התובעת לבין העד למרות שסיים לעבוד אצלה חמש שנים טרם מתן העדות. אלה גרמו לכך שבמהלך עדותו של החתם הוגשו מסמכים שלא ניתנה לתובעת אפשרות להתכונן להם. מכל מקום, מעדותו של החתם עולה כי כוונתו הייתה להעניק לתובעת כיסוי ביטוחי גם למבנה, שאינו מוגבל לנזקי רעידת אדמה, ומהווה הרחבה לפוליסה הרגילה. החתם לא ראה לנכון להתריע בפני התובעת או הסוכן שלה כי הפוליסה אינה מכסה כשל הנדסי במבנה, אף לא כי קיימת בפוליסה החרגה לאירועים מסוימים. כמו כן, הטענה בנוגע לכשל הנדסי הועלתה לראשונה בעדותו של החתם, ללא סימוכין מקצועיים לכך שהנזק אכן נגרם מכשל הנדסי, וכאשר הנתבעת עצמה לא נימקה מעולם את דחיית התביעה לתגמולי ביטוח בטענה של כשל הנדסי. הנתבעת דחתה את התביעה בלא שהציגה הוכחה כלשהי לסיבה שגרמה לתאונה ולהיותה של אותה סיבה בכלל ההחרגות שבפוליסה. לכך מצטרפת הימנעות הנתבעת מהעדת סוכן הביטוח על מנת לעמתו עם עדותו של תורג'מן לגבי מצגי הסוכן, לפני ואחרי התאונה, בדבר היקפו המלא של הכיסוי המוענק בפוליסה. התובעת מסבירה כי מאחר שהיא הגישה נגד הסוכן תביעת רשלנות מקצועית, לא היה מקום לזימונו כעד מטעמה. בכך עברה אל הנתבעת חובת הזמנת הסוכן, המצוי עמה בקשרי עבודה. יש לזקוף לחובת הנתבעת את הימנעותה מעשות כן, ולהניח כי היא בחרה שלא להעיד את הסוכן לאחר שתחקרה אותו והבינה כי הוא מאשר את גרסתו של תורג'מן. 10. הנתבעת טוענת כי פירוש הפוליסה כך שאינה כוללת כיסוי לסיכון של התמוטטות המבנה, מעוגן במשא-ומתן שקדם להוצאת הפוליסה; בעדות החתם; בכותרתו של הסעיף שבמחלוקת; ובחוות דעתה של ד"ר בורוכובסקי. תורג'מן, שניהל מטעם התובעת את המשא-והמתן לקראת הוצאת הפוליסה וגילה בחקירתו הנגדית בקיאות מרשימה העולה על הממוצע בסוגיות של כיסוי ביטוחי, אישר כי בהצעת הביטוח עליה חתמה התובעת (ת/2) ההפניה הייתה לכיסויים ספציפיים ולא לכיסוי גורף לכל הסיכונים. לא זו בלבד, אלא שבאותה הצעת ביטוח - שלפי האמור בה ובפוליסה מהווה בסיס לפוליסה וחלק ממנה - הוסיף סוכן הביטוח בכתב ידו על גבי המעטפת החיצונית: "כולל רעידת אדמה ונזקי טבע", ללמדך שלא הייתה לתובעת כל כוונה להיות מבוטחת מפני נזקיו של כשל הנדסי המוביל להתמוטטות הבנין, להבדיל מנזק שמקורו בתזוזות של הקרקע למיניהן, הבאות בגדר "נזקי טבע". עוד הסתבר בחקירתו הנגדית של תורג'מן כי סוכן הביטוח לא אמר לו שהפוליסה היא לכל הסיכונים, אלא שהפוליסה מעניקה את מירב הכיסויים שניתן היה להשיג באותה עת לבית עסק. לדברי הנתבעת, התובעת לא טענה ולא הוכיחה כי באותה תקופה ניתן היה לרכוש אצל חברת ביטוח כלשהי פוליסה רחבה יותר המכסה את האירוע שהתרחש; ואילו חתם-הנתבעת העיד כי לא היה לה להציע לבית עסק פוליסת ביטוח מסוג "כל הסיכונים", ואפילו רצה בכך לא יכול היה להציע כיסוי כזה. הנתבעת מייחסת חשיבות רבה למשא-ומתן שניהל תורג'מן לקראת רכישת הפוליסה, וכן לתוספת המפורשת בכתב ידו של הסוכן על גבי הצעת הביטוח, בהיות מקורות אלה ראיות שאין טובות מהן לחשיפת הכוונה הסובייקטיבית האמיתית שהייתה נחלת הצדדים בעת כריתת חוזה הביטוח. מאחר שהכיסוי בפוליסה לא היה ל"כל הסיכונים", התובעת היא הנושאת בחובה להוכיח כי הרס המבנה והתכולה נגרם כתוצאה מהתממשות סיכון המכוסה בפוליסה. חובה זו לא הורמה על ידי התובעת, וממילא לא עבר אל הנתבעת הנטל להוכיח את תחולתו של אחד החריגים לחבות הביטוחית הקבועים בפוליסה; מה גם שהנתבעת כלל אינה טוענת לתחולתו של חריג כאמור אלא אך לאי-התרחשותו של מקרה הביטוח. לדידה של הנתבעת, מאחר שהיא אינה מבססת את הגנתה על אמירה כלשהי של סוכן הביטוח או על האופן שבו הסוכן הבין את תנאי הפוליסה, לא היא שצריכה הייתה להזמין את הסוכן לעדות. בנוסף, אין לתמוה על כך שהסוכן לא ידע אל נכון מיד לאחר התאונה האם הנזק מכוסה בפוליסה, שכן מדובר באירוע נדיר של קריסת בנין בשל כשל הנדסי, שלא זכורים כמותו בישראל. סוכן ביטוח מצוי אינו אמור לזכור בעל-פה ובלא בדיקה מעמיקה האם אירוע כזה מכוסה על פי הפוליסה. מכאן עוברת הנתבעת לפוליסה, וטוענת כי הפירוש הנלמד מכוונת הצדדים בשלבים שלפני הוצאתה, כמבואר לעיל, מתיישב באופן מלא עם הפוליסה עצמה. הכותרת של הסעיף שבמחלוקת הנה "שקיעת קרקע", ללמדך שכל האירועים המפורטים בסעיף זה מוגבלים לסיכונים שמקורם דווקא בתזוזות של הקרקע ולא בכשל אחר המצוי בבנין. אמנם בהמשך הפוליסה (סעיף ל"ה בפרק "הרחבות") נקבע כי "הכותרות המופיעות בפרקים 'סיכונים נוספים מבוטחים' וב'הרחבות' משמשות אך ורק לצורך נוחות ההגדרה וההפניה, ואין לראותן בשום פנים כמשפיעות בצורה כלשהי על תוכן הכתוב בקטעים ובסעיפים עצמם". אולם, טוענת הנתבעת, השימוש במילה "קרקע" בכותרת נועד בדיוק לשם אותה "נוחות ההגדרה", היינו: לאפשר למעיין בפוליסה לצוד בעיון מהיר את הכותרת כדי לדעת שכל הסעיף עוסק באירועים הנגרמים לקרקע בלבד. מכל מקום, וכפי שאישרה ד"ר בורוכובסקי בחוות דעתה, מבחינת כללי העברית בת זמננו המילים "של קרקע" בגוף הסעיף שבמחלוקת מתייחסות לכל אחת מהמילים שלפניהן ולא רק ל"סחף". הנתבעת אינה מוצאת כל רבב בכך שהמומחית ללשון מטעמה לא גילתה התמצאות בסוגיות הנוגעות לדיני ביטוח, ולא הפגינה בקיאות בסעיפים אחרים של הפוליסה או בטענות המשפטיות והביטוחיות של הצדדים במסגרת התובענה. לדברי הנתבעת, המומחית לא אמרה בחקירתה כי ניתן היה לנסח את הסעיף שבמחלוקת באופן ברור יותר ממה שנוסח בפועל, והקטע מדבריה המצוטט על ידי התובעת מתייחס לתרחיש היפותטי שהוצג בפניה, בו כוונתו של הנסח הייתה להגביל את הכיסוי הביטוחי לנזק שמקורו בסחף של קרקע. הנתבעת מספקת דוגמאות מהמקרא ומהתחיקה הישראלית לשימוש במונח "התמוטטות" בהקשר של קרקע על צורותיה השונות, וטוענת לפיכך כי הביטוי "התמוטטות קרקע" נכון מבחינה לשונית. לשיטתה, גם ד"ר בורוכובסקי לא העלתה על דעתה שהמונח "התמוטטות" מתייחס לדבר אחר זולת קרקע, חרף הערתה כי יש בכך משום אי-הקפדה לשונית. 11. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים בהתאם לראיות שהובאו על ידם, הגעתי לכלל מסקנה כי התובעת לא עמדה בחובתה להוכיח שהתאונה ארעה כתוצאה מאחד הסיכונים הכלולים בפוליסה ומכוסים במסגרתה. ממילא דין התביעה נגד הנתבעת להידחות. 12. ראש וראשון לפרשנות הסעיף שבמחלוקת, הוא הסעיף שעליו יקום וייפול דבר, הנה הלשון. שלא כפי שטוענת התובעת, לשונו של הסעיף שבמחלוקת רחוקה מלהיות דו-משמעית בכל הנוגע לתחולתו על התאונה שהתרחשה. הלשון מתיישבת באופן מובהק עם פרשנותה של הנתבעת, ואילו המובן הלשוני אותו מבקשת התובעת להעניק לסעיף הנו דחוק ביותר. 13. בנקודה זו אין לי אלא להפנות לחוות דעתה הבהירה והמשכנעת של ד"ר בורוכובסקי, המשמשת מרצה בכירה בחוג ללשון העברית וללשונות שמיות באוניברסיטת תל-אביב, ועוסקת במחקר ובהוראת התחביר, הסמנטיקה והפרגמטיקה של העברית בת זמננו. ד"ר בורוכובסקי התעלמה מכותרת הסעיף שבמחלוקת, כמצוות סעיף ל"ה בפרק "הרחבות", ועדיין הגיעה למסקנה ברורה מתוך לשונו ומבנהו של הסעיף שבמחלוקת, לפיה חמשת האירועים המובאים בו - "שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות ו/או סחף" - נסמכים כולם אל המילים "של קרקע". כפי שהסבירה המומחית, מסקנה זו מושתתת על רבדים לשוניים שונים: הן הרובד התחבירי, הן הרובד הסגנוני, והן הרובד הסמנטי. בנוסף עולה המסקנה בקנה אחד עם סעיפים אחרים בפוליסה, לגביהם ברי כי רכיבים שונים המופרדים זה מזה במילת החיבור והברירה "ו/או" או במילת הברירה "או", משתייכים כולם לאותו איבר מורחב הנסמך על השם או על הפועל שבא אחריו. כך, למשל, סעיף 7.1 בעמ' 3 לפוליסה: "פוליסה זו אינה מכסה אבדן... הנובע/או הקשור ^ לכשל של מערכות מחשב"; סעיף 7.1.3 באותו עמוד: "לקלוט ו/או לשמור ו/או לאחסן ו/או לפרש ו/או לערוך ו/או ליישם ו/או לעבד נכון ^ מידע..."; סעיף א' בעמ' 5: "עשן או פיח או אדים ^ בלתי צפויים..."; סעיף ט(1) בעמ' 7: "...או מהאטה או מהפסקה מוחלטת או זמנית ^ של תהליך או פעילות כלשהם" (הוספו ההדגשות והתו "^" בין האיבר המורחב הנסמך לבין האיבר הסומך; להשפעת ניסוחן של תניות אחרות באותו חוזה על התניה העומדת לדיון, ראו למשל ע"א 5300/92 בנק לאומי לישראל נ' "אורות", פ"ד נא(5) 273, 284; ע"א 6018/03 אוליאר נ' מסא א.א. ייזום וניהול נכסים בע"מ, מיום 21.1.07, בפסקה 16). המומחית הבהירה כי לנוכח כל אלה, לא עולה על דעתה מהבחינה הלשונית שהפוליסה התכוונה לפירוש אחר זולת הפירוש הניתן על ידה (עמ' 27 שו' 8 לפרוטוקול; ראו גם עמ' 19 שו' 5). לאמתו של דבר, אין צורך בחוות דעת של מומחית ללשון העברית כדי להגיע למסקנה שפרשנותה של הנתבעת היא היחידה המסתברת מלשון הכתוב. פרשנות זו נותנת טעם לכל מילותיו של הסעיף שבמחלוקת, כבא לומר שאחד הכיסויים הביטוחיים הוא לנזק שנגרם למבנה או לתכולת בית העסק כתוצאה מתנועה של קרקע באחת או יותר מחמש חלופות-התרחישים הנקובות בסעיף, תהא זו שקיעה של קרקע ו/או ירידה של קרקע ו/או גלישה של קרקע ו/או התמוטטות של קרקע ו/או סחף של קרקע. לעומת זאת, הפרשנות של התובעת נוטלת קטע משמעותי בסעיף והופכת אותו לקטע נכה, החסר מילים חיוניות להבהרת כוונתו והיקף תחולתו לשם יישומו המעשי. וכי מהו אותו סיכון של "שקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות" שגרם נזק לרכוש המבוטח ומכוסה בפוליסה? מיהו האובייקט השוקע ו/או היורד ו/או הגולש ו/או המתמוטט? האם האובייקט הוא תכולת בית העסק? האם המבנה? האם אדם הנמצא בבית העסק או מחוצה לו שהסב בירידתו ו/או בגלישתו ו/או בהתמוטטותו נזק לתכולה או למבנה? האם מדובר בשקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות של חפץ לתוך בית העסק שגרמו נזק לתכולה או למבנה? אם הכוונה להתמוטטות חפץ, מה צורך בסעיף י"ב הבא בסמוך לאחר הסעיף שבמחלוקת ומעניק כיסוי ביטוחי לסיכון של "נפילת מדפים ו/או התמוטטותם"? האם אך בתופעות פיזיות עסקינן או שמא גם בתופעות מופשטות כגון ירידת מחירים ו/או התמוטטות שוק שפגעו בתכולה או במבנה? תהיות וספקות אלה, ורבים נוספים כמותם שניתן למנות כהנה וכהנה, מצביעים על מופרכות הפירוש של התובעת במישור הלשוני. ביודענו כי "את כתב הפוליסה יש לפרש, דרך כלל, ככתבו וכלשונו, כלומר על פי המשמעות המילולית הפשוטה והסבירה של המלים עצמן, כפי שהן מופיעות בכתב הפוליסה" (ע"א 124/89 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' כהן, פ"ד מו(2) 372, 379; ע"א 1845/90 סיני נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(5) 661, 678-677), יש בחוסר ההסתברות הלשונית של פרשנות התובעת ובתסבוכות הרבות שפרשנות זאת יוצרת, משום שיקול נכבד להעדפת הפרשנות הקוהרנטית, הפשוטה והטבעית של הנתבעת. לא נעלם ממני האמור בע"א 192/61 "בחן" חברה לביטוח בע"מ נ' סיגטי, פ"ד טו 1900, 1902, כי "כשהצדדים מתבטאים בהסכם שביניהם בלשון ו/או, כי אז הם יוצרים במו ידיהם אפשרות הפירוש לכאן או לכאן". כפל המשמעות הנדון שם הנו של הביטוי "ו/או", העשוי לכוון הן לחיבור והן להפרדה (ראו גם ח' כהן, "סכלות ו/או איוולת", מבחר כתבים (תשנ"ב) עמ' 387; בג"ץ 8233/99 בן צוק נ' שר התחבורה, פ"ד נה(2) 311). אין לכך דבר עם המקרה שלפנינו, בו לא עומדת לפרשנות המילה "ו/או" אלא המילה "התמוטטות" וזיקתה אל המילים "של קרקע" יהא אשר יהא טיב הקשר הנוצר בין רכיבי האיבר על ידי המילה "ו/או". 14. התובעת אינה חולקת על תוכנה ותוקפה המקצועי של חוות דעת המומחית, ולפיכך גם לא העמידה מולה חוות דעת נגדית (עמ' 17 שו' 22-19 לפרוטוקול). טענת התובעת היא שגם ד"ר בורוכובסקי סבורה כי האופן בו נוסח הסעיף שבמחלוקת אינו מיטבי, וכי עמדה לנתבעת דרך ניסוח טובה והחלטית יותר אילו כוונתה הייתה להימנע מהרחבת הכיסוי הביטוחי לסיכון של התמוטטות המבנה. זאת באמצעות הנוסח: "אם ארע סחף של קרקע פתאומי, מקרי ובלתי צפוי מראש שהביא לשקיעה ו/או ירידה ו/או גלישה ו/או התמוטטות...". ולא היא. נוסח זה הוצג על ידי ד"ר בורוכובסקי (בעמ' 19 שו' 2-1 לפרוטוקול) במענה לשאלה שביקשה ממנה להציע נוסח המגביל את תחולת ההוראה למקרה של סחף קרקע (עמ' 17 שו' 24-23 והחלטת בית המשפט בעמ' 18). על היפותזה זאת השיבה ד"ר בורוכובסקי את שהשיבה. לעומת זאת, כאשר נשאלה המומחית מיד לאחר מכן מהו הניסוח האופטימלי המוצע על ידה לשם תיאור כל חמשת התרחישים הכלולים בסעיף שבמחלוקת כשהם מתייחסים לקרקע, תשובתה הייתה: "הייתי מנסחת את זה כמו שזה מופיע בפוליסה" (עמ' 19 שו' 5). נכון הוא שד"ר בורוכובסקי ביקרה את השימוש שנעשה בסעיף שבמחלוקת במילה "התמוטטות" בהקשר של קרקע, וסברה כי מדובר בחוסר דיוק ובהעדר הקפדה. אולם ביקורת זו לא שינתה את המומחית מדעתה כי מובנה הלשוני של ה"התמוטטות" בסעיף שבמחלוקת הנו התמוטטות של קרקע בלבד (עמ' 27 שו' 9-7). יתרה מכך: כפי שמציינת הנתבעת בסיכומיה, השימוש במילה "התמוטטות" בהקשר של קרקע ואדמה אינו זר לשפה העברית, הן העברית המקראית (למשל: ישעיהו כ"ד, י"ט; ישעיהו נ"ד, י'; תהילים קכ"ה, א'), ואף בתחיקה הישראלית (תקנה 112(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשמ"ח-1988). חוסר ההתמצאות של ד"ר בורוכובסקי בפרטי התביעה העומדת על המדוכה ובסעיפים מסוימים מתוך הפוליסה אליהם הופנתה לראשונה בחקירה הנגדית, אינו מחליש כהוא זה את תוקף חוות דעתה לגבי משמעותו הלשונית של הסעיף שבמחלוקת, בו התעמקה. חוות הדעת אינה ביטוחית או משפטית אלא לשונית גרידא. דברי המומחית בעמ' 17 שו' 18 ובעמ' 20 שו' 6) כי אין ולא הייתה לה ידיעה האם וכיצד ניתוחה הלשוני משליך על מצבו במשפט של מי מהצדדים, מקנים דווקא לחוות דעתה נופך נוסף של אמינות ואובייקטיביות. השאלה, כיצד הקביעות המקצועיות משפיעות על זכויות וחובות הצדדים במישור המשפטי, מסורה, כבכל מקרה של מינוי מומחה, לבית המשפט, כאשר חוות הדעת המקצועית אינה אלא אחד הנדבכים להכרעה השיפוטית. ממילא אין כל צפייה או דרישה מהמומחית להפגין בקיאות בהיבטים הלבר-מקצועיים של חוות הדעת. 15. לשונו של הסעיף שבמחלוקת אמנם אינה סוף התהליך הפרשני שלו, אולם בנסיבות הנדונות חלקה בהכרעה מהותי ומרכזי. בהיותה של פוליסת ביטוח מסמך המתעד את החוזה בין המבטח לבין המבוטח, חלים עליה בראש ובראשונה הכללים הרגילים של פרשנות חוזה (ע"א 172/89 סלע חברה לביטוח בע"מ נ' סולל בונה בע"מ, פ"ד מז(1) 311, 326; ע"א 4688/02 כהן נ' "מגדל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נט(5) 26, 38; ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש מיום 25.6.07, בפסקה 22). כללים אלה מורים כי "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים, כפי שהיא משתמעת מתוך החוזה, ובמידה שאינה משתמעת ממנו - מתוך הנסיבות" (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; להלן - חוק החוזים). אומד דעת הצדדים, היינו כוונתם המשותפת, נלמדת אפוא מלשונו של החוזה, ואם אין הכוונה משתמעת מהלשון - יש לבחון את הנסיבות על מנת לנסות ולדלות מהן את כוונתם המשותפת של הצדדים. בפרשת אפרופים (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265) נפסק כי תהליך הפרשנות אינו דו-שלבי, שכן אין לך לשון נחרצת וחד-משמעית קודם שנבחנו נסיבות כריתת החוזה. אומד דעת הצדדים נקבע רק בסיומו של ההליך הפרשני המתחקה אחר הלשון והנסיבות גם יחד. עד שלא הסתיימה בחינה משולבת זו "אין מילים 'ברורות' כשלעצמן" (שם, עמ' 298). "השלב הראשון (גזירת אומד הדעת מתוך הלשון הברורה) עשוי להיות נקודת מוצא של התהליך הפרשני. אסור לו שיהא גם נקודת סיום. הפרשן צריך לעבור לשלב השני (גזירת אומד הדעת מתוך נסיבות חיצוניות) ולחזור לשלב הראשון וממנו לשני, הלוך וחזור, ללא כל מגבלות של 'לשון ברורה' או 'לשון עמומה', עד שתנוח דעתו כי עלה בידו לגבש את אומד דעתם של הצדדים לחוזה" (שם, עמ' 300-299). יחד עם זאת, גם הלכת אפרופים אינה נוטלת מהלשון את מעמד הבכורה שיש לה בחשיפת כוונת הצדדים. דברים ברוח זו נאמרו על ידי המשנה לנשיא ברק עוד בהלכת אפרופים עצמה (בעמ' 300, 314-313): "ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא 'בטוח' יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות... בגדרי התכלית הסובייקטיבית נתונה עדיפות נורמאטיבית לאומד הדעת העולה מלשונו הרגילה והטבעית של החוזה, על פני אומד הדעת העולה מלשונו החריגה או מהנסיבות החיצוניות. 'החזקה הינה, כי תכלית החוזה תוגשם, אם תינתן ללשון החוזה המשמעות הרגילה, הנודעת לו בלשון בה נקטו הצדדים. הנטל מוטל על הצד הטוען למשמעות מיוחדת' (פסק-דיני בד"נ 32/84 הנ"ל, בעמ' 274); 'חזקה היא, כי משמעותה הרגילה של הלשון בה בחרו הצדדים בחוזה באה לשקף את המוסכם ביניהם, וכן הגשמת המוסכם בין הצדדים היא גם תכליתו של החוזה' (השופט אור בע"א 779/89 הנ"ל, בעמ' 238). הנה כי כן, לא מבחן דו-שלבי אשר לשונו הברורה או הלא ברורה של החוזה משמשת נקודת היתוך ראייתית שלו, אלא מבחן חד-שלבי, ובו תנועה בלתי פוסקת מלשון החוזה לנסיבותיו החיצוניות, תוך יצירת חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות". לאחר מכן, בספרו פרשנות במשפט - פרשנות החוזה (תשס"א), השמיענו הנשיא ברק דברים דומים (בעמ' 497): "הלכת אפרופים לא קבעה כי החוזה והנסיבות הם מקורות שווי מעמד בגיבוש אומד דעת הצדדים ... יש ליתן משקל כבד יותר לאומד הדעת כפי שהוא עולה מלשון החוזה על פני אומד הדעת כפי שהוא עולה מהנסיבות. הטעם לכך הוא שיש להניח כי הצדדים נתנו ביטוי לאומד דעתם בלשון שנקטו. זאת ועוד: בטוח יותר להניח כי אומד הדעת העולה מלשון החוזה - לשון שנקטו הצדדים עצמם - הוא אומד הדעת ה'אמיתי' ולא אומד הדעת שעולה מנסיבות, שרובן ככולן קודמות לרגע הקריטי של כריתת החוזה או מאוחרות לרגע זה". עמד על כך גם השופט ריבלין בדנ"א 2045/05 ארגון מגדלי ירקות אגודה חקלאית שיתופית בע"מ נ' מדינת ישראל (מיום 11.5.06 בפסקה 11): "לא ניתן לייחס לחוזה פרשנות שאינה עולה בקנה אחד עם לשונו. אי לכך, על בית המשפט לבחון הלוך ושוב את לשון החוזה ואת נסיבותיו החיצוניות, ובכפוף לחזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה, לאתר את אומד דעתם של הצדדים". וכן באותה פרשה המשנה לנשיא חשין (בפסקאות 15 ו-20): "על דרך הכלל אמורה לשונו של חוזה, לשון בני-אדם, לבטא את הסכמות הצדדים - אשר-על-כן בכירה היא הלשון לראיות אחרות - אך אפשר שהלשון לא תשקף את הכוונה במלואה ועל-כן יכול הוא השופט-הפרשן שיידרש לראיות נוספות אשר יצביעו על אומד דעתם הסובייקטיווית של הצדדים לעת כתיבתו של החוזה... חוזה יכול וראוי לו שיובן כפשוטו, ואף אם אותה לשון ניתנת בדוחק לשני פירושים, יאמץ בית המשפט את הפירוש הסביר העולה מן הלשון וידחה מעל פניו פירוש דחוק שאפשר ניתן היה ליתן ללשון החוזה בנסיבות אחרות. נזכור ונשמור: היה זה החוזה הכתוב שבעלי החוזה חתמו עליו וחייבו עצמם בו, בעוד אשר ה'נסיבות' לא היו אלא חומר הגלם ששימש ליצירתו של החוזה. החוזה הכתוב, הוא ולא אחר, היווה את פיסגת המגע והמשא בין הצדדים, ולא זו בלבד שבכירותו ניכרת לעין כל אלא שנדרשים אנו למערכת עובדות דו-משמעית בעליל עד שנידרש ל'נסיבות' כדי לפרש את הכתובים". הנה כי כן, אף שלאחר פסיקת ההלכה בפרשת אפרופים הוצגו בפסיקתו של בית המשפט העליון הבדלי גישות מסוימים באשר לאופן יישומה הראוי של ההלכה, דומה כי מוסכם על הכול שתהליך בחינת לשון החוזה ונסיבות כריתתו הנו חד-שלבי, וכי במסגרת בחינה זו נודעת עדיפות למובן הפשוט והיום-יומי של הטקסט החוזי. הבדלי הגישות הנם האם ומתי ניתן לסתור באמצעות מכלול הנסיבות את החזקה שלפיה אומד דעת הצדדים עולה בקנה אחד עם אותו מובן לשוני שגרתי (ראו עוד: ע"א 5856/06 לוי נ' נורקייט בע"מ, מיום 28.1.08, בפסקה 27; ע"א 3559/07 זקס נ' מפרק עמותת הקוטג'ים בשועפט, מיום 7.7.09; ע"א 7816/06 בויאר נ' עזבון מרמלשטיין, מיום 1.10.09, בפסקה 30; רע"א 1452/10 מפעל הפיס בע"מ נ' טלמור, מיום 11.10.10). כל עוד לא נסתרה החזקה, הרי גם לאחר הלכת אפרופים "משמעותה הרגילה של הלשון בה בחרו הצדדים בחוזה משקפת את המוסכם ביניהם" (ע"א 3352/07 בנק הפועלים בע"מ נ' הורש, מיום 7.12.09, בפסקה 15 לפסק הדין של השופט ג'ובראן). לא עוד אלא שבתחרות בין אומד דעת הצדדים העולה מתוך לשון החוזה לבין אומד דעתם העולה מן הנסיבות, יד הלשון על העליונה כמצוות סעיף 25(א) לחוק החוזים (פרשת אפרופים, בעמ' 301, 310 ו-314; ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' שגב, פ"ד נח(4) 106, 126; ע"א  9207/04 כמיסה נ' גרטלר, מיום 14.8.08, בפסקה 11). 16. במקרה שלפנינו משקפת פרשנותה של הנתבעת את מובנו הלשוני הרגיל, הטבעי והפשוט של הסעיף שבמחלוקת. מנגד, פרשנותה של התובעת מאולצת ודחוקה ביותר מבחינה לשונית, וכפי שהוסבר לעיל אף פותחת פתח לחוסר ודאות ולהתדיינויות חסרות תוחלת באשר להיקף המקרים הנידונים בסעיף. כדברים האלה הוכיחה הנתבעת באמצעות המומחית ללשון העברית מטעמה, ואילו התובעת לא העמידה ראיה נגדית לסתור. עדיין לא נשללת בכך האפשרות להעניק לפוליסת הביטוח בנסיבות כאלה "פירוש ליבראלי, אפילו הוא עומד, לכאורה, בניגוד למלים המפורשות, כפי שנכתבו בכתב הפוליסה" (ע"א 631/83 המגן חברה לבטוח בע"מ נ' מדינת הילדים בע"מ, פ"ד לט(4) 561, 572). אלא שלנוכח בכירותה של הלשון על פני הנסיבות, עד שיינתן לפוליסה פירוש המוציא את המקרא מידי פשוטו, שומה על התובעת להציג ראיות משכנעות והחלטיות לכך שהכוונה הברורה העולה מן הכתוב אינה משקפת את הכוונה האמיתית שהייתה נחלתם המשותפת של הצדדים במועד ההתקשרות, כפי שהיא נלמדת מהנסיבות החיצוניות שאפפו את כריתת חוזה הביטוח. לשון אחר: מתן פירוש דחוק למילים בניגוד למשמעות הסבירה העולה מקריאתן הרגילה, הנו מהלך השמור אך ורק לאותם מקרים בהם הוכחה חיוניותו של הפירוש הדחוק "על מנת להגיע לאותה משמעות הגיונית ואמיתית, שאליה נתכוונו המתקשרים בכתב הפוליסה, וכך, כמובן, כאשר קריאה כוללת של הכתוב מביאה אותנו לכלל המסקנה, שהמלים כפשוטן אינן מייצגות את כוונת הכתוב" (שם, שם). 17. התובעת, הנושאת כאמור בנטל ההוכחה, לא הוכיחה כדבר הזה. הנסיבות החיצוניות המסוגלות במקרים המתאימים לדחות מפניהן פירוש מתבקש של הלשון, הנן ה"מסגרת העובדתית שבמהלכה נכרת החוזה" (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון זולוטולוב, פ"ד מא(1) 282, 304). מדובר בעובדות "הסובבות את עשיית העיסקה, לרבות התנהגותם של המעורבים בעיסקה עובר לכריתת ההסכם ואף לאחר מכן" (ע"א 4541/95 לוביאניקר נ' שר האוצר, פ"ד מח(3) 397, 407; ראו עוד: ברק, בספרו הנ"ל, עמ' 498). נמצא כי על מנת לעמוד בנטל הלא קל הרובץ עליה, היה על התובעת להציג ראיות חותכות לאמירות או למעשים החל מהשלב שקדם להוצאת הפוליסה, שיש בהם להצביע על רצון סובייקטיבי משותף לה ולנתבעת לכלול בפוליסה כיסוי ביטוחי לסיכון של התמוטטות המבנה. אף לא ראיה אחת הובאה על ידי התובעת בכיוון הזה. חתם-הנתבעת, שהובא לעדות מטעם התובעת ושעמד בקשר עם סוכן הביטוח של התובעת לפני הוצאת הפוליסה, לא התבקש בחקירתו לומר האם המילה "התמוטטות" בסעיף שבמחלוקת מכוונת להתמוטטות של מבנה או להתמוטטות של קרקע, והאם הסעיף שבמחלוקת מכסה סיכון של התמוטטות מבנה שלא כתוצאה מהתמוטטות קרקע. מנגד העיד החתם כי הנתבעת לא ניפקה פוליסות ביטוח לבתי עסק מפני כל הסיכונים או כל פוליסה אחרת המעניקה כיסוי רחב מהכיסויים שנכללו בפוליסה שהוצאה לתובעת (עמ' 8 שו' 8-6); כי הוא לא התבקש אי פעם להוציא לתובעת פוליסת ביטוח שתכסה את כל הסיכונים (עמ' 15 שו' 12-10) או את הסיכון של כשל הנדסי (שם, שו' 18-16); וכי גם אילו רצה לא יכול היה לספק לתובעת פוליסה המכסה את הסיכון של כשל הנדסי הטמון במבנה, מפני שפוליסה כזאת לא הייתה קיימת אצל הנתבעת (שם, שו' 9-6). לא למותר לציין כי העד הנוסף מטעם התובעת, מנכ"לה דאז תורג'מן, ציין בעדותו כי סמוך לאחר התאונה "ידעו שמדובר על כשל הנדסי, אבל לא ידענו איזה כשל הנדסי. ידענו שזה לא פיגוע ולא פצצה אלא רק כשל הנדסי" (עמ' 34 שו' 3-1). עדותו של תורג'מן לא הרימה אף היא את נטל הוכחתה של הסכמה הנלמדת מתוך הנסיבות החיצוניות בדבר העמדת כיסוי ביטוחי להתמוטטות הבנין שלא כתוצאה מהתמוטטות קרקע. תורג'מן מייחס לסוכן הביטוח אמירות לפיהן הפוליסה מספקת את "כל הכיסויים האפשריים" לרבות לקריסת הבנין (סעיף 8 לתצהיר העדות הראשית). אמירות אלה ביססו אצל תורג'מן, לטענתו, את הציפייה והכוונה שהפוליסה מכסה כל סיכון אפשרי (שם, סעיף 9). אלא שהתובעת הבהירה כי תביעתה נגד הנתבעת מיוסדת על הכיסוי הביטוחי המוענק בפוליסה עצמה, "וכי במסגרת התביעה הנוכחית איננו מתכוננים להסתמך על טענה בדבר הבטחות או מצגים שניתנו, אם בכלל, לתובעת על ידי סוכן הביטוח ולא קוימו" (עמ' 27 לפרוטוקול). מאחר שלא מצגו של הסוכן הוא המקים, לדידה של התובעת, את עילת התביעה נגד הנתבעת, אלא המצג הנטען משמש אך מקור לפירוש הפוליסה, תנאי להחשבתו במנין הנסיבות החיצוניות לגילוי אומד דעת הצדדים כאמור בסעיף 25(א) לחוק החוזים הנו הימצאות הוכחה הקושרת את המצג לנתבעת, שהיא ולא הסוכן התקשרה עם התובעת בחוזה הביטוח. כפי שהובהר בפרשת אפרופים (בעמ' 301): "כמובן, בגדר הנסיבות החיצוניות לא יילקחו בחשבון 'שיקולים אינדיווידואליים או קוניונקטוראליים של אחד הצדדים' (ראה ע"א 406/82 הנ"ל, בעמ' 499), אף לא 'כוונה משוערת, שאינה מתורגמת ללשון הכתוב' (השופטת נתניהו בע"א 650/84 הנ"ל, בעמ' 384). בית המשפט לא יפנה לבחון ב'צפונותיהם של המתקשרים, שמא בסתר לבם כיוונו לתכלית אחרת, שלא הביאוה לידי ביטוי' (כלשונו של חברי, השופט מצא). בית המשפט יפנה אל נתונים אמינים שקיבלו גילוי חיצוני (בכתב, בעל-פה או בכל התנהגות אחרת) בדבר אומד דעתם המשותף של הצדדים". בדומה לכך השופט ריבלין בדנ"א 2045/05 (לעיל, בפסקה 9): "בבחינת אומד דעתם של הצדדים לחוזה השופט אינו בוחן דברים שבלב. הוא מנסה לאתר את רצונם הסובייקטיבי המשותף של הצדדים עת שכרתו את החוזה ביניהם, כפי שהוא משתקף ב'סיפור' שהם מספרים, מתחילתו בשלב המשא-ומתן והרקע שקדם לו ועד לסופו". סיפורו של תורג'מן אינו כולל בתוכו אמירה או מצג של הנתבעת, להבדיל מהסוכן, המשקפים כוונה מצד הנתבעת לבטח את מפעלה של התובעת מפני כל הסיכונים האפשריים, ובכלל זה מפני הסיכון של התמוטטות המבנה שלא כתוצאה מהתמוטטות הקרקע. תורג'מן אף אינו זוכר האם ניהל מגעים בקשר לרכישת הפוליסה עם גורם נוסף מטעם הנתבעת זולת הסוכן (עמ' 33 שו' 5-4). יתירה מכך, בחקירתו הנגדית של תורג'מן התברר כי דבריו של הסוכן לא היו אמורים גם הם להקנות לו הבנה שהפוליסה מכסה את כל הסיכונים האפשריים: "הסוכן הציג את זה שזו פוליסה של חברת הביטוח המכסה באופן המקיף ביותר שניתן לבית עסק. אני גם לא יודע אם באותה תקופה הייתה פוליסת כל הסיכונים בחברת ביטוח זו או אחרת, אבל אני יודע שביקשנו פוליסה שתכסה את כל מה שניתן והסוכן אמר שאי אפשר לכסות בבית עסק יותר ממה שהוא נתן לנו... הוא אמר שהוצאנו את המקסימום" (עמ' 33 שו' 16-11). דברים אלה נמשכים אחרי עדותו הראשית של תורג'מן לפיה הסיכום בינו לבין הסוכן היה "כי הסוכן יפנה לחברת הביטוח וידאג לרכוש פוליסת ביטוח טובה שתיתן הגנה מירבית לחברה... על פי דבריו של סוכן הביטוח זו אחת מפוליסות הביטוח הטובות ביותר הנמצאות בשוק הביטוח, והטובה ביותר בחברת הביטוח 'אריה'" (סעיפים 7-6). רוצה לומר: עד שלא ארעה התאונה, הסוכן לא אמר לתורג'מן שהפוליסה מכסה את כל הסיכונים האפשריים או את הסיכון של התמוטטות הבנין, אלא שהפוליסה מכסה את מירב הסיכונים שניתן לרכוש לגביהם ביטוח לבית עסק. מאחר שתורג'מן אישר (בעמ' 33 שו' 13-12) כי אינו יודע האם ניתן היה באותה תקופה לרכוש בחברת ביטוח כלשהי ביטוח לכל הסיכונים, ובהעדר טענה או הוכחה מצד התובעת - שהנטל רובץ עליה - לכך שפוליסה שכזאת הוצעה אז בשוק, על כורחך שגם דבריו של הסוכן קודם לתאונה לא יכולים היו לטעת אצל תורג'מן את הרושם שהמפעל מכוסה מפני כל הסיכונים. נהפוך הוא: תורג'מן אישר כי היוזמה שנקט היא שהביאה להעברת ביטוח המפעל מחברת הביטוח "כלל" אל הנתבעת, וכי היה מעורב באופן אישי ותוך הסתייעות בידע המסוים שיש לו בעניני ביטוח, בבדיקת היקף הכיסוי הביטוחי שהוצע על ידי הסוכנים אליהם פנה, לרבות על ידי הסוכן שטיפל בהוצאת הפוליסה של הנתבעת (עמ' 33-30). הצעת הביטוח היחידה מאת התובעת לנתבעת שהוגשה כראייה הנה ההצעה מיום 31.12.98 בחתימת התובעת (ת/2). תורג'מן לא שלל את האפשרות שהוא זה שחתם על ההצעה (עמ' 32 שו' 20). בכל מקרה, מאחר שההצעה הנה מתקופת כהונתו של תורג'מן כמנכ"ל התובעת, ולנוכח מעורבותו הדומיננטית ברכישת הפוליסה מהנתבעת, סביר להניח כי תורג'מן בחן את ההצעה עובר להחלטת התובעת להתקשר עם הנתבעת. והנה, מוסכם על תורג'מן כי ההצעה אינה לרכישת ביטוח לכל הסיכונים "אלא הפנייה לסעיפים ספציפיים" (עמ' 33 שו' 1). לא עוד אלא שעל גבי המעטפת החיצונית של ההצעה רשם סוכן הביטוח בכתב ידו: "כולל רעידת אדמה ונזקי טבע", וכך הועברה ההצעה לנתבעת (עדות החתם פרי בעמ' 4 שו' 24-23). יש בכך ללמד כי גם לסוכן היה ברור שהפוליסה הנרכשת אינה מספקת כיסוי לכל הסיכונים אלא לסיכונים הספציפיים שפורטו בהצעה, עליהם ביקש להוסיף שני סיכונים נוספים: רעידת אדמה ונזקי טבע. הגבלת הצעת הביטוח לסיכונים פרטניים אלה, שאינם כוללים בתוכם התמוטטות מבנה באופן כללי ושלא כתוצאה מאותם סיכונים, מהווה אפוא הוכחה מתוך הנסיבות החיצוניות לנכונות הפירוש של הנתבעת המבוסס על המובן הלשוני הטבעי והרגיל של הסעיף שבמחלוקת. בנוסף יש בהצעת הביטוח להוות חלק מאמצעי הפירוש ה"פנימיים" של הפוליסה, שהרי בסיום ההצעה הצהירה התובעת כי היא מסכימה "שהצעתי והצהרתי, בין שנכתבו בעצם ידי ובין שלא על ידי, תשמשנה יסוד לחוזה הביטוח ביני ובין החברה והן תחשבנה ככלולות בו". בדומה לכך נאמר בחוברת הפוליסה (עמ' 1) כי היא "הוצאה על ידי המבטח על סמך הצעת ביטוח ו/או כל מסמך או מידע אחר שהוגש למבטח, המהווים בסיס וחלק בלתי נפרד מפוליסה זו". 18. אין לקבל את טענת התובעת בדבר חובתה של הנתבעת להוכיח את הסיבה שגרמה לתאונה ואת היותו של גורם התאונה בכלל החריגים לכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה. הנתבעת לא דחתה את תביעת התובעת לתגמולי ביטוח בטענה המסווגת את נזקה לתוך אחד מהחריגים לחבות המבטח הנקוטים בפוליסה, אלא בטענה שאירוע ההתמוטטות של הבנין אינו מהווה מקרה ביטוח, בהיות הנזק תולדה של סיכון שאינו מכוסה בפוליסה. לנוכח טענה זו של הנתבעת, התובעת היא הנושאת בנטל השכנוע להראות שהאירוע שהתרחש מבוטח בפוליסה. נטל זה לא הורם על ידי התובעת, אף שאין חולק כי הבנין התמוטט, שכן הסיכון שבוטח בסעיף שבמחלוקת הוא התמוטטות של קרקע, והתובעת לא הוכיחה כי התמוטטות כזאת ארעה בענייננו. נטל השכנוע היה חל על הנתבעת רק אילו טענתה הייתה לקיומו של חריג לכיסוי הביטוחי (ע"א 224/78 חמישה יוד תכשיטנים בע"מ נ' פיירמנס פאנד אינשורנס קומפני, פ"ד לג(2) 90, 92; ע"א 172/89, לעיל, בעמ' 326; רע"א 143/98 דיב נ' הסנה - חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד נג(1) 450, 452; ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, מיום 5.10.06, בפסקה 13). הלכה למעשה, הבהירה הנתבעת בסיכומיה (עמ' 8 ו-13) כי אין היא טוענת שהאירוע נשוא התביעה נמנה על החריגים המצוינים בפוליסה. 19. מאותו טעם אין לזקוף לחובת הנתבעת את הימנעותה מהזמנת סוכן הביטוח למתן עדות מטעמה. כידוע, "נטל הבאת הראיות הוא החובה המשנית והנלווית לנטל השכנוע" (ע"א 78/04, לעיל, בפסקה 11). מאחר שהתובעת היא הנושאת בענייננו בנטל השכנוע, היא זו שחייבת הייתה להביא ראיות מספקות על מנת לעמוד בנטל; ואילו סברה כי עדות סוכן הביטוח חיונית להרמת הנטל, הייתה צריכה לדאוג לזימונו למתן עדות בהתאם לפרטיו העדכניים שנמצאו ברשותה (כפי שאישר תורג'מן בעמ' 35-34), גם אם הגישה נגדו תביעה. לעומתה, הייתה הנתבעת נדרשת לזמן את הסוכן לעדות רק אילו סברה כי יש צורך בעדותו לשמוט את הבסיס מתחת לראיות שהתובעת הביאה נגדה. אלא שהתובעת לא הביאה ראיות למעורבות של הסוכן במגעים עם הנתבעת בהם גילתה הנתבעת נכונות לבטח את התובעת מפני הסיכון של התמוטטות המבנה. ממילא הנתבעת לא נזקקה לסתור ראיות שכאלה על ידי הזמנת הסוכן לעדות. 20. סיכום הדברים הוא אפוא, ששני מקורות הפרשנות לפי סעיף 25(א) לחוק החוזים - הלשון והנסיבות החיצוניות להתקשרות - מובילים לפרשנותה של הנתבעת לסעיף שבמחלוקת. במצב דברים כזה, פרשנות זאת היא המחייבת, ואין תחולה לכלל הפרשנות נגד חברת הביטוח שניסחה את הפוליסה. כלל הפרשנות נגד המנסח אינו אלא כלל פרשנות משני "של סוף הדרך" ושל "מפלט אחרון" (ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לבטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 240), החל במצבים בהם לא ניתן לאתר תכלית סובייקטיבית או אובייקטיבית ברורה של הפוליסה, היינו "כאשר ניצבות לפני הפרשן שתי משמעויות סבירות במידה שווה פחות או יותר, שאז יש להעדיף אותה משמעות, שהיא נוחה יותר לצד שלא ניסח את המסמך" (ע"א 631/83, לעיל, בעמ' 572). לעומת זאת, "כאשר לשון החוזה ונסיבות כריתתו מצביעים בברור על אומד דעת הצדדים בהתאם לכללי הפרשנות הרגילים, הפרשן, לרוב, אינו נזקק לכללי הפרשנות הייחודיים", בהם כלל הפרשנות נגד המנסח והחזקה שהפוליסה נועדה להגשים את ציפיותיו הסבירות של המבוטח (ע"א 3352/07, לעיל, בפסקה 15; ראו עוד: ע"א 9609/01, לעיל, בעמ' 136; רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עיזבון המנוחה מילגרום הינדה ז"ל נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 160-159). מהטעמים שבוארו לעיל, אין לומר כי לשון הפוליסה והנסיבות החיצוניות הותירו את כפות המאזניים מעוינות בכל הנוגע לבחירה בין הפרשנות של התובעת לבין הפרשנות של הנתבעת. מאחר שכללי הפרשנות הרגילים מובילים למסקנה ברורה בדבר עדיפותה של פרשנות הנתבעת, אין להיזקק לכללי הפרשנות הייחודיים לחוזה ביטוח המקנים, במקרי קצה, עדיפות לפרשנות המיטיבה עם המבוטח. 21. לאור כל האמור, התביעה נגד הנתבעת נדחית. ממילא נדחות ההודעות לצדדים השלישיים. התובעת תשלם לנתבעת הוצאות בסך של 50,000 ₪. התביעה נגד יתר הנתבעים תתברר במועד שבו יגיע שלב בירור האחריות בת"א 6012/04 והתיקים המאוחדים עמו. פוליסה