פיצויים לנאשם על זיכוי בגין מעצר עד תום ההליכים

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פיצויים לנאשם על זיכוי בגין מעצר עד תום ההליכים: בפני בקשה מטעם המבקשים, המוגשת מכוחו של סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן : "החוק") ומכוחן של תקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב - 1982 (להלן : "התקנות"), לחייב את המשיבה לפצותם בשל מעצרם ולשפותם בגין ההוצאות שהוציאו לשם הגנתם. הבקשה בבקשתם, מציינים המבקשים, כי שהו במעצר כל משך ניהול ההליך הפלילי בעניינם - תקופה של שנה תמימה ועוד 15 ימים, עד לסיומו של המשפט בזיכויים המוחלט. המבקשים מציינים, כי הם אנשים נורמטיביים שסבלו מנזקים כלכליים ומשפחתיים רבים בשל כך. לטענתם, לא היה מקום כלל להגיש כתב אישום כנגדם. המבקשים מציינים, כי הם העלו טענת אליבי, כבר בחקירותיהם במשטרה, וטענתם זו הוכחה מעל לכל ספק סביר במשפט. תמיכה לטענה זו מוצאים המבקשים בעדותו של מהנדס הרדיו חיים קלוש ושל העד ריאד אבו סוויס, שהעיד על שעת תחילת האירוע. עוד נסמכים המבקשים על הקביעה בהכרעת הדין, לפיה האירוע התרחש בסביבות השעה 23:30 ולא בשעה 23:00, כגרסת המתלוננים. עוד טענו המבקשים, כי מתקיימות בעניינם נסיבות מיוחדות המצדיקות פסיקת פיצויים והחזר הוצאות ההגנה במשפט. לדידם, המשיבה נקטה באפליה אסורה, תוך פגיעה בעקרון השוויון ובכללי הצדק הטבעי, עת השותפים האחרים לאירוע לא הובאו כלל לדין. התגובה בפתח תגובתה מציינת המשיבה, כי לא כל הליך משפטי פלילי המסתיים בזיכויו של הנאשם מביא, מניה וביה, לפיצויו של הנאשם. המשיבה מוסיפה, כי פיצוי הנאשם הוא החריג שאינו מצביע על הכלל. באשר לעילת הפיצויים הראשונה (לא היה מקום להגשת כתב האישום) סבורה המשיבה, כי היה גם היה מקום להגשתו של כתב האישום. המשיבה מציינת, כי בעת ההחלטה על הגשת כתב האישום, עמדו לנגד עיניה גרסאותיהם של המתלוננים והתעודות הרפואיות בנוגע לפציעתם; איכון מכשירו הסלולארי של המבקש 1, המצביע על נוכחותו באזור רהט בשעת האירוע, אליבא דמתלוננים; נוכחותו של המבקש 2 בזירת האירוע לא הייתה כלל במחלוקת. המשיבה מוסיפה, כי על בסיס הראיות הנ"ל נקבע שקיימות ראיות לכאורה לביצוע העבירות שיוחסו למבקשים, באופן המצדיק את מעצרם עד תום ההליכים. החלטה זו אף אושרה בבית המשפט העליון. עוד נטען, כי בניגוד לטענת המבקשים, זיכויים אינו זיכוי מוחלט כי אם זיכוי מחמת הספק בלבד. באשר לעילת הפיצויים השנייה (נסיבות מיוחדות המצדיקות פיצוי) סבורה המשיבה, כי אף עילה זו אינה עומדת למבקשים. לדידה, המשפט התנהל בלוח זמנים סביר והפגיעה במבקשים לא חרגה מעיקרון המידתיות. עוד צויין, כי לא נמצא כל חוסר תום לב בהתנהלות החקירה. באשר לטענת האפליה השיבה המשיבה, כי מדובר במעורבים בני העדה הבדואית, והיה קושי באיתורם, באופן שאין לזקוף חסר זה לחובתה. המתווה הנורמטיבי סעיף 80 לחוק, שכותרתו "הוצאות הגנה מאוצר המדינה", מתחם את המקרים לפיצוי נאשם, בגין ימי מעצרו ושיפויו בגין הוצאות הגנתו, בקובעו כדלקמן: " (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב9 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב - 1982 בסכום שיראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור. שר המשפטים רשאי לקבוע בתקנות, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, סכומי מקסימום להוצאות ולפיצויים האמורים. החלטת בית המשפט לפי סעיף זה ניתנת לערעור כפסק דין בפלילים." מתוקף סמכותו על פי סעיף 80 לחוק, התקין שר המשפטים את התקנות. במסגרתן נקבע, כי בקשה לפיצוי בשל מעצר או מאסר והוצאות הגנה תוגש "מיד לאחר החלטת הזיכוי" (תקנה 4). תקנות 8,9 קובעות את סכום הפיצוי המקסימאלי בגין רכיבים אלו. על אופיו של הליך הבקשה לפיצויים לפי סעיף 80 לחוק עמד כב' השופט חשין בע"פ 4466/98 ראמי דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73, 100, כדלהלן: "... הליך פסיקתם של שיפוי ופיצוי אינו אלא ספיח למשפט הפלילי, הליך טפל להליך הפלילי העיקרי. שומה עלינו איפוא להיזהר שלא נהפוך זנב לראש, שלא ניגרר להליך ארוך ומורכב שנושאו הוא הפיצוי והשיפוי. חייבים אנו להזהיר עצמנו מפני הליך-של-מדרון, מדרון העשוי להפוך מדרון חלקלק. נהיה ערים וקשובים לכך שהליך השיפוי הפיצוי אסור לו שיהפוך לחזרה על משפט פלילי בהיפוך: שזו הפעם הנאשם שזוכה יהיה מאשים והמדינה תהא נאשמת. עוד נזכור, כי לרשות נאשם שזוכה בדינו עומדת, במקרה המתאים, עילה בנזיקין... ומכאן טעם נוסף לנהוג בהליך שיפוי ופיצוי כהוראת סעיף 80 לחוק העונשין אך כהליך נספח וטפל להליך העונשין...." (פסקה 49 לפסק דינו של כב' השופט חשין). על הרציונל העומד בבסיסו של סעיף 80 לחוק עמד כב' השופט לוי בע"פ 2366/03 עסאף בן אליאס עאסף נ' מדינת ישראל, כדלהלן: "זכותו של נאשם שיצא זכאי בדינו לפיצוי וכיסוי הוצאות הגנתו, בנסיבות המנויות בסעיף 80 לחוק העונשין, מגלמת בתוכה את ההכרה בנזק שנגרם לנאשם כתוצאה מההליכים שנכפו עליו. העמדתו של אדם - כל אדם - לדין, גוררת מעצם טיבה פגיעה בכבוד האדם, בשמו, בזכותו לפרטיות, ולעיתים, גם בזכותו לחירות. לכל אלה נלווה כדרך קבע חסרון כיס הנובע מהצורך לממן הגנה ראויה, ולעתים גם פגיעה בעיסוקו של הנאשם ואף בקניינו" (סעיף 10). יחד עם זאת, שיקוליו של הנאשם שזוכה אינם השיקולים הבלעדיים ומולם עומדים שיקולים אחרים. לאור זאת נקבע, כי "הזכות שנקבעה בסעיף 80 לחוק העונשין, אינה זכות מוחלטת. . . שיקולים שונים עשויים להוביל לכך כי זכותו של נאשם לפיצוי מכח סעיף 80 תצטמצם. לעיתים כה רב יהיה משקלם של שיקולים 'נוגדי פיצוי' אלה, עד כי הזכות לפיצוי ותשלום הוצאות תיסוג ותדחה מפניהם" (עניין עסאף, סעיף 11). עיון בהוראת סעיף 80(א) מעלה, כי קיימות שתי חלופות לפיצויו של נאשם שזוכה. על פי החלופה הראשונה נאשם יהא זכאי לפיצוי מקום בו "לא היה יסוד להאשמה". על פי החלופה השנייה נאשם יהא זכאי לפיצוי בכל מקרה בו סבור בית המשפט ש"נסיבות אחרות מצדיקות זאת". בהקשר לעילת הפיצוי הראשונה קבעה הפסיקה, כי "המבחן לפסיקת פיצוי בעילה זו, הוא האם בהינתן התשתית הראייתית היה תובע סביר מגיש כתב אישום. עוד נֶאמר בהקשר זה, כי השימוש בעילה זו ייעשה במקרים חריגים בלבד, מקום בו לא היה בידי התביעה להוכיח פרטים מרכזיים באישום, עד אשר 'הזיכוי היה ידוע מראש'" (ע"פ 1109/09 סאמי שיבלי נ' מדינת ישראל). בהקשר לעילת הפיצויים השנייה קבעה הפסיקה, כי "בגדרי עילה זו מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן פיצוי לנאשם שזוכה - אף שעניינו לא בא בגדרי החלופה הראשונה. ואולם, כך נקבע, בבואו לפסוק פיצויים מכוח עילה זו, על בית המשפט להטיל אל 'קדירת השיקולים' מגוון רחב של שיקולים הכוללים בין היתר את 'טיב הזיכוי; הן את הטעמים שניתנו לזיכוי; הן את כל שאר הנסיבות שנראה בהן נסיבות שלעניין'. עינינו הרואות, כי השתרעותה של עילה זו רחבה, גבולותיה אינם מוגדרים, ועם שהלכת דבש מנתה בה סימנים כמצוטט מעלה, נותרה בקעה רחבה להכרעה לבית המשפט הדן במקרה פלוני או אלמוני" (עניין שיבלי הנ"ל, פסקה י'). זה המקום לציין, כי "גם מי שחלף על פני אחת משתי משוכות אלה אינו זכאי לפיצוי אוטומטי. לשון הסעיף קובעת כי בית המשפט 'רשאי (...) לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מאסרו או מעצרו'. מתן הפיצוי נתון איפוא לשיקול דעתו של בית המשפט, הגם שזה ייטה שלא למנוע פיצוי מנאשם שנמצא כי הוא מקיים את יתר התנאים הקבועים בסעיף" (ע"פ 5923/07 ראשיד שתיאווי נ' מדינת ישראל). הנה כי כן, לאחר שסקרנו את אופיו של הליך הפיצוי הקבוע בסעיף 80 לחוק, התכלית והשיקולים העומדים בבסיסו והחלופות השונות להפעלתו, הגיעה העת להכריע האם זכאים המבקשים לפיצוי ושיפוי כבקשתם. לא היה יסוד לאשמה כאמור, חלופה זו מבוססת על בחינה אובייקטיבית של הראיות, כפי שעמדו בפני רשויות התביעה עובר להחלטה על הגשת כתב האישום. הנאשם יהא זכאי לפיצוי ושיפוי, רק מקום בו תובע סביר לא היה מגיש כתב אישום, על בסיס מערכת הראיות באותו שלב. האם עובר להגשת כתב האישום בעניינים של המבקשים עמדה בפני רשויות התביעה מערכת ראייתית כזו המצדיקה הגשת כתב אישום? סבורני שהתשובה לכך היא בחיוב. הן המתלונן והן המתלוננת טענו עוד בשלב החקירה, כי האירוע התרחש בסביבות השעה 23:00. המבקש 1 טען לעומת זאת, כי עזב את היישוב רהט בסביבות השעה 22:55-23:00. עד ההגנה עומר טראבין מסר, כי הוא והמבקש 1 עזבו את היישוב רהט לכיוון צפון בסביבות השעה 22:45-22:50. איכון מכשירו הסלולארי של המבקש 1 הצביע על כך שבשעה 23:04 התבצעה שיחה ממכשיר זה באמצעות האנטנה הממוקמת ביישוב רהט. גרסת המתלוננים יחד עם איכון הסלולארי מיקמו לכאורה את המבקש 1 בזירת האירוע, בזמן האירוע ובניגוד לגרסתו. לעצם האירוע, המתלונן מסר כי לא ראה את דוקרו, אך הוסיף וציין שהבחין במבקש 1 עומד לימינו לפני הדקירה ולאחריה. המתלוננת מסרה, כי הבחינה במבקש 1 מוציא סכין ממכנסיו ודוקר באמצעותו את המתלונן. המתלוננת מסרה עוד, כי לאחר מכן הכה אותה המבקש 1 בראשה, באמצעות אבן משתלבת ולאחר נפילתה לרצפה בעט בה המבקש 2. המשיבה מציינת ובצדק, כי הן בית משפט זה (ב"ש 22268/07) והן בית המשפט העליון (בש"פ 586/08) מצאו, כי קיימות כנגד המבקשים ראיות לכאורה לביצוע המעשים שיוחסו להם בכתב האישום, המצדיקים את מעצרם עד תום ההליכים המשפטיים בעניינים. הנה כי כן, שילוב גרסאותיהם של המתלוננים, יחד עם הראיות האובייקטיביות של איכון מכשירו הסלולארי של המבקש 1 ותעודות על פציעותיהם של המתלוננים, לעומת ניסיונות המבקש 1 להרחיק את עצמו מהאירוע, שוללים את הקרקע תחת הטענה שלא היה יסוד להאשמה. נסיבות אחרות מצדיקות המבקשים מבססים דרישתם לפיצוי על בסיס חלופה זו, על שניים אלו: ראשית, טענת אפליה, לפיה שותפים אחרים שנטלו חלק באירוע, לא הובאו לדין על ידי המשיבה, בניגוד לכללי השוויון והצדק הטבעי. שנית, הנזקים האישיים והכלכליים מהם סבלו המבקשים בשל מעצרם ובשל ניהולו של ההליך הפלילי בעניינם. לשתי טענות אלו משיבה המשיבה כסדרן. ראשית, לעניין טענת האפליה, מציינת המשיבה, כי לא אחת, כאשר מדובר במעורבים בני העדה הבדואית, יש קושי באיתורם, כפי שארע בנידון דידן. לטענתה, הדבר לא נעשה בצורה מכוונת נגד המבקשים ולכן אין לשקול חסר זה לחובתה של המשיבה, או לטובתם של המבקשים. שנית, לעניין הנזקים שנגרמו למבקשים, נטען, כי על פי הפסיקה מעצר ארוך כשלעצמו, כמו גם נסיבותיו האישיות של הנאשם, אינן בגדר סיבה מספקת לפיצויו של נאשם שזוכה. המשיבה מוסיפה ומציינת, כי ההליך הפלילי החל עוד משלב החקירה המשטרתית, התנהל בתום לב והפגיעה במבקשים הייתה סבירה ומידתית. בפסק הדין בעניין שיבלי קבע בית המשפט, כי בין השיקולים שעל בית המשפט לשקול במסגרת בקשה כאמור, ניתן למנות את טיבו של הזיכוי, הטעמים לזיכוי וכן נסיבות נוספות בעלות רלוונטיות לעניין. בפסק דינו של כב' השופט אור בע"פ 7826/96 יוסף רייש נ' מדינת ישראל, פ"ד נא(1), 481, נמנו שיקולים נוספים בסוגיה זו כגון: תום לב בפתיחת החקירה והגשת כתב האישום; דרך ראויה בניהול החקירה; ניהול ראוי ובלתי מכביד של ההליך הפלילי; אורכו של ההליך הפלילי, עת הנאשם מצוי במעצר; האם הנאשם זוכה מחמת הספק או שמא נקבע על ידי בית המשפט שהנאשם לא ביצע את העבירה. לאור שיקולים אלו ואחרים נבחן האם זכאים המבקשים לפיצוי ושיפוי כבקשתם. טיב הזיכוי וטעמיו כאמור, אחד מן השיקולים בסוגיה זו הוא טיבו של הזיכוי והטעמים לו. הן זיכוי מלא והן זיכוי מחמת הספק זיכוי המה, אשר משמעו שהנאשם אינו נושא באחריות פלילית לעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. יחד עם זאת ברור הוא, כי אין דינו של זיכוי מלא כדינו של זיכוי מחמת הספק. משמעו של זיכוי מלא הוא שבית המשפט הגיע לכלל מסקנה, שהנאשם לא ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום. לעומת זאת, זיכוי מחמת הספק משמעותו איננה שהנאשם לא ביצע את העבירה שיוחסה לו בכתב האישום אלא שהמאשימה לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח את ביצוע העבירה על ידי הנאשם כנדרש במשפט פלילי - מעבר לכל ספק סביר. להבדל בטיב הזיכוי יש משמעות לעניין פסיקת הפיצויים. בענייננו, בניגוד גמור לטענת ב"כ המבקשים, המבקשים לא זוכו זיכוי "מוחלט", כי אם זוכו מחמת הספק. כך נכתב בפתחה של הכרעת הדין וכך נכתב אף בסיומה. אין בהכרעת הדין כל קביעה פוזיטיבית, כי המבקשים לא ביצעו את העבירות שיוחסו להם בכתב האישום. רק לאחר שמיעת העדים, בדגש על עדי ההגנה, הגעתי לכלל מסקנה, כי סביר להניח שהאירוע התרחש בסביבות השעה 23:30 ולא בסמוך לשעה 23:00, כנטען בכתב האישום. לאור מסקנתי זו ולאור ממצאי האיכון הסלולארי של המבקש 1, התקבלה טענת האליבי שהעלה המבקש 1 ולכן הוא זטכה מהעבירות שיוחסו לו. חרף קבלת טענת האליבי זוכו הנאשמים אך מחמת הספק. כך פסקתי בשל כמה טעמים. ראשית, גרסתו של המבקש 1, כמו גם של חברו, עד ההגנה עומר טראבין, עימו הוא נסע בליל האירוע, לא עשו עלי רושם כה מהימן. המבקש 1 העיד בחקירתו הנגדית, כי עזב את רהט בשעה 22:55. עומר טראבין העיד, כי הם עזבו את רהט בשעה 22:45 או 22:50. בניגוד לגרסאות אלו, איכון מכשירו הסלולארי של המבקש 1 הצביע על כך שבשעה 23:04 ביצע המבקש 1 שיחה, אשר נותבה באמצעות אנטנה סלולארית הממוקמת ביישוב רהט. אין כל ספק, כי גרסאות המבקש 1 וחברו ניסו להרחיקו מזירת האירוע, בניגוד לראיה חותכת. שנית, המבקש 2 העיד, כי היה בדרכו לזירת האירוע אך אחיו מנע מנע להגיע לשם. מסיבה שאינה ברורה בחר המבקש 2 שלא להעיד את אחיו בסוגיה מרכזית זו - נוכחותו בזירת האירוע. שלישית ואחרונה, קביעתי ביחס לשעת האירוע התבססה על גרסאותיהם של עדים ודו"ח פראמדיק של מד"א. מדובר בקביעה משפטית - עובדתית, הנסמכת על ראיות נסיבתיות, שדי היה בה כדי להעלות ספק באשמתם של המבקשים. בסופו של יום, כאמור, זוכו המבקשים, אך מחמת הספק. החקירה והמשפט שיקול נוסף בקביעה האם זכאים המבקשים לפיצוי ושיפוי נוגע למהלכי החקירה והמשפט בעניינם. הצגת ראיות בדבר ניהול רשלני של חקירה משטרתית, באופן שיש בו כדי לקפח את הגנת הנאשמים, וראיות בדבר ניהול המשפט באופן שאינו ענייני וממצה, עת הנאשמים נתונים במעצר, יש בהן כדי להוות נסיבות המצדיקות פיצויים ושיפויים של הנאשמים. במקרה לא נפל כל פגם בחקירה המשטרתית והמבקשים אינם טוענים לפגמים בדרך ניהול המשפט על ידי המשיבה. על מנת להעמיד דברים על דיוקם, אציין, כי האירוע התרחש ביום 9/11/07. המבקשים נעצרו למחרת, ביום 10/11/07. כתב האישום הוגש ביום 18/11/07. הכרעת הדין ניתנה ביום 24/11/08. בתיק זה התקיימו 12 ישיבות, מתוכן 7 ישיבות הוכחות. בשים לב למהות העבירות בהן הואשמו המבקשים, ולמספר העדים שהעידו מטעם הצדדים, לא מצאתי כל פגם בדרך ניהול החקירה או המשפט. נזקי המבקשים תקנה 4 לתקנות קובעת, כי בקשה לפיצויים תוגש בדרך של המרצה. תקנה 3 קובעת, כי הוראות תקנות סדר הדין האזרחי, תשכ"ג - 1963 יחולו על בקשה שכזו. תקנות תשכ"ג הוחלפו על ידי תקנות תשמ"ב והמרצה הינה בקשה בכתב. תקנה 241(א) קובעת, כי לבקשה בכתב יצורף תצהיר לאימות כל העובדות הנטענות במסגרתה. לבקשה זו לא צורף כל תצהיר, לתמיכה בטענות העובדתיות שנטענו במסגרתה. די היה בכך כדי לדחות את הבקשה על הסף. אולם גם בחינה לגופה של בקשה הביאה למסקנה שיש לדחותה, בהעדר הוכחה על נזקי המבקשים. אין חולק, כי מעצרו של כל אדם, על אחת כמה וכמה אדם נורמטיבי, טומן בחובו נזקים אישיים וכלכליים לא מבוטלים. נזקים אלו מתעצמים ביחס ישיר לתקופת מעצרו של האדם. אולם, ככל נזק, גם בנוגע לנזקים אלה יש להביא ראיות להוכחתם. מה קל יותר מאשר לצרף ראיות בנוגע לנזקים הכלכליים - מכתב פיטורין, דפי חשבון בנק, קבלות על הוצאות משפטיות ואחרות? זאת לא עשו המבקשים והסתפקו בהפרחת סיסמאות בעניין ואין להם להלין אלא על עצמם. שיהוי תקנה 4 לתקנות קובעת, כי בקשה לפיצויים תוגש מיד לאחר החלטת הזיכוי. הכרעת הדין בעניינם של המבקשים ניתנה עוד ביום 24/11/08. הבקשה דנן הוגשה רק ביום 16/6/10, כשנה וחצי לאחר הכרעת הדין. לא בא כל הסבר מצידם של המבקשים, על שום מה ולמה חל העיכוב הארוך בהגשת הבקשה, בניגוד לאמור ולתכלית של תקנה 4. משקלו של העדר ההסבר מתעצם, נוכח העדר הראיות לגבי נזקיהם הנטענים של המבקשים. ודוק, השיהוי מצד המבקשים אינו שיהוי דיוני בלבד, ואין לזקוף זאת לחובתם אך בשל הפרת הכלל הדיוני הקבוע בתקנה 4, אלא נודעת לו נפקות חשובה בנוגע לאינטרס הציבורי בבקשות מסוג זה. אין כל הצדקה לאלץ את בית המשפט ואת המשיבה להידרש לעניין במועד שנבחר על ידי המבקשים, אלא יש לעשות כך בסמוך להחלטת הזיכוי. סוף דבר אני דוחה את הבקשה. ניתנה היום, כ"ג אלול תש"ע, 02 ספטמבר 2010, בהעדר הצדדים. מעצרמשפט פליליפיצוייםפיצויים לנאשם שזוכהמעצר עד תום ההליכים