פירוק חברה עקב סכסוך בין מנהלים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פירוק חברה עקב סכסוך בין בעלי מניות:

מונחת בפני בקשה לפירוקה של חברה, שעניינה המרכזי הינו מסכת סכסוכים קשה בין שני מנהליה, האחים דוד ואבי בבאי. תיק הפירוק, אשר צבר, בתוך חודשים מעטים, כמות נכבדה של בקשות ביניים עבות כרס, נפתח בין השאר על רקע העובדה, כי עקב ההתכתשויות בחברה, התקשו מנהליה להעביר ולו החלטה מסודרת אחת על ביצוע תשלום משכורות לעובדים. ביני לביני התגלה, כי מסכת היחסים העכורה בחברה השפיעה גם על העובדים עצמם, ואף אלו (או למצער חלקם) נחלק ל"מחנות", המצדדים – או למצער מואשמים כמצדדים – באחד משני הניצים המרכזיים. נוכח מצבה המדרדר והולך של החברה, ניתן בנסיבות המקרה סעד של פירוק זמני, אשר הפך עד מהרה לזירת התכתשות חדשה; מאוחר יותר, בוטל הפירוק הזמני בהסכמה בין הצדדים, אשר הושגה בתיווכו של כונס הנכסים הרשמי; הסכמה זו, כך נראה, החזיקה ימים בודדים בלבד, טרם שב והתפרץ הסכסוך במלוא עוזו. עתה, מבקש מר אבי בבאי לבטל את הסכם הפשרה, ומתאר סדרת מעשים הגובלת באלימות, כולל החלפת מנעולים, עריכת ישיבה של "הדירקטוריון" באורח לא מורשה ובהעדרו, בה הוצאו בין היתר מכתבי פיטורין לעובדים התומכים בו, וסילוקו ממשרדו; מר דוד בבאי אינו מכחיש חלק מן הפעולות, אולם טוען כי נאלץ לעשות כן עקב התגרות והפרות חוזרות ונשנות מן הצד שכנגד; כמו כן, טוען הוא כי זכותו לנהוג כפי שנהג, היות והחברה פעלה מדירה השייכת לו באורח פרטי, והיא אינה משלמת לו חובות עתק שהיא חבה בגין שכירות.
היום, נטושה בין הצדדים מערכה שלמה, חלקה הגדול בפני, אולם חלק ממנה מתחולל במקביל בפני כב' השופט רוזן, שם תלויה ועומדת בקשה לבזיון בית המשפט (ובקשה נוספת תלויה ועומדת בפני); בין הצדדים הוחלפו האשמות קשות, ודי בעיון במקצת כתבי הטענות וצרופותיהם, בכדי לעמוד על-נקלה על טיב היחסים ביניהם, אשר הגיעו עד כדי כך כי השניים אינם מסוגלים לשבת בחדר אחד ולהחליף מספר משפטים, בלא שידרדר הדבר לידי תחלופת גידופים שאין כל מקום לצטטה בכתבי הטענות, ודי אם אעיר כי חומרת הדברים הינה קיצונית וחריגה, אף יחסית לסכסוכים טרם פירוק, המאופיינים לא אחת ביחסים עכורים, בטענות ומענות, ובהתפרצויות זעם.

היום נערך בפני דיון, במסגרתו העלה בא-כוחו המלומד של מר דוד בבאי, עו"ד יגאל כהן, טענות חדשות. אעיר כבר עתה כי חלקן תמוהות למדי; בין היתר, ניסה "להתכחש" לעובדה כי התיק שנקבע לדיון, היה לא אחר מאשר תיק הפירוק, במסגרת דיון בבקשה למתן צו פירוק קבוע, וזאת בטענות לפיהן "לא ראיתי בקשה. אין בקשה", ונסיון להאחז בכך בכדי לטעון טענות סף כנגד עצם סמכותו של בית המשפט של פירוק (אותו בית משפט, אליו ידע מר דוד בבאי היטב לפנות בבקשות משלו, כאשר היה הדבר נוח לו; אף אם כעת מתברר כי בחלק מהפעמים למצער, פעל לכאורה שלא על דעת פרקליטו). עם זאת, דומה כי שני הצדדים הטיבו לנצל את הדיון, בכדי להעלות טענות נוספות וחדשות זה כנגד התנהלותו של זה. כמו כן, שמעתי את עמדתו של הנאמן שמונה במסגרת הפשרה, ממנה עולה כי אף הוא עצמו "אינו מבין מדוע לא מפעילים אותו ולא נותנים לו לשלם משכורות".

כבר במסגרת הדיון בין הצדדים, הודעתי כי הינני דוחה את טענות הסף, וכי אתייחס אליהן במסגרת החלטתי בבקשה גופה; עיינתי בכתבי הטענות וצרופותיהם, ולאחר שנערך דיון בו התאפשר לצדדים להשלים את טיעוניהם בעל-פה, ניתנת החלטתי זו;



טרם אגיע להכרעה לגופו של עניין, אין לי אלא לחזור ולהעלות תמיהה על הדרך בה ניסה בא-כוחו המלומד של מר בבאי להתכחש לעצם הדיון הקבוע על-הפרק, כמו סבר כי בהכחשה מצידו יהיה בכדי לשנות הן את יומן בית המשפט והן את המצב העובדתי. לעניין זה, די אם אעיר: אין ולא יכולה להיות מחלוקת, כי עניין לנו בבקשה לפירוק כפוי של חברה, שהיא אשר נקבעה לדיון; העובדה, כי בין הצדדים נטושות אף מחלוקות אחרות, כולל בדבר הסדר הפשרה אשר "שבק חיים לכל חי" (והדבר אך מקבל משנה תוקף לא רק מטענותיהם של מבקשי הפירוק, אלא גם ממובאותיו של מר דוד בבאי עצמו – אשר אינו מכחיש כלל ועיקר חלק ממעשיו, אלא אך טוען במפגיע כי עמדה לו הזכות לכך, או שנאלץ לפעול כפי שפעל עקב התגרויותיו והפרותיו הנטענות של אחיו, מר אבי בבאי את ההסכמים), אינה מעלה או מורידה לעניין זה.

בקשת הפירוק אשר שבפני יונקת את חיותה הן מטענותיהם של העובדים מגישי הבקשה, והן מן המסכת העובדתית העגומה אשר נתגלתה אודות "מלחמת עולם" בחברה, הפוגעת בפעילותה, ומסכנת את קיומה ואת עובדיה (בלא כל צורך להכריע מי מהעובדים תומך במי, ובמי מהמנהלים, ולהיפך). הלכה פסוקה היא, כי מצב דברים שכזה בחברה, בעיקר כאשר הוא מלווה ב"Deadlock", עשוי להוות עילה עצמאית לפירוק כפוי – וזאת בלא כל צורך בממצא עובדתי מי מבעלי המניות המסוכסכים "אשם" בדרך זו של התנהלות.

נוכח האמור לעיל, אין לי אלא להתפלא על הנסיון לטעון כאילו הבקשה איננה בקשת פירוק; אוסיף ואעיר, כי הסכם הפשרה לא הביא למחיקת בקשת הפירוק הקבוע, אלא לביטול מינוי ה מ פ ר ק ה ז מ נ י בלבד. אי לכך, אין אף צורך לבטלו הלכה למעשה כדי לפרק את החברה. אכן, לו היה מוכח כי הסכם הפשרה עולה יפה, החברה עולה על דרך המלך חרף המחלוקות בין האחים בבאי, הרי שדבר זה היה עשוי לספק תימוכין עובדתיים ומשפטיים למחיקתה או דחייתה של בקשת הפירוק. אלא, שבא-כוחו המלומד של מר דוד בבאי מתעקש, הלכה למעשה על הפיכת היוצרות. לכן, אין לי אלא לדחות טענה זו על הסף, באשר אין כל רלוונטיות לשאלה כיצד ולמי הסמכות לבטל את הסכם הפשרה (ואף בטענותיו אלו, לא דק הפרקליט המלומד פורתא, וזאת בלשון המעטה). אין צורך בביטולו הלכה למעשה על מנת לדון בבקשת הפירוק הקבוע כסדרה ואף לקבלה, במקרה הצורך ואם הדבר נדרש מטעמים לגופו של עניין. נהפוך הוא; מתן צו פירוק קבוע מייתר הלכה למעשה את עצם הדיון בהסכם הפשרה, אשר הופך עם מתן הצו לבלתי רלוונטי, וזאת באשר הצו מכניס את החברה, אליבא דכולי עלמא, למשטר ניהול חדש, קולקטיבי, בהתאם לדיני חדלות הפרעון ובידי בעל תפקיד שהינו "ידו הארוכה של בית המשפט", והופך הלכה למעשה לאורגן הראשי של החברה.


זאת ואף זאת; אף אם הצדדים חלוקים זה על זה בכל הנוגע לאשמה במה שקרה לאחר חתימת ההסכם, הרי שאין אני נזקקת כלל ועיקר לטענותיו של מר אבי בבאי, ודי לי בעיון בטענותיו של מר דוד בבאי עצמו, הגם שהוא מתנגד לפירוק. זאת, באשר קריאה מושכלת בטענות אך מחזקת את העובדה, כי הסכם הפשרה קרס הלכה למעשה; אף אם קשה עד מאד לטעון כי אין ידו של מר אבי בבאי במעל (נהפוך הוא), הרי שמר דוד בבאי ביצע שורה של פעולות אשר אינן מתיישבות כלל ועיקר עם רוח ההסכם בדבר הפעלה משותפת, ואף מפרות הלכה למעשה את פסק-הבורר, אשר קבע כי החברה הינה בניהול משותף.


עם כל הכבוד הראוי, לא ניתן לבצע סדרת מהלכים של:

א. החלפת מנעולים.

ב. עריכת ישיבת דירקטוריון בלא השתתפות הצד שכנגד שבידו חצי מזכויות הניהול.

ג. להחליט במסגרת אותה ישיבה כי "החברה" מפטרת חד צדדים של עובדים;

עוד פחות מכך, הולמת הדרך בה פעל מר דוד בבאי הלכה למעשה בשני כובעים – כובעו כמנהל מחד גיסא, וכובעו כבעל קניין פרטי מאידך גיסא, שהחברה יושבת בו, וביצע "הליך בזק" של פינוי הצד שכנגד ונאמניו ממשרדי החברה, וזאת בטענה קניינית וטיעונים בגין חובות (אשר ספק גדול, אם משכיר שהינו צד ג' היה רשאי לפעול כך, בדרך של סעד עצמי מיידי, כפי שפעל מר דוד בבאי – וזאת כפי שעולה מהצרופות לטענותיו הוא!)



קצרה היריעה מלהתחיל לתאר, שלא לומר להכריע, במסכת הסכסוכים ההדדית שבין הצדדים, ומי מהם (או שמא, שניהם גם יחד) אחראי לכך. די אם אזכיר, כי אין עסקינן ב"סיבוב הראשון" של עניין זה בערכאות; קדמו לו הליכי בוררות, שהסתיימו בפסק-דין המחלק את זכויות הניהול והשליטה באורח שווה בשווה בין הצדדים. פסק-דין זה היווה מטרה להתקפה מצד מר דוד בבאי (אשר במסגרת האשמותיו, רמז – או שמא אף יותר מכך, כי הושג בידי אחיו באורח בלתי ראוי), אולם נראה כי מלבד החלטה שיפוטית זמנית של עיכוב אשר בוטלה בדיעבד, לא עלה בידי מר דוד בבאי לבטל את פסק הבורר, ובוודאי שאין ערכאה זו יכולה להוות ערכאת ערעור על הפסק, שהפך הלכה למעשה לתשתית המשפטית החלה לעניין החברה. כמו כן, התנהלו, ויתכן שעדיין מתנהלים הליכים בפני כב' השופט רוזן, בפניו תלויה ועומדת בקשה לבזיון בית משפט; בפני, עברה הבקשה את גלגולה הראשון בשלב הפירוק הזמני, אשר היווה אף הוא "כר פורה" לחלופת האשמות, לא רק בין האחים בבאי אלא גם בין מר דוד בבאי למפרק, עד לביטולו של הפירוק הזמני בהסכמה, אשר על דרכי ביטולה חלוקים הצדדים.
נוכח חשיבות הדברים, אחזור ואבהיר; בכל הנוגע להסכמה זו, הרי שמלוא הכבוד הראוי לטיעוניו של מר דוד בבאי, ואף אם צודק הוא במקצת טענותיו, נקל לראות כי הסכם הפשרה, אשר היה מכוון בראש ובראשונה לאפשר לחברה להתנהל באורח עצמאי ולהתגבר על ה"Deadlock" המזיק, שהפך לכלל שיתוק קיומי, "נפח את נשמתו", הלכה למעשה, ימים ספורים לאחר שנחתם. אותה מסקנה חד-משמעית אינה משתנה, בין אם עסקינן היה בבקשה חוזית בכל הנוגע לתוקף ההסכם, ובין אם עסקינן (וכאלו הם פני הדברים בנסיבות המקרה) בניתוח פעולתו והשפעתו של ההסכם, ככל שהדברים רלוונטיים לבקשת הפירוק. קשה עלי עד מאד לקבל את פרשנותו המלאכותית של ב"כ של מר דוד בבאי, המבקש לצמצם את הסכם הפשרה אך ורק לקובץ הוראות טכניות-פורמליות בעניין זכויות חתימה.


ראשית: גם בעניין זה, נראה כי החברה מתקשה מאד לבצע פעולות סטנדרטיות, דחופות ומחוייבות (כגון חתימות הדרושות לתשלום משכורות), כאשר כל אחד מהצדדים מעלה טענות בעניין זה כנגד משנהו – החל מסירוב לשתף פעולה והעלמת מידע, וכלה בגניבת דיסק נתיק עם מידע הדרוש לצרכי תשלום המשכורות. אין לי אלא לתהות, הכיצד מנסה מר דוד בבאי להמעיט בחשיבות הדברים, ולהפוך קבוצת עובדים שלמה ל"שלושה-ארבעה קושרי-קשר". קשה להמנע מן התהיה האם גם כאן, ממש כפי שנוהג בא-כוחו בעניין עצם קיומה של בקשת הפירוק, מבקש מר דוד בבאי להתעלם מן המציאות בפועל, על-ידי הפניית גבו אליה והכחשה במפגיע של מצב העולה בבירור גם מכתבי טענותיו שלו.
די אם אעיר, כי היותם של עובדים כאלו ואחרים "חשודים" בשיתוף פעולה עם אבי בבאי, אינו הופך אותם ואת זכויותיהם ל-Void, אינו מתיר פגיעה בעבודתם, בשכרם או בכל זכות אחרת המוקנית להם בהליך בזק שמקומו לא יכירנו בדין, ובוודאי שאינו מאפשר לבית המשפט להתעלם כמעט אגב-אורחא מהטענות המבוססות, כי בפועל (ואף הנאמן מבליע זאת בין השיטין של דבריו) לא ניתן לשלם משכורות במועד – למצער, לא באורח מלא וודאי, לרשימה האותנטית של העובדים והמגיע לכל אחד מהם. זאת, בין השאר אם לא בעיקר, נוכח העובדה כי שני המנהלים מאשימים זה את זה בהעלמה (אם לא גניבה) של מחשבים, חומרה ושאר אלמנטים הנדרשים לתשלום משכורות מסודר. פעם נוספת, אין כל צורך להכריע בשאלה "מי אשם" (או שמא, "מי התחיל") כדי להצביע על מצב בזה, והיותו בגדר תרתי דסתרי לעצם יכולתה של חברה – כל חברה – להתקיים ולתפקד באורח עצמאי.
אעיר, בשולי נקודה זו; תשלום חלקי מכיסו של אחד מבעלי המניות לרשימה חלקית של עובדים, אשר לא ניתן כלל ועיקר לבדוק את שלמותה ואמינותה (זאת כאשר עולה מטיעוניו עצמו, כי הוא החליט לערוך שינויים משמעותיים במעמדם של עובדים ש'נחשדו' כחוברים לאחיו, מר אבי בבאי), לא נראה ולא יקרא תשלום משכורות מסודר, אלא אך סממן נוסף למצב הניהולי הקשה בו מצויה החברה. זאת, בעיקר כאשר ספק גדול בעיני, אם ניתן היה להגיש דיווחים מסודרים לרשויות המס אודות תשלום משכורות מסוג זה. לא בכדי, ניסה פרקליטו המלומד של מר דוד בבאי להתחמק מנושא זה. ראשית, הוא טוען כי הוגשו דיווחים; אולם כאשר הוא מתבקש להציגם, הוא משיב כי "לא ידע", וכי מרגיש כבבית דין שדה (ביטוי שכדאי היה להמנע ממנו). כל זאת, בבקשה אשר חלק מרכזי בתשתיתה הינו אורח התנהלות החברה (!).

שנית: לא ניתן לנתק את אותו גוון פורמלי של חתימות בהסכם הפשרה, מהמהות המרכזית ממנו יונק ההסכם את עצם חיותו וכוחו: עצם מהותו של ההסכם – וביטול הפירוק הזמני בכלל זה – אינו אלא נסיון, שמא, נסיון אחרון, לאפשר לחברה פעולה תקינה ונורמלית בתור חברה סולבנטית ומתפקדת. אלא מאי? אין כל צורך להכביר מילים, כי מה שארע בחברה בתוך ימים ספורים מחתימת הסכם הפשרה, הינו בבחינת תרתי דסתרי לאפשרות הצנועה ביותר לניהול חברה, בלא לערב את בית המשפט השכם והערב בבקשות דחופות, חילופי האשמות וטענות אשר חלק מן הנטען בהן מאשים את הצד האחר בהאשמות הגובלות בפלילים.

אך משום כבודם של שני האחים בבאי, אין אני מפרטת כאן את המובאות השונות מתוך "ישיבות" החברה, ואת הסופרלטיבים הרבים והשונים שחילקו האחים זה לזה- החל משמות תואר הלקוחים מחלקיו הפחות מחמיאים של עולם החי, הצעה להפשלת בגדים, והאורח בו טרחו האחים בבאי והטיחו האחד במשנהו את עברו הפלילי של הצד שכנגד, במעין התנצחות איזו תקופה ישב מי מהם בבית הסוהר, ועוד כהנה וכהנה.
אעיר, כי מובאות אלו הוצגו דווקא, ובעיקר, מצידו של מר דוד בבאי, אשר כמסתבר טרח להקליט את הדברים. אלא שבלא כל צורך להכנס לדיון (מיותר ומביש) אודות נכונות האמירות, הרי שמר דוד בבאי עצמו "ביקש לברך ונמצא מקלל". קרי, בעוד שביקש וודאי "לחשוף את פרצופו האמיתי" של מר אבי בבאי, הרי שאך חיזק, אגב כך, את המושכלה הפשוטה והחד-משמעית: שני אחים אלה אינם מסוגלים לנהל מאומה בצוותא, ונוכח עויינות כה תהומית, גסה וייצרית מצידם, ספק גדול אם קיים פתרון משפטי מבית מדרשו של בית המשפט לחדלות פרעון אשר יאפשר לשניהם לשבת תחת קורת גג-אחת, ולו בכדי להעביר ביחד את ההחלטות היומיומיות והפשוטות ביותר הנדרשות לשם ניהול עסק משותף כלשהו – קל וחומר חברה בעלת מוניטין, פעילות ענפה ועובדים רבים.

ההצעה כי הנאמן עו"ד בר-זוהר יהיה מי שיחתום על כל החלטה והוצאה בחברה איננה ראויה כלל. האם הוא ינהל את החברה?

במלוא הכבוד הראוי לטענותיו של מר דוד בבאי, ואף אם אקבל לצורך העניין את טענתו כי מר אבי בבאי הערים קשיים, נהג בדרך שאינה ראויה ולמעשה התעלם בעצמו מהוראות הסכם הפשרה, הרי פעולותיו שלו עצמו (אשר את חלקן אין הוא מכחיש, אף אם הוא מנמק זאת בנימוקים כאלו ואחרים), אינן עולות בקנה אחד ולו עם המידה הצנועה ביותר של התנהלות על פי ההסכם: החלפת מנעולים, סילוק – לא רק של אבי בבאי, אלא גם של עובדים אחרים ממשרדי החברה, בטענה כי הם "קניינו הפרטי".
אף אם אכן מדובר, לענין זה, בדירתו של מר דוד בבאי, הרי הוא זה שהפכה מרצונו למשרדה של החברה; הדרך בה הוא "נזכר כי הוא מקנא לקניינו" לפתע-פתאום, ואף מעלה – בנקודה שאינה מקרית כלל – טענות לחובות עתק של החברה בראשותה הוא עומד בעצמו כלפיו, וממהר להפעיל "סעד עצמי", נראית כהיתממות לשמה.
חמורה במיוחד היא הדרך בה, לכאורה, כינס מר בבאי ישיבה של החברה בה – בניגוד לקביעה החד-משמעית כי זכויות הניהול הן משותפות – פעל וקיבל החלטות לבדו, לרבות ובעיקר פיטורין לאלתר של עובדים שנחשבו או נחשדו על-ידו כ"משתפי פעולה" של אחיו.



אכן, קצרה היריעה מלתאר את מסכת הטענות וטענות הנגד; לו היה אכן צורך להכריע בהן – ליטול כל אמירה ואמירה, כל מעשה ומעשה, לקיים בו דיון עובדתי ולקבוע ממצאים בדבר אשמה של צד זה או צד אחר, דומה כי די היה בכך בכדי לספק תעסוקה מלאה למחצית משופטי בית משפט זה למשך חודשים ארוכים. דברים אלו מקבלים משנה תוקף, נוכח העובדה כי עסקינן (לדאבון הלב) בבני משפחה אחת – שני אחים, אשר דומה כי יחסיהם הגיעו עד לדיוטה התחתונה של תיעוב הדדי, ואשר לא בחלו (והדבר עולה היטב מן הצרופות לבקשה), לנגח זה את זה במישור המשפחתי, ממש כפי שעשו במישור העסקי. אלא, שיהא אשר יהא הצד הצודק במסכת האשמות כזו או אחרת; יהא זה אשר יהא זה אשר דבק בו אשם בכל אותן פעולות לגביהן עולות טענות הדדיות על מעשי הונאה, בריונות, התנכלויות, ושימוש בביטויים שמקומם לא יכירם בחברת בני-תרבות, הרי מסקנה אחת הינה ברורה, מתחייבת, ולא ניתן עוד לחלוק עליה: מר דוד בבאי ומר אבי בבאי הוכיחו, מעל ומעבר לכל ספק סביר, כי אין הם מסוגלים לנהל מאומה במשותף, וככל הנראה, אף לא לשהות בחדר אחד בלא שהדבר ידרדר במהירות לחילופי גידופים. אין הם מסוגלים, אף לאחר התערבות שיפוטית מסיבית, להעביר בצוותא ולו את ההחלטות הפשוטות ביותר אשר הינן "לחם חוקו" של ניהול העסק הפשוט ביותר, קל וחומר חברה הנדרשת לשמר מוניטין עסקי ולהעסיק כמות נכבדה של עובדים. דומה, כי אותו "סיבוב אחרון" של הסכם משותף, מיטיב להוכיח נקודה זו – לא עברו אלא ימים בודדים, בטרם הניב הלה לא שיתוף פעולה, אלא גל חדש של הליכים, בקשות, טענות ומענות.דבר זה חמור שבעתיים, נוכח המושכלה הברורה האחרת העולה בנסיבות המקרה, כי ההתכתשות הנמשכת בין הצדדים, לא רק שיצרה סביבת עבודה עכורה, אלא הכניסה את עצם ניהולה השוטף של החברה למבוי סתום.


א. אילצה את העובדים עצמם, או לפחות מקצתם, להתחלק ל"מחנות".

ב. הגיעה לכדי מכתבי פיטורין שניכר בהם על-פניהם כי המניע המרכזי להן הינו זיהוי המפוטרים עם הצד שכנגד, ועוד במהלך אשר ספק אם הוא עומד בקנה המידה הצנוע ביותר של מבחני חוקיות;

ג. הניבה טענות על העלמה של ציוד חיוני הדרוש להפעלת החברה, ואין ספק כי יש קשר הדוק בינו לבין אי-תשלום משכורות.

כל זאת, שלא להכביר מילים על כך אין ספק שאותה "מלחמת עולם" הגיעה מן הסתם, זה מכבר, לאוזני הלקוחות – ובוודאי שלא תרמה למוניטין של החברה בעיניהם.



המסקנה העולה מנסיבות המקרה, הינה כי אם אין עסקינן ב"Deadlock", קרי, מבוי סתום אשר יכול להחשב עילת פירוק הנכללת בעילות "סעיף הסל" של סעיף 257(5) לפקודת החברות, הרי שלא אדע מבוי סתום מהו; מבוי סתום זה ונזקו מודגשים ומוחמרים בעיקר נוכח העובדה, כי עניין לנו בחברה פעילה המעסיקה עובדים, ואשר הדרך בה היא כמעט "מתפוררת לאבק" מול עיננו פוגעת לא רק בבעלי מניותיה המתכתשים, אלא אף בעובדים העומדים בסיכון הולך וגובר לאבד את מטה לחמם. אחזור ואעיר, כי לא עניינם של "שלושה עובדים" בלבד מוטל על כף המאזניים, אלא הלכה למעשה עניינם של כל עובדי החברה.


זאת ואף זאת; ערה אני היטב לנטיית ההלכה הפסוקה, בכל הנוגע לבקשות פירוק חברה שנגרמות בגין סכסוך בין בעלי מניות, לנהוג זהירות רבה ובדרך-כלל לשלוח את הצדדים להתדיין ולבקש סעדים בבית משפט לחברות. אלא, שלכל כלל יש יוצא מהכלל, מוגבל ומצומצם ככל שיהא; נראה לי כי מקרה זה נכנס, באורח חד-משמעי, אל תוך-תוכו של חריג זה. די בעיון חטוף בתיק, על הליכי הבוררות שכבר התנהלו, הערכאות שכבר עסקו במאבק בין הצדדים, וכן קורותיו וקריסתו המהירה כל-כך של הסכם הפשרה, בכדי להביא למסקנה העגומה, כי ספק אם אפשרי סעד כלשהו מן הארנסל המקובל בדיני חברות, אשר יוכל לטפל במבוי הסתום שהתעורר בנסיבות המקרה, ולא רק נוכח החלוקה השווה של זכויות הניהול.
עניין לנו בדוגמא מובהקת לאותו חריג המוכר אף בדיני החוזים, מקום בו שימור המצב (או אכיפת הסכמה כלשהי) נראה כבלתי אפשרי, במובן זה שהוא דורש התערבות שוטפת, מסיבית ובלתי-סבירה של בית המשפט – לא בהתוויית דרך וקביעת עקרונות, אלא כמעט באורח פיזי ויומיומי. זאת, כאשר כפי שהוער קודם לכן, עריכת התדיינות עובדתית במגוון ההאשמות וההאשמות שכנגד (אשר לרבות מהן גוון פלילי מובהק), היתה דורשת התדיינות של חודשים ארוכים, אם לא למעלה מכך, ואף התועלת שתנבע מכך עומדת בספק – באשר דומה כי הצדדים אינם חדלים מלספק עילות התדיינות חדשות על בסיס יומיומי. כל זאת, כאשר בתקופת הביניים, נקל לראות כי החברה עצמה עתידה שלא להחזיק מעמד והיא מועמדת כמעט וודאית לקריסה, וזאת תוך הסבת נזק לא רק לבעלי מניותיה, אלא גם לעובדיה, ושמא גם לצדדי ג'.



יוצא, כי בנסיבותיו החריגות של מקרה זה, אשר חורגות בהיקף, בחומרה ובהעדר יכולת אכיפה אפקטיבית, אין מנוס משימוש בסעד הפירוק בכדי לאלץ את הניצים "להפרד" זה מזה, ולחדול מ"שפיכת התינוק עם המים"; זאת, על אחת כמה וכמה במצב בו שני הצדדים פונים מניה וביה לבית המשפט של פירוק (ולא רק אליו) בבקשות זה כנגד זה – ודווקא מתן צו פירוק קבוע, נראה כצעד היחיד אשר יכול להפסיק את מרוץ ההליכים הרבים בערכאות השונות, עליו קובל גם ובעיקר מר דוד בבאי עצמו. פעם נוספת אדגיש – אין אני יכולה, ואין אני נדרשת להכריע עובדתית בכל מסכת המחלוקות ולהחליט האם דוד בבאי, אבי בבאי (או שמא, שניהם גם יחד), הם האשמים במצב הדברים; אולם בדבר אחד, אין ספק; אין כל דרך להצלת החברה ולהפרדת הניצים זה מזה, מלבד מינויו של בעל תפקיד נייטראלי במסגרת הליכי פירוק. מפרק, וליתר דיוק – מנהל מיוחד הפועל מטעם כונס הנכסים הרשמי ובית המשפט של פירוק, אשר אין לו כל קשר ונגיעה קודמת לאחד האחים בבאי או לחברה בגלגולה הקודם, ואשר יהפוך, מעצם טיבם של דיני הפירוק, לאורגן הראשי והעליון של החברה, אותה ינסה להפעיל תחת הגנת דיני חדלות הפרעון, ובמידת הצורך – אף למוכרה ולחלק את התמורה (לאחר תשלום החובות והוצאות הפירוק) בין שני הניצים בהתאם לשיעור אחזקותיהם, ולכל דין רלוונטי אחר.טרם אניח עטי, אשוב ואדגיש; עניין לנו במצב חריג שבחריגים, אף בהתייחס לחברה הנפגעת בשל סכסוך בעלי מניות, ובוודאי שאין בכך שינוי ההלכה והכלל הרחב אשר נמנע בדרך-כלל מסעד כה דרסטי. אלא, שבנסיבות המקרה ספק אם נותרה עוד ברירה סבירה אחרת; וכך אני מחליטה.


8. נסיבותיו של תיק זה הביאו אותי לכלל מסקנה כי על מנת שניתן יהיה, בכל זאת, גם להתגבר על כל הסכסוכים הפנימיים וגם לנסות ולהפעיל את החברה ראוי יהיה למנות שני בעלי תפקיד.

על פי הבקשה שהוגשה לבית משפט זה, ולאחר שהודעה על דבר בקשת הפירוק פורסמה כדין והומצאה תעודה מאת הרשם לפי תקנה 7 לתקנות החברות (פירוק), התשמ"ז-1987, ניתן בזה צו פירוק לפיו:

א. החברה הנ"ל תפורק בידי בית-משפט על פי הוראות חוק החברות, תשנ"ט-1999 ופקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983.

ב. כונס הנכסים הרשמי בתל-אביב ידאג לכינוס אסיפות נושים לעניין החברה שבפירוק.

ג. כונס הנכסים הרשמי בתל-אביב יהיה המפרק הזמני של החברה, וזאת עד להכרעת אסיפת הנושים לזהותו של המפרק הקבוע.
עו"ד שאול קוטלר ועו"ד ארז חבר מתמנים לתפקיד מנהלים מיוחדים בכפוף להפקדת התחייבות אישית של כל אחד מהם בסך 50,000 ש"ח.



ד. נושאי המשרה בחברה יתייצבו מיד עם קבלת צו הפירוק במשרד הכונס הרשמי בתל-אביב, וזאת כדי למסור כל מידע שיידרש בנוגע לעסקי החברה. כן, יתייצבו המנהלים לחקירה במשרדי הכנ"ר בכל עת, לפי דרישתו.

9. עתה, לא נותר עוד אלא לדון בהוצאות המשפט; בנסיבות המקרה, סברתי תחילה כי אף אחד משני הניצים המרכזיים – האחים בבאי – אינו ראוי כי יפסקו לטובתו הוצאות. זאת, במיוחד נוכח העובדה כי אין אני מכריעה בגופן של ההאשמות ההדדיות ביניהם. עם זאת, ונוכח דרך התנהלותו הדיונית של מר דוד בבאי, והאדישות המקוממת שגילה – לא רק כלפי אחיו עימו הוא מסוכסך, אלא כלפי מצבם של העובדים ושל החברה עצמה, והתעקשותו לנסות ולהאריך את הדיון בטענות סף שאין בהן ולו מאומה (מלבד הבטחה להמשיך בהתכתשות משפטית בערכאות השונות, שתוצאתה הברורה היחידה הינה התפוררותה המהירה של החברה), הרי שאין מנוס מלחייבו בהוצאות לטובת מבקשי הפירוק, שהם העובדים. אי לכך, ישא מר דוד בבאי בהוצאות העובדים המבקשים ובשכר-טרחת עורך-דין בסך 40,000 ₪ בתוספת מע"מ, אשר ישאו ריבית והצמדה כדין מהיום ועד ליום התשלום בפועל. אך לפנים משורת הדין, אין אני מחייבת אותו אף בהוצאות נוספות לטובת אוצר המדינה.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תביעה לפירוק חברה

  2. פירוק חברה רווחית

  3. נכס של חברה בפירוק

  4. עורך דין פירוק חברה

  5. פירוק חברה עקב סכסוך

  6. בקשת נושה לפירוק חברה

  7. ערבות לחוב חברה בפירוק

  8. עיכוב ביצוע פירוק חברה

  9. פירוק חברה חדלות פירעון

  10. היטל השבחה חברה בפירוק

  11. פטור מאגרה לחברה בפירוק

  12. פירוק חברה מטעמי צדק ויושר

  13. הגשת תביעה נגד חברה בפירוק

  14. דוח רואה חשבון בהליך פירוק

  15. התיישנות ממועד צו פירוק חברה

  16. סמכות עניינית פירוק חברת חוץ

  17. מס רווחי הון בפירוק חברה מרצון

  18. חוק גל: בקשה לפירוק חברה חקלאית

  19. פירוק חברה עקב חוב שנוי במחלוקת

  20. בקשה לפירוק חברה על ידי המנכ''ל

  21. יחסי עובד מעביד לפני פירוק חברה

  22. צו עיכוב יציאה מהארץ בפירוק חברה

  23. אי דיווח על רווח הון בפירוק חברה

  24. פירוק חברה עקב סכסוך בין מנהלים

  25. היטל השבחה מקרקעין של חברה בפירוק

  26. הגדלת כמות הזמנות לפני פירוק חברה

  27. מע''מ על חלוקת נכסים בפירוק חברה

  28. בקשה למתן צו פירוק חברה בגין חובות

  29. תביעה נגד יועץ משפטי של חברה בפירוק

  30. זכות הסירוב הראשונה בהליך פירוק חברה

  31. רישום שעבוד על רכב בהליכי פירוק חברה

  32. האם אפשר לקיים בוררות עם חברה בפירוק ?

  33. תביעה אישית נגד אורגנים של חברה בפירוק

  34. עיכוב הליכים נגד בעל מניות בחברה בפירוק

  35. זכות עיכבון של רואה חשבון - חברה בפירוק

  36. העדפת נושים אסורה בעל מניות בחברה בפירוק

  37. צו עיכוב יציאה מהארץ נגד מנהל חברה בפירוק

  38. תניית שימור בעלות בתוצרת חקלאית לחברה בפירוק

  39. קיזוז בגין יתרת חוב בחשבון בנק של חברה בפירוק

  40. ערעור על חיוב אישי של בעל מניות בחברה בפירוק

  41. האם "הימנעות מביצוע התשלום" עילה לפירוק חברה ?

  42. סמכות להורות על המשך דיון בתביעה נגד חברה בפירוק

  43. המפרק הנוכחי ביקש להגיש תביעה אישית נגד המפרק הקודם

  44. הפקדת כספים באוצר לרכישת מכוניות מחו''ל - פירוק חברה

  45. בקשת מפרק הזמני של חברה להורות לחברה זרה בהודו להעביר כספים לקופת הפירוק

  46. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון