קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פסילת שופט בגלל הבעת דעה בקדם משפט: מונחת לפני בקשתו של המבקש, הוא התובע בתיק, מר ניסים דג'לדטי (להלן: "התובע") כי אפסול עצמי מלדון בתיק שבכותרת, בהתאם לסעיף 77(א) בחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984 (להלן:"החוק"). רקע ביום 17.1.10 הגיש התובע תביעה כספית נגד הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ ונגד חברת גמא ניהול וסליקה בע"מ (להלן:"המשיבות"). לטענת התובע, על המשיבות לשלם לו דמי תיווך בגין עסקת רכישה שנקשרה בין המשיבות ביום 9.3.08, בגדרה רכשה הפניקס ממניות גמא. לגרסת התובע, הוא שיזם ואף ליווה את עסקת הרכישה, ומשכך זכאי הוא לדמי התיווך, על אף שלא נחתם כל הסכם לתשלום דמי התיווך. ביום 6.4.10, הגישה הפניקס כתב הגנה, בו הכחישה טענות התובע וטענה, בין היתר, כי התובע לא היה מעורב בביצוע העסקה ובוודאי שלא שימש כמתווך בה. ביום 25.3.10 הגישה גם גמא כתב הגנתה, והכחישה גם היא את טענות התובע, וטענה, בין היתר, כי התובע אינו זכאי לדמי תיווך, היות ולא נכרת עימו הסכם תיווך ואף כי לא היה הגורם היעיל בקשירת העסקה. ביום 12.4.10 התקיימה ישיבת קדם משפט ראשונה, במהלכה לובנו טענות הצדדים ונדונו השאלות שבמחלוקת, בניסיון לצמצמן. במהלך הדיון סקרתי את המסמכים שצירף התובע לכתב תביעתו (המהווים חלק בלתי נפרד מתביעתו), מהם עולה, לכאורה, כי התובע פעל בשם חברות שונות, בעוד שבכתב התביעה ובכותרתה אין לכך כל זכר. לב"כ התובע לא הייתה גם תשובה מדוע אין ולו מסמך אחד שהוציאו המשיבות ובו התחייבות לשלם דמי תיווך. לפיכך הבהרתי לצדדים כי מקריאת כתב התביעה לבדו עולה, לכאורה, שאלה של ממש באשר לזכות התביעה האישית של התובע והאם יש לו יריבות עם המשיבות. לאחר ששמעתי את ב"כ הצדדים הצעתי לתובע כי אם יבקש למחוק תביעתו תוך 30 ימים, לא אעשה צו להוצאות, ואורה על החזר האגרה ששולמה. כן נתתי צו להגשת תצהירי עדות ראשית, שאלונים וגילוי מסמכים וקבעתי ישיבה נוספת ליום 14.10.10. ביום 13.7.10 הגיש התובע הבקשה דנן, בה טען, כי בית המשפט גיבש זה מכבר דעתו בתובענה, בטרם נשמעו ראיות והחל הדיון לגופו, ומשכך היות ודעתו "נעולה", יש לפסול מותב זה מלשבת במשפט. בבקשתו העלה התובע שתי טענות עיקריות: האחת- קיומו של חשש ממשי למשוא פנים, בשל הערתי באותה ישיבה לפיה מקריאת כתבי הטענות בלבד, דומה כי לו היינו מצויים בהליך הפלילי, ניתן היה לטעון כי "אין להשיב לאשמה" וכן בשל הצעתי למחוק התובענה; והשנייה- מראית פני הצדק. ביום 19.9.10 הגישה הפניקס תגובתה לבקשה, וטענה, בין היתר, כי הבקשה הוגשה בשיהוי ניכר ומשכך יש לדחותה אך מטעם זה. לגופו של עניין נטען, כי יש לדחות הבקשה בשל היעדר כל בסיס. ביום 20.9.10 הודיעו ב"כ גמא כי הם מצטרפים לטענות הפניקס. ביום 4.10.10 הגיש התובע תשובתו לתגובת המשיבים וטען, בין היתר, כי אין מקום לסילוק הבקשה בטענת שיהוי, שכן המשיבות לא הרימו הנטל להוכיח כי זנח תביעתו; כי במהלך הזמן שחלף שינו מצבן לרעה; וכי השיהוי נגרם בשל חוסר תום ליבו או התנהגותו הבלתי ראויה. לטענתו, הוגשה הבקשה בהזדמנות הראשונה, קודם למועד הישיבה הראשונה שנקבעה לאחר שנודעה לו עילת הפסלות. דיון והכרעה הגשת הבקשה בשיהוי תקנה 471ב בתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות") קובעת, כי יש להעלות טענת פסלות בתחילת הדיון בתובענה או בערעור, ולפני כל טענה אחרת; ואם לא היה באפשרותו של אותו צד לטעון טענת פסלות בשלב האמור, רשאי הוא לטענה לאחר מכן, ובלבד שייעשה זאת מיד לאחר שנודעה לו עילת הפסלות. ההלכה הפסוקה חזרה וקבעה בהקשר זה, כי טענת פסלות יש להעלות מיד עם דבר היוודעה, ואין להשאירה "נצורה לעת מצוא" (ע"א 421/06 הראל חברה לביטוח בע"מ נ' טויו רם אלקטרוניקס בע"מ (לא פורסם, 4.9.06) (להלן: "הראל"); ע"א 5156/08 סדגסי נ. כרמלי יהודה בע"מ (לא פורסם, 17.6.08); ע"א 11146/08 עיריית אור עקיבא נ' בן נעים (לא פורסם, 18.1.09)). יצוין, כי ב"כ התובע העלה במסגרת תשובתו טענות שונות בעניין שיהוי וצירף אסמכתאות הנוגעות לשיהוי בהגשת תביעה ולא בהגשת בקשה לפסילת שופט. עם זאת, אין בכך כדי לקבל את טענת המשיבות בעניין זה. הטעם לכך הוא כי הפסיקה חזרה וקבעה, שההזדמנות הראשונה היא הישיבה הראשונה המתקיימת לאחר שנודעה עילת הפסלות: "הלכה היא, כי "מי שמבקש להעלות טענה כאמור [טענת פסלות] חייב לעשות כן בהזדמנות הראשונה הנקרית לו, היינו, בישיבה הראשונה המתקיימת לאחר שנודעה לו עילת הפסלות" (ע"פ 2113/91 מדינת ישראל נ' עמוס בן שלמה יהודה, פ"ד מה(791 ,790 (3; ע"א 899/95 ברזל נ' כונס הנכסים הרשמי (טרם פורסם) ; ע"א 3778/94 צבי גורפינקל נ' לין, פ"ד מט(314 ,309 (1). "טענת פסלות אינה בגדר "נשק סודי" שאותו שומר מי שגורס דבר קיומה של עילת פסלות עד שיבוא מועד נוח להעלותה" (ע"פ 2113/91 הנ"ל, בעמ' 791). (ההדגשות שלי- א.ד) (ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם, 13.1.98)). בענייננו יש טעם בטענת המשיבות כי נימוקי הבקשה התגבשו כבר ביום 12.4.10 ואולי ראוי היה שיגיש בקשתו זו מייד לאחר הדיון או בסמוך לכך. הגשת הבקשה ביום 13.7.10, כשלושה חודשים לאחר אותה ישיבה, בלא מתן הסבר מניח את הדעת, אמנם מעוררת תמיהה, אך אינה עולה כדי שיהוי, בהתאם לתקנה 471ב, שכן הבקשה הוגשה עובר לישיבה הראשונה לאחר שנודעה למבקש עילת הפסלות. לנוכח האמור, אין מקום לדחות הבקשה רק בשל המועד שבו הוגשה. פסלות שופט סעיף 77(א) לחוק קובע כהאי לישנא: "(א) שופט לא ישב בדין אם מצא, מיזמתו או לבקשת בעל דין, כי קיימות נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט. בהקשר זה קבעה הפסיקה את מבחן "האפשרות הממשית" שמשמעותו: "... שהשופט גיבש לעצמו עמדה (סופית) בעניין נשוא הדיון השיפוטי, באופן שאין עוד טעם בהמשך רגיל של המשפט ('המשפט מכור'). משמעות הדבר הינה כי אין מקום לכך שהשופט יהא חסר פניות (IMARTIAL). גיבוש העמדה יכול שינבע מדעות קדומות שיש לו לשופט כלפי מי מהצדדים, או כלפי נשוא המשפט, מבלי שקיים סיכוי ממשי כי שכנוע (רציונלי) יביא לשינוי העמדה. ושוב: לא די בכך שיש לו לשופט דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט. אכן, פסילתו של שופט בשל דעות (קדומות) אפשרית אפוא רק מקום שדעתו של השופט 'נעולה' ואין הוא 'פתוח' לשכנוע ולשינוי". (בג"ץ 2148/94 גלברט נ' נשיא בית המשפט העליון, פד"י מח (3), 573, 605 (1995)). דברים דומים נאמרו מאוחר יותר גם על ידי כב' הנשיאה ביניש בע"א 7858/06 ולדהורן נ' נרקיס (לא פורסם, 31.7.07): "לא פעם מביע שופט דעה באשר לסיכויי ההליך שבפניו. אם דעה זו היא "לכאורית" בלבד, תוך שהשופט פתוח לאימוצה של דעה שונה, אין בעצם הבעת הדעה כדי לפסול את השופט מלשבת בדין. לא די בכך שלשופט יש דעה בעניין נשוא המשפט. לשם פסילת שופט צריך שתהא לו דעה קדומה, וצריך להראות כי אין כל סיכוי שדעתו זו תשתנה במהלך המשפט". (ראו בהקשר זה גם: ע"א 9179/06 פלונית נ' פלוני (לא פורסם, 15.5.07) התובע סבור כי במקרה דנן, קיים חשש ממשי למשוא פנים המחייב פסילת מותב זה מלדון בתיק, ואולם, התובע מתעלם בבקשתו מסמכויותיו של בית המשפט, כמו גם חובותיו, במסגרת קדם המשפט. ונזכיר: תקנה 140 לתקנות מתייחסת למטרותיו של קדם המשפט: "ראה שופט כי בתובענה פלונית שהוא עומד לדון בה, או ראה נשיא או סגן נשיא של בית משפט כי בסוג פלוני של תובענות, מן הראוי להקדים למשפט בירור של נושא הריב ודרכי הדיון בו, במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין - רשאי הוא להורות על קיום קדם-משפט בפני שופט או בפני רשם שהוא שופט..." (ההדגשות שלי- א.ד). תקנה 143 לתקנות קובעת מהן סמכויותיו של השופט בקדם המשפט: "(1)לבדוק אם כתבי הטענות ערוכים כדין, להתיר את תיקונם או להורות על כך, למחוק כל דבר שאינו דרוש לענין, לברר מה הן השאלות שהן באמת שאלות השנויות במחלוקת בין בעלי הדין; ולערוך רשימת הפלוגתות;... (8)לסלק תביעה על הסף על יסוד אחד הנימוקים המנויים בתקנות 100 ו-101;... (10)להורות כל הוראה לסדר הדין שיש בה לפשט את הדיון או להקל עליו." תקנה 144 לתקנות קובעת כך: "בענינים האמורים בתקנה 143 יהיו לשופט בקדם-משפט כל הסמכויות הנתונות לבית המשפט לפי כל דין והוא רשאי להחליט בהם ללא צורך בבקשת בעל דין." קרי, התקנות מאפשרות לבית המשפט, בין היתר, מחיקת תביעה, במקרים בהם כתב התביעה אינו מגלה עילה (תקנה 100(1) בתקנות), וכן דחיית התביעה מכל נימוק אחר, שעל פיו הוא סבור שניתן לדחות מלכתחילה את התובענה בנוגע לאותו נתבע (תקנה 101(3) לתקנות). בית המשפט רשאי אפוא ואף נדרש לעמוד במסגרת קדם המשפט על הקשיים המשפטיים והעובדתיים העולים מכתבי הטענות של הצדדים. וכבר נפסק, כי- "כידוע, קדם המשפט נועד לשם בירור נושא הריב ודרכי הדיון בו במגמה לייעל את הדיון, לפשטו, לקצרו ולהחישו או כדי לברר אם יש מקום לפשרה בין בעלי הדין. במסגרת קדם המשפט רשאי בית המשפט להפנות את תשומת ליבו של צד לקשיים בתובענתו ואף להפנות אליו שאלות מכוונות במידת הצורך. בהקשר זה, יש להבין את התבטאויות בית המשפט, אשר הועלו על הכתב, במסגרת הבעת דעה לכאורה על סיכויי התביעה וההגנה, וזאת בהתאם לשלב השמיעה שבו נתון ההליך המשפטי (ע"א 1150/09 צבי צילקר נ' השבוע באשדוד (לא פורסם, 22.3.2009). כאן, מדובר בשלב מוקדם של ההליך, בטרם שמיעת ההוכחות, ואין בדעה שהושמעה על ידי בית המשפט, כדי להעיד כי "ננעלה" דעתו וכי תוצאות הדיון ידועות מראש..." (ההדגשות שלי- א.ד). (ע"א 10353/09 שינדלמן נ' בנק הפועלים בע"מ (לא פורסם, 14.2.10)) ודוק: אין בהבעת דעה כשלעצמה כדי לפסול שופט מלשבת בדין (ראו: ע"פ 344/99 בשן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 599 (1999)). למעלה מן הצורך יאמר בריש גלי, כי אין למצוא בהבעת אותה דעה לכאורית בישיבת יום 12.4.10 משום קיומו של משוא פנים או חשש לדעה קדומה. ויובהר- לו דעתי הייתה "נעולה" ומגובשת, והייתי משוכנעת כי אין למבקש כל עילה, הייתי עושה שימוש בתקנה 143(8) בתקנות ומסלקת התובענה על הסף. על אף האמור, בחרתי שלא לעשות כן, ואפשרתי למבקש להרים נטל ההוכחה המוטל עליו באמצעות ראיות ועדים. ודוק: כל אמירה שנאמרה על ידי במסגרת קדם המשפט, נאמרה על בסיס לכאורי ולנוכח האמור בכתבי הטענות בלבד, ואין להבינה כגיבוש עמדה סופי לגופו של עניין (ראו: פרשת הראל; ע"א 3196/06 אקרם נ' ועדת הקבלה לפקולטה לרפואה - האוניברסיטה העברית בירושלים (לא פורסם, 14.6.06)). מראית פני הצדק לטענת התובע עלי לפסול עצמי מלדון בתיק גם מן הטעם של מראית פני צדק. בכל הנוגע לטענה זו נפסק זה מכבר, כי אין להרחיב השימוש בה לכל מקרה בו נטענת טענת פסלות ללא בסיס אובייקטיבי (ע"א 10412/06 כוחיי נ. רשות שדות התעופה בישראל (לא פורסם, 23.4.07)). חששו של התובע במקרה זה הוא סובייקטיבי וללא כל בסיס. סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, דינה של הבקשה להידחות וכך אני מורה. שופטיםפסלות שופט