פתח לשימוש בהגנת החבות, והעדפתה על פני הגנת הקניין, פתח בפנינו "פס"ד צודלר" (רע"א 7112/93 צודלר נ' יוסף, פ"ד מ"ח(5) 550 (1994). בעניין צודלר הבית המשותף נהרס והיה צורך לבצע עבודות להקמתו מחדש לפי סעיף 60 לחוק המקרקעין, תשכ"ט - 1969, ואגב כך להוסיף לו דירות חדשות שדיללו את זכות הקניין של המיעוט שם. בנתחו את מערכת הזכויות בין בעלי הדירות בבית המשותף, לעניין הקמתו של בית משותף שנהרס, לפי סעיף 60 לחוק המקרקעין, קבע כב' השופט (כתוארו אז) מ' חשין (בעמ' 562): ".... הרוכש דירה בבית משותף - הוא הדין במי שדירה בבית משותף נפלה לבעלותו בדרך אחרת - מעלים עליו כי הסכים מראש לוותר על חלק מן האוטונומיה הקניינית הקנויה לו, וכמו הקנה חלק מזכויותיו למסגרת השיתופית המתמשכת והקבועה. דיברנו בלשון של ויתור, אך לאמיתם של דברים הוויתור מובנה הוא אל תוך מסגרתו הנורמטיבית של הבית המשותף, כהגבלה קניינית מעיקרו של דין." למטה מדברים אלה, הוסיף כב' השופט חשין וקבע (עמ' 565): "אכן, הקונספציה המסורתית של זכות הקניין לא יהיה בכוחה להוליך אותנו אל הסדר כגון זה הקבוע בסעיף 60 לחוק, ולא נוכל לגזור את זכות המשקמים לבנות את ביתם מחדש מתוך זכות הקניין. אם תחנת המוצא שלנו תהא בזכות הקניין, באשר היא - וזו כנראה הנחתו של פרופ' טדסקי - מסקנה נדרשת מאליה היא, שהסדר סעיף 60 פוגע בזכות הבעלות. אלא מאי, סעיף 60 אינו בונה עצמו - מעיקרו של דין - על זכות הקניין בלבד, שהרי זכות הקניין באשר היא אין בכוחה כדי לחייב בעלים במשותף של קרקע לבנות על אותה קרקע בית שנהרס. ואם בכל זאת בחר המחוקק בפתרון שיקומו של הבית, נדע כי כבש לעצמו דרך חדשה, דרך שאינה דרך הקניין בלבד. וכשם שמתחילה הציב הבית המשותף לפנינו מודל נורמטיבי מיוחד, כך הוסיף המחוקק וראה להדגיש אותה מיוחדות בנסיבות החריגות של הרס הבית המשותף. זאת עשה בקביעת נורמת השיקום. הסדר זה של שיקום אינו נגזר, כאמור, מזכות הקניין הקלאסית, ואין הוא מהווה חלק אינהרנטי מתורת הקניין הקלאסית. אדרבא: ההסדר נותן יתר משקל לשיקולים שהם לבר-קנייניים קלאסיים, ויוצר הוא חריג בולט לתורת הקניין הקלאסית. ומתוך שעוסקים אנו במודל העומד לעצמו, לא ניחרד מהתערבות עמוקה של ההסדר בזכויות הבעלות הקלאסיות, אף לא בזכויות הבעלות המיוחדות שבבית המשותף. התערבות זו היא היא רצונו המפורש של המחוקק, ולדברו נישמע." בהמשך הדברים עמד בית המשפט ב"פס"ד צודלר", על שני עיקרים בפרושו ובהחלתו של סעיף 60 לחוק המקרקעין. העיקר האחד הוא הצורך לשמור על השוויון בין בעלי הדירות בבית המשותף, ולמנוע אפליה לרעה של מי מבעלי הדירות. העיקר השני הוא, ביצוע בתום לב של כל הפעילות הכרוכה בהקמת הבית. בית המשפט לא התעלם מכך שבניית דירות נוספות בבניין תביא לפיחות בזכויות הקניין של המיעוט שהתנגד לבניה, אך מצא, כי "הפיחותים" (כלשונו של כב' השופט חשין) בזכויות הקניין, במקרה האמור, הם "כולם בטלים בשישים והיו כלא היו בעמתנו אותם עם ההטבות שהמתנגדים זכו להן". על כן, בסופו של דבר החזיר בית המשפט העליון על כנה החלטה שניתנה על ידי המפקח על רישום המקרקעין, והורה למתנגדים למכור זכויותיהם לכל אדם, לפי ראות עיניהם, בתוך שישה חודשים. בכך למעשה העניק בית המשפט למתנגדים הגנת חבות, ושלל מהם את ההגנה הקניינית. בתים משותפים