שמו של עד המדינה פורסם בהרחבה בכלי התקשורת בקשר לפרשה הנדונה: עקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת כעקרונות על במשפט: קביעת בית המשפט ביחס לזכות הציבור לדעת, כי קיים ספק רב בקיומה של הזכות, עומדת בסתירה מוחלטת להלכות בית המשפט העליון, כפי שנקבעו בבר"ע 3614/97 X עו"ד נ' חב' החדשות הישראלית, פ"ד נג(1), 26, בבג"צ 5699/07 X נ' היועץ המשפטי לממשלה ואח', תק-על 2009(2), 691 וכן בע"פ 10994/08 מדינת ישראל נ' X ואח', תק-על 2009(2) 1812. די בטעות משפטית זו של בית המשפט קמא, שסבר בשוגג כי הדין הישראלי לא מכיר בזכות הציבור לדעת, כדי להביא לביטול החלטתו. קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה בפרסום שמו של העד שכן משמעות אי הפרסום היא שהמדינה מעניקה חיסיון לאדם שקשור באופן ישיר לפרשת שחיתות חמורה, אשר לטענת המשטרה פגעה קשות באמון הציבור. ראוי כי החקירה תנוהל בשקיפות שמא יטעה הציבור לחשוב שקיים מידע שהמדינה נמנעת מלגלותו מסיבות בלתי ענייניות. איסור הפרסום של זהות עד המדינה ופרטיו לא מונע את הדיון הציבורי בפרשה. בנסיבות העניין, קיימת עדיפות, מבחינת האינטרס הציבורי, למיצוי החקירה והשלמתה כיאות על פני חשיפת שמו של העד והעיקרון של זכות הציבור לדעת . אין בפרסומים קודמים באמצעי התקשורת, או בהפרת הצו, כדי לייתר את צו איסור הפרסום והצורך בקיומו, וממילא אין בהם משום פרסום רשמי ומוסמך. העובדה כי צו איסור פרסום הופר יכולה להחליש את נחיצותו, אך זהו רק אחד מהשיקולים שישקול בית המשפט והוא אינו מהווה שיקול בלעדי ומכריע. המסגרת המשפטית כלל פומביות הדיון וחריגיו הכלל בדבר פומביות הדיון קבוע בסעיף 68 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 . עקרון פומביות הדיון הינו ערך חוקתי, ומהווה חלק מתפיסה כללית הרואה בחופש הביטוי ובזכות הציבור לדעת בבחינת עקרונות-על המאפיינים את בסיס המשטר בחברה דמוקרטית. חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ככלל, ותחולתם על ההליך השיפוטי בפרט, מבטיחים שקיפות ומנגנוני בקרה ציבוריים על טוהר ההליך השיפוטי. (ראה בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות, פ"ד נח(6) 933, 938 (2004); בש"פ 5759/04 תורג'מן נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 658 (2004)). בע"א 4963/07 ידיעות אחרונות בע"מ נ' עו"ד פלוני, ניתן ביום 27.2.08, נקבע כי                                           "עקרון פומביות הדיון "הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו. בשמירתו טמונה, כידוע, אחת הערובות העיקריות לתקינותו של ההליך השיפוטי, הן בתחום עשיית הצדק ובירור האמת, הלכה למעשה, והן בתחום מראית פני הצדק קבל עם ועדה" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 451 (1991) - להלן: עניין וילנר; כן ראו: ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341 (1995) - להלן: עניין מרום). ביסוד עקרון פומביות הדיון עומדים עקרון חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת ... "פומביות הדיון מאפשרת לציבור לקבל מידע על פעילויותיהן של הרשויות הציבוריות, ובהן בתי משפט והרשות החוקרת" (בש"פ 5153/04 פלוני נ' ידיעות אחרונות בע"מ, פ"ד נח(6) 933, 938 (2004) - להלן: עניין פלוני), ובכך מתאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות "שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי" (ע"פ 11793/05 חברת החדשות הישראלית בע"מ נ' מדינת ישראל (, 5.4.06) ". סעיף 68(ג) קובע כחריג לכלל פומביות הדיון כי "בבקשות לצווי ביניים, לצווים זמניים ולהחלטות ביניים אחרות, רשאי בית משפט לדון בדלתיים סגורות". סעיף 70 לחוק דן באיסור פרסומים וסעיף 70(ד), הרלוונטי לענייננו, קובע כדלקמן: 70 (ד) "בית משפט רשאי לאסור כל פרסום בקשר לדיוני בית המשפט, במידה שהוא רואה צורך בכך לשם הגנה על בטחונו של בעל דין, עד או אדם אחר ששמו הוזכר בדיון או לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות של אחד מהם או לשם מניעת פגיעה בפרטיותו של אדם עם מוגבלות ...". הוראת הסעיף קובעת כי ניתן לאסור פרסום רק מקום בו הדבר נדרש "לשם מניעת פגיעה חמורה בפרטיות". כך, גילה המחוקק דעתו כי לא די בפגיעה "סתם" בפרטיות כדי להביא להטלת איסור פרסום, אלא יש לבחון את הסוגיה בשים לב לאופי המידע הפוגע. ככלל, ככל שהמידע מתייחס לעניינים המשתייכים לליבת המונח פרטיות, תיגבר הנטייה לראות בפגיעה כפגיעה חמורה. בע"א 4963/07 , ידיעות אחרונות נ' עו"ד פלוני , הנ"ל נקבע כי   "... על היקף פרישתו של המונח פרטיות ניתן ללמוד גם מן הגישות שהוצגו בפסיקת בית משפט זה בהתייחס לפרשנות הדיבור "ענייניו הפרטיים של אדם" המופיע בסעיף 2(9) לחוק הגנת הפרטיות. בע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808 (1994) (להלן: עניין ונטורה) הציג השופט ג' בך עמדתו כי יש לפרש המונח האמור באופן רחב ... מאידך, השופטת ט' שטרסברג-כהן הביעה עמדתה, כי "ראוי שלא ליצור רשימה סגורה או פרטנית אלא לאפשר בדיקת הנושא על-פי ההקשר שבו הוא מופיע. לדידי, התשובה לשאלה מהו עניינו הפרטי של אדם אינה חד-משמעית.. פרשנותם תלויה בהקשר ובמטרה שלשמה נדרשת פרשנות זו... ... כתנאי להפעלת הסמכות לפי סעיף 70(ד) לחוק בתי המשפט, על בית המשפט לבחון הן את מהות הזכות הנפגעת, הן את עוצמת הפגיעה בה. רק אם מגיע בית המשפט למסקנה כי הפרסום יביא לפגיעה בפרטיות, וכי הפגיעה האמורה הינה פגיעה חמורה, שומה עליו לשקול האם יש מקום להפעיל סמכותו ולאסור פרסום. גם בשלב זה, על בית המשפט לאזן בין עקרון פומביות הדיון לבין הפגיעה בפרטיות. בגדר איזון זה יש לשקול את מידת העניין הציבורי שבפרסום המסוים אל מול הנזק שייגרם כתוצאה ממנו ... בנוסף, ומבלי לקבוע רשימה סגורה של שיקולים אפשריים, ניתן להביא במניין השיקולים את השלב בו נמצא הדיון השיפוטי...". לעניין פגיעה אפשרית בביטחונו של אדם, פורש הסעיף בפסיקה בצורה מצמצמת: "מושג זה של הגנה על ביטחון ודאי אינו כולל הגנה מפני עיתונות, שיודעת להיות מאד תוקפנית, עוינת, מציצנית" (כדברי השופט חשין בפרשת מרום, 342; ההדגשה הוספה - א"ר); הוא אף אינו כולל "את בטחונו הכלכלי של בעל הדין" (פרשת ביטאר; ההדגשה הוספה - א"ר); ואף ביחס לפגיעה של נאשם בעצמו, נאמר כי "מוכנה אני להניח כי סעיף זה ניתן לפירוש רחב דיו כדי לכלול גם סיטואציה, שבה יש סיכון, שהנאשם או החשוד יפגע בעצמו... דא-עקא, שהשימוש בעילה זו כדי לאסור פרסום צריך להיעשות במשורה, כאשר יש חשש קונקרטי ומבוסס לתוצאה של פגיעה אובדנית" (ב"ש (חיפה) 2929/01 כהן נ' משטרת ישראל (לא פורסם) - השופטת שטמר; ההדגשה הוספה - א"ר). במקרה שלפנינו הטענה היא לחשש לחיי הנאשמים, ואין ספק כי חשש כאמור - כשלעצמו בא בגדרי הגרעין הקשה של הסעיף". (בש"פ 10927/07, מיכאל מור ואח' נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 6.1.08 ). חריג נוסף, שרלוונטי אף הוא לענין שבפני, נקבע בסעיף 70(ה) לחוק לפיו "בית משפט רשאי לאסור פרסום שמו של חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, או פרט אחר מפרטי החקירה, אם הדבר עלול לפגוע בחקירה שעל פי דין" . התמודדות ערכית מתמדת קיימת בין עקרון הפומביות, הטומן בחובו חובת פרסום של כל פרטי ההליך הפלילי, לרבות הליך החקירה הפלילית, לבין זכותו של אדם לפרטיות ולשמירה על בטחונו וכן לשמירה על יעילות ואיכות החקירה המשטרתית. אמנם, בהתמודדות הערכית בין העקרונות השונים קיים מעמד בכורה לחופש הביטוי, על כל השלכותיו, כאבן יסוד במבנה המשטר. עם זאת, המשפט לא מקנה לו אופי של ערך מוחלט. בנסיבות חריגות כופף עצמו עקרון הפומביות בפני ערכים אחרים ובהתקיים נזק חמור לחשוד או לחקירה המתנהלת, מצווה בית המשפט לבחון החלתו של החריג ולברר האם בנסיבות העניין ראוי להעדיף את מניעת הנזק לחשוד או לחקירה, על פני העניין הציבורי שבפרסום (ראה בש"פ 1071/10 פלוני נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 25.2.10, ). המבחן להחלת החריגים לכלל פומביות הדיון הוא דו שלבי: 1. האם הפרסום יסב נזק חמור לעד או לחקירה. 2. בהתקיים נזק חמור, האם בנסיבות העניין ראוי להעדיף מניעת נזק זה על פני העניין הציבורי שבפרסום. השאלות יבחנו עפ"י נסיבותיו של כל מקרה ומקרה, שכן החוק לא מגדיר מהו "נזק חמור". כמו כן יינתן משקל לשלב שבו מצוי ההליך הפלילי שכן, יש להבחין בין שלב ראשוני של חקירה לבין שלבים מאוחרים, לאחר שהוגש כ"א, ואף שלב שלאחר סיום ההליך הפלילי. משפט פליליעד מדינהפרסום