פשרה בתביעה ייצוגית נגד בית חולים בילינסון

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא פשרה בתביעה ייצוגית נגד בית חולים בילינסון: פתח דבר 1. התובעות, שרית טל ורותי גורשטיין, הן קרובות משפחה וחברות, ולדבריהן היו במועדים הרלוונטיים לתובענה מעשנות כבדות וביקשו להיגמל (להלן: "שרית" ו- "רותי"; יחדיו יכונו להלן: "התובעות"). בשלהי שנת 2001 פנו התובעות לקבלת טיפול רפואי נגד עישון במרפאה לגמילה מעישון בנתבע מס' 1 - בית החולים "בילינסון", שבבעלותה של הנתבעת מס' 2 - שירותי בריאות כללית (להלן: "המרפאה", "בית החולים" ו- "קופת החולים"; בית החולים וקופת החולים יחדיו יכונו להלן: "הנתבעים"); ואולם זמן קצר לאחר קבלת הטיפול שבו התובעות לעשן. לגרסתן של התובעות, בשנת 2003 התברר להן בדיעבד כי הטיפול הרפואי לכאורה שקיבלו היה טיפול ניסיוני - שניתן להן ללא היתר מתאים ממשרד הבריאות לביצוע ניסוי רחב היקף בבני אדם, מבלי שהן חתמו על טופס הסכמה להשתתפות בניסוי כנדרש בתקנות בריאות העם (ניסויים רפואיים בבני אדם), התשמ"א- 1980 (להלן: "תקנות בריאות העם"), וחמור מכך - מבלי שנאמר או הוסבר להן כי מדובר בטיפול שהינו בגדר ניסוי רפואי. בנסיבות אלה הגישו התובעות ביום 11/1/06 תביעה כספית נגד הנתבעים, וכן בקשה לאישורה כייצוגית (בש"א 1877/06) - שבמסגרתן טענו התובעות כי הנתבעים הטעו וניצלו את מצוקתם של אלפי המטופלים שפנו למרפאה לצורך קבלת טיפול רפואי נגד עישון, ואף פגעו באוטונומיה שלהם, כאשר הסתירו מאותם מטופלים כי הם משתתפים בניסוי רפואי, וממילא גם שזה לא אושר כדבעי על ידי משרד הבריאות (להלן: "התובענה" ו- "בקשת האישור" בהתאמה). בתגובה לבקשת האישור הכחישו הנתבעים כי ניתן במרפאה טיפול ניסיוני לגמילה מעישון, כאשר לגרסתם מדובר בטיפול רפואי לכל דבר ועניין שניתן כדין. בשלב המקדמי של הדיון בבקשת האישור, ביום 6/4/09, הגישו הצדדים בקשה לאישור הסדר פשרה בהתאם לסעיף 18 לחוק תובענות ייצוגיות, התשס"ו - 2006 (להלן: "חוק תובענות ייצוגיות"); בקשה זו היא נושא הדיון שבפניי. רקע עובדתי 2. בשנים 1994 עד 1996 נערכו בבית החולים שני ניסויים לטיפול רפואי לגמילה מעישון. לגרסתם של הנתבעים, הטיפול הניסיוני נועד להקל על הגמילה מעישון בדרך של ביטול התסמינים הפיזיולוגיים שלה; קרי: טיפול בתופעות הלוואי הידועות כנלוות להפסקת העישון עוד בטרם הופעתן, על ידי שימוש בתרופות שונות ובתכשירי הרגעה. בנוסף לכך, הטיפול הניסיוני כלל גם ליווי פסיכולוגי שמטרתו ליתן למטופלים תמיכה בתחום שינוי הרגלים - וזאת מתוך הנחה כי העישון גורם גם להתמכרות פסיכולוגית והתנהגותית, שנמשכת אף לאחר היעלמותה של התלות הפיזית בניקוטין. בהתאם להוראות תקנות בריאות העם, שני הניסויים הללו נערכו רק לאחר שבית החולים קיבל אישורים מתאימים מאת ועדת הלסינקי שבבית החולים, היא הוועדה המוסמכת לכך מטעם משרד הבריאות; ועל פי החלטתה של ועדת הלסינקי השתתפו בכל אחד משני הניסויים 20 מטופלים בלבד (להלן: "טיפול הגמילה") (ראו סעיפים 16-13 לתצהירו של ד"ר גרשון פינק ששימש במועדים הרלוונטיים כסגן מנהל המכון למחלות ריאה בבית החולים, אשר ניתן בתמיכה לתגובת הנתבעים לבקשת האישור; להלן: "ד"ר פינק". אישורי ועדת הלסינקי מיום 30/1/94 ומיום 4/5/95 צורפו כנספחים א ו- ב לתצהירו). לגרסתם של הנתבעים, שני הניסויים הניבו תוצאות מוצלחות - ומשכך הוחלט בבית החולים לקדם את טיפול הגמילה כטיפול רפואי לכל דבר ועניין. עוד לשיטתם של הנתבעים, כל שהיה עליהם לעשות על מנת להעביר את טיפול הגמילה ממסגרת ניסיונית למסגרת של טיפול רפואי, היה לוודא כי ההתוויה של כל אחת מהתרופות שבהן נעשה שימוש במסגרת טיפול הגמילה מתאימה גם לשימוש מסוג זה. יבואר כי "התוויה" הוא מונח רפואי המתאר אינדיקציה לכך שמתן תרופה הוא חיוני או רצוי למטרה רפואית מסוימת; וכי ההתוויה נקבעת על ידי היצרן של התרופות, מאושרת על ידי משרד הבריאות ורשומה בפנקס התכשירים המנוהל על ידי שר הבריאות. והנה, ההתוויות של שתיים מתוך שלוש התרופות שבהן נעשה שימוש בטיפול הגמילה התאימו זה מכבר לשימוש במסגרת טיפול כזה - ומשכך בית החולים פנה ליצרנית של התרופה השלישית (חברת "טבע") על מנת שתתאים את ההתוויה גם של תרופה זו לטיפול. בחודש ספטמבר 1996 אמנם שונתה ההתוויה של תרופה זו בנוסח שהתאים לשימוש בה במסגרת טיפול הגמילה - ומשכך לטענתם של הנתבעים ניתן היה לבצע כדין את טיפול הגמילה כטיפול רפואי (ראו סעיפים 22-19 לתצהירו של ד"ר פינק). 3. בשנת 1997 החל בית החולים להציע את טיפול הגמילה כטיפול רפואי, ועד שנת 2003 טופלו באופן זה כ- 4,000 מטופלים שונים. על פי תוכנית הטיפול שהונהגה במרפאה, כבר בעת ההצטרפות לטיפול הגמילה, שנעשתה באמצעות הטלפון, תוארו למצטרפים עקרונות הטיפול הבסיסיים ועיקרי תופעות הלוואי, וכן התבקש כל מטופל להגיע לטיפול עם מלווה שיסייע לו בחזרתו לביתו. עם הגיעו של המטופל לקבלת הטיפול הוא צויד בדף הנחיות קצר לגבי מהלך הטיפול, ולאחר מכן נדרש להשתתף בהרצאה של רופא בנושא נזקי העישון, מהות הטיפול ותופעות הלוואי שלו. בשלב הבא נערכה הרצאה של פסיכולוג, וכן פגישה משותפת עם קבוצת נגמלים נוספים. בהמשך היום, כל אחד מהמטופלים מילא שאלון בנוגע למצבו הבריאותי ואף נבדק אצל רופא - ועל פי הנתונים שהצטברו מהליכים אלה קבע הרופא את המינון התרופתי המתאים לכל אחד מהמטופלים ונתן לו אותו בזריקה (ראו מסמכים שצורפו כנספח ב1 לתצהירה של שרית וכנספח ב2 לתצהירה של רותי). בסיומו של יום הטיפול קיבלו המטופלים תרופות הרגעה בכדורים, שהיה עליהם ליטול במשך מספר שבועות; נוסף על כך, הם הוזמנו לפגישות תמיכה קבוצתיות וכן התאפשר להם לפנות לפי רצונם לקבלת ייעוץ מהפסיכולוג (ראו סעיף 23 לתצהיר ד"ר פינק, סעיף 7 לתצהיר רותי וסעיף 7 לתצהיר שרית). לטענתם של הנתבעים, במרוצת השנים שבהן ניתן טיפול הגמילה במרפאה שבבית החולים (2003-1997), שיעור הצלחתו היה גבוה במיוחד: 37% מהמטופלים לא עישנו עוד לאחר שנה מעת הטיפול (ראו סעיף 24 לתצהיר ד"ר פינק). 4. בראשית שנת 2003 דווח בתקשורת על שלושה אנשים שטופלו באותו יום בטיפול הגמילה במרפאה והגיעו לחדרי מיון באזור המרכז כשהם מתלוננים על תופעות לוואי חמורות כהלוצינציות, אי שקט, דופק מואץ ואצירת שתן; כאשר לגרסתם של הנתבעים מדובר בתופעות לוואי חריגות, שבאופן יוצא דופן התגלו אצל שלושה מטופלים בו זמנית. בעקבות אירוע זה הוקמה בבית החולים ועדת בדיקה פנימית (להלן: "הוועדה הפנימית") - ובדוח מיום 30/1/03 סקרה הוועדה את הבסיס הרעיוני לטיפול הגמילה, את פרוטוקול הטיפול, וכן את אירועי היום שבמהלכו ניתן במרפאה טיפול גמילה ובסיומו פנו כאמור שלושה מהמטופלים לחדרי מיון עקב תופעות לוואי (הדוח צורף כנספח ח לתצהירו של ד"ר פינק). בפרק המסקנות של הדוח, עמדה הוועדה הפנימית על כשלים שנפלו בפרוטוקול הטיפול באופן כללי, ועל כשלים שייתכן שנפלו ביום הטיפול הספציפי שנבדק. בפרק ההמלצות של הדוח ציינה הוועדה אמצעים שונים שמומלץ לנקוט בהם על מנת לתקן את הכשלים שאותרו על ידה כאמור, ופרט לכך נאמר כדלקמן: "קשה לקבל שפרוטוקול של בית חולים שלישוני מבוסס על מאמר אחד בלבד שהוא pilot study. יש לקבל מחדש אישור של ועדת הלסינקי על פרוטוקול הטיפול. לבצע עבודה מבוקרת עם רישום מדויק של כל תופעות הלוואי. רק לאחר עמידה במבחן פרסום העבודה בעיתון שהוא peered review או הגשת פרסומים אחרים מבוססים בנושא יהיה ניתן להמשיך בתוכנית הטיפולית." (ההדגשה שלי- ע.ב.). חרף הדברים המפורשים שצוטטו לעיל, הוועדה הפנימית פרסמה ביום 28/8/03 הבהרה לדוח - שבה צוין כי הגם שהוועדה הציעה לערוך מחקר מבוקר באישור ועדת הלסינקי, אין משמעותה של המלצה זו דרישה להפסיק את טיפול הגמילה במתכונתו הנוכחית: "ההמלצה מהווה צורך אקדמי לביסוס ופרסום הטיפול בגמילה באמצעות תכשירים אנטיכולינרגיים. אין בהצעה זו משום דרישה להפסיק את הטיפולים במידה וימולאו ההמלצות הנוספות (7-1 בדו"ח). הטיפול ניתן באמצעות התרופות SCOPOLAMINE, ATROPIN הרשומות בפנקס התרופות לטיפול בעת הצורך בפעילות אנטיכולינרגית ואנטימוסקרינית, מנגנון הפעולה המתאים למניעת תופעות הגמילה עקב העלייה בהפרשת אצטיל-כולין עם הפסקת החשיפה לניקוטין." (ההדגשה שלי- ע.ב.) (ההבהרה צורפה כנספח ט לתצהירו של ד"ר פינק). 5. ממצאיה של הוועדה הפנימית דווחו למשרד הבריאות, אך כפי הנראה אלה לא הניחו את הדעת - שכן ביום 9/4/03 התמנתה גם ועדת בדיקה מטעם משרד הבריאות, אשר התבקשה לבחון את שיטת הגמילה באופן כללי, ובפרט את יעילותה, בטיחותה וביסוסה המדעי (להלן: "ועדת משרד הבריאות"). בדוח מיום 15/9/03 קבעה ועדת משרד הבריאות כי לבית החולים ניתן אישור מאת ועדת הלסינקי לביצוע טיפול הגמילה כטיפול ניסיוני ומצומצם בלבד, וחרף זאת בית החולים המשיך שלא כדין וללא אישור במתן הטיפול כטיפול רפואי קליני לאלפי מטופלים: "הטיפול שניתן ב- 3 התרופות בשיטת טיפול זו לדעת הוועדה כולל טיפול מונע לפני הופעת תסמינים של גמילה, שלא במסגרת ההתוויות המאושרות לתרופות אלה, אין לו בסיס מדעי ועל כן אין לתת אותו טיפול שלא במסגרת ניסוי." (ההדגשה במקור- ע.ב.) (דוח ועדת משרד הבריאות צורף כנספח י לתצהירו של ד"ר פינק). בהתאם לדברים אלה, המליצה ועדת משרד הבריאות להורות לבית החולים לחדול באופן מיידי ממתן טיפול הגמילה: "הוועדה ממליצה להפסיק לאלתר ביצוע הטיפול בשיטה הנוכחית. חידוש טיפול זה צריך להיות מותנה באישור מחדש של ועדה לאישור ניסויים בבני אדם עם ביסוס מדעי לטיפול התרופתי המוצע. במידה והטיפול המוצע יהיה שילוב של טיפול תרופתי עם טיפול התנהגותי יש לבסס את הבקשה לטיפול המשולב." לנוכח הממצאים והמלצותיה של ועדת משרד הבריאות, חדל בית החולים ממתן טיפול הגמילה. בקשת האישור 6. שרית - ילידת שנת 1947, ורותי - ילידת שנת 1943, הן לדבריהן מעשנות כבדות מגיל צעיר והחליטו לפנות למרפאה על מנת להיגמל. הן קיבלו את טיפול הגמילה ביום 9/11/01, לאחר שכל אחת מהן שילמה לבית החולים סכום של 980₪ עבורו (ראו סעיפים 6-1 לתצהירה של שרית וכן סעיפים 7-1 לתצהירה של רותי). דע עקא, שכחודש לאחר קבלת הטיפול ולאחר שהשתתפה בקבוצת תמיכה אחת שבה שרית לעשן סיגריות (ראו סעיף 9 לתצהירה); רותי מצידה המשיכה בעישון סיגריות כבר יומיים לאחר יום הטיפול (ראו סעיף 10 לתצהירה). רק בשלהי שנת 2005 נודע לשרית לטענתה כי ועדת משרד הבריאות שבדקה את טיבו של טיפול הגמילה שניתן לה ולרותי קבעה כי מדובר בטיפול ניסיוני שמלכתחילה אסור היה לבית החולים להגישו למטופלים (ראו סעיף 10 לתצהירה). שרית שיתפה את רותי בדברים, ולגרסתן שתיהן חשות זעזוע, כעס, עלבון וזעם על כך שבית החולים ניצל את האמון שהן נתנו בו, הוליך אותן שולל והטעה אותן לחשוב כי הן זוכות לטיפול רפואי מבוקר - בעוד שבפועל הן שימשו כ"שפני ניסיונות" כלשונה של שרית, לטיפול תרופתי שאינו מבוסס או מוכר ואף אין לו תימוכין מדעיים כלל ועיקר (ראו סעיפים 13-12 לתצהירה של שרית, וסעיף 13 לתצהירה של רותי). לבקשת האישור צירפו התובעות חוות דעת מאת פרופ' הלל הלקין, מומחה לרפואה פנימית ולפרמקולוגיה קלינית, שבין היתר שימש גם כמנהל המכון לפרמקולוגיה וטוקסיקולוגיה קלינית בבית החולים על שם שיבא (להלן: "פרופ' הלקין"). פרופ' הלקין הביע דעתו כי סעיף 47(א) לפקודת הרוקחים [נוסח חדש], התשמ"א- 1981 קובע התניה כפולה לשימוש בכל תרופה באשר היא: ראשית כי התרופה רשומה בפנקס התכשירים, ושנית כי השימוש בה הוא במסגרת ההתוויה שנקבעה בפנקס ביחס לאותה תרופה. בענייננו, פרופ' הלקין סבור כי ההתוויה "גמילה מעישון" מעולם לא אושרה בתנאי הרישום בפנקס התכשירים של אף אחת מבין התרופות שבהן נעשה שימוש בטיפול הגמילה, ובוודאי לא שילובן של שלוש התרופות יחדיו ודרך הזרקתן למטופלים - ועל כן השימוש בתרופות אלה נעשה על ידי בית החולים שלא על פי הנוהל התקין. פרופ' הלקין הדגיש בחוות דעתו כי טיפול בחולה בשיטה ניסיונית כלשהי, ועל אחת כמה וכמה בשיטה נטולת תוקף או בסיס מדעי, מחייב את הצוות הרפואי ליידע את המטופלים על כך באופן מפורט ומדויק ואף לקבל את הסכמתם המודעת בכתב לאופיו של הטיפול - דבר שלא נעשה עובר למתן טיפול הגמילה. סיכומו של דבר, פרופ' הלקין קבע כי הצגת טיפול הגמילה כטיפול רפואי וביצועו שלא במסגרת ניסיונית לוקים הן מבחינה מקצועית-רפואית, הן מבחינה רגולטורית והן מבחינה אתית. 7. הקבוצה שבשמה הוגשה בקשת האישור היא כל המטופלים בטיפול הגמילה שניתן במרפאה על ידי בית החולים; כאשר אין מחלוקת כי קבוצה זו מונה כ- 4,000 איש. עילות התביעה הן בראש ובראשונה מתחום הגנת הצרכן: התובעות סבורות כי בית החולים הטעה אותן בעניין מהותי לעסקה שנערכה בין הצדדים - באשר הוא הסתיר מהן במתכוון ובמצג שווא כי טיפול הגמילה הוא טיפול ניסיוני שביצועו לא אושר כדבעי על ידי משרד הבריאות, כי הוא חסר בסיס מדעי מתאים, וכי אין הוכחה כלשהי בנוגע לשיעורי הצלחתו. התובעות סבורות כי בית החולים אף ניצל את מצוקתן בהיותן סובלות מהתמכרות לסיגריות ולניקוטין ואת בורותן בתחום הרפואה והאתיקה הרפואית - הכל על מנת לקשור עימן עסקה בתנאים בלתי מקובלים ובלתי סבירים. נוסף על כך, התובעות טוענות כי עצם העובדה שבית החולים גרם להן לקחת חלק בניסוי שנערך בבני אדם ללא ידיעתן וממילא לא הסכמתן, גרם לפגיעה באוטונומיה שלהן בגופן ובזכותן לקבל החלטות מודעות ומושכלות בנוגע לטיפול הרפואי שמוצע להן. הסעדים להן עתרו התובעות בשם הקבוצה הם שניים: ראשית, השבה מלאה של עלות הטיפול לכל אחד מחברי הקבוצה, בסכום של 980₪ ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הטיפול ועד למועד פסק הדין בתובענה; שנית, פיצוי בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לחברי הקבוצה כתוצאה מפגיעה באוטונומיה, בסכום של 25,000₪ לכל אחד. 8. בתגובה לבקשת האישור הכחישו הנתבעים כי טיפול הגמילה היה טיפול ניסיוני, כאשר לגרסתם מדובר בטיפול רפואי שניתן כדין על ידי בית החולים למטופלים. הנתבעים טוענים כי טיפול הגמילה התחיל בראשיתו כטיפול ניסיוני שקיבל את אישורה של ועדת הלסינקי כנדרש על פי תקנות בריאות העם, ועם סיומו בהצלחה הביא בית החולים לשינוי ההתוויה הרפואית של אחת התרופות שניתנו למטופלים במסגרת הטיפול - ובעקבות שינוי זה שוב לא היה טיפול הגמילה טיפול ניסיוני, אלא טיפול רפואי שאין צורך באישורים כלשהם על מנת לתיתו למטופלים. הנתבעים מוצאים תמיכה לטענותיהם בממצאיה של הוועדה הפנימית - אשר קבעה כי אין מקום להורות על הפסקתו של הטיפול. הנתבעים מוסיפים ומבקרים את חוות דעתו של פרופ' הלקין - כאשר לטענתם חוות דעת זו נסמכת על נתון עובדתי שגוי, שלפיו השימוש בתרופות שניתנו למטופלים בטיפול הגמילה חרג מן המטרה הקבועה בהתוויות שלהן. לגרסתם של הנתבעים, ההתוויות של התרופות מתארות את הפעילות שהן מבצעות ולא בהכרח את השימושים הטיפוליים המותרים בהן - ומשכך אין כל יסוד לקביעתו של פרופ' הלקין כי טיפול הגמילה ניתן על ידי בית החולים שלא כדין רק משום שבהתוויות של התרופות שבהן נעשה שימוש לא צוין באופן מפורש כי הן מתאימות לגמילה מעישון. עוד נטען על ידי הנתבעים כי בכל מקרה טיפול הגמילה ניתן על ידי בית החולים בתום לב - מתוך מחשבה ואמונה כנה כי הוא מגיש למטופלים טיפול רפואי כדין, בהתאם להתוויות של התרופות שבהן נעשה שימוש. הסדר הפשרה המוצע 9. על פי הסדר הפשרה המוצע, הנתבעים ישלמו לכל אדם אשר יוכיח את חברותו בקבוצה הטבה כספית בסכום של 1,500₪ (להלן: "ההטבה"); כאשר סכום זה כולל מרכיב של השבת התמורה ששילם כל חבר קבוצה עבור טיפול הגמילה (בסכום של 980₪), מרכיב של הפרשי הצמדה בגין השבת התמורה (בסכום של 270₪), ומרכיב של פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה (בסכום של 250₪). יובהר כי סכום הפרשי ההצמדה המגיעים לחברי הקבוצה בגין השבת תמורת טיפול הגמילה משתנה במקצת מחבר אחד למשנהו, בהתאם למועד שבו קיבל את טיפול הגמילה - והצדדים החליטו כי תחת לערוך חישוב נפרד עבור כל חבר, מוטב לשלם לכל אחד מהם הטבה גלובאלית בגין הפרשי הצמדה בסכום זהה. הוכחת החברות בקבוצה תעשה באחת משתי דרכים: האחת היא הצגת קבלה או תיעוד רשמי אחר בדבר קבלת טיפול הגמילה; השנייה היא הגשת תצהיר בכתב שנחתם בפני עורך דין, שבו מפורטים מועד קבלת טיפול הגמילה, נסיבותיו ותוצאותיו. יובהר בהקשר זה, כי ההטבה תשולם על ידי הנתבעים לכל אחד מחברי הקבוצה אשר קיבל את טיפול הגמילה ללא קשר להצלחתו של טיפול זה בעניינו, קרי: בין אם עלה בידו לחדול מעישון ובין אם לאו. לטענת הצדדים הקבוצה מונה כ- 4,000 חברים, ועל כן שווי ההטבה לקבוצה כולה מוערך בסכום של 6,000,000₪. עם אישורו ופרסומו של הסדר הפשרה, כל אחד מחברי הקבוצה יהא רשאי לפנות לבית החולים בכתב על מנת להוכיח את חברותו בקבוצה ולקבל לידיו את ההטבה, ופרט לכך הנתבעים עצמם יפנו בכתב לאותם חברי קבוצה שפרטיהם האישיים השתמרו בבית החולים או בקופת החולים ויעדכנו אותם בדבר זכאותם על פי הסדר הפשרה. לחברי הקבוצה יעמדו שישה חודשים ממועד אישורו של הסדר הפשרה לפנות לנתבעים לשם קבלת ההטבה, וההטבה תשולם על ידי הנתבעים בתוך 30 ימים מעת קבלת הפנייה. עוד במסגרת הסדר הפשרה הגישו הצדדים לתיק בית המשפט המלצה מוסכמת לתשלום גמול לתובעות בסכום של 100,000₪ לכל אחת (ובסך הכל 200,000₪), ושכר טרחה לבאי כוחן בסכום של 750,000₪ בתוספת מע"מ כדין. נוסף על כך, הצדדים סבורים כי מאחר שההטבה מוצעת לכל חברי הקבוצה, בין אם טיפול הגמילה סייע בידם לחדול מעישון ובין אם לאו, ומכיוון שהטבה זו מגלמת בתוכה הן השבה של תמורת הטיפול והן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה - הרי שאין כל חשש לפגיעה בעניינם של חברי הקבוצה, ועל כן אין צורך במינוי בודק. דיון 10. לאחר שעיינתי בהסדר הפשרה המוצע לא ראיתי מקום לדחות על הסף את בקשתם של הצדדים לאשרו, ואולם בישיבה שנערכה לפניי ביום 7/4/09 הוריתי לצדדים לערוך בו מספר תיקונים שהיו דרושים בעיקר לצורך הבהרת הדברים. משבוצעו התיקונים כאמור, ביום 19/8/09 הוספתי והוריתי לצדדים לפרסם הודעה בדבר הגשת הבקשה לאישור ההסדר בעיתונים היומיים "מעריב" ו- "ידיעות אחרונות" כפי שהסכימו, על פי נוסח ההודעה שצורפה להסדר הפשרה; וכן לשלוח עותק מבקשת האישור והתגובה לה, הסדר הפשרה והבקשה לאישורו לידי היועץ המשפטי לממשלה ולמנהל בתי המשפט - הכל כאמור בסעיף 18(ג) לחוק תובענות ייצוגיות. בחלוף המועדים הקבועים לכך בסעיפים 18(ד) ו- 18(ו) לחוק תובענות ייצוגיות לא התקבלה כל תגובה או התנגדות לאישורו של הסדר הפשרה, להמלצת הצדדים בדבר הגמול לתובעות ושכר הטרחה לבאי כוחן, ואף לא לבקשתם של הצדדים להימנע ממינוי בודק; וגם לא התקבלה הודעה מאת מי מחברי הקבוצה כי אינו מעוניין להימנות עימה לצורך הסדר הפשרה. ביום 16/12/09 הודיעה באת כוחו של היועץ המשפטי לממשלה כי לאחר בחינת כתבי בי-הדין בבקשת האישור - אין בכוונת היועץ המשפטי לממשלה להביע עמדה בבקשה לאישור הסדר הפשרה. אישור הסדר הפשרה 11. סעיף 19(א) לחוק תובענות ייצוגיות מורה כי כאשר מוגשת לבית המשפט בקשה לאישור הסדר פשרה טרם אישורה של התובענה כייצוגית - יש להקדים ולבחון אם קיימות שאלות מהותיות של עובדה או משפט המשותפות לחברי הקבוצה ואם סיום ההליך בהסדר פשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין, וכן אם בהתחשב בעניינם של חברי הקבוצה ההסדר המוצע הוא ראוי, הוגן וסביר. רק אם מצא כי התשובה על כל השאלות הללו היא חיובית - רשאי בית המשפט לאשר את הסדר הפשרה. אומר מיד, שוכנעתי כי בענייננו יש להשיב על השאלות האמורות בחיוב - ועל כן גם לאשר את הסדר הפשרה המוצע; ואפרט. עילת התביעה המרכזית שעליה נסמכת בקשת האישור היא הטעיה צרכנית. לגרסתן של התובעות בית החולים הטעה אותן ואת שאר חברי הקבוצה כאשר הציג את טיפול הגמילה כטיפול רפואי יעיל, בעוד שלמעשה מדובר היה בטיפול ניסיוני שאין הוכחה מדעית לגבי יעילותו ושמלכתחילה אסור היה לבצעו במרפאה. סעיף 2(א) לחוק הגנת הצרכן התשמ"א- 1981 (להלן: "חוק הגנת הצרכן") אוסר על "עוסק" לעשות כל מעשה או מחדל העלול להטעות צרכן בעניין מהותי בעסקה - כאשר האיסור אינו חל רק על הטעיה בפועל, אלא משתרע גם על עשיית דבר העלול להטעות. עם זאת, סעיף 31(א) לחוק הגנת הצרכן מורה כי לעניין פיצוי בגין הטעיה, דינה של הטעיה כדין עוולה לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], קרי: הזכות לפיצוי בגין הטעיה צרכנית כרוכה בהוכחתם של שלושה יסודות מצטברים. ראשית, כי העוסק הפר את החובה שבאיסור ההטעיה; שנית, כי הצרכן נפגע מהפרת החובה; ולבסוף, כי קיים קשר סיבתי בין הפרת האיסור לבין הנזק [ראו: ע"א 1977/97 ברזני נ' בזק, חברה ישראלית לתקשורת בע"מ, פ"ד נה(4) 584, 592 (2001); להלן: "עניין ברזני"]. בענייננו אין מחלוקת בין הצדדים בנוגע לאופן שבו הוצג טיפול הגמילה בפני חברי הקבוצה, ועל כן חזית המחלוקת היא בעיקרה בשאלה אם טיפול זה אמנם מהווה טיפול רפואי כנטען על ידי הנתבעים וכפי שהוצג על ידם, או טיפול ניסיוני שאסור היה לבצעו ללא אישור מתאים ממשרד הבריאות כעמדתן של התובעות. במילים אחרות, השאלה המרכזית העומדת ביסודה של בקשת האישור היא אם טיפול הגמילה שניתן לחברי הקבוצה הוא טיפול רפואי לגיטימי, אם לאו - ומטבע הדברים שאלה זו משותפת לכל חברי הקבוצה, באשר כל אחד מהם קיבל את הטיפול במרפאה של בית החולים. שאלות מהותיות נוספות שמשותפות לחברי הקבוצה נוגעות לעצם ההטעיה והשלכותיה: ככל שיימצא כי טיפול הגמילה הוא טיפול ניסיוני, חסר בסיס מדעי ושבית החולים לא קיבל אישור כנדרש לבצעו - יש להמשיך ולבחון אם גם נגרמו לחברי הקבוצה נזקים ממוניים ובלתי ממוניים כנטען על ידי התובעות, וכן אם קיים קשר סיבתי בין ההטעיה האמורה לבין הנזקים הנטענים. עילת תביעה נוספת שנטענה בבקשת האישור, גם היא מן התחום הצרכני, היא ניצול מצוקת הצרכן (סעיף 3 לחוק הגנת הצרכן) - ואולם על פניו נראה כי בעניין זה אין חברי הקבוצה חולקים שאלות מהותיות משותפות. על פי ההלכה הנוהגת, עילת תביעה זו מיועדת למקרים קיצוניים שבהם עוסק מנצל לרעה חולשה או בורות מצידו של הצרכן, על מנת לגרום לו להתקשר בעסקה בלתי סבירה [ראו: ע"א 3955/04 רייזל נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, תק-על 2005(3) 58, 66 (2005); רע"א 2616/03 ישראכרט בע"מ נ' רייס, תק-על 2005(1), 3195, 3207 (2005)]. במקרה דנן, עילת התביעה של ניצול מצוקת הצרכן מחייבת בדיקה אם העסקה שבה התקשרו חברי הקבוצה עם בית החולים לצורך קבלת טיפול הגמילה נולדה כתוצאה מניצול לרעה של מצוקה או בורות של חברי הקבוצה אם לאו - כאשר בניגוד לעילת ההטעיה, נראה כי לא ניתן לבצע בדיקה כאמור במשותף לכל חברי הקבוצה. כך משום שבדיקה זו מטבע הדברים כרוכה בבירור פרטני ביחס לכל אחד ואחד מחברי הקבוצה בנוגע לקיומה של המצוקה או הבורות המיוחסות לו, והנסיבות שבהן עשה בית החולים שימוש לרעה במצוקה או בבורות אלה על מנת לגרום לו להתקשר בעסקה. הנה כי כן, בשל אופייה המיוחד של עילת איסור ניצול מצוקת הצרכן, נראה כי בנסיבות המקרה דנן היא אינה מתאימה לבירור במתכונת של תובענה ייצוגית. 12. למקרא בקשת האישור, התשובה לה והתגובה לתשובה - אני סבורה כי אילו נתבררו בקשת האישור והתובענה הייצוגית, השאלות המהותיות המשותפות כמפורט לעיל לחברי הקבוצה היו כפי הנראה מוכרעות לטובתה של הקבוצה. לב ליבה של בקשת האישור הוא בשאלה העובדתית אם טיפול הגמילה אמנם היה טיפול רפואי יעיל כפי שהוצג לחברי הקבוצה, או שמא טיפול ניסיוני שאסור היה לבית החולים לבצעו ללא אישור מתאים מאת משרד הבריאות - ובעניין זה קובע דוח ועדת משרד הבריאות מיום 9/4/03, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי טיפול הגמילה אינו תואם את ההתוויות המאושרות של התרופות שניתנו לחברי הקבוצה, כי אין לו בסיס מדעי וכי מדובר בטיפול ניסיוני שלא אושר כדבעי. הנה כי כן, דוח זה מהווה ראיה לכאורה התומכת בגרסתן של התובעות כי טיפול הגמילה היה שונה בתכלית מכפי שהוצג להן ולשאר חברי הקבוצה. קיים אמנם סיכון מבחינתן של התובעות כי בעת הדיון בתובענה הייצוגית היה עולה בידם של הנתבעים להציג ראיות לסתור את ממצאי ועדת משרד הבריאות - ואולם בשלב זה נראה כי סיכון זה נמוך ביותר, באשר מדובר בעניין שבמומחיות רפואית והנתבעים מצידם אף לא הגישו חוות דעת מתאימה לתמיכה בגרסתם בנדון. נראה שלא בכדי נהגו כך, שכן על פניה ועדת משרד הבריאות היא ועדה בלתי תלויה והדוח שהוציאה תחת ידיה תומך באופן נחרץ בעמדת התובעות. בפסק הדין שניתן בע"א 458/06 שטנדל נ' חברת בזק בינלאומי בע"מ [תק-על 2009(2) 1267 (2009)], הבהיר בית המשפט העליון כי כאשר עסקינן בבקשה לאישור תובענה כייצוגית - לא די למבקש כי יוכיח קיומו של מצג מטעה, אלא עליו להוסיף ולהצביע כבר בשלב האישור על עצם קיומו של נזק וכן על קיומו של קשר סיבתי לכאורה בין המצג לבין הנזק ביחס לכל אחד מחברי הקבוצה. ודוק: על מנת לעמוד בנטל האמור, ככלל על המבקש להניח תשתית עובדתית מתאימה או להציע מנגנון יעיל שלפיהם ניתן יהיה להעריך אלו צרכנים הושפעו מן הפרסום המטעה ומהי מידת הנזק שנגרמה לכל אחד מהם. פעמים רבות מהווה הדרישה להוכיח לכאורה קיומו של קשר סיבתי כאמור משוכה לא קלה בדרך לאישור תובענה כייצוגית בעניין צרכני - ואולם נראה כי בנסיבות המקרה דנן, המצב הוא שונה. לנוכח טיבו וטבעו של טיפול הגמילה, יש יסוד סביר להניח כי אילו היה מוצג לחברי הקבוצה כפי שהוא מתואר בדוח ועדת משרד הבריאות - קרי, כטיפול ניסיוני שיעילותו אינה מוכחת ושבית החולים אפילו לא קיבל אישור מתאים לבצעו - חברי הקבוצה, רובם ככולם, היו נמנעים מלקבל אותו, לא כל שכן לשלם סכום בלתי מבוטל של כ- 1,000₪ תמורתו. לשון אחר, מאחר שאין מחלוקת כי המצג המטעה לכאורה בנוגע לטיבו של טיפול הגמילה אמנם הוצג על ידי בית החולים לכל אחד מחברי הקבוצה - דומה כי הסתמכותם של חברי הקבוצה על מצג זה מובנת מעליה, ואין צורך בהנחת תשתית עובדתית מיוחדת לשם כך. בנוסף, נראה על פניו כי אי ההתאמה לכאורה בין הטיפול שהתכוונו חברי הקבוצה לרכוש לבין זה שניתן להם במרפאת בית החולים מזכה אותם בהשבת התמורה ששילמו בגין הטיפול, כמבוקש על ידי התובעות. יחד עם זאת, לא מן הנמנע כי במסגרת הדיון בבקשת האישור או בתובענה הייצוגית היה מקום לבחון אם ישנם חברי קבוצה שכתוצאה מקבלת טיפול הגמילה חדלו לעשן, ולקבוע אם אלה זכאים אף הם להשבת התמורה כאמור. יצוין בהקשר זה כי הנתבעים אמנם טענו בתגובתם לבקשת האישור כי 37% מחברי הקבוצה לא חזרו לעשן בתום שנה ממועד קבלת טיפול הגמילה - ואולם מדובר בטענה בעלמא, שנטענה ללא תימוכין כלשהם. דומה כי גם לא יכול להיות חולק כי הצגתו של טיפול הגמילה כטיפול רפואי, מקום שמדובר למעשה בטיפול ניסיוני שאסור היה לתיתו ללא היתר מתאים ממשרד הבריאות והסכמה מפורשת בכתב מאת המטופלים - מהווה גם פגיעה באוטונומיה של כל אחד מחברי הקבוצה אשר קיבלו את הטיפול, כפי שהוסיפו התובעות וטענו בבקשת האישור. הגם שעל פי רוב פגיעה באוטונומיה טומנת בחובה היבט סובייקטיבי משמעותי - בענייננו נסיבות הפגיעה כאמור משותפות לכל חברי הקבוצה, ומכל מקום בית המשפט מורגל להעריך נזק מסוג זה על דרך האומדנא ובהתאם לסוג הפגיעה [ראו: ע"א 8126/07 עיזבון המנוחה ברוריה צבי נ' בית החולים ביקור חולים, , תק-על 2010(1) 300, 320 (2010); ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשווק נ' ראבי, , תק-על 2003(2) 1522 (2003)]. עם זאת, יצוין כי שיעור הפיצוי לו עתרו התובעות בגין הפגיעה באוטונומיה - בסכום של 25,000₪ לכל אחד מחברי הקבוצה - חורג על פניו מכל קנה מידה סביר. 13. יוער בנקודה זו כי במסגרת תגובתם לבקשת האישור טענו הנתבעים כי לנוכח שיעורו הגבוה של הפיצוי המבוקש עבור כל אחד מחברי הקבוצה, אין התובענה ראויה להתנהל כייצוגית - באשר הכלי הייצוגי נועד למקרים שבהם שיעור הנזק שנגרם לכל אחד מחברי הקבוצה הוא קטן, עד כדי חוסר כדאיות כלכלית בהגשת תביעה אישית. מבלי לקבוע מסמרות בסוגיה זו, אומר רק כי הגם ששיעורם הכספי של הסעדים המבוקשים עבור כל אחד מחברי הקבוצה הוא על הצד הגבוה ביחס למקובל בתביעות ייצוגיות בתחום הצרכני - שוכנעתי כי בנסיבות המקרה לא ניתן לומר כי מטעם זה אין התובענה דנן ראויה להתברר כייצוגית. חוק הגנת הצרכן מבקש להתגבר על פערי המידע, הארגון והיכולת הכלכלית הקיימים בין התאגידים העוסקים באספקת שירותים ומוצרים לבין "הצרכן הקטן": "חוק הגנת הצרכן קובע שורה של איסורים שתכליתם למנוע את הטעייתו, ניצול מצוקתו או פיתויו של הצרכן על ידי העוסק, לרכוש נכס או לקבל שירות שאינו ראוי, או שתכונותיו נופלות מאלו שנצטיירו בעיניו נוכח הפרסום שניתן למוצר או לשירות. כן מטיל החוק חובות גילוי שנועדו להבטיח כי בטרם יחליט הצרכן להתקשר בעסקה, יובא לידיעתו מידע מלא, ככל האפשר, על טיב הנכס או השירות שהוא עומד לרכוש (ראה דברי ההסבר להצעת חוק הגנת הצרכן תש"ם-1980, ה"ח, תש"ם, 302; וכן רע"א 2512/90 סופרגז חברה ישראלית להפצת גז בע"מ נ' תופיני סער ואח' פ"ד מה(4) 421 ,405)." (ראו: עניין ברזני, שם, בעמ' 609-610). גם בענייננו, בין הנתבעים לבין התובעים קיימים פערי מידע ניכרים בנוגע לטיבו של טיפול הגמילה, וכן פערים של ממש מבחינת היכולות הכלכליות של הצדדים ונגישותם לכלים משפטיים. גם אם הסעד המבוקש עבור כל אחד מחברי קבוצה הוא כזה שעל פניו עשוי להצדיק הגשת תביעה אישית נגד הנתבעים - לא מן הנמנע כי פערי הכוחות כאמור מונעים בסופו של יום הגשתם של תביעות כאלה, והא ראיה כי חרף חלוף הזמן מן המועד שבו חדל בית החולים ממתן טיפול הגמילה (שנת 2003) לא הוגשה נגדו ולו תביעה אישית אחת בנדון. הנה כי כן, בקשת האישור פועלת למימוש זכות הגישה של "הצרכן הקטן" לבית המשפט, ואף מקדמת אכיפה יעילה של הדין בתחום הצרכני והרתעה מפני הפרתו - ועל כן בניגוד לנטען על ידי הנתבעים, היא בהחלט ראויה להתברר כייצוגית. 14. ההטבה המוצעת לחברי הקבוצה במסגרת הסדר הפשרה נותנת ביטוי ראוי ליחס שבין סיכוייה הטובים של בקשת האישור להתקבל לבין הסיכונים שבהמשך ניהול ההליך - ועל כן הסדר הפשרה הוא ראוי, הוגן וסביר. כפי שכבר הוברר לעיל, דוח ועדת משרד הבריאות מהווה ראיה לכאורה התומכת בגרסתן של התובעות - כי בית החולים הציג לחברי הקבוצה מצג מטעה שלפיו טיפול הגמילה הוא טיפול רפואי בעל יעילות מוכחת, בעוד שלמעשה מדובר היה בטיפול ניסיוני שאסור היה לבצעו ללא היתר מתאים ממשרד הבריאות. גם עמדתי על כך שבנסיבות אלה ולנוכח טיבו וטבעו של טיפול הגמילה - ניתן להניח כי חברי הקבוצה אמנם הסתמכו על המצג המטעה כאשר החליטו לקבל את טיפול הגמילה ולשלם לבית החולים תמורה עבורו, וכן כי התוצאה היתה שנגרמו להם חסרון כיס ואף פגיעה באוטונומיה. משכך, ובהעדר תשתית עובדתית או ראייתית לסתור מצידם של הנתבעים, נראה כי סיכוייהם להדוף את בקשת האישור והתובענה הייצוגית אינם גבוהים, אם בכלל; וכפי הנראה אילו הדיון בהן היה מתנהל עד תומו - היה מקום לפסוק לטובת הקבוצה הן סעד של השבת תמורת טיפול הגמילה ששילמו, והן סעד של פיצוי בגין הפגיעה באוטונומיה שנגרמה להם על ידי טיפול זה. בדומה לכך, גם על פי הסדר הפשרה המוצע נהנים חברי הקבוצה הן מהשבה של תמורת טיפול הגמילה בתוספת הפרשי הצמדה, והן מפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה - כאשר לכל אחד מהם ישלמו הנתבעים פיצוי כספי בסכום כולל של 1,500₪. מדובר בהטבה הולמת, אשר מצד אחד מביאה בחשבון את סיכוייה הטובים של בקשת האישור, ומצד שני גם את הסיכון מבחינתן של התובעות כי בסופו של יום בית המשפט היה מוצא כי טיפול הגמילה היה טיפול רפואי לגיטימי, או כי ישנם חברי קבוצה שנגמלו מעישון כתוצאה מהטיפול ועל כן אינם זכאים להשבת תמורתו - הגם שכאמור מדובר בסיכון נמוך ביותר. יצוין עוד כי שיעורו של המרכיב מתוך ההטבה המיוחס לפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, בסכום של 250₪ לכל אחד מחברי הקבוצה, עומד ביחס סביר והוגן לטיבה של הפגיעה הנטענת מצד אחד, ולטיבו של ההליך הייצוגי מצד שני - וזאת בניגוד לסכום הנדרש בבקשת האישור (25,000₪ לכל אחד) שהינו מופרז עד מאוד על פניו. 15. סעיף 1 לחוק תובענות ייצוגיות מונה את מטרותיו העיקריות של החוק: "מטרתו של חוק זה לקבוע כללים אחידים לענין הגשה וניהול של תובענות ייצוגיות, לשם שיפור ההגנה על זכויות, ובכך לקדם בפרט את אלה: (1)   מימוש זכות הגישה לבית המשפט, לרבות לסוגי אוכלוסיה המתקשים לפנות לבית המשפט כיחידים; (2)   אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו; (3)   מתן סעד הולם לנפגעים מהפרת הדין; (4)   ניהול יעיל, הוגן וממצה של תביעות." במקרה דנן, הסדר הפשרה מקדם את אכיפת הדין ופועל להרתעה מפני הפרתו - בתחום הצרכני ככלל, ובנושא הרפואי בפרט. נוסף על כך, וכפי שפורט באריכות לעיל, ההסדר מציע הטבה הולמת לחברי הקבוצה שנפגעו לכאורה מהפרת הדין. לבסוף, ההסדר הוא יעיל - באשר הוא מביא לחסכון במשאבי זמן וממון, הן של הצדדים והן של הקופה הציבורית, הדרושים לשם המשך ניהול הדיון בבקשת האישור ובתובענה הייצוגית. סיכומו של דבר, הסדר הפשרה הוא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות העניין. 16. סעיף 19(ב) לחוק תובענות ייצוגיות מורה לבית המשפט למנות בודק בעל מומחיות בתחום שבו עוסקת בקשת אישור התובענה כייצוגית - על מנת שיחווה דעתו בנוגע ליתרונות ולחסרונות של הסדר הפשרה המוצע בשים לב למכלול נסיבות העניין; בית המשפט יהא רשאי להימנע ממינוי בודק מטעמים מיוחדים שיירשמו. בענייננו, במסגרת הבקשה לאישור הסדר הפשרה ביקשו הצדדים להימנע ממינוי בודק, והיועץ המשפטי לממשלה נמנע מלהביע עמדה בנושא. על הבודק לסייע בידי בית המשפט להעריך את יתרונותיו וחסרונותיו של הסדר הפשרה - בעיקר באמצעות הנחת מסד אובייקטיבי של ממצאים עובדתיים, למשל בעניין גודל הקבוצה, שיעור הנזק שנגרם לה ושווי ההטבה המוצעת בהסדר הפשרה. בהעדר התייחסות של בודק לנתונים אלה, אשר לא נתבררו בפני בית המשפט, קיים חשש שהצדדים יבצעו בהם מניפולציה כזו או אחרת - מתוך כוונה לקדם את עניינם הפרטי על חשבון טובתה של הקבוצה. בית המשפט מצידו יעשה שימוש בנתונים שאומתו על ידי הבודק בבואו לשקול שיקולי מדיניות, לאזן בין אינטרסים או לנתח סוגיות משפטיות - על מנת לקבוע בסופו של יום אם הסדר הפשרה הוא ראוי, הוגן וסביר [ראו: בש"א (מחוזי ת"א) 16615/06 אשר נ' אסם תעשיות מזון בע"מ, , תק-מח 2008(1) 12447, 12451 (2008); בש"א (מחוזי ת"א) 25786/06 אפשטיין נ' מעריב הוצאת מודיעין בע"מ, , תק-מח 2009(1) 14266, 14277 (2009)]. במקרה שבפניי, ההטבה המוצעת לקבוצה היא פיצוי כספי - ועל כן אין ולא יכולה להיות מחלוקת בנוגע לשווייה. גם הסעדים הנתבעים בבקשת האישור אינם נתונים שיש צורך בבודק לשם הערכת שוויים - שכן מדובר בהשבת תמורת טיפול הגמילה שהיא ידועה וברורה, וכן בפיצוי בגין פגיעה באוטונומיה שהערכתו ממילא נתונה לשיקול דעתו של בית משפט. רק גודל הקבוצה הוא עניין עובדתי רלוונטי שלא נתברר בפני בית המשפט אלא נמסר מאת הצדדים - ואולם לא מצאתי כי קיים חשש כי המידע שנמסר בנדון הוא תלוש או מופרך. העובדה כי טיפול הגמילה ניתן על ידי בית החולים לכ- 4,000 מטופלים שונים עולה מתוך הדוח של ועדת משרד הבריאות; ויובהר כי במסגרת הסדר הפשרה ממילא התחייבו הנתבעים לשלם את הפיצוי הקבוע בהסדר לכל אחד מחברי הקבוצה, גם אם מספרם יעלה בסופו של יום על 4,000. נוסף על כך, השאלה אם קיים יחס ראוי בין שיעור הנזק הנטען בבקשת האישור לבין שווי ההטבה המוצעת במסגרת הסדר הפשרה היא שאלה משפטית - המוכרעת על ידי בית המשפט בהתאם להערכתו את הסיכויים והסיכונים הכרוכים בניהול הדיון בה; וכך אמנם נעשה. בנסיבות המקרה נראה אפוא כי אין תועלת של ממש במינוי בודק ואיני רואה לכן סיבה להכביר על הצדדים הוצאות נוספות שלא לצורך. גמול לתובעות ושכר טרחה לבאי כוחן 17. הצדדים ממליצים לבית המשפט לפסוק לתובעות גמול בסכום של 100,000₪ לכל אחת (200,000₪ בסך הכל), ושכר טרחה לבאי כוחן בסכום של 750,000₪ ובתוספת מע"מ כדין. תכליתם של הגמול ושכר הטרחה הנפסקים לטובתם של התובע המייצג ובא הכוח המייצג היא לעודד הגשתן של תובענות ייצוגיות ראויות, וליתן תמריץ לפעול למען הקבוצה ולשם קידומן של מטרות ציבוריות. סעיפים 22 ו- 23 לחוק תובענות ייצוגיות מורים כי בעת קביעת הגמול ושכר הטרחה - שומה על בית המשפט לתת דעתו בין היתר לטרחה שהיתה כרוכה בניהול ההליך, לסיכון שנטלו על עצמם התובע המייצג ובאי הכוח המייצגים, לתועלת שהביאו לקבוצה וכן למידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית שהגישו. לזכותן של התובעות ובאי כוחן ייאמר כי הם עשו שירות חשוב לחברי הקבוצה - כאשר בעקבות הגשתה של בקשת האישור זוכה הקבוצה לפיצוי הולם עבור הנזקים שנגרמו לה לכאורה על ידי הנתבעים. הסדר הפשרה שנולד בסופו של יום כתוצאה מהגשתה של בקשת האישור אף תורם לאכיפת הדין בתחום הצרכני ולהרתעה מפני הפרתו - ובכך נודעת לו גם חשיבות ציבורית. מאחר שהסדר הפשרה נחתם כבר בשלב המקדמי של הדיון בבקשת האישור, הטרחה שיש להניח כי היתה כרוכה בניהול הדיון היא בהתאם - ואולם נראה כי עבודת ההכנה שהיתה דרושה לשם הגשתה של בקשת האישור היא ניכרת, שכן היה צורך להידרש במסגרתה גם לנושאים שבמומחיות רפואית. בהביאי כל אלה בחשבון, ואף את שווייה הכספי של ההטבה שהושגה עבור הקבוצה בהסדר הפשרה (כ- 6,000,000₪), אני רואה לנכון לפסוק לתובעות גמול בסכום של 80,000₪ לכל אחת, ושכר טרחה לבאי כוחן בסכום של 600,000₪ בתוספת מע"מ כדין. סוף דבר 18. התוצאה היא שאני מאשרת את הסדר הפשרה, ונותנת לו תוקף של פסק דין. הסדר פשרה זה מהווה מעשה בית-דין בעניינם של כל אותם מטופלים שרכשו וקיבלו את טיפול הגמילה בבית החולים - בעילות של הטעיה, ניצול מצוקת הצרכן ופגיעה באוטונומיה. הנתבעים ישלמו לתובעות גמול בסכום של 80,000₪ לכל אחת, ושכר טרחה לבאי כוחן בסכום של 600,000₪ בצירוף מע"מ כדין. על הצדדים לפרסם מודעה כקבוע בסעיף 25(א)(4) לחוק תובענות ייצוגיות בשני עיתונים יומיים, בהתאם לנוסח שיובא לאישורי בטרם פרסומו בתוך 7 ימים. רפואהבית חוליםתביעה ייצוגיתפשרה