צו הגבלת שימוש בנכס ("צו מרווה"), אינו ניתן כעניין שבשגרה, ועל פי תקנות 374 ו-383 לתקסד"א, כאמור, רק אם בית המשפט או הרשם "שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה, כי קיים חשש סביר שאי מתן הצו יכביד באופן ממשי על ביצוע פסק הדין.". מי שמבקש צו "מרווה" במעמד צד אחד, חייב להציג ראיות מהימנות לכאורה ולהוכיח הכבדה, ברמה גבוהה יותר מאשר בכל סעד זמני אחר, במקרה בו מבוקש צו ה"מרווה" או בכינויו החדש "הגבלת שימוש בנכס" (תקנה 383 לתקסד"א) מבוקש, בקשר לנכס של המבקש עצמו שאת ביטול העיסקה בגינו הוא מבקש וכאשר זכויות המבקש באותו נכס כרוכות עם זכויות של אחרים. באשר לאיכות הראיות הנדרשות לקיומה של עילת תביעה, כבר נפסק כי: "אין מקובלת עלי הגישה שעיקול זמני ניתן 'על דרך השגרה, בתובענות לתשלום סכום כסף... עם חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שהכיר בזכות הקנין כזכות חוקתית, שומה על בית המשפט לייחס משקל רב מבעבר לאיכות הראיות שיש בהן כדי לתמוך בקשת עיקול כמותן". (ראו לעניין זה: 5242/95 סינגל שירותי אלקטרוניקה בע"מ נ' דנבאר בע"מ, דינים עליון, כרך מג, 456.). וכך גם נקבע לעניין הראיות הנדרשות להוכחת ההכבדה מפי כב' הנשיאה הילה גרסטל (השופטת כתוארה אז): "...תקנות אלו מקשות עוד יותר במתן צו עיקול זמני, שכן בנוסף על היסוד הראשון (ראיות מהימנות לכאורה המקימות עילת התובענה) הוחמרו הדרישות לקיומו של היסוד השני, ועתה נדרשות ראיות מהימנות לכאורה לכך שאי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין לכשינתן. היינו, בבואו לבחון את היסוד השני, לא עוד יבחן בית המשפט את השאלה האם אי מתן צו העיקול יכביד על ביצוע פסק הדין, אלא האם קיימות ראיות מהימנות לכאורה כי אי מתן הצו עשוי להכביד על ביצוע פסק הדין". (ראו לעניין זה: ע"א (ת"א) 2052/01 אלרוב נדל"ן ומלונאות בע"מ נ' רובנר. צו הגבלת שימוש בנכס (צו מרווה)שימוש בדירהשימוש בנכסצווים