קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא צו זמני לשחרור סחורה במכס: זוהי בקשה למתן צו זמני אשר יורה למשיבים שלא לעכב טובין, מסוג פריטי לבוש של מותגי הבגדים "Abercrombie & Fitch" ו - "Hollister" הנושאים את סימני המסחר הרשומים של הנתבעות 4 ו- 5 (להלן: "הטובין") והמוחזקים אצל המשיבה 6; צו עשה זמני אשר יורה למשיבה 6 למסור לידי המבקשים את הטובין המעוכבים; צו מניעה זמני אשר יורה למשיבים להימנע מלבצע בדיקות מדגמיות של הטובין. בנוסף מבוקש, במסגרת הצו הזמני ועד להכרעה בתובענה, להתיר למבקשים לייבא, לשווק ולהפיץ את הטובין. המבקשת 1 (להלן: "המבקשת") היא חברה אשר הוקמה בשנת 2010 לשם שיווק, ייבוא, הפצה ומכירה של פריטי לבוש. המבקש 2 (להלן: "המבקש") הינו מנהלה של המבקשת. המשיבות 4 ו-5 הינן חברות אופנה זרות (להלן: "המשיבות"). המשיבה 4 היא בעלת הזכויות הקשורות במוצרי הלבשה ואביזרי אופנה הנושאים את הסימנים ABERCROMBIE&FITCH, A&F, ABERCROMBIE, או FITCH (להלן: סימני A&F) והיא בעלת סימני המסחר הרשומים בישראל שמספרם 92116, 135030, 135033. המשיבה 5 היא בעלת הזכויות הקשורות במוצרי הלבשה ואביזרי אופנה הנושאים את הסימנים HOLLISTER או סימן בדמות השחף (להלן: סימני HOLLISTER) והיא בעלת סימני המסחר הרשומים בישראל שמספרם 137220, 205600, 205605. המשיבה 1 הינה המשווקת המורשית בישראל של מותגי הבגדים "Abercrombie & Fitch" ו - "Hollister". המשיבה 2 היא בעלת המניות היחידה של המשיבה 1. המשיבה 3 היא החברה המוכרת את מוצרי המותגים בארץ. בהסכמת הצדדים, נמחקו המשיבות 1-3 מן ההליך, בהחלטה מיום 06/05/10. עניינה של הבקשה הוא במשלוח פריטי לבוש של מותגי הבגדים "Abercrombie & Fitch" ו - "Hollister", אשר יובאו על ידי המבקשים ואשר עוכבו במשרדי אגף המכס בהתאם לסעיף 200א לפקודת המכס (נוסח חדש). המשיבות פעלו על פי הפרוצדורה הקבוע בפקודת המכס, הפקידו את הערבויות אשר נקבעו על ידי מנהל המכס וביום 04/05/10 הגישו תובענה כנגד המבקשים בגין הפרת זכויותיהן. תביעת המשיבות אוחדה עם תביעת המבקשים, אשר הוגשה מספר ימים קודם לכן (ביום 26/04/10), ואשר במסגרתה הוגשה בקשה זו. על פי הנטען בבקשה, המבקש התקשר עם ספק זר בפרו במטרה לייבא בייבוא מקביל פריטי לבוש מקוריים של המשיבות ולשווקם בחנויות מותגים פרטיות בארץ . לאחר שערך בדיקות שונות למוצרים והשתכנע כי מדובר במוצרים מקוריים של המשיבות, הזמין המבקש מהספק בפרו כ - 2,213 חולצות T לגברים בעלות כוללת של 18,257.25$. עם הגעת המשלוח ארצה, עוכבו הטובין במשרדי אגף המכס בגין הפרה לכאורה של זכות יוצרים או זכות בסימן מסחר של המשיבות. המבקש טוען כי הטובין אינם טובין מפירים אלא שמדובר בפריטים מקוריים אשר עיכובם נעשה בניגוד לדין במטרה לדחוק את רגליו אל מחוץ לשוק האופנה בארץ. לטענת המבקש המשיבות מיצו את זכויותיהן ביחס לטובין ובהתאם לדוקטרינת מיצוי הזכויות - אין בידיהן למנוע מהמבקשים יבוא, שימוש או שיווק נוסף של הטובין. מעבר לאמור נטען, כי הטובין נרכשו בתמורה ובתום לב וראויים, לפיכך, להגנה הקניינית מכוח תקנת השוק הקבועה בסעיף 34 לחוק המכר, תשכ"ח-1968. נטען כי פעולת העיכוב הינה פעולה בלתי חוקית אשר באמצעותה מעוולות המשיבות כלפי המבקשים בעוולות שונות ומקפחות את זכויות היסוד של המבקשים, בהן הזכות לחופש העיסוק והזכות לחופש הקניין, כמו גם פוגעות בתחרות החופשית. לבסוף טענו המבקשים כי עיכוב הטובין גורם להם לנזק ממוני רב, לפגיעה בתדמית ובמוניטין ופוגע בזכותם היסודית לחופש העיסוק וכי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתם כך שיש להיעתר לבקשתם וליתן להם את הצווים המבוקשים. בתגובתן טוענות המשיבות כי הטובין, הנושאים את סימני המסחר הרשומים של המשיבות, הינם טובין מפירים אשר עוכבו כדין על פי סמכות מנהל אגף המכס מכוח סעיף 200א לפקודת המכס (נוסח חדש). המשיבות קיבלו לידיהן ארבע דוגמאות מתוך המוצרים שעוכבו ולאחר בדיקתם התברר כי מדובר במוצרים מזויפים ולא במוצרים מקוריים של המשיבות. המשיבות טוענות כי תכליתו של סעיף 200א לפקודת המכס הינה למנוע הפצת טובין החשודים כמפירים סימני מסחר ולסייע באכיפה יעילה של זכויות הקניין הרוחני ולפיכך אין לשחררם עד להכרעה בתובענה שהגישו. עוד נטען מפי המשיבות, כי החלטת מנהל המכס לעכב את הטובין המפירים לכאורה, הינה החלטה מנהלית של רשות שלטונית וכי התערבות בית המשפט בכגון דא צריכה להיעשות רק במקרים קיצוניים בהם ברור כי החלטת הרשות השלטונית אינה סבירה בעליל וכי זהו אינו המקרה כאן. עיכוב הטובין הותנה בהפקדת ערובות כספיות מתאימות לכיסוי נזקי המבקשים, ככל שיהיו, ובכך איזן מנהל המכס כראוי בין אינטרס המבקשים לאינטרס המשיבות ואין הצדקה להתערבות בהחלטתו. המשיבות טענו כי מאזן הנוחות נוטה בבירור לטובתן, באשר תביעת המבקשים הינה תביעה כספית ונזקם הנטען ניתן לכימות בכסף, בעוד ששחרור הטובין המפירים לכאורה והפצתם בשוק יגרמו נזק רב למשיבות, יפגעו פגיעה קשה בקניינן הרוחני ויאיינו את הסעד המבוקש בתביעת המשיבות. מנגד, היעתרות לבקשה תעניק למבקשים בהליך הזמני את הסעד העיקרי המבוקש בתביעתם ועל כן יש לדחותה. לבסוף, נטען כי המבקשים נהגו בחוסר ניקיון כפיים, בהסתירם את זהות הספק הזר וחסימת האפשרות לברר את אמיתות טענותיהם, באופן השולל מהם את הזכות לסעדים זמניים. סעד זמני הינו סעד הניתן טרם בירור התובענה לגופה והכרעה בזכויות הצדדים ומטרתו להבטיח את ביצוע פסק הדין בתובענה, לכשיינתן. לפיכך, בבקשה למתן סעד זמני על בית המשפט לבחון בשלב ראשון את סיכויי הצלחת התובענה, על בסיס קיומה של עילת תביעה הנסמכת על ראיות מהימנות לכאורה. בשלב שני יש לבחון את מאזן הנוחות בין הצדדים, שעניינו הנזק אשר ייגרם למבקש באם לא יינתן הצו המבוקש אל מול הנזק אשר יגרם למשיב אם יינתן הצו, אשר יצדיק או ישלול היעתרות לבקשה [רע"א 4327/07 בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ' שרביט (לא פורסם, 21/09/06); רע"א 8553/07 כתאני נ' שכטר (לא פורסם, 27/02/08)]. לעניין נטל ההוכחה, כבכל הליך אזרחי, הכלל הוא כי על בעל דין להוכיח את טענותיו מכוח עקרון היסוד לפיו "המוציא מחברו עליו הראיה". בהליך ביניים מסוג זה, הנטל על המבקש להראות כי קיימת לו זכות לכאורה וכי מאזן הנוחות נוטה לטובתו באופן המצדיק את מתן הסעד המבוקש על ידו, טרם בירור תביעתו. בענייננו, עותרים המבקשים בתביעתם לסעד הצהרתי בדבר זכויותיהם בטובין שנרכשו, לצו מניעה קבוע שיאסור על המשיבים לעכב בידיהם את הטובין ולסעדים כספיים שונים. כתב התביעה והעילות המפורטות בו נשענים על הנחת היסוד לפיה הטובין שיובאו ארצה הינם פריטים מקוריים של המשיבות, אשר נרכשו ביבוא מקביל לאחר שהמשיבות מיצו את זכויותיהן בהם. טענה זו דרושה הוכחה והנטל להוכחתה היה ונותר על שכמי המבקשים. מנגד, הנטל להוכיח את טענות ההגנה, בהן גם טענת הזיוף, מוטל על שכמי המשיבות. בדיון שנערך לפני ובסיכומיהם, מיקדו הצדדים את טיעוניהם בשאלה עיקרית אחת, היא שאלת אותנטיות הפריטים המיובאים, כאשר ברור הוא כי באם מדובר בטובין מפירים הרי שיש לדחות את הבקשה. לעניין זה העיד מטעם המשיבות מר ג'ון קריירו, מנהל מותג המשיבות, אשר בדק את ארבע דוגמאות הפריטים שנמסרו לידי המשיבות והגיש חוות דעת מפורטת הגורסת כי מדובר בפריטים מזויפים. על פי חוות הדעת, בהשוואת המוצרים שנתפסו על ידי המכס למוצרים המקוריים של המשיבות נמצאו הבדלים המעידים באופן ברור על היות הפריטים המיובאים זיוף: ביחס לחולצה הצהובה - נמצא כי צבע החולצה שנתפסה הוא בגוון שונה בהשוואה למוצר המקורי ואיכות הגרפיקה בכללותה נחותה. המומחה התייחס להבדלים באיכות הצלעות בצווארון החולצה, בסגנון התווית ובארץ הייצור של החולצה. בנוסף, חומרי הגרפיקה בחולצות שונים וחלק מן הכיתוב, אשר במוצר המקורי עשוי רקמה, מופיע כהדפס בלבד על החולצה שנתפסה. במאמר מוסגר אציין כי הבדל זה בולט לעין מהתבוננות גרידא בתמונות המצורפות לחוות הדעת. נטען כי החומרים והטכניקה המשמשים בגרפיקה אינם משתנים מדוגמה לדוגמה ועל כן מדובר בזיוף. המומחה התייחס גם לשלושת דגמי החולצות האחרות (חולצה לבנה, כחולה ושחורה) וקבע לגביהם ממצאים דומים - נמצא כי צלעות הצווארון בחולצות שנתפסו הן מאיכות נחותה אשר אינה משמשת את המשיבות במוצריהן. על תגי המחיר נמצאו הבדלים ומספרי קודים שגויים. נטען בהרחבה באשר לגרפיקה המופיעה על גבי החולצות ונמצאו הבדלים מבחינת הצבע, הצורה, והטכניקה המשמשת ליצירת הגרפיקה. על פי חוות הדעת, טכניקת ההדפס לא צריכה להשתנות מדוגמה לדוגמה ועל כן המוצרים שנתפסו אינם מוצריהן המקוריים של המשיבות ומדובר בזיופים. בחקירתו הנגדית של מומחה המשיבות הוצגו בפניו פריטים נוספים ומקוריים של המשיבות. המומחה התבקש לאשר כי קיימים הבדלים בין המוצרים, אשר אין מחלוקת לגבי מקוריותם. המומחה אישר כי קיימים הבדלים בין חולצות מקוריות מדגם זהה ונימק כי הבדלים אלה נובעים משיטת הייצור של המשיבות. המשיבות מייצרות חולצות ללא הדפסה מיצרנים שונים בעולם, אשר נשלחות למחסני החברה ומאוחסנות שם עד למועד עתידי. בעת הצורך וכשמעוצבת דוגמה, משתמשות המשיבות בחולצות המצויות במחסני החברה והן נשלחות להדפסה במרוכז. כך לדברי העד בעמ' 13 ש' 4-6 בפרוטוקול: "בעוד שהצבע והבד שיוצרו במקומות שונים בעולם יכולים להיות (הבדלים) ממקום למקום, ההדפסה שנעשית במקום אחד היא זהה". נימוק זה מתיישב גם עם קביעות המומחה בחוות דעתו לפיהן: "החומרים והטכניקה המשמשים בגרפיקה לא היו משתנים מדוגמה לדוגמה" (ביחס לחולצה הצהובה). "טכניקת ההדפס לא צריכה להשתנות מדוגמה לדוגמה" (ביחס ליתר החולצות). אינני סבור, כטענת המבקשים, כי העובדה שקיימים הבדלים בין חולצות מקוריות של המשיבות מאותו דגם, מאששת את טענתם בדבר אותנטיות החולצות שנתפסו. לא ניתן ללמוד מהשוואת פריטים של המשיבות בינם לבין עצמם אודות מקוריותם של פריטים אחרים, אלא על דרך ההשוואה ביניהם, דבר שלא נעשה כאן. הבדלים אלה, אשר ניתן לקיומם נימוק סביר והגיוני, אינם מלמדים דבר על מקוריותם של הפריטים שנתפסו ואינם סותרים את חוות דעתו של המומחה לפיה המשיבות אינן משתמשות בחומרים מן הסוג הקיים בחולצות שנתפסו. המבקשים ויתרו על הגשת חוות דעת מומחה ומטעמם העיד המבקש, מר אלירן אזולאי. בתצהירו ציין המבקש כי בחן את הטובין בכוחות עצמו וכי התרשם כי מדובר במוצרים מקוריים של המשיבות. המבקש העיד כי לצורך בחינת מקוריות המוצרים ערך השוואה בין פריטים מקוריים שרכש בחנויות המשווקות את מוצרי המשיבות לבין דוגמאות הפריטים שביקש לייבא. בין היתר, המבקש התרשם מסוג הבד, שיטת התפירה, השוואת תוויות הבגד, משקל החולצות וגודלן. דומה כי הבדיקות שערך המבקש לחולצות הן בדיקות כלליות שעושה צרכן סביר בבואו לרכוש טובין מתוצרת מסוימת. הובהר כי המבקש אינו מומחה בתחום האופנה, אין לו הכשרה פורמאלית בנושא ועד לפני מספר חודשים עבד כמנהל מכירות בחברת בנייה (עמ' 7 בפרוטוקול). המבקשת היא חברה חדשה שהקים במהלך השנה הנוכחית והטובין התפוסים נתפסו במסגרת עסקת היבוא הראשונה המבוצעת על ידה. ברור הוא כי מומחיותו של המבקש, ככל שהיא קיימת, אינה משתווה למומחיותו של העד מטעם המשיבות וכך גם באשר למידת ההיכרות שלו עם מוצריהן המקוריים של המשיבות. המבקש כשל מלספק הסבר סביר להבדלים אשר נמנו על ידי מומחה המשיבות בחוות דעתו ובשלב זה לא שוכנעתי בסיכויי תביעתו להתקבל. נוסף לאמור, בכתב התביעה טוען המבקש כי הטובין נרכשו בהתאם לדוקטרינת מיצוי הזכויות ומשיוצרו הטובין בהרשאתן של המשיבות ונמכרו לספקים שונים ברחבי העולם, הרי שמוצו זכויותיהן הקנייניות של המשיבות בטובין וזכותם הקנויה של המבקשים לרכוש את הטובין ולייבאם ארצה (סעיף 40 לכתב התביעה). ואולם, בעדותו בפני ציין המבקש כי רכש את הטובין מהיצרן של המשיבות ולא מספק אשר רכש את הסחורה. לדבריו, היצרן מייצר באופן מכוון כמות גדולה מזו המוזמנת על ידי המשיבות ואת היתרה הוא מוכר כעודפי ייצור (עמ' 11 ש' 27 בפרוטוקול - עמ' 12 ש' 7 בפרוטוקול). לפי גרסה זו, לכאורה, אין מדובר בטובין אשר מוצו זכויות המשיבות לגביהם, כטענתו, אלא בטובין מפירים. אשר למאזן הנוחות - הטובין שיובאו נתפסו על פי סעיף 200א לפקודת המכס (נוסח חדש) עקב היותם טובין מפירים לכאורה. המשיבות נקטו בפרוצדורה הקבועה בפקודת המכס, הפקידו ערבויות בהתאם להחלטת מנהל המכס והגישו תובענה כנגד המבקשים, במסגרתה מבוקש לחלט את הטובין ולהשמידם. מתן צו ביניים המורה על שחרור הטובין והפצתם בשוק, אין זו בלבד שאינו משמר את המצב הקיים אלא שיש בו כדי לשנות את המצב באופן אשר יסכל את תביעת המשיבות ויעניק למבקשים את הסעד הסופי המבוקש בתביעתם. נזקיהם הנטענים של המבקשים הינם נזקים הניתנים לכימות ולפיצוי כספי, ולצורך זה בדיוק הופקדו ערובות מתאימות על ידי המשיבות בידי מנהל המכס. בנסיבות אלה, ומשלא שוכנעתי בשלב זה בקיומה של זכות לכאורה, אני דוחה את הבקשה. המבקשים יישאו בהוצאות המשיבות 4 ו-5 ובשכר טרחת עו"ד בגין בקשה זו בסך של 15,000 ₪ בתוספת מע"מ. סחורהצוויםמכס