רשלנות באבחון מומים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות באבחון מומים:

השופט י' כהן:

א. רקע

1. ערעור על פסק דין, שניתן בבית משפט השלום חדרה (כב' השופט מר ח' שרעבי) בתאריך 26.6.2008 בתיק א' 1528/06 .


2. התובע מס' 1 הוא קטין, יליד 4.6.1999, והתובעים 2 ו- 3 הם הוריו.

בעת שהמערער מס' 1 נולד התברר, שבידו השמאלית חסרות האצבעות 2 ו- 5, ואף כף היד קטנה מהרגיל. לטענת המערערים, במהלך ההריון עברה המערערת מס' 2 שתי בדיקות על-שמע (דמתקרא - "Ultra-Sound"), ובבדיקות אלה לא התגלו הפגמים בידו של העובר. לטענת המערערים, הצוות הרפואי, שביצע את בדיקות העל-שמע, התרשל באבחון המומים, וממילא המערערים 2 ו- 3 לא ידעו שהמערער מס' 1 עתיד להיוולד עם המום בידו השמאלית.

על כן, בתביעה שהגישו המערערים לבית המשפט קמא, עתרו המערערים לכך שבית המשפט קמא יחייב את המשיבים לפצות את המערערים בגין מומו המולד של המערער מס' 1.


ב. בדיקות העל-שמע שנעשו

3. אין מחלוקת שבמהלך ההריון עברה המערערת מס' 2 שתי בדיקות על-שמע. הבדיקה הראשונה הייתה סקירת מערכות מורחבת, שבוצעה בתאריך 4.1.1999, בשבוע ה- 16 להריון. הבדיקה השניה הייתה סקירה אנטומית בסיסית, שבוצעה בתאריך 11.2.1999, בשבוע ה- 22 להריון.


4. (א) בטופס הבדיקה הראשונה שנעשתה, בפריטים הנוגעים לענייננו, נרשם:

"כפות ידיים: לא הודגמה פתולוגיה.
5 אצבעות יד: לא הודגמה פתולגיה"

אעיר, שמכך שנרשם, כי "לא הודגמה פתולוגיה", אין להבין שלא הייתה פתולוגיה, אלא, שאף אם הייתה פתולוגיה, היא לא נראתה בבדיקה. מכל מקום, בחלקו התחתון של טופס הבדיקה נרשמה ההערה הבאה:

"בדיקת האולטרהסאונד שוללת מומים אנטומיים בסבירות גבוהה אך לא באופן מוחלט."

(ב) בטופס הבדיקה השניה שנעשתה, בפריטים הנוגעים לענייננו, נרשם:

"מבנה כפות ידיים: תקין.
אצבעות הידיים: תקין."

לכאורה ניתן להבין מרישומים אלה, שהבודק ראה את כפות הידיים ואת האצבעות, ומצא שהן תקינות.


ג. ההליך בבית המשפט קמא

5. המערערים תמכו את טענותיהם בחוות דעת של מומחה, פרופ' אלכס שנפלד, מומחה ברפואת נשים ומילדות, אשר קבע כי בשתי בדיקות העל-שמע אירע כשל אבחנתי, וקיים קשר סיבתי ישיר בין כשל זה ולידת תינוק בעל מום.

מטעם הנתבעים הונחה לפני בית המשפט קמא חוות דעתו של פרופ' ירון צלאל, אף הוא מומחה לרפואת נשים ומיילדות, שקבע שלא אירע כל כשל בבדיקות העל שמע, שכן מדובר בפגם שלא תמיד ניתן לאבחון בבדיקות סקירת המערכות באמצעות מכשירי העל-שמע. פרופ' צלאל אף ציין, כי אין להוציא מכלל אפשרות, שהמום אירע לאחר המועדים בהם הוצעו הבדיקות האמורות.


6. נוכח חוות הדעת הסותרות זו את זו, שהוגשו לבית המשפט מטעם הצדדים, החליט בית המשפט קמא למנות מומחה רפואי מטעמו, והמומחה שמונה הוא פרופ' רוני טפר.

פרופ' טפר קבע בחוות דעתו, שכבר בשבועות ה- 15 וה- 16 להריון ניתן להבחין בחוסר אצבעות אצל העובר, עם זאת, במחקר שנעשה התברר, כי חוסר באצבעות העובר, כממצא יחיד, אובחן ב- 15.4% מהמקרים בלבד. לדעת פרופ' טפר, חרף העובדה שהבדיקה השניה הוגדרה כסקירה אנטומית בסיסית, שתי הבדיקות שנעשו למערערת מס' 2 היו בדיקות "מורחבות ומפורטות". פרופ' טפר הוסיף, כי בדיקות העל שמע אינן מסוגלות לאתר את כל המומים בעובר, והדבר קשה עוד יותר באיברים קטנים. לדעת פרופ' טפר, טובי הרופאים עלולים שלא לגלות חוסר שתי אצבעות בכף ידו של העובר, ויותר משהדבר מעיד על התרשלות בבדיקה, מעיד הדבר על מגבלות הבדיקה.

7. מבין חוות הדעת שהיו לפניו העדיף בית המשפט קמא את חוות דעתו של פרופ' טפר, ועל בסיס חוות דעת זו קבע בית המשפט, שלא הייתה התרשלות בביצוע בדיקות העל-שמע, וכפועל יוצא מכך דחה את התביעה.

על פסק דין זה הוגש הערעור שלפנינו.


ד. טענות המערערים בערעור

8. בא כוח המערערים סבור, כי בית המשפט קמא שגה כאשר אמץ את חוות דעתו של פרופ' טפר. לדעת בא כוח המערערים, אין זה מתקבל על הדעת, שנשים הרות פונות לבדיקות מורחבות ומשלמות ממון רב, ואינן יודעות כי בדיקות אלה אינן מסוגלות לגלות את כל המומים בעובר, והאישור שניתן למצב בלתי תקין זה בפסק הדין של בית המשפט קמא, נוגד את תקנת הציבור.

עוד טען בא כוח המערערים, כי פרופ' טפר מנה בחוות דעתו את הסיבות בעטיין לא ניתן יהיה לגלות מום מסוג זה בו לקה המערער, והם מי שפיר עכורים, השמנת יתר של האם ומנח לא תקין של העובר. במקרה שלפנינו, שתי האפשרויות הראשונות לא מתקיימות, ולגבי השלישית טוען בא כוח המערערים, שאם לא ניתן היה לאבחן את המום בשל מנח לא תקין של העובר, ניתן היה לקיים הפסקה בבדיקה, ולהמתין שהעובר ישנה את תנוחתו, ואז לבוק את האם בשנית.

לטענת בא כוח המערערים, הצוות שביצע את הבדיקות התרשל בביצוען, ולמעשה בכך שלא סיפר למערערת שקיימת אפשרות שהבדיקה לא תגלה את כל המומים, הוא פעל בתרמית, שכן למעשה ביצעו בה בדיקת סרק. עוד הוסיף בא כוח המערערים וטען, כי התנהגות הצוות הרפואי מצביעה על פגיעה באוטונומיה של המערערת ועל פגיעה בהסכמתה המודעת.


ה. שאלת הרשלנות

9. פסק הדין שניתן בבית המשפט קמא עוסק בשאלת הרשלנות, וכפי שאבהיר בהמשך הדברים, הנני סבור, כי בנסיבות העניין שאלת הרשלנות אינה השאלה העיקרית.

עם זאת אציין, על קצה המזלג, שקראתי את חוות הדעת של שלושת המומחים ואת תשובות ההבהרה שניתנו על ידי פרופ' טפר, ושקלתי טענות באי כוח הצדדים, והנני סבור שאין מקום להתערב במסקנותיו של בית המשפט קמא, אשר העדיף את חוות דעתו של פרופ' טפר על פני חוות הדעת של המומחים מטעם הצדדים.

לא זו בלבד, שלא מצאתי עילה להתערב בהחלטת בית המשפט קמא להעדיף את חוות דעתו של המומחה שמונה על ידו, אלא שאזכיר בהקשר זה, כי בהעדר נסיבות המצדיקות מסקנה אחרת, בדרך כלל יעדיף בית המשפט חוות דעת של מומחה מטעמו, שכן באופן טבעי, חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט אמורה להיות אובייקטיבית מחוות דעת שמוגשות על ידי הצדדים. לעניין זה נקבע בע"א 293/88 חברת יצחק ניימן להשכרה בע"מ נ' מונטי רבי (1990):

"משממנה בית המשפט מומחה על מנת שחוות דעתו תספק לבית המשפט נתונים מקצועיים לצורך הכרעה בדיון, סביר להניח שבית המשפט יאמץ ממצאיו של המומחה אלא אם כן נראית סיבה בולטת לעין שלא לעשות זאת. אכן עד מומחה כמוהו ככל עד - שקילת אמינותו מסורה לבית המשפט ואין בעובדת היותו מומחה כדי להגביל שקול דעתו של בית המשפט. אך כאמור לא ייטה בית המשפט לסטות מחוות דעתו של המומחה בהעדר נימוקים כבדי משקל שיניעוהו לעשות כן".

ואף חברתי, כב' סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג, קבעה בת"א (מחוזי חיפה) 297/96 אוחנה אברהם נ' שיכון ופיתוח לישראל בע"מ (2004):

"הכלל הוא שיש לקבל חוות דעת של מומחה בתחום בו מונה, אלא אם כן ישנם נימוקים כבדי משקל המחייבים סטייה מחוות דעת זו.  בית המשפט יעדיף לאמץ את מסקנותיו של המומחה אשר מונה מטעמו, מן הטעם שמטבע הדברים, חוות דעתו אמורה להיות אובייקטיבית וחסרת פניות ... משהחליט בית המשפט למנות  מומחה על מנת שיגיש את חוות דעתו, הרי המינוי הוא לצורך קבלת נתונים מקצועיים, ממי שמומחה בתחום ומאדם שבית המשפט יכול לתת בו אמון, שהממצאים שהובאו יהיו מקיפים ומקצועיים כאחד, באופן שניתן יהיה לאמצם וליתן הכרעה בהתאם..."


10. שאלה מטרידה היא השאלה, מדוע בבדיקת העל-שמע השניה נרשם בטופס הבדיקה: "מבנה כפות ידיים: תקין; אצבעות הידיים: תקין". הרי ברור לכל, שבמסגרת בדיקת העל-שמע, הבודק לא יכול היה לרשום דברים שכאלה. הסברו של בא כוח המשיבים הוא, שרישום זה נעשה בטעות.

ההסבר שניתן על ידי בא כוח המשיבים לרישום שנעשה בבדיקה השניה הוא הסבר דחוק, ולעיתים, רשלנות ברישומים הרפואיים יצביעו על רשלנות בטיפול עצמו. עם זאת, אפילו לא אקבל הסבר זה, הרי בסופו של דבר הבודק שביצע את בדיקת העל-שמע השניה לא יכול היה לראות את מה שלא קיים. מכל מקום, מכיוון שהנני סבור, שאין להתערב בהחלטת בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של פרופ' טפר, לפיה איתור חוסר אצבעות העובר, כמום יחיד, מאובחן רק ב- 15.4% של המקרים, הרישום הלא נכון בטופס הבדיקה אינו משנה את מסקנתי, שלא הייתה רשלנות בבדיקה עצמה, להבדיל מרשלנות במילוי טופס הבדיקה. אוסיף לכך, שבטופס הבדיקה הראשונה צוין, שבדיקת העל-שמע "שוללת מומים אנטומיים בסבירות גבוהה אך לא באופן מוחלט", כך שלמעשה, אף המערערים יכלו להבין, שלא כל המומים ניתנים לאבחון.


11. על כן, אם דעתי תשמע, תדחנה טענות המערערים על התרשלות המשיבים באיתור המום בבדיקות העל שמע שנעשו.


ו. הולדה בעוולה

12. אפילו הייתי מגיע למסקנה, שהמשיבים התרשלו באיתור המום בבדיקות העל-שמע שנעשו, אין בכך כדי לשנות את התוצאה במקרה שלפנינו. להלן אבהיר טעמי בעניין זה, אשר בבסיסם עומדת השקפתי, שהמום שהטבע הטיל במערער, גם אם היה מתגלה בבדיקות העל-שמע, לא היה מצדיק את הפסקת ההריון.


13. עילת התביעה במקרה של "הולדה בעוולה" (wrongful life) באה לעולם המשפט הישראלי בפסק דינו המפורסם של בית המשפט העליון בע"א 518/82 ד"ר רינה זייצוב נ' שאול כץ, פ"ד מ(2) 85 (1986). ויודגש, בתביעות מסוג זה אין מדובר בתביעה בגין מום שנגרם ליילוד על ידי הצוות הרפואי, אלא בתביעה, שבבסיסה עומדת טענת היילוד, שהרופאים שביצעו את המעקב ההריוני באמו לא איתרו את מומו בעת שהיה ברחם אמו, וכך נגזר עליו לחיות במומו.

עניינו של פסק דין בפרשת זייצוב נדון בפני חמישה שופטים, ומתוכם אחד השופטים, כב' השופט א' גולדברג, קבע, שאין להכיר בעילת תביעה מסוג זה, ואם יש מקום לחדשנות משפטית בתחום זה, כי אז יש להותיר את הדבר למחוקק לענות בו. לעומתו, ארבעה מן השופטים קבעו, כי יש מקום להכיר בעילת תביעה בהולדה בעוולה לטובת הילד שנולד, אך דעות ארבעת השופטים נחלקו. שניים מן השופטים (המשנה לנשיא, השופטת מ' בן - פורת והשופט ד' לוין) סברו, שעילת התביעה תוכר רק במקרים בהם ניתן לומר שמוטב היה אילו היילוד לא היה בא לעולם. שני השופטים הנותרים (השופט (כתוארו אז) א' ברק והשופט ש' לוין) סברו, כי היילוד זכאי לכך שלא תהיה התרשלות שתעשה את חייו לחיים במום, ועל כן יש מקום להכיר בעילת התביעה גם כאשר המומים המולדים הם מומים שאינם קשים.


14. באין הלכה מחייבת של בית המשפט העליון, היו משופטי ישראל שהלכו בדרך האחת, והיו שהלכו בדרך השניה. אני, כשלעצמי, סבור, שיש מקום להכיר בעילת תביעה במקרה של הולדה בעוולה, רק כאשר מדובר במקרה בו ניתן לומר, שטוב היה לו ליילוד שלא נולד משנולד. לעניין זה אין לי אלא לחזור על נימוקיה של כב' המשנה לנשיאה, השופטת מ' בן - פורת בפרשת זייצוב.


15. דיני הנזיקין הנוהגים בישראל מטילים על מעוול שגרם נזק, לפצות את הנפגע. ואולם, במקרים מסוג המקרה שלפני, אין מדובר בנזק שנגרם על ידי הנתבעים אלא בנזק שהטבע גרמו. הטענה כלפי הנתבעים היא, שהם לא גילו את הנזק מבעוד מועד, ועל כן שללו למעשה מהורי העובר את הזכות לבקש להפסיק את ההיריון. כתוצאה מכך, על ההורים להתמודד עם גידול ילד בעל מום, ועל הילד להתמודד עם מומו המולד, עד אחרית ימיו. מכיוון שבעניין שלפנינו התביעה הוגשה הן על ידי הורי הילד והן על ידי הילד עצמו, אבחן את המצב ביחס לכל אחת מהתביעות האלה בנפרד:

(א) לגבי ההורים:

אם נחזור במנהרת הזמן לאחור, וננסה לשחזר מה היו עושים הורי העובר אילו ידעו על המום שבעובר, כי אז עמדו בפניהם שתי אפשרויות. האפשרות האחת הייתה לבקש להפסיק את ההיריון, והאפשרות השניה להשלים עם המום בעובר, וללדת את הילוד. האפשרות השניה אינה רלבנטית, שהרי אם נניח שההורים ידעו על המום ובחרו להמשיך ולקיים את ההיריון, הרי ממילא היו עומדים בפני התוצאה שנגרמה, ולמעשה לא נגרם להם נזק. לעומת זאת, במקרה בו מדובר במום בעובר, שההסתברות לגביו היא שההורים היו מבקשים להפסיק בעטיו את ההיריון, שלילת האפשרות מההורים לבקש את הפסקת ההיריון, עלולה לגרום להורים נזק עקב כך שיהיה עליהם להשתעבד לגידול ילד נכה. אמנם, כל גידול של ילד משעבד את ההורים (אלא אם הם נטולי מסוגלות הורית), אך במקרה של ילד שנולד עם מום מולד, יש לבחון בכמה סוטה מידת השעבוד שנגרמה להורים - הנובעת מרשלנות רפואית בגילוי המום ששללה מהם הזכות לבקש את הפסקת ההיריון - לעומת גידול ילד שנולד ללא מום. להשקפתי, ההורים לא יהיו זכאים לפיצוי, מקום בו המאמץ של ההורים, וההשקעה הנדרשת מהם בטיפול בילד בעל מום ובסיעודו, אינה חורגת במידה רבה מהמאמץ וההשקעה שהיו נגרמים להם (ממילא, ומעצם היותם הורי הילד) אילו ילדם היה נולד ללא מום.

(ב) לגבי הילד:

אילו הורי הילד היו יודעים על מומו של העובר, והיו מחליטים שלא להפסיק את ההיריון, כי אז ממילא הייתה נגרמה התוצאה הקיימת, ועל כן, אם לילד נגרמו נזקים כתוצאה מכך שהוריו כפו עליו לחיות במומו, עליו להפנות את טענותיו להוריו. ואולם, מקום בו ההורים לא ידעו על הנזק, ונשללה מהם האפשרות לבקש את הפסקת ההיריון, כי אז זכה הילד בחיים, שלא היה זוכה בהם אילו ההיריון היה מופסק. עתה יש לבחון מה איכות החיים שהילד זכה בהם. כאן יש מקום שבית המשפט יעשה הבחנות בין מקרים קשים, שהילד אינו יכול לחיות חיים בעלי איכות סבירה, והוא נדון לסבל מתמשך שהיה נחסך ממנו אילו לא נולד, לעומת מקרים, שהילוד יכול לחיות חיים איכותיים, ולהפיק הנאה מחייו, הנאה שהייתה נשללת ממנו אילו לא נולד. במילים אחרות, כל עוד הילד יכול להפיק הנאה מחייו, יכול הוא רק לברך על כך שבא לעולם, ומבחינתו שלו, מצב זה עדיף על מצב, שההנאה הייתה נשללת ממנו אילו ההיריון היה מופסק בעודו ברחם אמו.

כפועל יוצא מכך מתבקשת המסקנה, שכאשר מדובר בילד שנולד עם מום שאינו מונע ממנו חיים איכותיים, אף אם הייתה רשלנות שבעטיה המום לא התגלה, הרשלנות לא גרמה נזק לילד, ועל כן אין בידו עילה לתבוע את הרופא הרשלן.

16. כמובן, שתביעות שעילתן בהולדה בעוולה, מתעוררות רק במקום בו ההיריון לא הופסק, ועל כן בחינת השיקולים שיש לשקול נעשית לאור תוצאות ההיריון. עתה, על רקע הדברים שלעיל, אבחן את מצב הדברים שלפנינו.

המערער מס' 1 נולד עם פגם אורטופדי בידו, אך פגם זה, עם כל הקשיים והמגבלות שהוא מטיל על המערער מס' 1, אינו שולל מהמערער מס' 1 את האפשרות לחיות חיים איכותיים ומהנים. המערער מס' 1 יוכל ללמוד, לרכוש מקצוע, להקים משפחה, להיות אב לילדים וסב לנכדים, לשמוע מוסיקה, לקרוא ספרים, ללכת לתיאטרון, לנסוע לטייל ברחבי העולם, ועוד. אינני סבור שבמצב דברים זה, ניתן לומר שהיה עדיף לו למערער שלא בא לעולם. על כן, מבחינתו של המערער מס' 1, יש מקום לומר, שטוב לו שהוריו לא ידעו על המום שבידו, שהרי אם ההיריון היה מופסק, כיצד היה זוכה בכל הנאות החיים המצפות לו. על כן, אף אם היה מקום להניח, שהנתבעים התרשלו באבחון הפגם בידו של המערער מס' 1, ובכך שללו מהוריו את האפשרות להחליט לבקש להפסיק את ההיריון, התרשלות זאת לא גרמה נזק למערער מס' 1, שכן בזכותה יוכל הוא להפיק הנאות מהחיים, הנאות שאפשר והיו נשללות ממנו אילו הוריו ידעו על הפגם. על כן, את תביעתו יש לדחות.


17. לגבי המערערים 2 ו- 3, כי אז יש לבחון, האם הם זכו בילד שיביא להם הנאה או זכו לילד שלידתו שיעבדה אותם לטיפול בו במידה כזו, שמוטב היה אילו לא בא לעולם. במקרה שלפנינו, אין לומר שהמערערים 2 ו- 3 נדונו לחיי סבל בשל הולדת המערער מס' 1. אמנם, בתקופת ילדותו, ואולי אף בתקופת נערותו, יהיה עליהם ללוותו לבדיקות ולטיפולים, במידה העולה על המידה שהייתה מנת חלקם אילו המערער מס' 1 היה נולד ללא מום בידו, ואולם, עדיין אין לומר, שמדובר במידה כזו, שמוטב היה שהמערער לא היה בא לעולם. על כן, גם אם היה מקום לקבוע שהבודקים בבדיקות העל-שמע התרשלו בבדיקותיהם ולא גילו את המום בידו של המערער מס' 1, הרי ש בסופו של דבר המערערים 2 ו- 3 יפיקו הנאה מהמערער מס' 1, ויזכו לראותו גדל ומתפתח ומקים משפחה.

על כן, לגבי המערערים 2 ו- 3, גם אם מומו של המערער מס' 1 מטיל עליהם נטל כבד מזה שהיה מוטל עליהם אילו בנם היה נולד ללא המום בידו, עדיין אין מדובר בנטל החורג ממסגרת הטיפול הרגילה שהורים חייבים לילדיהם, ולפיכך, הנני סבור שגם את תביעתם שלהם יש לדחות.



ז. תרמית ופגיעה באוטונומיה

18. בא כוחם המלומד של המערערים טען, כי בכך שמערכת הבריאות נותנת לנשים ההרות להאמין, שבדיקת העל-שמע מגלה את כל המומים, ואינה מגלה כי הבדיקה אינה מגלה את כל המומים, יש משום תרמית, שכן נשים רבות מאמינות שבדיקות העל-שמע מגלות את כל המומים, ומוציאות סכומי כסף נכבדים ומבצעות בדיקות שאינן מגלות את כל המומים.

אני דוחה טענות אלה בשתי ידיים. בראש ובראשונה יש לציין, שמערכת הבריאות בישראל פועלת לטובת מטופליה, והטחת הטענה כאילו היא פועלת בתרמית היא מקוממת ואינה במקומה, והיא מכתימה ציבור שלם של אנשים, העושים ימים כלילות למען שמירת בריאותם של תושבי ישראל. מלבד זאת, ראינו כי בטופס הבדיקה הראשונה שנעשתה לתובע נרשם במפורש שהבדיקה אינה מגלה את כל המומים בעובר. על כך יש להוסיף, שעוולת התרמית דורשת יסוד נפשי של כוונה אצל המעוול, ולדעתי אין מקום לקבוע, שבדיקות על-שמע, הנעשות לנשים הרות בישראל, נגועות ביסוד נפשי שכזה.


19. ככל שהדברים אמורים בטענת התובעים בדבר פגיעה באוטונומיה, הרי משמצאתי שלא קיימת רשלנות בבדיקת העל-שמע, שלא איתרה את המום בידו של המערער מס' 1, ממילא אין לומר שהמשיבים עשו מעשה שיש בו משום פגיעה באוטונומיה של המערערים 2 ו- 3.


ח. הערה לפני סיום

20. ביום מן הימים המערער מס' 1 יגדל ויתבגר, ואפשר כי פסק דין זה, או פסק דינו של בית משפט קמא יתגלגלו לידיו. שמא תעלינה במוחו של המערער מס' 1 מחשבות ממחשבות שונות, מבקש אני לציין, שלהתרשמותי, הורי המערער טרחו והגישו את התביעה בבית המשפט קמא, כמו גם את הערעור שלפנינו, רק משום דאגתם למערער מס' 1, צערם על כך שנגזר עליו לחיות במומו, ורצונם להבטיח את עתידו.




ט. סוף דבר

21. על יסוד כל האמור לעיל, אציע לחברי לדחות את הערעור.
                             
                       י' כהן, שופט      

סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג [אב"ד]:

1. אין בדעתי להצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי, כב' השופט יצחק כהן, במיוחד בהתייחס לבדיקת העל-שמע השנייה שנעשתה למערערת, שם סומן באופן ברור כי בבדיקה, מבנה כפות הידיים תקין, וכי אצבעות הידיים תקינות אף הן. גם בבדיקה הראשונה, הרישום אינו מדוייק, וזאת בלשון המעטה. ככל שמדובר בתוצאה אליה הגיע חברי, בנוגע למערערים 2 ו-3 (להלן: המערערים), סבורה איפוא אני אחרת.

לדעתי, יש לקבל את הערעור, גם אם לא על בסיס עוולה בנזיקין, הרי שעל בסיס הפרה חוזית - הפרה באופן רישום תוצאות הבדיקה בדרך רשלנית ומניעת מידע מן המערערים, ולחייב לפיכך את המשיבים בפיצוי הולם לטובת המערערים.


2. אין חולק, כי ניתן להבין מהבדיקות הנ"ל ובמיוחד מהרישומים שנעשו בעקבות הבדיקה השנייה, כפי שציין גם חברי השופט כהן, שהרופא הבודק אכן ראה את כפות ידיים , בדק והסיק כי הן תקינות, וכן ראה אצבעות ידיים, כאשר מדובר בחמש אצבעות בכל אחת מן הידיים, בדק, ראה בבירור, ספר, ככל שנדרש, ועל בסיס כל הנתונים האלה, ציין כי הבדיקה גם בנוגע לממצאים אלה, תקינה.

אם לא ראה הרופא הבודק נתונים אלה, או שלא יכול היה לראות בשל תנוחת עובר שאינה מאפשרת, או מפני שהמכשיר לא היה רגיש דיו, חובה הייתה על הרופא הבודק, לדעתי, לציין את הדברים בבירור, באופן שלא ייווצר מצג בפני המערערת כי הנתונים שנמסרו לה, בקשר לכפות הידיים והאצבעות, הינה בדיקה ממצה.


3. אני ערה לעובדה כי על פי חוות דעתו של פרופ' ירון צלאל, מומחה לרפואת נשים ומיילדות, לא ארע כשל בבדיקת העל-שמע, שכן מדובר בפגם שלא תמיד ניתן לאבחון בבדיקות סקירת המערכות באמצעות מכשירי העל-שמע. ואולם, אין לדעתי להסיק מן האמור שלא היה כאן כשל בבדיקה ובמיוחד כי לא היה כשל ברישום ובמסירת המידע באמצעות הרישום למערערת.

העובדה שיש קושי של אבחון באיבר היד ו/או האצבעות, אין בה כדי להצדיק רישום לפיו האצבעות תקינות או כף היד תקינה. במקרה כזה, כאשר לא ניתן לאבחן איבר כזה או אחר, על הרופא הבודק לציין כי האיבר האמור, לא ניתן לאבחון.

יש להדגיש, כפי שציין פרופ' טפר, אשר מונה כמומחה מטעם בית המשפט, שכבר בשבועות ה-15 וה-16 להיריון, ניתן להבחין בחסר אצבעות אצל העובר.

הבדיקה השנייה הוגדרה כסקירה אנטומית בסיסית. למרות האמור, קבע פרופ' טפר כי שתי הבדיקות שנעשו למערערת, הן מורחבות ומפורטות, וגם אם בדיקת העל-שמע אינה מסוגלת לאתר את כל המומים בעובר, והדבר קשה עוד יותר באברים הקטנים, וכי טובי הרופאים עלולים לא לגלות חוסר שתי אצבעות בכף ידו של העובר, עדיין עומדת לדעתי, חובת הרופא הבודק לוודא כי רישום תוצאות הבדיקה מתאים באופן חד ערכי למה שניתן לראות בבירור ומה שאינו ניתן לראות, או מבוסס על הנחה או הערכה, כך גם ייכתב כך בטופס הבדיקה.

עוד אדגיש, כי מחוות דעתו של פרופ' טפר עולה כי כבר בשבועות המוקדמים של ההיריון ניתן להבחין בחוסר אצבעות אצל העובר ולמרות זאת לא נעשה הדבר בפועל. לא שוכנעתי כי הסיבה לכך איננה עריכת בדיקה שאינה מלווה במודעות לחשיבותה של הבדיקה ולתשובות שעל הרופא לתת לאור ממצאי הבדיקה.

עוד יש להדגיש, כי הסיבות בעטיין לא ניתן היה לגלות מום מהסוג בו לקה המערער הם: מי שפיר עכורים או השמנת יתר. בית המשפט היה ער לעובדה ששני נתונים אלה לא היו רלוונטיים במקרה דנן, ואילו נערכה הבדיקה כפי שנדרש היה, או ליתר דיוק, אילו נרשמו תוצאות הבדיקה באופן מדוקדק ומדוייק, כפי שראוי היה שייעשה, ספק אם אכן לא היה עומד הרופא על הממצאים של חסר באצבעות.

הסיבה הנוספת שציין פרופ' טפר שבגינה לא ניתן לגלות את המום האמור, הוא מנח לא תקין של העובר.

אם אכן זו הסיבה, חוזרת השאלה ועולה - מדוע לא ציין הרופא הבודק חוסר יכולת להבחין אם האברים הנזכרים הם תקינים אם לאו, או לפחות הביא לידיעת המערערת הצורך לבצע בדיקה חוזרת.


4. כעולה ממסקנתו של חברי השופט כהן, בסע' 10 לפסק-דינו, לא נמצאה תשובה לשאלה מדוע בבדיקת העל-שמע השנייה, כאשר לכל הדעות לא ניתן היה לראות אם מבנה כפות הידיים תקין, ואם אצבעות הידיים הן תקינות, נרשם שהבדיקות הן תקינות.

למעשה לא הייתה מחלוקת כי הבודק לא יכול היה לרשום "תקינות" כאשר לא ראה את האברים הנ"ל, מאחר שאכן לא רק שלא היו תקינים, אלא תקינותם לא נראתה בבדיקת העל-שמע, ואמירה כי הרישום נעשה בטעות, כדין אמירה כי הייתה רשלנות, וגם אם איננה מקימה תביעה על בסיס עילת רשלנות, הרי שהיא מהווה הפרה חוזית, המקימה לדעתי, עילת תביעה, מכוחה של אותה הפרה.

עילה זו יכולה לעמוד למערערים גם אם לא קמה רשלנות המקימה עילה נזיקית.


5. השאלה הנשאלת, מהו ההסדר הנורמטיבי אשר יש להחילו במקרה כגון זה.

ככל שמדובר בעוולה בנזיקין, גם בנוגע לרשלנות רפואית, נקודת המוצא היא שמבחן הסבירות השולט בעוולת הרשלנות, אכן אינו מקים חובה מוחלטת למנוע כל סיכון, ולכן, חובת הזהירות המוטלת על רופא נבדקת על פי סטנדרט הטיפול הרפואי הסביר בעת שארעה ההפרה, ולא בראייה מאוחרת (ע"א 4960/04 ערן סידי נ' קופ"ח של ההסתדרות הכללית, פ"ד ס(3) 590, 595ה-ו, להלן:פס"ד סידי).

ואולם עוד על פי העקרונות הכלליים, כאשר נדרשת למשל "הסכמה מדעת" של המטופל, כי אז יש לספק לו מידע הולם על מצבו, על מהות הטיפול המומלץ, על מטרתו, על הסיכונים והסיכויים הטמונים באותו טיפול, לרבות אלטרנטיביות, ככל שהן קיימות.

המבחן למידע אינו מה שנהוג ומקובל אצל הרופאים אלא צרכיו של המטופל, ואלה נקבעים על פי קנה מידה אובייקטיבי (ראה פס"ד סידי, 601-598).

על דרך ההשוואה, אותו מבחן צריך לחול ואולי ביתר שאת, כאשר מטופל מבצע בדיקה.
כפי שנקבע בפס"ד סידי אין להבדיל מבחינת צורכי המטופל בין טיפול שנעשה לבין טיפול שאינו נעשה. אין להבדיל בין מידע הקשור בהתערבות פעילה לבין מידע על מגבלות הבדיקה המתבצעת ועל אפשרויות בדיקה ואבחון אחרות (ראה פסק דינו של כבוד השופט ריבלין, כתוארו אז בעמ' 603-ב, ולדעה זו הצטרפה כבוד השופטת חיות, שם, 610).

הוסיפה שם כבוד השופטת חיות והבהירה:

"... אך נראה לי כי כאשר מדובר בבדיקות המבוצעות במהלך ההיריון, והמיועדות לאתר מומים בעובר, מותר להניח כי קיימת אצל כל הורה ציפייה סבירה לקבל בעניין זה את מלוא האינפורמציה האפשרית מן הרופא כדי שיוכל לכלכל את צעדיו ולהחליט אילו בדיקות ברצונו לבצע מלבד הבדיקות שמעמידה לרשותו הרפואה הציבורית. זאת תוך שקלול כל הנתונים הרלוונטיים לעניין... ומידת ההסתברות להימצאות אותו הפגם בעובר הספציפי. בחירה זו נשללה מן המערערים במקרה הנדון משום שהמשיב 2 לא הביא לידיעתם את האפשרות שהייתה קיימת במועד הרלוונטי...".

שם אומנם דובר באפשרות שנשללה מן המערערים לבצע בדיקה נוספת של סקירה מורחבת יותר. בענייננו, נערכה בדיקה של סקירה מורחבת, לא נראו ממצאים נדרשים ולמרות האמור, בוצע רישום, כאילו אלה תקינים. בדרך זו נשללה מן המערערים האפשרות לחזור ולבצע את הבדיקה כדי לנסות ולאבחן אם אכן נראית כף היד והאצבעות כתקינים אם לאו, ושלילה זו יש בה משום להצביע על רשלנות באופן ביצוע הבדיקה.

על-פי פס"ד סידי, עוד בשנת 1986 בנוגע לכף יד, ניתן היה לראות את כף היד על אף שכאשר האגרוף הוא קמוץ, היה קשה יותר לזהות בטכניקה הקודמת מומים. ואולם, הדבר לא היה בלתי אפשרי (שם, 604ב-ד). על אחת כמה וכמה, שהדברים אפשריים בבדיקת על-שמע בשנת 1999 תאריך הולדת הקטין. לא הועלה כל נימוק מדוע נעשה הרישום כפי שנעשה ומדוע לא מצאו לנכון עורכי הבדיקות להורות, על בדיקה נוספת, במנח שונה של העובר.


6. יתר על כן, אפילו ידעו המערערים שבדיקת העל-שמע היא מוגבלת ואיננה מאבחנת את כל הפגמים - וספק בעיני אם עורכי הבדיקות חזרות ומסרו מידע זה כפי שחייבים היו לעשות למערערים (ראה על דרך ההשוואה ע"א 8126/07 עיזבון המנוח ברוריה צבי נ' בית חולים ביקור חולים (נבו, 3/1/10). להלן: פס"ד ברוריה צבי), צורת הבדיקה כפי שנעשתה שללה את האפשרות שהבדיקה הספציפית אין בה די. ולכן, גם אם ידעו המערערים על מוגבלות הבדיקה, אין בכך כדי לפטור את הרופא עורך הבדיקה, ו/או מפענח הבדיקה, לבצע רישום תואם באופן ברור וחד משמעי, בין הנמצא, לבין רישומו כממצא.

רישום רשלני, כפי שנעשה במקרה דנן, יש בו כדי לפגוע באוטונומיה של המערערים, לנסות ולברר, בין על ידי בדיקה חוזרת אצל אותו בודק, ובין על ידי בדיקה אצל מומחה אחר, ומשלא נעשה הדבר, רק בשל הפגיעה באוטונומיה האמורה, זכאים המערערים לפיצוי (ראה על דרך ההשוואה הפיצוי שניתן בפס"ד ברוריה צבי).


7. ככל שאנו נמצאים בתחום העוולה בנזיקין, השאלה הנוספת נוגעת אפוא לקיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות האמורה לבין הגילוי בדיעבד של אי תקינות של מבנה כף היד, וחסר של שתי אצבעות. קרי; אילו הובא המידע בפני ההורים כי לא ניתן לראות בבירור את מבנה כפות הידיים ו/או האצבעות, וכי לא תמיד ניתן לראות אברים אלה בבדיקת העל-שמע, האם היו מבצעים בדיקות נוספות, וחוזרים על סקירת מערכות נרחבת במנח טוב יותר של העובר. גם אם התשובה היא חיובית, האם ניתן היה במסגרת בדיקה נוספת, לעמוד על ממצאים בנוגע לאיברים הנ"ל, והשאלה השלישית והעיקרית, בהנחה שהתשובה גם לשאלה השנייה היא בחיוב, והיו מביאים מידע בפני ההורים על גילוי הפגם, האם היה בגילויו כדי להביא לסיום ההיריון (ראה על דרך ההשוואה פס"ד סידי 606א-ג).

מוכנה אני להניח, לאור סוג הפגם הנדון, שגם אם היו מתמלאים כל התנאים שפורטו לעיל, לא היה בכך כדי להביא לסיום ההיריון, לא בעת גילוי הפגם, ועל אחת כמה וכמה היום, כאשר מדובר בילד כבן 11, שאין ספק בעיני שהוריו נהנים ממנו, הגם שכואבים את מכאובו, מתוך ציפייה של כל הורה להולדת ילד ללא פגמים, לא מפני שאין הם מוכנים לקבלו כפי שהוא ואולי אף לא מתוך דאגה לעצמם, אלא מתוך דאגה לצורך המתמיד של הילד עצמו להתמודד עם פגם כזה.


8. ככל שמדובר בעוולה בנזיקין בנוגע לתביעות קטין שנולד עם מום נגד אדם שמחמת התרשלותו הגיע הקטין לאוויר העולם, נקבע המבחן של תביעה בגין "חיים בעוולה". ההנחה היא שלולא הייתה התרשלות, לא היה הקטין נולד כלל, וההורים היו בוחרים בסיום ההיריון בהפלה (ראה מאמרו של רונן פרי, "להיות או לא להיות: האם זו השאלה? תביעות נזיקין בגין "חיים בעוולה" כטעות קונספטואלית", משפטים כרך לג' חוברת אדר ב, תשס"ג, מרץ 2003, עמ' 507, להלן: פרי/נזיקין).

וכך, ככל שמדובר בעוולה בנזיקין, על פי מבחן של תביעה בגין חיים בעוולה, לאור המסקנה אליה הגעתי גם אני בסיפא של סעיף 6 הנ"ל, התוצאה היא שיש לדחות את התביעה של המערער הקטין, ושל הוריו כאפוטרופוסיו.


9. השאלה היא, האומנם יש להחיל על מקרה כגון זה את דיני הנזיקין בשל הקושי העיקרי של דרישת הציפיות (זאת בנוסף לכשרותו המשפטית של הקטין טרם הולדתו), וכאשר ההתרשלות בגין חיים בעוולה היא למעשה התרשלות שארעה לפני הלידה, וחובת הזהירות הנבחנת איננה מתייחסת דווקא לעובר אלא לאם הנבדקת (ראה פרי/נזיקין, שם עמ' 528). ואולם עיקר הבעייתיות ביישומה של עוולה בנזיקין לפי תביעה של "חיים בעוולה" הוא בשל העובדה שהנתבע הספציפי לא גרם לתובע הספציפי את הנזק הנטען, מפני שלא הוא זה שגרם במקרים כגון אלה למום של התובע.

במאמרו הנזכר לעיל, מעלה המחבר את השאלה, אם אכן יש להשוות את מצבו של הניזוק, עקב ההתנהלות הפסולה, למצבו לולא מעשה ההולדה, שאז הוולד לא היה קיים כלל.
לדעת המחבר, אין מקום להשוות בין שני מצבים של קיום לעומת אי קיום, ואין המצב של אי קיום יכול לשמש בסיס להשוואה (ראה שם, 544). ההשוואה האמורה צורמת במיוחד במקרה כגון זה שבפנינו.

כאשר מדובר במום קל יחסית, קשה לקבל את ההשוואה לאי קיום, ונשאלת שאלה מדוע לא ניתן להשוות מצבו של התובע במומו הקל יחסית, לאחר שאינו סובל מאותו מום, על דרך ההשוואה ל"תיקון" נזקו של מי שנפגע בתאונה בהשוואה למצבו קודם לאירוע הפוגע (ראה על דרך ההשוואה לפתרון שהוצע על ידי כב' השופט ברק, אליו הצטרף כב' השופט ש' לוין בעניין זייצוב (ע"א 518/82 ד"ר זייצוב נ' כץ, פ"ד מ(2), 85, 116ג-ד), על בסיס ההנחה שחובת הזהירות המושגית של רופא היא לנקוט אמצעי זהירות סבירים כדי שחייו של הקטין יהיו ללא מום. ומכאן שגם לגבי הקטין אין המדובר בזכות לאי-חיים אלא לחיים ללא מום.

מבחינת אופי הפיצוי, הוא לא בנוגע לעצם מתן החיים, אלא במתן חיים פגומים, וההשוואה היא לחיים במום ולא לאי חיים; מבחינת אופן הפיצוי, הרי שמדובר באותו נזק שהוא בר-פיצוי על פי דיני הנזיקין הרגילים, ואין מניעה להחילו גם בתביעת ההורים.

10. אם תתקבל ההשוואה האמורה, הרי שבמקרה כזה, אין בפנינו אלא תביעת נזיקין רגילה, ולא תביעה של "חיים בעוולה", ואזי זכאי המערער מס' 1 (להלן: הקטין) לפיצוי בגין נזקיו, בדומה לתביעה רגילה בנזיקין.

נקודת השוואה כזו אינה נקייה מספקות (ראה מאמרו של פרי/נזיקין, שם 559 -562), הן בשל העובדה שבמהותם נועדו דיני הנזיקין להשיב את המצב לקדמותו, והן מפני שהגישה העקרונית יכולה להטיל חיובים בנזיקין גם בגין מום קל יחסית ובכלל התשובה לשאלה מהי הולדת ילד ללא מום, אינה פשוטה, הגם שההבחנה בין מום גופני קשה לקל יכולה הייתה לקבל ביטוי בשיעור הנזק שייפסק, ואם מדובר היה במום זניח, ניתן היה אף להימנע מפיצוי או להגביל שיעורו. ועוד קושי, האמנם ניתן לומר כי קיים קשר סיבתי בין ההתרשלות לבין המום.

לאור הקשיים המפורטים לעיל, מציע פרי במאמרו לבסס תביעה כגון זו על עילה חוזית, כאשר ההנחה היא שמעצם קשירת הקשר המשפטי בין המבקשים להביא ילד לעולם לבין הרופא הבודק, קיים קשר חוזי, המבוסס על הבטחה להביא ילד לעולם ללא מום, ומשלא קוימה ההבטחה, בשל התנהלות הרופא, הרי שיש להעמיד את התובע במצב בו היה מצוי אילו קוימה ההבטחה. במקרה כזה מדובר על צפייה פני עתיד (פרי/נזיקין, שם עמ' 565), וסיווג הפיצוי הוא של פיצויי קיום.

11. הצעתי היא להחיל בענייננו עילת תביעה המבוססת על דיני החוזים, על בסיס אותן עובדות שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית, ואשר הוזכרו ופורטו בפסק הדין של חברי, השופט כהן.
לא יכולה להיות מחלוקת כי בבסיס פניית המערערים לבצע בדיקת על-שמע, עומדת הבטחה חוזית - אכיפה מבחינה משפטית - כי הבודק, יציין במדויק מה מצא, מה לא מצא או לא ניתן למצוא, ומה ניתן היה למצוא, אך בבדיקה הספציפית, לא נראה כממצא, במיוחד כאשר אותה בדיקה באותו הזמן, ניתן היה לבדוק פגם ולראות פגם כזה, הגם בשיעורים נמוכים.

הבטחה זו הופרה, ומשהופרה ההבטחה, אין עוד שאלת קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה או ההתרשלות מתעוררת, וכמו כן, לא נדרשים להשוואה של אי-קיום, ולא מתעורר הקושי של השוואת מצבו של הקטין, למצב של אי-הולדה - מצב שיש לומר בלשון ברורה וחד-משמעית כי אינו עדיף במקרה כגון זה, ואני מאמינה כי גם זו דעת ההורים, וככל שטענו אחרת, עשו כן, מתוך דאגה לטובתו ולרצונו.

על בסיס האמור, יש לקבל את הערעור, במיוחד, כאשר עיון בכתב התביעה שהוגש, מלמד
כי לא נשללה תביעה על בסיס עילה חוזית (ראה סעיפים 20א, ב, ד, ו ו-ז), ולפסוק למערערים פיצוי כספי בגין הפרת חוזה - זכות העומדת לנפגע לפי סע' 2 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970, פיצוי הנועד להגן על אינטרס הצפיות.

12. השאלה הנוספת היא, מהו גובה הפיצוי שיש לפסוק במקרה כזה. אין אני סבורה כי ניתן להשתית את הפיצוי על עקרונות של דיני הנזיקין. יחד עם זאת, דיני החוזים בישראל מכירים בפיצוי המיועד לפצות את הנפגע. השאלה היא, שאלה של תיחום הנזק או ריחוקו, ושאלת שיעור הנזק או כימותו. הכללים העומדים בבסיס קביעת שיעורו של הנזק הם סיבתיות וצפיות, כאשר אלה צריכים להתייחס לאופן רישום הבדיקה שנעשתה.

בנסיבות אלה, הייתי מציעה להעמיד את כלל הנזק על סך של 200,000 ש"ח ולחייב את המשיבים לשאת בו ביחד ולחוד.

13. לפיכך, אילו דעתי התקבלה, הייתי מציעה להורות על קבלת הערעור, ולחייב את המשיבים ביחד ולחוד לשלם למערערים סכום פיצוי של 200,000 ש"ח, נכון למועד מתן פסק הדין.
כמו כן מוצע כי המשיבים, ביחד ולחוד, ישאו בהוצאות משפט ובשכ"ט עו"ד בסך של 30,000 ש"ח בשתי הערכאות, בצירוף מע"מ כחוק, לתשלום בתוך 30 ימים.
כמו כן להורות על החזרת הפיקדון לידי המערערים, באמצעות בא-כוחם.

                             
                       ש' וסרקרוג, ס' נשיאהאב"ד      

השופט ר' שפירא:

במחלוקת שבין חברי דעתי הי כי יש לדחות את הערעור ומסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי, השופט כהן.

העובדות פורטו בהרחבה בפסקי הדין של שני חברי להרכב ולא אחזור עליהם. דעתי היא כי בנסיבות העניין ועל פי הממצאים כפי שקבע בית משפט קמא לא ניתן לומר כי הנתבעים/משיבים התרשלו, זאת גם אם טעו באבחון וכפועל יוצא מכך נרשם רישום מוטעה בדוח בדיקת העל שמע.

בית משפט קמא העדיף את חוות דעתו של המומחה שמינה בית המשפט, פרופ' רוני טפר. סבור אני כי אין עילה להתערב במסקנה אליה הגיע בית משפט קמא כאשר העדיף את חוות דעתו של פרופ' טפר על פני חוות הדעת של המומחים האחרים ואין עילה להתערבותנו במסקנתו זו. ראה ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל – משרד הבריאות, פ"ד מה(2) 142, 172-171:

"אין זה דרכו של בית המשפט שלערעור להתערב באלה, כאשר המימצאים והמסקנות מושתתים על חומר ראיות שהיה מקובל על הערכאה ששמעה הראיות, וכך הוא גם המצב כאשר בשאלות מקצועיות קיימות מחלוקות בין מומחים לדבר והשופט מאמץ דעה של אסכולה או שיטה אחת ומעדיף אותה על פני אסכולה ושיטה אחרת, שגם לה יש מהלכים ואחיזה באותו תחום, ואין הפעלת השיטה האחת מצביעה על היעדר שיקול מקצועי או על רשלנות. זהירות מיוחדת מתחייבת בשטח הרפואה, שאינה מדע מדויק, ובה עדיין קיימים שטחים נרחבים, הנתונים לחקר ולהתפתחות מתמידים, ולא כל תגובה של החולה המסוים לטיפול ספציפי ניתנת לצפייה מראש, אף בזהירות המקסימאלית"

פרופ' טפר קבע בחוות דעתו כי חוסר באצבעות עובר כממצא יחיד אובחן רק ב – 15.4% של בדיקות העל שמע. פרופ' טפר סבר כי טובי הרופאים עלולים לטעות ולא לגלות את החסר באצבעות והדבר מעיד על מגבלות הבדיקה ולא על התרשלות הרופאים.

"כלל ידוע הוא כי את התנהגותו של הרופא יש לבחון לפי הידוע והמקובל בעת הרלוונטית לטיפול שניתן, ויש לעשות כן לפי קנה-המידה של הרופא הסביר ולא לפי זה של הרופא העילוי". (ההדגשה הוספה. ר.ש.)

ראו: ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' פלד, פ"ד נב(4) 849, 871; כמו כן ראו: ע"א 4975/05 לוי נ' ד"ר מור (לא פורסם, 20.3.2008); ע"א 2649/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון, פ"ד מה(2) 142).

על הטוען לרשלנות להוכיח כי פעולת המשיבים/נתבעים חרגה מהסבירות המקצועית בהתאם לסטנדרטים המקצועיים והיכולות שהיו בתקופה הרלוונטית בבתי החולים בהם בוצע הטיפול הרפואי (במקרה זה בדיקת העל שמע) והפרקטיקה המקובלת. ראו: ע"א 1918/08 משה פולר ואח' נ' בית חולים "העמק" ואח' (טרם פורסם, ניתן ביום 28/3/10)

במקרה זה ועל פי חוות דעתו של פרופ' טפר, הטעות באבחון הייתה טעות לפי קנה המידה של הרופא הסביר. הרישום המוטעה היה פועל יוצא של אבחון מוטעה ויש לראותו כחלק בלתי נפרד מהטעות באבחון ובפענוח תצלומי העל שמע.

בהתאם סבור אני כי אין לראות במקרה זה כרשלנות של הנתבעים/משיבים או כהפרת חובה כלפי התובעים/מערערים. בהתאם סבור אני כי אין להתערב בפסק דינו של בית משפט קמא אשר דחה את תביעת המערערים.

בשולי חוות דעתי אין לי אלא לאחל למערער 1 שבכוחותיו ימצא את הדרך להגיע להישגים שיאפילו על המגבלה עמה נולד באופן בו יוכיח לעצמו, להוריו ולחברה כולה כי המגבלה הגופנית עמה נולד לא תהווה עבורו מחסום אלא תמריץ להתגבר על מכשולים ולהגיע לכל אשר יבחר.

                             
                       ר' שפירא, שופט      


אשר על כל האמור לעיל הוחלט ברוב דעות השופטים י' כהן ור' שפירא, וכנגד דעתה החולקת של כב' סגנית הנשיאה, השופטת ש' וסרקרוג, לדחות את הערעור.

בנסיבות העניין אין צו להוצאות, וכל צד ישא בהוצאותיו.

ככל שהמערערים הפקידו ערובה להבטחת תשלום הוצאות הערעור, המזכירות תחזיר להם את הערובה שהופקדה, באמצעות בא כוחם.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. עוולת הרשלנות

  2. רשלנות בלידה

  3. רשלנות עירייה

  4. רשלנות מודד

  5. חבלה ברשלנות

  6. רשלנות מתווכים

  7. רשלנות רב חובל

  8. רשלנות טוען רבני

  9. רשלנות חברת השמירה

  10. רשלנות בגביית חוב

  11. רשלנות הרכב דוד שמש

  12. רשלנות באבחון מומים

  13. רשלנות תורמת של קטין

  14. רשלנות בשחרור מאשפוז

  15. תביעת רשלנות נגד בנק

  16. יסודות עוולת הרשלנות

  17. תביעה על רשלנות מוסך

  18. רשלנות בתכנון אינסטלציה

  19. רשלנות בטיפול בכאבי גב

  20. תביעת רשלנות במדידת בית

  21. רשלנות במתן ייעוץ משפטי

  22. האם רשלנות היא עבירה אתית

  23. רשלנות טיפול במרפאות צה"ל

  24. רשלנות בנק בהשוואת חתימות

  25. תביעת רשלנות ניהול השקעות

  26. רשלנות בייעוץ רואה חשבון

  27. רשלנות בהגשת תלונה במשטרה

  28. רשלנות בביצוע עבודות איטום

  29. רשלנות במתן שירותים משפטיים

  30. רשלנות המשטרה בטיפול באירוע

  31. רשלנות עורך דין המשמש כנאמן

  32. ביטול משכון עקב רשלנות הבנק

  33. רשלנות עורך דין בהגשת ערעור

  34. רשלנות עו''ד בעסקת מקרקעין

  35. רשלנות העירייה לתחזוקת מדרכה

  36. רשלנות עורך דין באימות הזהות

  37. הגדרת "רשלנות" בדיני עונשין

  38. תביעת רשלנות נגד חברת שמירה

  39. רשלנות עורך דין בניסוח הסכם

  40. פיצויים מחברת שמירה על רשלנות

  41. רשלנות עורך דין בעסקת מקרקעין

  42. תביעת רשלנות נגד ביטוח לאומי

  43. רשלנות עורך דין שלא הגיש ערעור

  44. רשלנות המדינה בהפעלת שיקול דעת

  45. גרימת תאונת דרכים קטלנית ברשלנות

  46. רשלנות עורך דין בעסקת קניית דירה

  47. רשלנות של העירייה במתן דוחות חניה

  48. סיבת החזרה לא נכונה - רשלנות בנק

  49. רשלנות עו''ד מקרקעין בזיהוי המוכר

  50. רשלנות עורך דין - אי הפקדת עירבון

  51. רשלנות במניעת הידרדרות במצב רפואי

  52. רשלנות המדינה צו עיכוב יציאה מהארץ

  53. תביעת רשלנות עורך דין בעסקת מקרקעין

  54. רשלנות מצד ביטוח לאומי בהעברת כספים

  55. תביעת רשלנות נגד משרד הבינוי והשיכון

  56. רשלנות הבנק במתן אישור על הפקדת כספים

  57. רשלנות רופא בבירור ההיסטוריה הרפואית של החולה

  58. רשלנות עורך דין בייצוג בבית הדין הרבני

  59. אי הסרת משכנתא מדירה - רשלנות עורך דין

  60. גניבת כסף מחשבון בנק דיסקונט עקב רשלנות

  61. אישור פעולה חריגה בסכום גדול - רשלנות בנק

  62. מכה ברכב בעת עליה על פס האטה שהותקן ברשלנות

  63. תביעת רשלנות בגין שבירת קירות בבית מגורים

  64. רשלנות מחלקה לטיפול נמרץ ילדים בבית החולים רמב''ם

  65. רשלנות של עורך דין - פיצוי כחצי מיליון ש''ח ללקוח

  66. תביעה נזיקית בגין רשלנות בקבורת אדם זר בחלקת הקבר שנרכשה

  67. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון