קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא רשלנות בטיפול בכאבי גב: לפני תביעת התובע 1 (להלן:-"התובע"), יליד 1939, טבח במקצועו, לפיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו בשל טיפול רפואי רשלני, שבוצע בו, לטענתו, ע"י הנתבע 1 (להלן:-"הנתבע"), ותביעת המוסד לביטוח לאומי (להלן:-"המל"ל") לשפותו בגין כל תשלום ששילם או ישלם בעתיד לתובע בגין נזקי אותו טיפול. התביעה הוגשה גם נגד נתבעות 2-3, והן הגישו, מצידן, הודעת צד ג' נגד הנתבע. חלק זה של התביעה סולק בהסכם פשרה, בין התובעים לנתבעים 2-3, שקיבל תוקף של פסק דין ביום 7.8.09. הרקע העובדתי וההליך בבית משפט זה לקראת סוף שנת 1998, על רקע של כאבי גב ורגליים מהם סבל, פנה התובע למרפאתו של הנתבע ועבר שם סדרה של 13 טיפולים רפואיים שכללו חימום מקומי של אזורים שונים בגב, הזרקות לגב, פיזיותראפיה ושימוש במשחות שונות. על פי הנטען בכתב התביעה, חש התובע במהלך הטיפול ה-6 בכאב חזק, מעין "זרם" במקום ההזרקה. הוא נגרר לחדר אחר במרפאת הנתבע, הושאר שם מספר שעות בטרם שוחרר ולמרות חולשה עצומה הצליח להגיע לביתו. ביום 31.12.1998 (להלן:-"יום האירוע") במהלך הטיפול ה-13, התלונן התובע על כאב עז בעמוד השדרה בעת הזרקה למקום (להלן:-"ההזרקה"). לאחר מכן התלונן על חסר תחושה ותרדמת בפלג גופו התחתון. הנתבע הבהיר לו כי זו תופעה מוכרת וחולפת, אך משמצבו לא השתפר, והוא אף איבד את הכרתו מספר פעמים, טלפן התובע לביתו והיא הזמינה אמבולנס שפינה אותו לבית החולים בילינסון, שם היה מאושפז למעלה מחודש. לאחר האשפוז בבית החולים בילינסון, שבמהלכו טופל התובע בטיפול נמרץ, במחלקה הכירורגית ובמחלקה הנוירולוגית, שוחרר התובע ביום 19.1.1999 להמשך טיפול בבית לוינשטיין, אלא שכעבור ימים ספורים הובהל שוב לבית החולים בילינסון, נותח ואושפז לתקופה ממושכת. משהוחזר לבית לוינשטיין עבר שם הליך שיקומי שארך כשמונה חודשים, ובסופו שוחרר כשהוא רתוק לכיסא גלגלים, סובל מפרפלגיה מלאה, אינו שולט על סוגריו ונזקק לקטטריזציה עצמית קבועה של שלפוחית השתן. משרד הבריאות מינה ועדת בדיקה לחקור את האירוע, וזו, לאחר שמצאה שהנתבע אשם ברשלנות חמורה, המליצה על נקיטת אמצעים משמעתיים, וקובלנה בהתאם הוגשה לשר הבריאות. ועדת משמעת שמונתה על ידו הוציאה תחת ידה "הכרעת דין" בה אימצה את עיקר עילות הקובלנה. כב' השופט זיילר, לו הואצלו סמכויות שר הבריאות לפי סעיף 41 לפקודת הרופאים (נוסח חדש) תשל"ז - 1976, דן בהמלצות ועדת המשמעת וקבע שרישיון הרפואה של הנתבע יותלה למשך 5 שנים מיום 1.8.06. התובענה שלפני הוגשה לבית המשפט המחוזי בחיפה, ביום 26.10.1999. בשנת 2005 צורף המל"ל כתובע נוסף בתיק. ביום 7.8.09 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין התובעים לנתבעים 2 ו-3. התובעים והנתבע זומנו להמשך הליכים בתיק. בסך הכל נתקיימו בבית משפט זה 6 דיונים בתיק, כולם ללא נוכחות הנתבע. היעדר הנתבע הוסבר על ידי בא כוחו בטענה שהנתבע נמצא במוסקבה, במצב בריאותי רע שאינו מאפשר לו להתייצב לדיונים בארץ. בדיון מיום 10.9.09, בהיעדר הנתבע, עתר בא-כוחו להארכת מועד להמצאת תעודה רפואית כדין, זאת לאחר שבא-כוח הנתבע טען גם הפעם שמרשו בחו"ל ומצבו הרפואי הקשה אינו מאפשר לו להגיע ארצה. הוריתי על קביעת התיק להוכחות וקבעתי לוח זמנים להגשת תצהירי עדות ראשית. ביום 29.10.09 הוגשו תצהירי עדות ראשית מטעם התובע: שלו עצמו, של בנותיו וכן חוות דעת משלימה. תצהירי עדות ראשית מטעם הנתבע לא הוגשו מעולם, והמומחה מטעמו לא זומן על ידי בא-כוחו לחקירה נגדית. הנתבע גם לא התייצב לדיון ההוכחות ביום 23.12.09. בדיון זה הודיע בא כוחו שאין בכוונתו לחקור את עדי התביעה וביקש להמתין עם שמיעת ההוכחות עד שובו של הנתבע ממוסקבה, או לחלופין לשחררו מייצוג בשל חוסר יכולתו לנהל את ההגנה בתיק כראוי. יצויין כי גם במועד זה לא היתה ברשות בא-כוח הנתבע תעודה רפואית כחוק והתעודה היחידה שהיתה בידיו היתה מיום 10.8.08, ולא היתה ערוכה כדין. התובעים התנגדו לדחיית שמיעת ההוכחות, ולנוכח התמשכות ההליכים בתיק, אי המצאה של תעודה רפואית כדין לתמיכה במצבו הרפואי הנטען של הנתבע, וויתור בא-כוח הנתבע על חקירת העדים מטעם התובעים, דחיתי את בקשת הדחייה ובקשת השחרור מייצוג והוריתי שהצדדים יסכמו בכתב ויינתן פסק- דין על סמך החומר הקיים בתיק. סיכומי הצדדים הוגשו, וכעת ניתן להכריע בתובענה. אדגיש בנקודה זו שוב, כי עד היום לא הומצאה תעודה רפואית עדכנית כנדרש. שאלת האחריות התובע גורס שהחבות המלאה לנזקיו מונחת על כתפי הנתבע. התובע סבור גם כי הנטל מוטל על כתפי הנתבע להוכיח שלא התרשל בהתנהלותו ושהנתבע כשל בהרמת נטל זה. עובדתית, הוכח כי ביום האירוע הזריק הנתבע לתובע זריקה לאזור עמוד השדרה המותני ושבמהלך ביצועה חש התובע בכאב עז בעמוד השדרה ובכאבים לאורך הרגליים. כשהתלונן על תחושות אלו, הוסבר לו על ידי הנתבע שאלו תופעות ידועות במהלך זריקות מסוג זה, ושהדברים יסתדרו תוך זמן קצר. בפועל, התחושה ברגליו לא חזרה אליו, ומצבו החריף. לטענת התובע, הנתבע הרימו והניח אותו על מיטה בחדר, ללא כל השגחה או ניטור. כך שכב זמן רב, ופונה לבי"ח רק לאחר שבני משפחתו התערבו והזמינו עבורו אמבולנס. התובע טוען שהנתבע סירב לשתף פעולה עם הצוות הרפואי בבית החולים בילינסון, תוך התעלמות מחובותיו כרופא. מחוות דעתו הרפואית של ד"ר יוסף קופל, מומחה להרדמה ולשיכוך כאבים כרוניים, עולה שבעקבות ההזרקה נגרם לתובע נזק עצבי אשר השפעתו רב מערכתית, ושכתוצאה ממנה נגרם לו שיתוק מלא של פלג גופו התחתון מגובה D10, הפרעה תחושתית בשני צידי הפנים, חירשות דו צדדית מוחלטת ללא אפשרות שיפור במכשיר שמיעה, והוא נדרש לקטטריזציה עצמית של שלפוחית השתן ארבע פעמים ביום. במהלך השיקום בגין הפגיעה נאלץ התובע לעבור ניתוח קולוסטומיה ומאז הוא נזקק לשימוש בשקיות לריקון המעיים. בכתב הגנתו טען הנתבע שהחומר שהוזרק לתובע הוא חומר בשם Scandicaine 3%, המשמש להרדמה כללית (ד"ר קופל מציין בחוות דעתו שיש להניח שמדובר בטעות סופר, והכוונה הייתה לחומר להרדמה מקומית). ההזרקה בוצעה, לטענתו, לנקודה הנמצאת 2.5 ס"מ מעמוד השדרה ולעומק של לא יותר מ- 1.5-2 ס"מ, והתחושות אותן חש התובע הן סבירות לחלוטין ושכיחות בטיפול מסוג זה. הנתבע טוען שכאשר חלה ירידה בתחושה ברגל שמאל של הנתבע, לאחר ההזרקה, הופסק הטיפול והתובע חובר למשגוח לצורך ניטור דופק, לחץ דם ו-ECG. הנתבע סבור שלא ייתכן שנזקי התובע נגרמו כתוצאה מההזרקה, וזאת, בין היתר, מאחר שכלל לא בוצעה הרדמה שבגינה יכול החומר להגיע לתעלת חוט השדרה, החולה היה שכוב על בטנו במנח שלא מאפשר הרדמה כאמור ממילא, ומאחר שהמחט בה השתמש הנתבע קצרה מכדי להגיע אל תעלת חוט השדרה. טענות אלו של הנתבע נכללו בכתב הגנתו, אך אין להן כל תימוכין בתצהירי עדות ראשית. התובע, בסיכומיו, מדגיש שהנתבע סירב לזמן לעדות את המומחה שחיווה דעה מטעמו, וטוען שיש להוציא את חוות הדעת מתיק בית המשפט בשל כך. טענה זו מקובלת עלי. אכן, נוכח אי העמדת המומחה מטעמו לחקירה נגדית, מנוע הנתבע מלהסתמך על חוות הדעת הרפואית שהגיש, ואין בדעתי להעניק לה משקל ראייתי כלשהו. להוכחת אחריותו של הנתבע צירף התובע חוות דעת של ד"ר יוסף קופל, מומחה להרדמה ולשיכוך כאבים כרוניים. ד"ר קופל לא נחקר על חוות דעתו וממילא היא לא נסתרה. עולה ממנה כי פגיעת התובע נובעת באופן ישיר מהטיפולים שעבר אצל הנתבע. התובע מסתמך גם על דו"ח ועדת בדיקה שהקים משרד הבריאות לאחר האירועים. ב"כ הנתבע טען שדו"ח זה הוא בגדר עדות שמועה ועל כן אינו קביל כראיה. סוגיה זו נדונה ברע"א 7731/04 משרד הבריאות נ' עזבון המנוחה אביטל הלפרין (לא פורסם, ניתן ביום 21.6.07) (להלן:-"עניין הלפרין"), וסוכמה כך: "הסוגיה הראשונה בה דנו הייתה האם דו"ח ועדת הבדיקה הינו קביל כראיה נגד המשיב 2. ענינו בחיוב לשאלה זו, זאת לאור פסיקתו של בית המשפט העליון שתחילתה בעניין סילוורמן, המשכה בפרשת ואתורי וסופה לעת הזו בעניין דרוקמן. בפסקי דין אלה ניתנו טעמים והסברים שונים לקבלתו כראיה של דו"ח ועדת בדיקה. נראה שכיום דו"ח כזה יהיה קביל כבר מן הטעם שמדובר בדו"ח שנערך על ידי ועדה שמונתה על ידי משרד הבריאות מכוח חוק זכויות החולה. " (ההדגשה שלי, ה.ג.) יוער, שבעניין הלפרין עלתה שאלה בדבר המשקל שיש להעניק לדו"ח ועדת בדיקה בהיותו עדות מפי השמועה, תוך שצויין כי "אפשר שבעל הדין שהדו"ח מוגש כראיה נגדו יעלה טענות כנגד המשקל". בנסיבות שלפני, בהיעדר כל רישום רפואי וכל גרסה סדורה מאת הנתבע, אני מוצאת לייחס לדו"ח ועדת הבדיקה משקל משמעותי, במיוחד לנוכח העובדה שמסקנותיו של זה אומצו במלואן ע"י כב' השופט זיילר בהחלטתו בוועדת המשמעת, שנתקבלה לאחר דיון בנוכחות הצדדים ולאחר התרשמות מחוות הדעת מטעם הצדדים. בטרם אכריע בשאלת האחריות, מוצאת אני להתייחס בקצרה אל המסגרת הנורמטיבית שבגדרה יתנהל דיוננו. בהקשר זה מתאימים הדברים שנכתבו בע"א בע"א 916/05 שרון כדר נ' פרופ' יובל הרישנו ואח' (לא פורסם, 28.11.07): " על מנת לבסס חבות בעוולת רשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: חובת הזהירות, הפרתה של חובה זו על ידי התרשלות (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות) וגרם נזק. גרם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות לנזק. יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי ולאחריו, במצטבר, קשר סיבתי משפטי, בין הרשלנות לבין הנזק. משמעות סיבתית עובדתית בוחנת זיקה פיזיקלית בין הגורם לנזק-אלמלא התנהגות המזיק הנזק לא היה מתרחש באותה עת ובאותה צורה או כפי שנהוג לכנותה: "הסיבה בלעדיה אין". קשר סיבתי משפטי בוחן האם ראוי שבגלל אותו סיכון שגרם עובדתית לנזק ראוי להטיל חבות משפטית. זהו מבחן הצפיות: האם יכול היה לצפות והאם צריך היה." להלן אבחן את התנהלות הנתבע ואבדוק האם פעל כנדרש מרופא סביר, או סטה מסטנדרט ההתנהגות הסביר הנדרש מרופא: (אא) בחירת הטיפול והתאמתו לתלונות התובע מבחינת חוות דעתו של ד"ר קופל, עליה לא נחקר וממילא לא נסתרה, עולה שהטיפולים שעבר התובע אצל הנתבע אינם טיפולים המוכרים ברפואה המערבית. כך למשל, לפי ד"ר קופל, Scandicaine, החומר היחיד שהוזרק לטענת הנתבע, הוא חומר שאינו מתאים לטיפול ארוך טווח בכאב. גם כב' השופט זיילר מציין בהחלטתו, בהתבססו על האמור בחוות דעת מטעם הנתבע שעמדה לפניו, שמדובר בחומר להרדמה מקומית בו עושים שימוש ברפואת שיניים, ואינו מתאים כלל לטיפול אותו התיימר הנתבע לתת. תמיכה לקביעה זו נמצאת בכך שוועדת הבדיקה, שבין חבריה היו שני רופאים לרבות מומחה להרדמה, כלל לא הכירה את החומרים השונים שהוזרקו לתובע, ביניהם, אגב, כאלה שאת הזרקתם הכחיש הנתבע בכתב הגנתו. כעקרון, שימוש בפרקטיקה מקובלת יכול שיהווה הגנה לרופא, עת נבחנת סבירות התנהלותו במתן טיפול רפואי. לעניין זה ראו את שנקבע בדנ"א 7794/98 רביד נ' קליפורד (לא פורסם, 19.5.2003) (להלן:-"עניין קליפורד"): "אף שאין השימוש בפרקטיקה מקובלת מהווה הגנה הרמטית לרופא שכשל באותה פרקטיקה, נוצרת לדעתי חזקה שהשימוש באותה הפרקטיקה אינו רשלני" מדובר אם כן, בחזקה שניתנת לסתירה. במקרה דנן, ניתן לקבוע כי הטיפול שניתן לתובע הוא טיפול לא מוכר, לא מוכח, לא מקובל ולפיכך אין מדובר בפרקטיקה מקובלת שהשימוש בה יכול שיגן על הרופא מאחריות. יתרה מכך, לא זו בלבד שלא עומדת לנתבע הגנה מכח שימוש בפרקטיקה מקובלת הרי שהעובדה שבחר בטיפול שאינו מקובל בעולם הרפואה משמשת לרעתו, וגם זאת בהתאם לאמור בעניין קליפורד, שם נקבע כך: "בדרך-כלל החלטותיו ופעולותיו של רופא צריכות להיות מבוססות על ידע רפואי עדכני ובהתאם לנורמות המקובלות בעת הרלוונטית בעולם הרפואה (וראו עוד לעניין זה: ע"א 323/89 קוהרי נ' מדינת ישראל - משרד הבריאות, מה(2), 142 ; ע"א 2694/90 הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון, מו(5), 628; ע"א 3264/96 קופת חולים כללית נ' פלד נב(4), 849) זאת ועוד. על פי התשתית העובדתית שהונחה לפני אין גם כל סיבה לחשוב שהטיפול שניתן לתובע התאים לתלונותיו יותר מטיפולים אפשריים אחרים. הנתבע לא ערך אנמנזה יסודית טרם תחילת הטיפול בנתבע, כפי שעולה מדו"ח ועדת הבדיקה, שמציין כי: "מהרישומים שהוצגו על ידי ד"ר קרבצ'יק ולאחר שמיעת העדויות, עולה שלא נלקחה אנמנזה מסודרת ממר נבטוב, הוא לא נשאל על רגישות לתרופות לפני תחילת הטיפול והדקיה הרפואית שעבר מר נבטוב לא ברורה" ואכן, אין בתיק הרפואי כל עדות לביצועה של אנמנזה כנדרש לפני תחילת הטיפול, או כל תרשומת המעידה על הסיבות בשלן נבחר טיפול זה ולא אחר. נוכח זאת, ומבלי שנסתרה, אני מוצאת לקבל את עמדת ד"ר קופל בחוות דעתו, שלפיה הטיפול שניתן לתובע לא התאים לתלונותיו, ושהנתבע עשה שימוש בחומרים שאינם מתאימים למטרה המוצהרת של הטיפול ושעלולים לגרום לנזק. בכך, כמובן, הופרה חובת הזהירות שחב הנתבע לתובע. (בב) ההזרקה בין הצדדים קיימת מחלוקת באשר לאופן ולמיקום המדויק בו בוצעה ההזרקה. הנתבע טען בכתב ההגנה שההזרקה בוצעה במיקום ובאופן שאינם מאפשרים הזרקה בשוגג אל מערכת העצבים ההיקפית או המרכזית. מנגד, קובע ד"ר קופל בחוות דעתו כך: "הרופא המטפל החדיר את מחט המזרק אל תוך מערכת העצבים ההיקפית ו/או המרכזית במקום לבצע את ההזרקה באזור האפידורלי או הפרורטברלי כנדרש בטיפול זה ולא נסוג מהמשך הפעולה למרות שהחולה התלונן על כאבים וזרמים לרגליים כבר בהחדרת המחט - סימן שפגע במערכת העצבים המרכזית". נוכח היעדר תיעוד מדויק של הטיפול הרפואי שקיבל התובע במרפאת הנתבע לאורך סדרת הטיפולים בכלל וביום האירוע בפרט, מציין ד"ר קופל בחוות דעתו שקשה להבין את מהות הטיפולים שקיבל התובע במרפאת הנתבע, וש"לא ברור סוג ההזרקה". הנתבע טען, בסיכומיו, שבהיעדר ידיעה קונקרטית, יצא ד"ר קופל במסקנה מקדמית שגויה עובדתית, עליה בנויה כל חוות דעתו, ועל פיה מדובר ב-"הרדמה ספינלית ו/או אפידוראלית מגובה - D6-D7. מסקנה שגויה זו הופכת, לטענת הנתבע, את חוות הדעת לתיאוריה שלמה המבוססת על השערות בעלמא. אני מסכימה שעל פני הדברים, אכן מבוססת חוות דעתו של ד"ר קופל במידת מה, על השערות, מלומדות אמנם, באשר לאופן ההזרקה ולמנגנון הפגיעה בתובע. ודוק: ד"ר קופל קובע בבירור בחוות דעתו שאין ספק שפעולות הנתבע הן שגרמו לנזקי התובע, הוא רק מציין שקשה לקבוע מהו מנגנון הפגיעה המדויק. לדעתי, ככל שנדרש ד"ר קופל להשערות כדי לנסות ולפענח את מנגנון הפגיעה כאמור, אין לנתבע להלין אלא על עצמו בהקשר זה, שהרי קושי זה נובע, בראש ובראשונה, מתיעוד רפואי דל עד כדי בלתי קיים של הטיפול הרפואי ביום האירוע. הנתבע, כאמור לעיל, לא הגיש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ולא צירף כל מסמך רפואי שממנו ניתן ללמוד על אירועי אותו היום. כל שצורף בהקשר זה לתצהירים מטעם התובע הם שני מסמכים, בהם רשומות שתי טבלאות, בכתב יד בלתי ברור. לא ניתן לפענח מהן מידע שיוכל לשפוך אור על המחלוקות האמורות. יצוין, שבקשיים הנובעים מהיעדר תיעוד רפואי זה, על משמעויותיו הראייתיות, נתקלה גם ועדת הבדיקה. זו, בהתייחסה לסוגיית התיעוד הרפואי של הטיפול בתובע במרפאת הכאב של הנתבע, מציינת כך: "דוחות אלה נכתבו בכתב יד וברובם לא היו קריאים. בקשות חוזרות שהפנתה הוועדה לדר' קרבצ'יק להעתיק מחדש או להדפיס דוחות אלה בכדי שניתן יהיה להבינם, לא נענו... התיעוד הרפואי של מהלך הטיפול לוקה ביותר... " הוועדה אף ביקשה מהנתבע להקריא לפניה מסמך שכתב לאחר האירוע המסכם את הטיפול בתובע, אך בקשתה לא נענתה. הנתבע הואיל להקריא "רק שברי משפטים אחדים, לא ברורים לחלוטין". אין זה מקרה, אם כן, שוועדת הבדיקה קבעה ש:"לא ניתן לקבוע בוודאות את סיבת הנזק שנגרם למר נבטוב ואת מנגנון הפגיעה המדויק". עם זאת, גם הוועדה, כמו ד"ר קופל, מצאה ששיתוקים מהירים כמו אלה שנצפו אצל התובע בטיפול השישי והשלושה עשר, עם פלס תחושתי ומוטורי ברור, אופייניים להזרקת מאלחש מקומי לחלל ה Intra-Thecal, כפי שקורה בזמן הרדמה שידרתית. לסיכום ציינה הוועדה כך: "למרות שאיננו יכולים להצביע על מנגנון הפגיעה המדויק במר נבטוב, אין כל ספק שנכותו של מר נבטוב קשורה ישירות לטיפול אותו קיבל במרפאה של ד"ר קרבצ'יק, הוועדה הגיעה למסקנה שהטיפול במר נבטוב אינו עולה בקנה אחד עם הרפואה הסבירה הנדרשת מרופא המטפל בחולים הסובלים מכאב." (ההדגשה שלי, ה.ג.) לא ניתן, אם כן, לזקוף לחובתו של התובע את חוסר יכולתו להצביע על מנגנון פגיעה מדויק, כשהערפל העובדתי שגורם לכך פוזר על ידי הנתבע, אם בתיעוד רפואי לוקה שלו את האירוע, אם בסירובו להגיש תצהירי עדות ראשית, ואם בהיעדר שיתוף פעולה מצידו עם ועדת הבדיקה. אציין, שמעבר להיעדר תיעוד רפואי נאות של הנתבע, מסתמן דפוס ברור של חוסר נכונות מצידו של הנתבע לשפוך אור על הטיפול ביום האירוע, אם לפני ועדת הבדיקה, אם לפני ועדת המשמעת, וכמובן בהיעדרו מכל הדיונים לפני והימנעותו מלהגיש תצהיר עדות ראשית בתיק. בהקשר זה קבע כב' השופט זיילר בהחלטתו שיש בהתנהגות הנתבע כדי לזכות אותו בביקורת קשה, בין היתר בשל השתמטות מדיון לפני ועדת המשמעת במשך שנים ארוכות ובשל כך שמלא פיו אלם בדיונים לפניה. לסיכום שאלת האחריות, אני מוצאת שהטיפול שנבחר לא התאים לתלונות התובע, ונעשה באופן מסוכן, תוך שימוש בחומרים מסוכנים. אני מוצאת שהוכח פוזיטיבית קיומו של קשר סיבתי ישיר בין מעשי הנתבע ומחדליו, לנזקי התובע. משהוכחו כל יסודות עוולת הרשלנות, אני קובעת שהוכח לפני שהנתבע התרשל ועקב התרשלותו נגרם לתובע נזק. העברת הנטל למעלה מן הנדרש, מצאתי להתייחס אל טענת התובע בדבר העברת נטלי ההוכחה והראיה. התובע בסיכומיו טוען שהנתבע כשל בעריכת תרשומת רפואית מספיקה וברורה של האירוע ואף זייף רשומות רפואיות הנוגעות לו, ולכן, נוכח הנזק הראייתי שגרם לתובע, יש להעביר אליו את הנטל להוכיח שלא התרשל בטיפול בו. סבורה אני שהצדק עם התובע בעניין זה. בע"א 8151/98 שטרנברג נ' ד"ר צ'צ'יק, פ"ד נו(1) 539 (2001), (להלן:-"עניין שטרנברג") שדן באריכות בדוקטרינת הנזק הראייתי, נקבע כך: "אי-שמירה על רישומים רפואיים עשויה בנסיבות המתאימות להעביר אל הנתבע את הנטל לשלול את קיומה של התרשלות או של קשר סיבתי מצדה - הכול לפי העניין ובהתאם לנזק הראייתי שנגרם" אין ספק שבמקרה זה, נוכח החוסר הראייתי ואי ההקפדה על רישום נאות, יש להעביר את הנטל אל הנתבע להוכיח שלא התרשל ושלא קיים קשר סיבתי בין התרשלותו הנטענת לנזקי התובע. בהקשר זה עולות שתי שאלות. האחת: מהות הנטל המועבר, אם נטל השכנוע הוא, אם נטל הראיה, והשנייה: היקף הנטל שיועבר, כלומר אילו יסודות של העוולה יצטרך הנתבע להוכיח שלא מתקיימים ובאשר לאילו יסודות תיוותר חובת ההוכחה על התובע. לגבי מהות הנטל המועבר יפים דבריו של כב' השופט ריבלין בעניין שטרנברג: "אין ספק כי מקום שבו היה על הרופא לבצע רישום נאות, אך רישום זה לא נעשה, ולמחדל זה לא ניתן הסבר מניח את הדעת, יועבר נטל ההוכחה בדבר העובדות השנויות במחלוקת, שיכלו להתברר מתוך הרישום, אל הרופא או המוסד הרפואי הנתבע". (ההדגשה שלי, ה.ג.) באשר להיקף הנטל המועבר נקבע כך: "אם החסר הראייתי שולל מן התובע את האפשרות להוכיח את יסודות העוולה כולם, אזי עשוי חסר זה להעביר לנתבע את "מלוא מיתחם הנטל". ואילו כאשר הפגם ברישום ממוקד בעניין בודד ותו לא, יהיה מקום להעביר את הנטל אך לאותו עניין נקודתי. ובמילים אחרות, על-פי התפרסותו של החסר הראייתי נגזר "היקפו" של הנטל המועבר". ברור, מהחוסר המקיף בתיעוד הרפואי, שבנסיבות שלפני מתקיימים הכללים שנקבעו בפסיקה לעניין העברת נטל ההוכחה, כמו גם נטל הראיה. די היה בכך כדי להעביר את מלוא הנטל בשאלת האחריות, כמו גם בשאלת הקשר הסיבתי, לכתפי הנתבע. לסיכום, על הנתבע היה להוכיח שנזקי התובע נגרמו ללא קשר לטיפול שהעניק לו, ומבלי שהתרשל, שכן על פניו, מתבקשת המסקנה ההפוכה, קרי, שנזקי התובע נגרמו כתוצאה מהטיפול שקיבל אצל הנתבע. היא ולא אחרת. כך קבעה בנחרצות ועדת הבדיקה, כך קובע ד"ר קופל, המומחה מטעם התובע וכך קובעת גם אני. משכשל הנתבע להוכיח אחרת, ולמען האמת אף לא עשה את הנדרש כדי לנסות ולעשות כן, אין כל קושי לקבוע שיסודותיה של עוולת הרשלנות מתקיימים במלואם ושהוכחה אחריותו של הנתבע לנזקי התובע שניתן לייחס לטיפול. נכותו של התובע השאלה שנותרה להכרעה היא מהם נזקיו הרפואיים של התובע כתוצאה ממעשיו הרשלניים של הנתבע. לעניין זה יש לפני תצהירי עדות ראשית מטעם התובע וחוות דעת משלימה מטעם ד"ר קופל, ממנה עולה שלנתבע יש למעלה מ - 100% נכות מצטברת. אעיר בנקודה זו שד"ר קופל הוא מומחה להרדמה, ואינו בעל המומחיות המתאימה ביותר לצורך חיווי דעה בדבר נזקיו הנטענים של התובע, שהם ברובם נוירולוגיים. עם זאת, המל"ל קבע לתובע 100% נכות צמיתה ובהתאם לכך משלם הוא את הקצבאות. נכות זו מורכבת משיתוק מוחלט של פלג הגוף התחתון מגובה D10, הפרעה תחושתית בצורה בינונית בשני צידי הפנים בגין פגיעה בעצבי המוח, חירשות דו צדדית ללא אפשרות שיפור, בעיית מעיים שחייבה ניתוח ומצריכה שימוש בשקית לריקון המעיים וכן פגיעה בשלפוחית השתן המחייבת צנתור עצמי. ניתן לקבוע שלתובע נותרו 100% נכות רפואית משוקללת וכי נכות זו היא גם נכותו התפקודית. גובה הנזק כאב וסבל לתובע נגרם סבל קשה ביותר כתוצאה ממעשי הנתבע ומחדליו, ולא ניתן כלל להגזים בתיאור סבלו. הוא שהה באשפוז ממושך של למעלה מ-6 חודשים בבתי חולים ומוסדות שיקום, ונותר משותק בשתי רגליו, חירש וסיעודי לחלוטין, למרות שהגיע לטיפול כשהוא צועד על שתי רגליו, כאדם עצמאי, עובד ומתפקד. אני קובעת את סכום הפיצויים בגין כאב וסבל על 1,000,000 ₪ נכון להיום. אבדן כשר השתכרות התובע איבד את כושר עבודתו מיד עם קרות האירוע, בהיותו בן 59, והפסיד, עקב כך, שכר עבודה של 94 חודשים, עד להגיעו לגיל 67. לפני האירוע עבד התובע כעוזר שף, והשתכר 5708 ₪ ברוטו לחודש. התובע הצהיר, ועדותו לא נסתרה, שקיבל הצעת עבודה למשרת טבח ראשי בבית הספר הדתי "אמונה" בכפר סבא, וצפוי היה להשתכר כ- 8,500 ₪ לחודש. כן הצהיר התובע שמנהל בית הספר התקשר לביתו בחודש 1/1999 כדי לבקש שיתחיל לעבוד. מאחר שהתובע לא הספיק להתחיל לעבוד במקום החדש ולא ניתן לדעת אם אכן הייתה משכורתו כמובטח, ואם היה מתמיד, מחד גיסא, אך קרוב לוודאי ששכרו היה גדל במהלך השנים, מאידך גיסא, אני מעמידה את שכרו ברוטו על 9000 ₪ בערכים של היום. על בסיס שכר חודשי זה, של 9,000 ₪ ברוטו, במכפלת 94 חודשים, אני קובעת את הפיצוי בגין הפסד ההשתכרות של התובע, על סך של 846,000 ₪ בצירוף ריבית מאמצע התקופה ועד יום התשלום . עזרת צד ג' לעבר ולעתיד התובע, כאמור, הוא בעל נכות תפקודית מלאה, ונדרש לסיעוד בכל שעות היממה. גדעון האס, בחוות דעתו, העריך עלות מטפל זר בסכום של 7,924 ₪ לחודש, כולל מחליף לסופי שבוע, וב"כ התובע עתר לתוספת פיצוי עבור בני המשפחה הסועדים את התובע ובסך הכל עותר הוא לפסיקת 12,000 ₪ לחודש. ב"כ הנתבע כלל לא ערך בסיכומיו חישובי נזק מטעמו והסתפק באמירה שראש נזק זה לא הוכח. משכך סבורה אני שניתן לפסוק לתובע את הסכום שנקבע על ידי גדעון האס - דהיינו: לעבר - 7,924 ₪ X 132 חודשים בצירוף ריבית מאמצע התקופה. לעתיד - 7,924 ₪ X מקדם היוון 137.04. אובדן פנסיה התובע הציג תלושי שכר מהם עולה כי הופרשו לזכותו סכומים לביטוח מנהלים וקרן פנסיה והפסדים אלה מגיעים לטענתו כדי 173,205 ₪. חישוב זה לא הובהר די צורכו אולם אין ספק שנגרם לתובע נזק כלשהו בראש נזק זה ואני מעמידה אותו על 100,000 ₪. התאמות מגורים התובע הציג קבלות במצורף לתצהירים ועל פי האמור בסיכומי בא-כוחו מגיעות הקבלות בגין התאמות הדיור לסך כולל של 75,427 ₪. בהנחה שיידרשו התאמות נוספות אני פוסקת סך 100,000 ₪. הוצאות רפואיות וציוד עזר התובע מציין בתצהירו (סע' 58-59) כי עקב האירוע נגרמו וייגרמו לו הוצאות רפואיות מרובות המוערכות על ידו בקרוב ל- 600,000 ₪ בגין העבר והעתיד. מאחר שבגין העבר צורפו אך מעט קבלות, ואין לפני אסמכתאות לעלות המשוערת העתידית, אך ברור כי יהיו עלויות שונות, אני מעריכה סכום זה בגין העבר והעתיד ב-250,000 ₪. הוצאות כלליות, ניידות ואחרות ב"כ התובע עותר לפסיקת סך 400,000 ₪ לעבר ולעתיד בגין ראש נזק זה. לתצהיר צורפו אך מקצת מהקבלות. עם זאת, בגין הצרכים שיתכנו שיהיו לתובע אני פוסקת לו סך 100,000 ₪. ההודעה לצד שלישי בהודעה שהגישו הנתבעים 2-3 (להלן:-"המודיעים") נגד הנתבע נתבקש סעד שלפיו יחויב הנתבע בשיפוי המודיעים בגין כל סכום שייפסק נגדם בפסק הדין נשוא תביעה זו, אם ייפסק בתוספת הוצאות, שכר טרחת עורך דין וכו'. כזכור, הגיעו נתבעים 2-3 להסכם פשרה עם התובע ועל פי האמור בסיכומי בא-כוחם, "התשלום שולם במסגרת תפיסה ציבורית מוסרית רחבה" ועל כך יש לברך. עם זאת, אני סבורה, שאין לחייב את הנתבע להשיב למודיעים את הכספים ששילמו במסגרת הסכם הפשרה לסילוק התביעה נגדן. מעבר לעובדה שסכום זה אינו סכום שנפסק נגדן, ואינו בגדר חיוב בדין, ועל כן ספק אם נכנס בגדר הסעד המבוקש על ידיהם בהודעה לנתבע, לא נעשה דבר על ידי המודיעים להוכיח את חבותו של הנתבע ואת הסיבות לכך שיש לחייבו בהשבה. סוגיית היחסים בין נתבעים 2-3 לבין הנתבע לא הובהרה כלל, ואין די באמירות בעלמא לשם הטלת החיוב. סיכום אני קובעת שהנתבע אחראי לנזקיו של התובע כמפורט לעיל. בגין אחריותו זו יישא הנתבע במלוא נזקי התובע, בניכוי התשלומים ששולמו לתובע על ידי המל"ל, ובניכוי הסכומים ששולמו לתובע ע"י הנתבעות 2-3 במסגרת הסכם הפשרה בתיק. אני קובעת גם שהנתבע ישפה את המל"ל בגין כל תשלום שזה העביר או יעביר לידי התובע. לצורך קביעת הסכום המדויק לתשלום יגיש ב"כ התובע פסיקתה מתאימה לחתימתי בצירוף חוות דעת אקטוארית מעודכנת להוכחת תגמולי המל"ל ששולמו וישולמו בעתיד. הנתבע יישא בהוצאות התובע ובהוצאות המל"ל וכן בשכר טרחת ב"כ התובע בשיעור של 20% + מע"מ, ובשכר טרחת ב"כ המל"ל בשיעור של 20,000 ₪ + מע"מ. עמוד השדרהכאבי גב / בעיות גברשלנות