בפסק הדין בעניין ד"נ 20/82 אדרס חמרי בנין בע"מ נ' הרלו את ג'ונס ג.מ.ב.ה. דואיסבורג [פ"ד מב(1) 221 (1988); להלן: "פרשת אדרס"] הועמדה לדיון שאלת היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני החוזים, כדלקמן: "בין צדדים קיים חוזה. החוזה הופר. לצדדים תרופות על פי דיני חוזים. העומדות לרשות הצד הנפגע זכויות מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט? השאלה אינה מתעוררת אם החוזה שבין הצדדים מתפרש באופן שהצדדים מסכימים ביניהם (במפורש או במשתמע) לשלול תחולתן של זכויות אלה. מקובל עלי, כי בדרך כלל - וכפוף לשיקולים של תקנת הציבור - הזכויות מכח דיני עשיית עושר ולא במשפט הן זכויות דיספוזיטיביות, והצדדים רשאים, בחוזה שביניהם, לשלול את תחולתן (ראה ע"א 156/82 ליפקין נגד דור הזהב בע"מ, פ"ד לט(3) 85). אך מה הדין אם החוזה שבין הצדדים אינו נוקט כל עמדה בשאלה זו?" (פרשת אדרס, שם, בעמ' 262-261). בדומה לכך, ברע"א 5768/94 א.ש.י.ר יבוא יצור והפצה נ' פורום אביזרים ומוצרי צריכה בע"מ [פ"ד נב(4) 289 (1998); להלן: "פרשת א.ש.י.ר"] נדונה שאלת היחס שבין דיני עשיית עושר ולא במשפט לבין דיני הקניין הרוחני: "החוקים בדבר הקניין הרוחני קובעים כי בהתקיים תנאים מסוימים, מוענק קניין רוחני לבעליו. חוקי הקניין הרוחני אינם קובעים בלשון מפורשת דבר באשר לדינו של אדם שלא מתקיימים בו התנאים הנדרשים. מה מובנה של שתיקה זו? האם תוצאתה היא כי דינו של זה ייקבע על פי מערכות נורמטיביות שמחוץ לדיני הקניין הרוחני - ובענייננו, על פי חוק עשיית עושר ולא במשפט (המסקנה הראשונה)? האם המסקנה המתבקשת משתיקה זו הינה כי בחוקי הקניין הרוחני קיים חסר באשר למקרים אלה, ויש להשלימו בדרכים המקובלות לכך (המסקנה השניה)? או שמא מתפרשת השתיקה כהסדר שלילי לגבי מצבים אלה, ואם כן, מה תוכנו של הסדר שלילי זה?" (פרשת א.ש.י.ר, שם, 455-454). נקודת המוצא לדיון בפרשת אדרס היתה כי אף שהחוזה עימה הופר - אין הנפגעת זכאית לפיצוי כלשהו מכוח דיני החוזים; וגם בפרשת א.ש.י.ר לא היתה מחלוקת כי אין לנפגע עילה מכוח דיני הקניין הרוחני. על כן, השאלה שעמדה במוקד הדיון בשתי הפרשות היא אם ניתן להשלים חקיקה ספציפית באמצעות עיקרון ההשבה הכללי הקבוע בחוק עשיית עושר, אם לאו. לעומת זאת, בענייננו התובענה הוגשה מלכתחילה רק בעילה מכוח חוק עשיית עושר, והשאלה אם קמה אחריות מצידם של המבקשים בגין פרסום הכתבה על פי הדין הספציפי, הוא חוק איסור לשון הרע, למעשה אינה עומדת כלל לדיון. בשתי הפרשות קבע כבוד הנשיא (בדימוס) א' ברק בדעת רוב, כי המבחן לתחולת הדין הכללי של עשיית עושר ולא במשפט במקרה שבו חל חוק ספציפי הוא דו-שלבי: בשלב הראשון נקודת המבט היא של הדין הספציפי, ושומה על בית המשפט לבדוק אם דין זה שולל זכות על פי הדין הכללי של עשיית עושר ולא במשפט. ככל שהתשובה היא שלילית - בשלב השני נקודת המבט היא של חוק עשיית עושר ולא במשפט, ויש לבדוק אם במקרה הנדון מכיר חוק זה, מבחינה פנימית, בזכות ההשבה (ראו: פרשת אדרס, שם, בעמ' 262-261 ופרשת א.ש.י.ר, שם, בעמ' 452-451). סעיף 1(א) לחוק עשיית עושר קובע שלושה תנאים מצטברים לקיומה של עילת השבה: "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן -הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכייה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה." הנה כי כן, בשלב השני יש לבחון אם בנסיבות המקרה מתקיימים שלושת התנאים המצטברים כדלהלן: קבלה של טובת הנאה, שלא על פי זכות שבדין, שבאה מאדם אחר [ראו למשל: רע"א 729/04 מדינת ישראל נ' קו מחשבה בע"מ, תק-על 2010(2) 1177, 1182 (2010)].עשיית עושר ולא במשפט