על פי תקנה 202(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, תביעה הראויה להתברר במסגרת הליך של סדר דין מקוצר, היא תביעה על סכום כסף קצוב, מכח חוזה או התחייבות מפורשים או מכללא, ובתנאי שיש עליהן ראייה בכתב. הדרישה היא לראשית ראיה בלבד, ואין צורך בראיה מלאה להוכחת התביעה בכללותה. כאשר קיימות מספר עילות בכתב התביעה, הרי שראשית הראיה אמורה להתייחס לכל העילות, ואילו כאשר חלק מעילות התביעה אינן ראויות להתברר בסדר דין מקוצר, הרי שהתביעה בכללותה אינה ראויה להתברר בסדר דין מקוצר (ר"ע 192/84 אבגד בע"מ נ' סולל בונה בע"מ (1984); ת"א (תל אביב-יפו) 1360/92 פז עד סחר (1991) בע"מ נ' אליאנס מפעלי צמיגים וגומי בע"מ (1993); מ' קשת, הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי, מהדורה 15, כרך ב', עמ' 998-999, 1003-1004). הקריטריונים הרלוונטיים לבירור תביעת בנק שהוגשה בסדר דין מקוצר, הוסברו בע"א 2207/02 גולדשטיין נ' הבנק הבינלאומי לישראל בע"מ (2003), באופן הבא: "...הבנק אינו מחויב לצרף לתביעתו את כל ספרי הבנק, הקשורים במערכת היחסים בין הבנק ללקוח, שכן היקף המסמכים הדרושים הוא מינימלי ודי בצירוף ההסכמים ופירוט היתרה הסופית. עם זאת, לקוחו של הבנק אשר רוצה להתגונן מפני תביעה שהוגשה נגדו בסדר דין מקוצר, כאשר העתקי החשבונות הדרושים לו להגנתו אינם מצויים בידו, אם מפני שלא קיבלם ואם משום שאבדו לו, יוכל לבקש מהבנק עם קבלת כתב התביעה שהחשבונות האמורים ימסרו לו. אם הבנק לא יענה לו, ללא צידוק סביר, יוכל אותו לקוח לקבל רשות להתגונן על מנת להטיל על הבנק להוכיח באופן דווקני את תביעתו או לברר את החשבונות ולקבל העתקיהם במסגרת קדם המשפט [בעניין זה ראה רע"א 3545/90 בנק המזרחי המאוחד בע"מ נ' אפ.אר למימון והשקעות בע"מ ואח' תקדיון עליון 90(3), 1111]". סדר דין מקוצר