תביעה להסרת קיפוח - סעיף 191 לחוק החברות

סעיף 191 לחוק החברות מסדיר את זכותו של בעל המניות לקבלת סעדים לשם הסרת קיפוח, בזו לשונו:   "191. (א) התנהל ענין מעניינה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.   (ב) הורה בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), יובאו בתקנון החברה ובהחלטותיה השינויים המתחייבים מכך, כפי שיקבע בית המשפט, ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה; עותק מן ההחלטה יישלח לרשם החברות, ואם החברה היא חברה ציבורית - לרשות ניירות ערך".     קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה להסרת קיפוח בעל מניות מיעוט בחברה:  פתח דבר עסקינן בתביעה, שהוגשה ע"י בעל מניות מיעוט בחברה (להלן: "התובע"), בטענה של קיפוח זכויותיו כבעל מניות. התביעה הוגשה בשנת 2003 וההליכים בה התנהלו במשך חמש שנים, בפני כבוד השופטת ציפורה ברון. בעקבות פרישתה של כבוד השופטת ברון, ולאחר שלא ניתן פסק דין על ידה בתביעה, הועבר התיק למתן פסק דין על ידי, בהתאם לבקשת התובע שהוגשה ביום 21/3/2010. בנסיבות אלה, פסק הדין ניתן בהסתמך על כתבי בית הדין, פרוטוקול הדיון וסיכומי ב"כ הצדדים. לאחר מועד הגשת הסיכומים הוברר, כי הנתבעת 1 נכנסה להליכי פירוק בחודש יוני 2009. בית המשפט התיר את המשך ההליכים נגדה, בהסכמת המנהל המיוחד והכנ"ר.   רקע עובדתי התובע בעל 15% ממניות הנתבעת 2. הנתבעת 1 התאגדה ביום 9/8/98, כאשר כבעלי מניותיה נרשמו תחילה הנתבע 3 והנתבעת 4. ביום 17/6/99 נרשמו ע"ש התובע ברישומי רשם החברות 15% ממניות הנתבעת 1. ביום 8/12/99 נרשמה הנתבעת 2 וכל בעלי מניות הנתבעת 1 העבירו מניותיהם לנתבעת 2, כאשר לכל אחד מהם הוקצו בה מניות בשווי זהה למניות שהיו רשומות על שמם בנתבעת 1. בנסיבות אלה, נרשמו ע"ש התובע 15% מהמניות בנתבעת 2. הנתבעות 1,2 פעלו כאשכול חברות, חלקו את אותם משרדים, הנהלה ומנכ"ל, וכל בעלי התפקידים, לרבות עורכי הדין ורואי החשבון ראו אותם כיחידה כלכלית אחת. השליטה של הנתבעת 2 - חברת האם - בנתבעת 1 היתה שליטה עקבית ומוחלטת, ובעלי מניות הרוב בנתבעת 2 היו בעלי הזכות לקבוע כל דבר ועניין גם בנתבעת 1. התובע פוטר מעבודתו ביום 9/9/2001, עקב חילוקי דעות מהותיים בין הצדדים והתעכרות מערכת היחסים, בין הנתבעים לבין התובע.   בעקבות הליך פיטורין זה הגיש התובע תביעה לבית הדין לעבודה (ע"ב (ת"א) 6609/03 - נספח 3 לסיכומי ב"כ התובע), בה עתר לסעדים כספיים שונים, הנובעים מעצם פיטוריו ומהאופן בו פוטר. תביעתו התקבלה וביום 24/6/2008 ניתן פסק דין, על פיו נפסק כי הנתבעת 1 תשלם לתובע 100,000 ₪ בגין פיטורין שלא כדין, לצד חיובים נוספים בגין פיצויי פיטורין ודמי חופשה. לא הוגש ערעור ע"י הנתבעים על פסק דינו של בית הדין לעבודה, ואילו התובע הגיש ערעור חלקי, שאינו מתייחס לקביעות העובדתיות, הנוגעות ליחסי העבודה בינו לבין הנתבעות 1, 2. בנסיבות אלה, הממצאים והמסקנות, כפי שנקבעו בפסק הדין, הינם ממצאים חלוטים אשר היה מקום להתייחס אליהם ככאלה גם במסגרת הליך זה. חרף עובדה זו, כפי שמתברר מעיון בתיק בית המשפט, הוזמנו עדים רבים להעיד שוב בפני בית המשפט, שמיעתם נמשכה כחמש שנים ובמהלך שנת 2008 הוגשו סיכומי ב"כ הצדדים.   כתבי הטענות תביעתו של התובע הוגשה בעילת קיפוח בעל מניות המיעוט, לפי סעיף 191 לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 (להלן: "חוק החברות"). התובע טוען, כי החל משנת 2001 החלה להיפרש בפניו תמונה, לפיה בעלי מניות הרוב הונו אותו, בשיעור הקצאת המניות שנרשמו על- שמו, ובביצוע מעשי גזילה ומרמה כפי שיפורטו בהמשך. התובע עתר לקבלת מספר סעדים כמפורט להלן:   א. להצהיר כי התובע זכאי להירשם כבעל 25% מהון המניות המונפק והנפרע של הנתבעת 2, וכתוצאה מכך כבעל 25% (בעקיפין) מהון המניות המונפק והנפרע של הנתבעת 1.   ב. להצהיר כי הנתבעים או מי מהם הפרו את חובות תום הלב ו/או האמון ו/או הגילוי ו/או הזהירות המוטלות עליהם ביחד ולחוד.   ג. להצהיר כי ענייניהן של החברות מתנהלים בדרך שיש בה משום קיפוח ו/או עושק של התובע ע"י בעלי מניות הרוב, ולצוות על הנתבעים, כולם או חלקם, לרכוש את חלקו של התובע בהון המניות של החברות, בתמורה ראויה ובשקלול הכספים שבעלי מניות הרוב גזלו מתוך קופות החברות.   לחלופין, לקבוע כל מנגנון הפרדה אחר בין השותפים, אשר ייראה לביהמ"ש נכון וצודק, ובנוסף להורות על פיצוי התובע ע"י בעלי מניות הרוב, בגין הכספים שנגזלו.   ד. לחלופין, ליתן כל סעד אחר שיראה ע"י ביהמ"ש כנכון וצודק, לשם הסרת הקיפוח, לרבות חיוב הנתבעים 3 - 5 להשיב לחברות כל סכום שהתקבל על ידם שלא כדין.   ה. ליתן צו המאשר התביעה כתביעה נגזרת.   הנתבעים מתכחשים לטענותיו של התובע מכל וכל. לדבריהם, התביעה הוגשה בחוסר תום לב, כאשר התובע אינו בעל מניות בנתבעת 1, ולכן אין הוא זכאי להגנת בעל מניות בפני קיפוח, ככל שטענותיו מתייחסות לנתבעת זו.   עוד טענו הנתבעים, כי טענותיו של התובע מופרכות ומשוללות יסוד, וכי כל מעשי הגזילה כביכול המתוארים על ידו, נעשו בידיעתו ובהסכמתו המלאה. התובע זכאי להירשם כבעל 25% ממניות הנתבעות 1 ו- 2  א. טענות הצדדים לטענת התובע, רישום 15% ממניות הנתבעת 1 על שמו, ולאחר מכן רישום 15% ממניות הנתבעת 2 בלבד על שמו, נעשה ע"י הנתבעים 3 - 5 בחוסר תום לב ותוך הפרת ההסכמות שהושגו בין הצדדים, לפיהן היה על הנתבעים לרשום על שמו 25% ממניות שתי החברות.   ביתר פירוט טען התובע, כי טרם הקמת הנתבעת 1, הסכימו הצדדים כי לכל אחד מהמייסדים יוקצו מניות בחברה זו, בשיעור התואם את השקעתו היחסית בעת הקמת החברה.   על פי ההסכמה, משהשקיע התובע, לבקשת הנתבעים 3 ו-5, סך של 20,000 ₪ מתוך השקעה כוללת של 80,000 ₪, זכאי הוא שיירשמו 25% מהמניות על שמו.   התובע משליך יהבו על המוצגים ת/17 ת/18 וטען כי מהראיות ומוצגים אלה במיוחד עולה, כי ההשקעה הכספית שנעשתה בנתבעת 1 בשנת 1998, קשורה ישירות לרכישת הון מניות החברה, וכי בהתאם לגובה ההשקעה הוא זכאי ל- 25% ממניות החברה ולא ל- 15% בלבד.   את החותמת הסופית המאשרת את גירסתו, מבקש התובע למצוא בעדותו של הנתבע 3 מיום 12/6/2008, בה הסכים כי אחוז ההשקעה היה בעצם זהה לאחוז האחזקה בחברה. הנתבעים סבורים, כי לאור העובדה שטענתו של התובע, לפיה הוא זכאי לשיעור אחזקות מאלה שנרשם לזכותו, נטענה בעל פה בניגוד למסמכים, אין להתירה.   לגופו של ענין, טוענים הנתבעים, כי כספי ההלוואה שניתנו לחברה הוחזרו חודשים רבים לפני שהועברו מניות לתובע, וכמפורט בנ/15 - נחתמו שטרי העברת המניות, הנושאים גם את חתימת התובע עצמו מיום 17/7/1999, ועל פי האמור בהם נרשמו על שמו 15% ממניות החברה. הא ותו לא.   הנתבעים מוסיפים וטוענים כי הוכח, גם על פי עדות התובע עצמו, כי שולמו לו דיבידנדים במספר פעמים. תשלומים אלה בוצעו על פי שיעור אחזקותיו, דהיינו 15%, ובכל הפעמים לא באה כל הערה או טרוניה או דרישה מצד התובע.   בנוסף, טוענים הנתבעים, כי ביום 5/11/2000 התאגדה חברה נוספת "מינטיים בע"מ" על ידי הנתבעים 3 - 5 והתובע בכללם (כאמור בנספח נ/16). גם במקרה זה, חתם התובע בכבודו ובעצמו על מסמכי ההתאגדות של החברה, על פיהם הוקצו לו מניות בשיעור של 15% בלבד, ללא כל הערה או מחאה מצידו.   למעשה, הנתבעים טוענים כי עד להגשתה של תביעה זו, לא באה כל דרישה מצד התובע להגדלת שיעור המניות המוחזקות על ידו, ומדובר בדרישה שאינה אלא המצאה מאוחרת של התובע.   הנתבעים לא שכחו להתייחס גם למוצג ת/17, אליו הפנה ב"כ התובע בסיכומיו, כאסמכתא לטענתו בדבר שיעור האחזקות הגבוה יותר המגיע לו. לטענת הנתבעים, ההפניה למוצג ת17 נעשתה באופן מגמתי וחלקי ע"י ב"כ התובע וכך גם ההפניה לעדותו של נתבע 3. עיון בפרוטוקול הדיון מגלה, לדבריהם, כי העדות שונה לחלוטין וכי אין כל ראייה, כי הובטחו לתובע או כי מגיעות לו מניות בשיעור שונה מאלה שהוקצו ונרשמו על שמו בספרי רשם החברות. ב. דיון הנתבעים טענו תחילה, כי התובע לא היה מעורב כלל בהקמת הנתבעת 1 ולא היה לו קשר למהלכים שקדמו להקמתה. טענה זו נסתרה מניה וביה בדיון הקודם, שהתנהל בין הצדדים בבית הדין לעבודה, ובית הדין פסק ביום 24/7/2008, כי התובע היה עובד החברה החל מיום היווסדה.   אין חולק כי התובע והנתבעים 3-5 השקיעו כספים בהקמת הנתבעת 1.   במכתבו של ב"כ הנתבעים מיום 11/9/2001 (נספח 30 לתצהיר התובע), בו נכתב:   "כאמור, זכה מרשך לקבל מניות בחברה ועל פי החלטת נתוני החברה, כפי שנמסרה לו עם קבלתו לעבודה, היה אמור לעמוד שיעור החזקותיו של מרשך בחברה על 12.5% מכלל הון המניות..."   בהתאם לאמור במכתב, התובע היה זכאי ל-12.5% מהמניות. בסופו של יום, נרשמו על שם התובע 15% מכלל המניות בחברה, אך התובע טוען, כי הוא זכאי שיירשמו על שמו 25% מהון המניות - לפי היקף השקעתו בפועל בעת הקמת החברה. טענתו של התובע, כי הוא זכאי ל- 25% ממניות הנתבעות 1, 2 הועלתה לראשונה רק לאחר פיטוריו מעבודתו, ולמרות שבמשך שנים רבות נרשמו על שמו 15% ממניות החברות ולא מעבר לכך.   מוצגים ת/17 ו- ת/18 עליהם נסמך התובע הם דו"חות כספיים של הנתבעת 1 משנת 1998. אין בדו"חות אלה כדי לשקף את ההסכמה, כביכול, עליה מבסס התובע תביעתו, לפיה הוא זכאי ל-25% מהמניות.   אמנם ניתן לראות מתוך עיון בת/17, כי הנתבע השקיע 20,000 ₪ בהקמת החברה, מתוך השקעה כוללת של 80,000 ₪, אך בין השקעה זו לבין הטענה כי התובע זכאי למניות בשיעור גבוה יותר מאלה שהוקצו לו בפועל ונרשמו על שמו - רחוקה הדרך. ודוק: ביום 17/6/1999 נרשמו ע"ש התובע ברשם החברות 15% ממניות הנתבעת 1. הנתבעת 2 הוקמה שישה חודשים לאחר מכן, ביום 8/12/1999, כאשר הוקצו בה מניות בשיעור זהה למניות שהיו רשומות על שם כל אחד מהבעלים בנתבעת 1 (נתבע 3 - 42.5%, נתבעת 4 - 42.5%, התובע 15%).   התובע טוען כי לרישום ברשם החברות אין כח קונסטיטוטיבי, אלא דקלרטיבי בלבד, ועל כך הרי אין חולק. הדבר נקבע מפורשות בסעיף 41 א' לחוק החברות, התשנ"ט - 1999 ובפסיקה.   יחד עם זאת, בהיות הרישום בעל אופן דקלרטיבי, ולאור העובדה שהרישום נועד להבהיר לכל מאן דבעי מה מצב האחזקות בחברה, היה על התובע - המבקש לדקדק באחוז האחזקות המגיע לו - לדרוש את שינוי הרישום בהקדם.   בפועל, הדרישה הועלתה לראשונה בשנת 2003, תוך שיהוי ניכר, מבלי שהתובע מצא לנכון ליתן הסבר לשיהוי זה.   אם אין די בכך, הרי שניסיונו של התובע לאשש את גירסתו, לפיה הוא זכאי כי ירשמו על שמו 25% מהמניות בחברות, בהסתמך על עדותו של הנתבע 3 מיום 12/6/2008 - לא יצלח.   עיון בפרוטוקול הדיון מעלה, כי הנתבע 3 נשאל לגבי ההצעה העיסקית (נספח 19) שהוצעה לתובע (ניקל) להקים חברה חדשה, כאשר ניקל יחזיק ב- 51% מהמניות בחברה, ואילו הנתבעים 3 - 5 יחזיקו ב- 49%:   "ש. היה וניקל היה מקבל את ההצעה, היתה מוקמת חברה חדשה מהסוג הזה. ת. אם הוא היה מקבל את ההצעה זה מה שהיינו עושים, כן. .... ש. מי הכוונה בעלי המניות שהשקיעו. ת. הוא 51% ממישהו, כן? ומאיר ואני 49% או שזה סולו... סולו תשקיע 49%. ... ש. 49,000 דולר אתם הייתם משקיעים ת. נכון. ש. כלומר, אתה מסכים איתי שהאחוז של ההשקעה היה בעצם האחוז של האחזקה שלכם בחברה? ת. כן". הנתבע 3 העיד באריכות לגבי המשא ומתן שהתנהל, כאשר בשום שלב הוא לא נשאל לגבי ההשקעה בפועל בסך 20,000 ₪, מתוך הסכום הכולל של 80,000 ₪ בהקמת החברה. לאורך פרוטוקול הדיון המשתרע על פני עמודים ללא סוף, לא נשאל הנתבע 3 ולו שאלה אחת בנדון. טענה כה חשובה, כי הוסכם בין הצדדים שסכום ההשקעה יהווה בסיס לאחוז האחזקה של כל אחד מבעלי המניות בחברה, ראוי היה לה שתתברר בדרך המלך ולא בדרך אגב, כפי שנעשה בפועל. ניסיונו של התובע להיתלות בתשובות שניתנו, בהתייחס לסכומים אחרים בסך 49,000$, אין בו כדי ללמד את שטוען התובע כי ניתן ללמוד מפרוטוקול הדיון. ההפנייה לדברים שנאמרו על ידי הנתבע 3 היא הפניה אגבית, ואין בה כדי לתמוך בטענה, כי התובע זכאי ל- 25% משיעור המניות בחברה ולא ל- 15% בלבד, כפי שנרשמו והוחזקו על ידו עד למועד סיום עבודתו בחברה.   לפיכך, אינני מקבלת את הטענה כי התובע זכאי ל- 25% ממניות הנתבעות 1, 2 וקובעת, כי שיעור האחזקה בשיעור 15% בלבד משקף את המוסכם.   מעשי הקיפוח בניהול החברה עיקר קצפו של התובע יצא על התנהגותם של בעלי מניות הרוב בחברות, שגרפו לדבריו הון עתק לכיסם, תוך קיפוח וגזילת כספים מקופתן של החברות ובמיוחד מקופתה של הנתבעת 2.   התובע העלה בתביעתו טענות קשות של תשלום שכר פיקטיבי בהיקף עצום, מתן טובות הנאה לנתבעת 4, חרף העובדה שזו לא עבדה כלל בחברות, תוך ביצוע עבירות פליליות והונאת רשויות המס, תשלום שכר פיקטיבי לבנותיהם של הנתבעים 3 - 5, רכישת כלי רכב לבני משפחות הנתבעים 3 - 5, שימוש בכרטיסי אשראי לצרכים אישיים של בעלי מניות הרוב, תשלומים כנגד חשבוניות פיקטיביות עבור חומרי ניקוי שלא נרכשו, תשלומים למקורבם של בעלי מניות הרוב, העסקת מנכ"ל חדש ללא אישור מוסדות החברה ובשכר מופקע, ביצוע שיפוצים במשרדי הנתבעת 2 בעלות מופרזת ותוך העמסת הוצאות אישיות, העלמת כספים במסווה של מתנות לעובדים וארוחות ושידרוג מכשירי טלפון סלולריים, שלא לצורך.   מדובר באסופה של טענות קשות וחמורות, אשר הנתבעים בחרו לדחותן בהינף יד בסיכומיהם, כפי שיפורט להלן. אך תחילה נדון בתשתית המשפטית לתביעת הקיפוח, על פי הדין והפסיקה. תביעה להסרת קיפוח לעומת תביעה נגזרת   סעיף 191 לחוק החברות מסדיר את זכותו של בעל המניות לקבלת סעדים לשם הסרת קיפוח, בזו לשונו:   "191. (א) התנהל ענין מעניינה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה.   (ב) הורה בית המשפט כאמור בסעיף קטן (א), יובאו בתקנון החברה ובהחלטותיה השינויים המתחייבים מכך, כפי שיקבע בית המשפט, ויראו שינויים אלה כאילו נתקבלו כדין בידי החברה; עותק מן ההחלטה יישלח לרשם החברות, ואם החברה היא חברה ציבורית - לרשות ניירות ערך".     בעבר הוסדרה זכות זו בסעיף 235 לפקודת החברות [נוסח חדש], אשר העניק אף הוא לבית המשפט כח להתערב בניהול ענייני החברה וליתן כל סעד שיראה בעיניו בדבר ניהול עסקי החברה, או בדבר רכישת מניותיו של בעל מניות ע"י אחרים או ע"י החברה (ע"א 226/85 שאשא חברה לניירות ערך והשקעות בע"מ נגד בנק אדנים בע"מ, פ"ד מב (1) 14, 22). התובע בחר להגיש תביעתו במסלול של עילת קיפוח ולא במסלול של תביעה נגזרת, על פי סעיף 199 לחוק החברות, שזו לשונו:   "197. תובע רשאי להגיש תביעה נגזרת באישור בית המשפט לפי הוראות סעיף 198, אם התקיים אחד מאלה:   (1) הפעולה שננקטה או ההחלטה שנתקבלה לפי סעיף 195 (1) לא השמיטה, לדעתו, את עילת התביעה; (2) החברה דחתה את דרישת התובע כאמור בסעיף 195 (2); (3) החברה הודיעה לתובע כי החליטה להגיש תביעה, כאמור בסעיף 195 (3), אך התביעה לא הוגשה בתוך שבעים וחמישה ימים מיום ההודעה; (4) החברה לא השיבה לדרישה בהתאם להוראות סעיף 196".   הגשת תביעה נגזרת טעונה עמידה בתנאים מוקדמים ועיקרם, כי על התובע לפנות לחברה בכתב ולדרוש ממנה כי תמצה זכויותיה בדרך של הגשת תובענה (סעיף 194 (ב) לחוק החברות), אשר רק לאחר סירוב החברה להגישה ניתן להגיש את התביעה הנגזרת. כמו כן, הגשת תביעה נגזרת טעונה אישור מוקדם של בית המשפט "אם שוכנע כי לכאורה התביעה נוהלה הן לטובת החברה וכי התובע אינו פועל בחוסר תום לב" (סעיף 198 (ה) לחוק החברות).   התובע לא עמד בדרישות המוקדמות הללו, ומכאן שהסעד החלופי לו עתר בסיפא של כתב התביעה ובסיכומים, בדבר אישורה של התביעה כתביעה נגזרת - אינו יכול להינתן ע"י בית המשפט.   הסעדים המבוקשים בתביעה אינם אך ורק סעדים עבור החברה, אלא גם עבור התובע עצמו, ויתכן שזו הסיבה שהתובע בחר להגיש תביעתו בעילה של קיפוח ולא במסלול של תביעה נגזרת.  נותרה בפנינו אפוא התביעה להסרת הקיפוח, המעוגנת בסעיף 191 לחוק החברות.   תביעה זו "אפשרית גם כאשר הקיפוח הנטען הוא של כלל בעלי המניות בחברה. כידוע, לבית המשפט נתון שיקול דעת רחב בקביעת הסעדים העולים במקרה של קיפוח בעלי מניות" (ע"א 2699/92 בכר נגד ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג בע"מ), פ"ד נ (1) 238, 246).   במקרים מיוחדים, כאשר הנזק שנגרם לחברה קשור לנזק שנגרם לבעל מניות בגדר עילת הקיפוח, לא יהיה בכל מקרה הכרח לבחור במסלול של תביעה נגזרת, על מנת לתבוע פיצוי בשל הנזק שנגרם לחברה (רע"א 9646/04 חסקי אלון ייזום בנייה והשקעות בע"מ נגד אריה מיכלסון חברה ליזמות בע"מ, פ"ד נט (3) 380, 384; ע"א 2967/95 מגן וקשת בע"מ נגד טמפו תעשיות בירה בע"מ, פ"ד נא (2) 312).   טענות הקיפוח שהועלו ע"י התובע, תיבחנה לגופן כאשר הנחת היסוד היא כי בית המשפט יתערב באופן ניהול ענייניה של החברה ויקבע כי פעילות החברה היתה בחוסר תום לב או מרמה, רק אם ניתן יהא להוכיח כי בעזרת פעולות החברה "נשללו זכויות רכושיות מן המיעוט" (ע"א 594/79 פ.ק.א תעשיות בע"מ נגד רוטנברג, פ"ד לו (3) 309, 323). הסעדים המבוקשים ע"י התובע הם בעלי אופי מעורב. התובע עתר לקבלת סעדים הצהרתיים בנוגע לזכותו להירשם כבעל 25% מהון המניות (דרישה שנדחתה כאמור על ידי), וכן להצהיר כי הנתבעים הפרו את חובות האמון ו/או הזהירות המוטלות עליהם, ולהצהיר כי עניינן של החברות התנהל בדרך שיש בה משום קיפוח ו/או עושק של התובע. התובע אף עתר למתן סעדים ע"י בית המשפט, בדרך של רכישת המניות המוחזקות בידיו או בכל דרך אחרת.   לחילופין, עתר התובע כי בית המשפט יורה לבעל מניות הרוב לשלם לו פיצוי בגין הכספים שנגזלו על ידן, וכן לחייב את הנתבעים 3 - 5 להשיב לחברות כל סכום שהתקבל על ידן שלא כדין.   בעת פתיחת ההליך סווגה התביעה ע"י התובע כתביעה ללא סעד כספי, בהיותה תביעה להסרת קיפוח המיעוט, בהתאם לסעיף 191 לחוק החברות.   התובע שילם אגרה בהתאם לתקנות 3 (א) לתקנות בית המשפט (אגרות), התשמ"ח - 1987, שהיו בתוקף באותה עת.   המדינה טענה, כי מדובר בתביעה הניתנת לכימות כספי, ולכן יש להורות לתובע לשום את שווי התביעה ולשלם את מלוא האגרה הנדרשת בגינה. כבוד השופטת ברון, בהחלטתה מיום 29/10/1998 (בש"א 18773/08) קבעה כי: "המבקש ישום את סכום הסעד המבוקש על ידו, כאמור בהחלטתי מיום 15/9/2008, וישלם את האגרה בגינו בתוך 7 ימים ממועד החלטה זו" (עמ' 6 להחלטתה).   מדובר באגרה בסכום גבוה, שהוערך ע"י התובע עצמו בסך של כ- 85,000 ₪. התובע שילם את מלוא האגרה על פי קביעת בית המשפט, ובכך הוסר המכשול בפני בירור תביעתו הכספית, לצד הדרישה לסעדים ההצהרתיים שנתבקשו על ידו. בעלי מניות הרוב שילמו לנתבעת 4 שכר העולה על 3,000,000 ₪, למרות שלא עבדה בחברות אין חולק, כי הנתבעת 4 לא עבדה ולו יום אחד בחברות הנתבעות 1, 2. רו"ח החברה - צבי דרוקר, אשר הודה כי משפחת יום טוב ביקשה ממנו לרשום את ההכנסות ע"ש כרמלה (נתבעת 4), כדי לחסוך בהוצאות מס, למרות שהמליץ לה לפעול אחרת, וידע כי כלל לא עבדה בחברה (עדות דרוקר בבית הדין לעבודה מיום 2/7/2007, עמ' 239). ב"כ הנתבעים מציין בסיכומיו, כי בתחילת פעילות החברה, הורה הנתבע 5 לשלם את השכר המגיע לו בגין עבודתו לאשתו - הנתבעת 4. לדבריו, התובע נהג אף הוא באותו אופן, כאשר הורה לשלם את המגיע לו לחברה בשליטתו, כנגד חשבוניות מס בגין ייעוץ, ומדוע יחול דין שונה על הנתבע 5? לדברי ב"כ הנתבעים, טענת התובע, לפיה הנתבע 5 לא עבד אף הוא בחברות אינה עומדת במבחן המציאות, שכן במהלך חקירתו של התובע בבית הדין לעבודה, הזכיר התובע עצמו כי הנתבע 5 היה מעורב בפעילות בחברות יחד עימו. תחילה טען כי ראה את הנתבע 5 פעם בחודשיים, אחר כך פעם בארבעה חודשים, אך הדברים נתמכים גם בעדותה של הנתבעת 4 ובעדותם של עדים אחרים. סקירת העדויות שנשמעו בתיק זה מפי כל העדים, ללא יוצא מן הכלל, מלמדת כי הנתבע 5 לא עבד אף הוא בחברות הנתבעות 1, 2. בכל התקופה הרלוונטית לתביעה, הנתבע 5 עבד במשרה מלאה כסגן מנהל סניף בנק דיסקונט בתל-אביב. הנתבע 5 אישר עובדה זו בעדותו בבית המשפט, תוך שהודה כי מעולם לא שימש כמנהל כספים, ומעולם לא חתם על הדו"חות הכספיים של החברות. אין חולק, כי לא הומצאו מסמכים בחתימתו של הנתבע 5 כמנהל כספים כביכול בחברות, או כל ראיה אחרת המלמדת כי היה בעל תפקיד בהן. מסתבר, שהנתבעים מתכחשים להבדל בין תשלום עבור עבודה שבוצעה ע"י התובע (ושעל פי בקשתו שולם לחברה בבעלותו), לבין תשלום פיקטיבי עבור העבודה שלא בוצעה מעולם - לא ע"י הנתבעת 4 ולא ע"י הנתבע 5. ב"כ הנתבעים טוען בעלמא כי הוכח שהנתבע 5 אכן עבד והיה זכאי לשכר מהחברה - טענה שכאמור לא הוכחה כלל. עוד הוא טוען כי הדבר היה ידוע לתובע שנים לפני ש"גילה" תגלית זו, והגדירה כשחיתות. הדיווחים שהוגשו למס הכנסה, בנוגע לעבודתם כביכול של הנתבעים 4 או 5, לא היו מדוייקים, בלשון המעטה, כפי שהודה רו"ח דרוקר, ונעשו בניגוד לייעוץ המקצועי שניתן על ידו. ב"כ התובע מציין, כי הנתבעים הודו כי שילמו לנתבעת 4 למעלה מ- 3,000,000 ₪. הדבר עולה מטופסי 106 שהוגשו בשמה לרשויות המס, וכן מדבריה של הנתבעת 4 בבית הדין לעבודה, לפיהם קיבלה מהנתבעת 1 בין השנים 1999 - 2004 סך של כ-2.9 מליון ₪. בסיכומי ב"כ הנתבעים אין כל התייחסות לסכום, אשר לדברי התובע שולם בתרמית לנתבעת 4, ולמעשה אין כל ניסיון להתמודד אם טענה חמורה זו, למעט האמירה כי הדברים נעשו בידיעתו המלאה של התובע. גם אם נכונה הטענה, כי התובע בתפקידו כמנהל החברה ידע או היה עליו לדעת, על התשלום הפיקטיבי לנתבעת 4, אין בכך כדי לשלול מחומרת המעשה או מהמסקנה, שמדובר בפעולה שנעשתה בחוסר תום לב שלא לטובת החברה. לפיכך, אני קובעת, כי הוכחה טענתו של התובע בעניין זה. תשלום פיקטיבי לבנותיהן של הנתבעים 3 - 5 בהיקף של 172,922 ₪ אין חולק כי בנותיהם של הנתבעים 3 - 5: שני אלקיים וקרן יום טוב, לא עבדו בחברות. ב"כ הנתבעים מאשר אמיתותה של קביעה זו, אך טוען כי הדבר נעשה בשותפות מלאה, ואף ביוזמתו על פי הצעתו וכפי חלקו (בהון המניות) של התובע. בדומה למסקנה אליה הגעתי ביחס לתשלום הפיקטיבי, בגין עבודתם כביכול של הנתבעים 4 ו- 5, אף כאן המסקנה המוחלטת היא, כי גם אם התובע היה מודע לתשלום משכורות הפיקטיביות לבנותיהן של הנתבעים 3 - 5, אין בכך לגרוע מהמסקנה, כי מדובר בפעולה שנעשתה בחוסר תום לב ושלא לטובת החברה. שימוש בכלי רכב ע"י מי ממשפחות הנתבעים 3 - 5 גם בענין זה מדגיש ב"כ הנתבעים, כי מדובר ב"תגלית" אשר היתה ידועה לתובע, שקיבל גם הוא שני כלי רכב, כאשר אחד מהם שימש אותו לצרכי עסק הטונרים הפרטי שלו. בסיכומי התשובה מאשר ב"כ התובע, כי התובע אכן עשה שימוש בשני כלי רכב, במשך כחודשיים-שלושה בלבד, וכי הדבר צויין במפורש בתצהיר עדותו. לא הוברר כדבעי, האם מדובר בכלי רכב שניתנו לשימושם של קרובי המשפחה, או בכלי רכב שנרשמו על שמם. לגבי חלק מהעובדים, כדוגמת הנתבע מס' 5, טען התובע כי קיבל רכב של החברה, למרות שלא היה עובד בחברה, ולגבי הנתבע מס' 3 טען, כי הודה מפורשות שרעייתו קיבלה רכב מהחברה, אך לא פירט אם הרכב נרשם על שמה. בנסיבות אלה ולאור אי הבהירות ביחס לאופן רישומם של כלי הרכב, לא ניתן לקבוע באופן חד משמעי, כי מדובר בפעולה שנעשתה בחוסר תום לב או במרמה. לפיכך, אינני מקבלת טענות התובע בנוגע לפרט זה. שימוש בכרטיסי אשראי של הנתבעות 1, 2 לצרכים אישיים ע"י בעלי מניות הרוב לדברי התובע, הדבר הוכחש ע"י הנתבעים, אך נחשף בעת הדיון בדו"חות הכספיים של החברות משנת 2003, עת הוברר כי לבעלי השליטה קיים חוב כלפי הנתבעת 1 בסך של 78,000 ₪ וכלפי הנתבעת 2 בסך של 14,000 ₪, בגין הוצאות בכרטיסי אשראי שלא היו חשבוניות כנגדן. ב"כ הנתבעים משיב, כי אין המדובר בהוצאות פרטיות, ולא הובאה עדות מומחה לתמיכה במסקנתו המופרכת של התובע. עוד נטען כי לא נפגעו בכך זכויותיו של התובע. התובע לא העמיק חקר בטענה זו שנטענה על ידו. טיבן של ההוצאות לא הוכח, והעובדה שברישומי החברה צויין כי קיים חוב של בעלי השליטה, מלמדת על כוונה לערוך התחשבנות בסופו של יום, בנוגע לחוב זה. לכן אין מקום לקבל את טענות התובע, כי מדובר במעשה של קיפוח מצד בעלי מניות הרוב. תשלום 300,000 ₪ כנגד חשבוניות פיקטיביות עבור חומרי ניקוי שלא נרכשו ב'שיווק ברודווי' לדברי התובע, הוא חשף באופן מקרי את העובדה ששולם סכום עתק של למעלה מ- 300,000 ₪ כנגד חשבוניות פיקטיביות, עבור חומרי ניקוי אשר מעולם לא נרכשו ע"י החברות. לטענתו, הנתבעים המציאו בדיעבד גירסה כוזבת, לפיה התשלום היה עבור ארוחות, שסופקו לעובדי החברה ע"י מסעדת "דביס", אך טענה זו לא הוכחה במסמך או בראיה כלשהי. ב"כ הנתבעים כהרגלו, שב וטוען כי התובע לא הוכיח שנגרם לחברות נזק כתוצאה מתשלום זה. לדבריו, רו"ח דרוקר העיד כי לא נגרם כל נזק, ועל מנת לסתור עדות זו היה על התובע להביא עדות של מומחה מטעמו, שלא הובאה מעולם. אין צורך להכביר מילים ולומר, כי מדובר בטענה חמורה, אשר הנתבעים לא הביאו ולו בדל של ראיה לסתירה. הנתבעים לא הוכיחו כי נרכשו חומרי הניקוי ו/או הארוחות ו/או רכישה אחרת, תמורת התשלום לברודווי בסך של 300,043 ₪. תשלומי כספים בעלמא, אשר בגינם לא ניתנה לחברות תמורה או הטבה, מהווים ללא ספק פעולה שיש בה כדי לפגוע בטובת החברה, והם אף בגדר קיפוח של בעלי מניות המיעוט, אשר לא היו שותפים לפעולה זו. תשלומים בכסף או שווה כסף לשלום גרוסמן - מקורבם של בעלי מניות הרוב התובע טען, כי הנתבעים נתנו כספים וכן מחשב, רכב, זכויות שכירות וכיוצ"ב למר גרוסמן, שלא כדין. בין היתר, עשו גרוסמן ואנשיו שימוש במשרדי הנתבעת 2, בתקופה של שלושה חודשים, באמצעות "חברה דמיונית" בשם או. אן. ווירפרי פרודקטס ישראל בע"מ, וגרוסמן אף הודה כי קיבל לשימושו רכב מסוג הונדה אקורד. גם בנושא זה נטען ע"י ב"כ הנתבעים כי מדובר בתגלית שהיתה ידועה לתובע, שכן הוא עצמו סייע בידי גרוסמן גם במשרדי הנתבעות וגם בביתו, בעת שעבד בחברה. ב"כ הנתבעים מציין, כי גרוסמן העיד שאין לו כל חלק ונחלה בנתבעות, וכי לא קיבל כל כספים או טובות הנאה מהן. לדבריו, רכב ההונדה בו דובר, היה של מנהל המחסן אמיר מזוז, שנחקר בבית הדין לעבודה ובבית המשפט, אך לא נשאל כלל בנושא זה. לא עלה בידי להבין פשר טענתו של התובע, בכל הנוגע לשימוש שנעשה ע"י גרוסמן או אנשיו במשרדי החברה, כאשר שימוש זה נעשה בתקופה שהתובע עצמו עדיין כיהן בתפקידו. בגין השימוש בזכות השכירות הנ"ל רשמה הנתבעת 2 כבר בשנת השכירות חוב אבוד בסך 34,166 ₪, כך שמדובר בעובדה שדווחה כיאות והיתה ידועה לתובע, ולא ברור כיצד יש בכך כדי להעיד על קיפוח בעלי המניות, המצדיק טענה מצידו של התובע מסוג הטענות המועלות על ידו, ולכן הן נדחות בזאת. העסקת שי נס כמנכ"ל החברות ללא אישור מוסדות החברה ושכר מופקע מדובר בהעסקתו של מר שי נס, לאחר פיטורי התובע, אשר שימש כמנכ"ל חברת בנקטק, שהיתה בבעלות הנתבע 3, במקביל להעסקתו בנתבעות 1, 2. התובע טוען, כי הדבר נעשה ללא אישור מוסדות החברות, כמתחייב על פי דין, נוכח ניגוד העניינים הכרוך בהעסקתו של מר נס ובשכר מופקע. השכר המופקע מתייחס לשכרו בחברת בנקטק, לצד התשלום ששולם לו כשכר בגין העסקתו בנתבעות 1, 2. הנתבעים טוענים ובצדק, כי לא ברור הפסול שמצא התובע בהעסקתו של שי נס, וכי המילים "שכר מופקע" אינן נשענות על תשתית עובדתית כלשהי. לדבריהם, שכרו של מר נס היה כ- 1/3 משכרו של התובע בגין אותה עבודה, ולא הובאו ראיות להוכחת הטענה כי מדובר בשכר מופקע. בהעדר הוכחה אחרת, אני מקבלת את הטענה כי מדובר בהחלטה ניהולית סבירה ונכונה, שלא באה לפגוע או לקפח את התובע. ביצוע שיפוצים במשרדי הנתבעת 2 בעלות מופרזת תוך העמסת הוצאות אישיות התובע טוען, כי הוברר לו שבמאזן הבוחן של הנתבעת 2 מיום 25/3/2001, נרשמה עלות המשרדים (רכישה + שיפוצים) בסכומים שלא הובהרו, למרות דרישתו. לאחר מכן תוקנו הרישומים, כאשר הנתבעים מתנערים מאחריות לטעות במאזן הבוחן, ומייחסים את האחריות לה לרו"ח דרוקר. בנוסף נטען, כי מהדו"חות הכספיים של הנתבעת 1 בשנת 2001, נרשם כי סך כל השיפורים במושכר בשנת 2000 הסתכם ב- 37,900 ₪ בלבד, ואין זכר בדו"חות לסך של כ- 437,000 "ח, אשר כביכול הוצאו בגין הקמת מעבדה של הנתבעת 1, וסכום זה נעלם גם מהדו"חות של הנתבעת 2. כדי להוסיף נופך נוסף, מציין התובע כי הנתבע 3 אישר כי שיפץ את ביתו הפרטי באותה תקופה, בסכום שאינו זכור לו. המסקנה שמבקש התובע להסיק היא, כי מדובר בהעמסת ההוצאות הפרטיות על החברה, המהווה אקט ברור של עושק המיעוט, ואף עבירה פלילית. מה יש לנתבעים לומר בעניין זה? הנתבעים כדרכם, טוענים, כי התובע לא טרח להביא עדות מומחה לענין התכנון, השיפוץ והעלות, ועל כן לא ברורה תביעתו כי העלות היא מופרזת. עוד נטען, כי העלות שרשומה בספרי החברה ובדו"חות המקוריים נכונה, וכי לא נמצאה תשתית עובדתית לטענה שמדובר בהעמסה של ההוצאות הפרטיות על החברה. הנטל להוכיח הוצאות שהוצאו בפועל בגין שיפוץ משרדי הנתבעת 2, הוא על הנתבעים, אשר אישרו את תשלומם של ההוצאות ואף הסמיכו את רו"ח דרוקר לשקף אותם בדו"חות החברה. שום דבר לא נעשה מצד הנתבעים להוכחת אותן הוצאות, וברקע הדברים - אכן קיימת הודאתו של הנתבע 3, כי שיפץ גם את ביתו הפרטי באותה תקופה. אמנם לא ניתן לקבוע חד משמעית, כי מדובר בהעמסה של הוצאות פרטיות על החברה, אך אין ספק כי לא הוכחה הנחיצות בתשלום הסך הכולל ששולם עבור שיפוצים, ובמיוחד לא ניתן הסבר לעובדה שאין בדו"חות הנתבעות 1, 2 איזכור לתשלום בסך 437,000 ₪, עבור הקמת מעבדה לנתבעת 1. לפיכך, אני קובעת כי התובע הוכיח טענתו בנוגע לסכומים המוגזמים ששולמו כביכול עבור שיפוץ המשרדים, במידת ההוכחה הנדרשת בהליך אזרחי. העלמות כספים במסגרת סעיף מתנות לעובדים, ארוחות וכיבודים ושדרוג מכשירים סלולריים לדברי התובע, עבור השנים 2002 - 2003 שולם עבור מתנות "שיעדן עלום", סך של 42,241 ₪, מבלי שלרו"ח דרוקר נמסר למי ניתנו המתנות. עוד נטען, כי החברה רשמה הוצאה עודפת עבור ארוחות לעובדים, בסך של 330,000 ₪, ללא כל הסבר. גם אם נכונה הטענה, עדיין אין בה כדי ללמד, כי הדבר נעשה בחוסר תום לב ושלא לטובת החברה. באופן דומה, לא הוכחו טענותיו של התובע, לגבי שידרוג מכשירים סלולריים, אשר יש בו כדי להוות קיפוח של המיעוט. טענתו הסתמית של ב"כ התובע, כי הקיפוח מצוי בנטילת סיכונים בלתי סבירים, על ידי ביצוע של פעולות שהנתבעים ידעו שהן אינן חוקיות, וכי התובע אינו מעוניין להיות שותף לדבר עבירה, הן טענות שמקומן לא יכירם בתביעה שעילתה קיפוח בעלי מניות. סיכום וסוף הגענו לפרק הסיום בתביעתו של התובע, אשר במסגרתה הוא עתר לסעדים, שמקורם בקיפוחו כבעל מניות מיעוט. הסעד העיקרי לו עתר התובע, היה חיוב בעלי מניות הרוב או החברות, בהתאם להוראת סעיף 191, לרכוש את מניותיו בחברות בשיעור אחזקותיו בהן (15% על פי קביעתי). התובע עותר כי שווי מניותיו ייקבע על בסיס מצב החברות נכון ליום 9/9/2001, מועד בו הופסקה עבודתו בנתבעת 2, תוך שקלול הכספים ושווי הכספים אשר נגזלו מקופות החברות, כמפורט בתביעתו. לשם מימוש סעד זה, התובע עותר כי ימונה מעריך ע"י בית המשפט, אשר יוסמך לבצע הערכת הסכומים, אשר ראוי כי ישולמו לתובע בגין מניותיו. ב"כ הנתבעים לא התייחס כלל לסעדים המבוקשים ע"י התובע, אלא עתר לכך שתביעתו תידחה במלואה. לאור המסקנות אליהן הגעתי, לפיהן הוכחו חלק מטענות התובע, כי ענייני החברה נוהלו בדרך שיש בה משום קיפוח התובע כבעל מניות המיעוט, ולאור העובדה שהתובע פוטר מעבודתו כבר ביום 9/9/2001, הרי אין ספק שהסעד הראוי במקרה זה הוא סעד של רכישת המניות המוחזקות בידיו, ע"י הנתבעים או מי מהם. אני מורה, כי על הנתבעים או מי מהם לרכוש את מניות התובע במחיר שייקבע בהסכמה בין הצדדים, או ע"י מעריך שימונה על ידי בית המשפט. זהותו של המעריך תיקבע בהחלטה נפרדת ובנוכחות ב"כ הצדדים בדיון שייוחד לכך, אלא אם כן יודיעו הצדדים, תוך 45 יום מהיום, כי הושגה הסכמה ביניהם לגבי המחיר. הנתבעים ישלמו לתובע הוצאות ושכ"ט עורך דין בסכום כולל של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל. דיני חברותחוק החברותקיפוח בעלי מניות המיעוט