האם אפשר להגיש תביעות ייצוגיות בניירות ערך ע"י משקיעים "גדולים" ? מבחינת תכליתו המרכזית של חוק תובענות ייצוגיות, שהינה צמצום הפער שבין האינטרס הפרטי להתדיין לבין האינטרס החברתי בהתדיינות, אין הצדקה להגביל את השימוש במכשיר התובענות הייצוגיות אך ורק למקרים בהם כל התובעים הם "אנשים קטנים" או "משקיעים קטנים", שהנזק הנגרם להם הוא זעום. לכך מן הראוי להוסיף, שגם תכליות נוספות של החוק עשויות לתמוך בהכרה בתובענה ייצוגית גם כאשר יש תובע בעל נזק משמעותי. כפי שציינה הנשיאה בייניש בעניין רייכרט: "התובענה הייצוגית מבקשת לקדם יעילות ... בהתדיינות המשפטית. היעילות מושגת בכך שהמחלוקת מוכרעת בהליך אחד. בכך יש חסכון במשאבים הן של בית המשפט והן של הצדדים. נמנע גם חוסר אחידות בפסיקת בתי המשפט בתביעות אישיות דומות. ..." (פסקה 9 בפסק דינה של הנשיאה בייניש). למותר לציין שתכליות חשובות אלו קיימות גם כשהתובע טוען לנזק משמעותי. חיזוק לתפיסה זו בהקשר של תובענות ייצוגיות בניירות ערך ניתן למצוא בעמדת הדין האמריקאי ביחס לשאלה בה עסקינן. לא רק שהדין האמריקאי לא פוסל תביעות המוגשות על ידי משקיעים מוסדיים, אלא שהוא מוצא לנכון לעודדן. הבסיס התיאורטי למדיניות זו הונח במאמרם החשוב של Elliott Weiss & John Beckerman שכותרתו "Let the Money Do The Monitoring: How Institutional Investors Can Reduce Agency Costs in Securities Class Actions", אשר פורסם ב- 104 Yale L.J. 2053 (1995). במאמר זה הצביעו הכותבים על כך שמשקיעים מוסדיים, אשר העניין הכספי שלהם בתביעה משמעותי, יכולים לשמש מפקחים טובים יותר על עורכי הדין המנהלים את התביעה הייצוגית, מאשר "משקיעים קטנים", שאין להם עניין של ממש בפיצוי שיפסק בתביעה (להבדיל משכר הטרחה). בדרך זו ניתן להפחית את "עלויות הנציג" הכרוכות בכך שהשליטה בהליכי התובענה הייצוגית נתונה בידי עורכי הדין, שלהם מערכת תמריצים שונה מהרצויה מבחינה חברתית. בעקבות תובנה זו תוקן החוק האמריקאי, תוך שנקבעה חזקה לפיה המשקיע בעל האינטרס הכספי הגדול ביותר בתביעה ("has the largest financial interest in the relief sought by the class") הוא זה שצריך לשמש כתובע הייצוגי (ראוPrivate Securities Litigation Reform Act of 1995, 15 U.S.C 2B, Sec. 78U-4(a)(3)(B)(iii); לסקירה וביקורת ראו Alon Klement, "Who Should Guard the Guardians? A New Approach for Monitoring Class Action Lawyers,” 21 Review of Litigation 25 (2002). לניתוח אמפירי של השלכות השינוי ראו Agnes Cheng, Henry Huang, Yinghua Li, Gerald Lobo, "Institutional Monitoring Through Shareholder Litigation," 95 Journal of Financial Economics 356 (2010)). הניסיון האמריקאי מלמד אם כך, שלפחות בתחום של ניירות ערך, מתן אפשרות למשקיעים מוסדיים להגיש תובענות ייצוגיות לא רק מתיישב עם תכליות החוק, אלא שהוא אף עשוי לסייע להתגבר על אחד הכשלים המרכזיים שמכשיר התובענה הייצוגית יוצר - בעיית ה"נציג" הנובעת מניהול התובענה הייצוגית בידי עורכי דין ותובעים, שאין להם אינטרס כלכלי ממשי בתביעה עצמה (אלא רק בשכר הטרחה שיפסק לטובתם). המסקנה המתבקשת מהניתוח עד כה היא שמבחינת שיקולי המדיניות יתכנו מצבים בהם ראוי לאפשר הגשתה של תובענה ייצוגית גם על ידי תובע שלו אינטרס כספי משמעותי בתביעה. באופן קונקרטי, כאשר מדובר בבקשה להכיר בתובענה ייצוגית בניירות ערך יש מקום לאפשר למשקיעים מוסדיים להגיש תובענות ייצוגיות במקרים מתאימים, ויתכן שאף ראוי לעודד מגמה זו ברוח הגישה המקובלת בארה"ב. חוק תובענות ייצוגיות איננו מתייחס באופן מפורש לשאלה בה עסקינן. מחד החוק אינו קובע כי חוסר אפשרות מעשית להגשת תביעה אינדיווידואלית הוא תנאי הכרחי להגשת בקשה לאישור תובענה כייצוגית; מאידך החוק אף אינו קובע ברחל בתך הקטנה שגם בעל אינטרס כספי משמעותי בתביעה רשאי להגיש בקשה לאישור התובענה כייצוגית. עם זאת, האינטרס הכספי הישיר שיש לתובע בהגשת התובענה עשוי להשליך על שניים מהתנאים בהם צריכה הבקשה לעמוד: סעיף 8(א)(2) לחוק קובע כתנאי לאישור הבקשה כי "תובענה ייצוגית היא הדרך היעילה וההוגנת להכרעה במחלוקת בנסיבות הענין". אפשרות התובע להגיש תביעה אינדיווידואלית, ולהיפרע באמצעותה, מעוררת את השאלה האם חלופה זו איננה "דרך יעילה והוגנת יותר להכרעה במחלוקת". סעיף 8(א)(3) לחוק קובע כתנאי לאישור הבקשה כי "קיים יסוד סביר להניח כי עניינם של כלל חברי הקבוצה ייוצג וינוהל בדרך הולמת". מטבע הדברים האינטרס האישי שיש לתובע בתביעה משליך על הסיכוי שאכן "ייצג וינהל בדרך הולמת" את ענייניה של הקבוצה. דיני חברותתביעה ייצוגיתשוק ההון / ניירות ערך