תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית

קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת לשון הרע נגד עובד - סמכות עניינית: מונחת לפני בקשתו של המשיב, מר חלמיש (להלן: חלמיש) לדחות על הסף את תביעתה של התובעת, גמא ניהול וסליקה בע"מ (להלן: גמא) מחמת היעדר סמכות עניינית לדון בתובענה נשוא תיק זה, וזאת - בהתאם לתקנה 101(א)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). לחלופין מבקש המשיב כי בית המשפט יורה להעביר את הדיון בתובענה אל בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב, בהיותה הערכאה המוסמכת עניינית לדון בה, וזאת - בהתאם לסעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). א. רקע עובדתי 1. ביום 4.2.2010 הגישה גמא לבית משפט זה את כתב התביעה שבתיק זה כנגד חלמיש. על פי הנטען בכתב התביעה, גמא הינה חברה פרטית העוסקת בניכיון וניהול שוברים של כרטיסי אשראי לבתי עסק, וכן עוסקת היא בניכיון חשבוניות, במימון ובפיננסים. עוד נטען בכתב התביעה כי חלמיש עבד אצל גמא כ- 8.5 שנים, החל מיום 1.10.00 ועד ליום 31.12.08 והועסק אצלה בתפקיד של משנה למנכ"ל. עוד נטען בכתב התביעה כי בתקופה שבין ה- 1.1.09 לבין ה- 30.4.09, המשיך חלמיש ביחסיו עם גמא תחת חוזה למתן שירותים. 2. בכתב התביעה שבכותרת טוענת גמא כי ביום 5.8.2009 היא הגישה כתב תביעה כנגד חלמיש בבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב בתיק עב'(ת"א) 8248/09, על סכום של 13.5 מיליון ₪, זאת, לאחר שגילתה כי במשך כל שנות עבודתו בגמא התחזה חלמיש לרו"ח אף שלא היה כלל רו"ח ובדרך זו קיבל מגמא כ- 10 מיליון ₪ שאחרת לא היה מקבלם. בכתב התביעה שהוגש בבית הדין האיזורי לעבודה טוענת גמא כי חלמיש הפר התחייבותו כלפיה לתקופת "צינון" ואי תחרות, כי חלמיש גנב ממנה חומר ומסמכים סודיים ואף שלח חלק מהם לאנשים שונים, וכן פנה ללקוחותיה הגדולים, בהם טיפל במסגרת עבודתו בגמא, והשמיץ בפניהם את גמא (להלן: התביעה בבית הדין לעבודה). בכתב התביעה שבכותרת טוענת גמא כי עותק מהתביעה בבית הדין לעבודה לא פורסם ולא נשלח על ידה לאף גורם מלבד לבית הדין לעבודה ולחלמיש עצמו. 3. לטענת גמא, ביום 29.12.2009 הגיש חלמיש כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד בבית הדין לעבודה (להלן: כתב ההגנה ו-כתב התביעה שכנגד). עוד טוענת גמא כי כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד כוללים השמצות לפיהן גמא ומנהליה מבצעים עבירות פליליות חמורות כגון האזנות סתר אסורות, ציטוט לטלפונים וחדירה למחשבים, כמו גם מעשי מרמה. לטענת גמא, חלמיש עשה שימוש בהשמצות כאמור בכוונת מכוון, כדי לגרום להפצתן ולפרסומן בציבור באופן רחב ככל הניתן, בניסיון לגרום לגמא ולמנכ"ל שלה נזקים. למעשה, טוענת גמא, חלמיש כלל השמצות כאמור במסווה של כתבי בי-דין במטרה להיתלות לאחר מכן בהגנות שמצויות בדין בנוגע לפרסום לשון הרע במסגרת הליכי בית המשפט. לטענת גמא, הדין כלל לא מעניק לחלמיש הגנה מפני תביעת לשון הרע בגין הפרסומים המשמיצים שנעשו על ידי חלמיש. 4. בנוסף לכך טוענת גמא כי סמוך לאחר הגשתם של כתב ההגנה וכתב התביעה שכנגד בבית הדין לעבודה, הפיץ חלמיש ו/או מי מטעמו עותקים מכתבי הטענות הנ"ל לעיתונאים על מנת שהם יפרסמו אותם באמצעי התקשורת ויגרמו בכך נזקים לגמא. כמו כן נטען בכתב התביעה כי חלמיש פעל להפצה יזומה ופרסום יזום על ידו בדרכים שונות ובהיקף נרחב של עותקים מכתב התביעה שכנגד שהגיש בבית הדין לעבודה. לטענת גמא חלמיש ביצע את ההפצה והפרסום היזום והנרחב באמצעות משלוח הודעות דואר אלקטרוני, פקסימיליה ומכתבים מאת שולחים אנונימיים לכאורה. גמא מוסיפה וטוענת כי משלוח כתב התביעה שכנגד בוצע לגורמים רבים הנוגעים לפעילותה העסקית וכלל, בין היתר, לקוחות רבים מהמגדולים ביותר להם סיפקה גמא את שירותיה, מנהלים בכירים, לרבות בדרג מנכ"לים של חברות כרטיסי אשראי, חברות למידע עסקי ופיננסי, וגורמים עסקיים רבים. 5. בשל המעשים המתוארים לעיל טוענת גמא כי חלמיש חב כלפיה בנזיקין בשל ביצוע עוולות אזרחיות לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק איסור לשון הרע), בגין תיאור כוזב והתערבות לא הוגנת לפי חוק עוולות מסחריות, התשנ"ט-1999, בגין רשלנות ושקר במפגיע לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש], וכן בגין הפרת חובתו של חלמיש לנהוג כלפיה בתום לב. בין יתר הסעדים להם עותרת גמא במסגרת התביעה שבכותרת, נתבעו על ידה מאת חלמיש 3,000,000 ₪ וסעדים נוספים מכוח חוק איסור לשון הרע כמפורט בסעיפים 24-28 לכתב התביעה. 6. ביום 5.5.2010, הגיש חלמיש את כתב ההגנה בתובענה הנוכחית שהוגשה כנגדו על ידי גמא בבית משפט זה. בין יתר הטענות שנטענו בכתב הגנתו נטען כי יש לדחות את התביעה שבכותרת על הסף כיוון שבית משפט זה נעדר סמכות עניינית לדון בתביעה המושתתת על עילה מכוח חוק איסור לשון הרע. לחלופין, מבקש חלמיש כי בית משפט זה יורה על העברת התביעה לבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב שכן הוא בית המשפט המוסמך עניינית לדון בה. ב. המסגרת הנורמטיבית 7. טענתו של חלמיש בבקשה שלפני מבוססת על חוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו- 2010), התשס"ט-2009 (להלן: חוק ההתייעלות הכלכלית ו/או החוק) [ס"ח 2203 התשס"ט 23.7.2009, עמוד 242], שתיקן את חוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (תיקון מס' 38) (להלן בהתאמה: חוק בית הדין לעבודה ו-תיקון 38), במסגרתו הוספה הוראת סעיף 24(א)(1ד) לחוק. כאמור, תיקון 38 פורסם ברשומות ביום 23.07.09 ותחולתו החל מיום 15.07.09 בהתאם לסעיף 185 לחוק. 8. סעיף 24(א)(1)ד) לחוק בית הדין לעבודה קובע כדלקמן: "24. (א) לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) ... (1א) ... (1ב) ... (1ג) ... (1ד) בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעביד או נושא משרה אצלו, או של מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" - מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים; (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). 9. בהסתמך על סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, טוען חלמיש כי הסמכות הייחודית לדון בתביעה שהוגשה על ידי גמא, על בסיס עוולה אזרחית מכוח חוק איסור לשון הרע, מסורה באופן בלעדי לבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב. לפיכך מבקש חלמיש, כפי שכבר פורט לעיל, לדחות את התביעה שהוגשה לבית משפט זה אשר לטענתו נעדר סמכות עניינית לדון בה, או לחלופין - מבקש חלמיש להעביר תובענה זו אל בית הדין האיזורי לעבודה מכוח סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט. ג. עיקר טענות הצדדים 10. בישיבת קדם משפט שנערכה ביום 9.5.2010 נדרשו ב"כ הצדדים לשאלת תחולתו של סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה על נסיבות העניין שלפני. לבקשת בא כוחה של גמא אפשרתי לצדדים להמציא טיעונים בכתב בנושא סמכותו העניינית של בית משפט זה לדון בתובענה. להלן טענות הצדדים בקליפת האגוז. 11. לטענת גמא, בהתבסס על דברי ההסבר להצעת החוק של תיקון 38 [ה"ח הממשלה 436 התשס"ט 16.6.2009, בעמוד 576], בית הדין לעבודה רוכש סמכות ייחודית לדון בתביעה בגין עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע בהתקיים שני מבחנים מצטברים: האחד - מבחן מועד ביצוע העוולה, והשני - מבחן מהות התובענה. לטענת גמא, בהתאם ל"מבחן מועד ביצוע העוולה" רוכש בית הדין האיזורי לעבודה סמכות עניינית ייחודית רק אם העוולה בוצעה במהלך פרק הזמן בו התקיימו יחסי עובד-מעביד. בנוסף, טוענת גמא כי לפי "מבחן מהות התובענה" בית הדין האיזורי לעבודה רוכש סמכות עניינית ייחודית רק אם העוולה בוצעה במסגרת יחסי העבודה. לטענת גמא שני מבחנים אלו לא מתקיימים בנסיבות המקרה הנוכחי. זאת, כיוון שביום 13.12.2008 הסתיימו יחסי עובד-מעביד שהתקיימו בין הצדדים, ואילו הפצת הפרסומים המשמיצים בידי חלמיש בוצעה למעלה משנה לאחר שהסתיימו יחסי העבודה שבין הצדדים. לפיכך, טוענת גמא כי המבחן הראשון אינו מתקיים בנסיבות העניין שכן עסקינן בתביעה שהגיש מעביד לשעבר כנגד עובד לשעבר. באשר למבחן השני טוענת גמא כי הפרסומים המשמיצים הופצו בידי חלמיש לא על רקע יחסי העבודה שהתקיימו בין הצדדים אלא על רקע העובדה שחלמיש מתחרה בעסקיה של גמא. בהמשך לכך טוענת גמא כי באמצעות הפרסומים המשמיצים מנסה חלמיש להסב לה נזקים כספיים, ואף לפגוע בשמה הטוב, וכל זאת - במטרה למשוך אליו לקוחות גדולים ומרכזיים מבין לקוחותיה של גמא. 12. עוד טוענת גמא כי בסעיף 24(א)(1ד) נקט המחוקק במושג "המצמצם" של "יחסי עבודה" להבדיל מהשימוש במושג "המרחיב" "בקשר לסכסוך עבודה" שבו נקט המחוקק בסעיף 24(א)(1א) לחוק. לכן מבקשת גמא להסיק מהשוני האמור שבלשון סעיפי החוק הנ"ל כי במסגרת סעיף 24(א)(1ד) ביקש המחוקק לצמצם את סמכותו של בית הדין לעבודה כך שזו לא תחול לגבי צדדים אשר בזמן הגשת התביעה לא מתקיימים ביניהם יחסי מעביד ועובד. עוד טוענת גמא, בהסתמך על דבריה של כב' השופטת מ' נאור, בע"א 2618/03 פי.או.אס. (רסטורנט סוליושנס) בע"מ נ' ליפקונסקי, פ"ד נט(3) 497, 513-514 (2004) (להלן: עניין פי.או.אס.), כי עילת תביעה מכוח יחסי עבודה צומחת רק בהתקיים זכות או חובה מכוח דיני העבודה ולעניין זה אין רלבנטיות למקור הסכסוך. עוד מפנה גמא לפסיקתו של בית הדין הארצי לעבודה לפיה כיוון שסמכותם של בתי הדין לעבודה תחומה ומוגדרת לעניינים ייחודיים, הרי שיש לפרש את סעיפי החוק הקובעים את סמכותם העניינית של בתי הדין לעבודה באופן דווקני. 13. לטענת חלמיש, גישתה הפרשנית המצמצמת של גמא אודות סמכותו של בית הדין לעבודה ולמושגים "עובד" ו-"מעביד" מייצגת גישה היסטורית ששונתה בפסיקה מאוחרת יותר. לטענתה, בפסיקתו המאוחרת של בית הדין הארצי לעבודה נקבע כי סמכותם של בתי הדין לעבודה איננה נקבעת לפי פרשנות מילולית דווקנית של לשון החוק אלא לפי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה, והאם על פי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין. במקרה דנן, טוען חלמיש כי אף לגרסת גמא הפרסומים המשמיצים אשר לכאורה נעשו על ידו הובאו במסגרת כתבי הטענות שהוגשו בתביעה שיזמה גמא עצמה בבית הדין לעבודה, ובכך גילתה דעתה כי מדובר בסכסוך הנובע מיחסי עבודה. עוד טוען חלמיש כי לפי הפסיקה מוקנית לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה גם לאחר ניתוק יחסי העבודה שבין הצדדים, ולכן את המונחים "עובד" ו"מעביד" שבסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה יש לפרש באופן שהם כוללים גם בעלי דין שיחסי העבודה ביניהם הסתיימו. לטענתו, פרשנות זו עולה בקנה אחד עם התכליות העומדות בבסיס חוק בית הדין לעבודה. 14. בתשובתה לטיעונים בכתב אשר הועלו על ידי חלמיש, הדגישה גמא כי השאלות העובדתיות והמשפטיות העומדות בבסיס התובענה שבפני שונות מאלו הנדונות בבית הדין האיזורי לעבודה, ולפיכך אין חשש להכרעות סותרות וכפל התדיינות. עוד מציינת גמא כי סמכותו של בית הדין לעבודה משתרעת גם לאחר ניתוק יחסי עבודה רק כשזו עוסקת בחיוב שנובע מתקופת העסקה בלבד או מביצוע חוזה העבודה, מה שאינו רלבנטי בנסיבות העניין הנוכחי. ד. דיון והכרעה 15. לאחר ששמעתי את טענות הצדדים ועיינתי בטיעוניהם בכתב ובאסמכתאות אליהן הפנו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין בקשתו של חלמיש להתקבל. מהטעמים שיפורטו להלן הגעתי למסקנה כי לבית משפט זה אין סמכות עניינית לדון בתובענה, וכי סמכות זו מוקנית באופן ייחודי לבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב. לא למותר לציין כי בשאלה המשפטית העיקרית הניצבת לפני, דהיינו - האם בית הדין האיזורי לעבודה רוכש סמכות עניינית יחודית לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה בתביעה בה יחסי העבודה בין בעלי הדין הסתיימו עוד לפני הגשת התביעה, אין בנמצא הלכה מחייבת שכן עסקינן בתיקון חדש יחסית לחוק בית הדין לעבודה. 16. בהתאם לסעיף 185 לחוק ההתייעלות הכלכלית, תיקון 38 נכנס לתוקפו כבר ביום 15.7.2009. מאחר שהתביעה הוגשה על ידי גמא ביום 4.2.2010 - אין מחלוקת שתיקון 38 חל על נסיבות המקרה שלפני. יחד עם זאת, מתעורר הצורך לבחון האם בנסיבות המקרה הנוכחי מתקיימים כל היסודות הנדרשים לשם הקניית סמכות עניינית לבית הדין האיזורי לעבודה, כפי שאלו קבועים בסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה. 17. סעיף 24(א)(1ד) קובע שלושה יסודות מצטברים לשם כינונה של סמכות עניינית ייחודית לבית הדין האיזורי לעבודה: (א) מבחן זהות הצדדים: בעלי הדין הם עובד ומעביד (ובמקרים המתאימים נציג ארגון עובדים או מעבידים); וכן- (ב) מבחן העילה: האם עילתה של התביעה היא אכן עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע; וכן- (ג) מבחן הקשר הסיבתי: האם עילת התביעה היא בקשר ליחסי עבודה; (1) מבחן זהות הצדדים 18. כאמור, טענתה המרכזית של גמא בבקשה שלפני הינה כי בית הדין האיזורי לעבודה אינו רוכש סמכות ייחודית כאשר עסקינן בעובד לשעבר ובמעביד לשעבר, קרי לאחר שיחסי העבודה בין בעלי הדין הגיעו לסיומם. גישה זו אינה מקובלת עלי שכן היא אינה עולה בקנה אחד עם אמות המידה המשפטיות שנקבעו על ידי בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה בסוגיית פרשנותו של חוק בית הדין לעבודה בהיבטים הנוגעים לסמכות השיפוט העניינית של בית הדין לעבודה. גישתה של גמא אף מנוגדת לתכלית החקיקתית המונחת ביסודו של תיקון 38. 19. גישתה העקרונית של גמא לפיה בית הדין לעבודה אינו רוכש סמכות ייחודית מקום בו יחסי העבודה הגיעו לכדי סיומם הינה גישה שכבר נדחתה בעבר על ידי בית המשפט העליון. כך נקבע על ידי בית המשפט העליון בע"א 1/73 צפדיה נ' קלדי בע"מ, פ"ד כז(1) 785, 786 (1973) (להלן: עניין צפדיה), כי אף: "...שלא כל תביעה בין מי שהיו בעבר מעביד ועובד ושיש לה קשר כלשהו אל עבודתו של העובד אצל המעביד בעבר, נכנסת ממילא לגדר סמכותם של בתי הדין לעבודה" (שם, בעמוד 786)". הרי ש: "...אין לקבוע כעקרון שסמכותם של בתי-הדין לעבודה תחול רק כל עוד קיימים בפועל יחסי עבודה בין בעלי-הדין. נראית לנו יותר דעתו המנומקת היטב של בית-הדין הארצי בפסק-דינו הנ"ל שבו דן בסכסוך על פיצויי פיטורין. בע' 259, שם, נותן בית-הדין הארצי דוגמאות נוספות של עילות הנכנסות בעליל לגדר סמכותם של בתי-הדין לעבודה, אם כי גם בהם המדובר בהתדיינות בין מעביד לשעבר ועובד לשעבר שמקורה ביחסי העבודה שהיו קיימים ביניהם בעבר" (שם) [ההדגשות אינן במקור - ב.א.]. 20. נראה שגמא מיתנה את עמדתה ביחס לסוגיה זו כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתשובתה לטיעוניו של חלמיש. גמא מוכנה להכיר בקיומה של סמכות ייחודית של בית הדין לעבודה גם בין בעלי דין שיחסי העבודה ביניהם הסתיימו, אלא שלגישתה סמכות זו מסויגת לאותם מקרים בהם התביעה נובעת מזכויות או חובות הנובעות מחוזה העבודה גופו בלבד. אין בידי לקבל טיעון זה. שכן, הגם שבית המשפט העליון בעניין צפדיה עסק בזכויות הנובעות מכוח חוזה העבודה, הרי שבית המשפט העליון לא הגביל את סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה למקרים אלו בלבד, ולא ציינם כנמנים על רשימת מקרים סגורה, אלא התייחס אליהם כדוגמאות אפשריות גרידא, וכלשונו של בית המשפט העליון: "לא נקבל על עצמנו לתחום הפעם את התחומים במדוייק מבחינה עיונית" (עניין צפדיה, בעמוד 786). למעשה, בעניין צפדיה אשרר בית המשפט העליון את גישתו של בית הדין הארצי לעבודה בדיון לא/3-8 (ארצי) עיריית באר שבע נ' בן-עמי, פד"ע ב 253 (1971): "6. בא-כוח המערערת טען, שבהזדקקות בית-הדין לתובענות בין שניים שיחסי עובד ומעביד אינם קיימים ביניהם יותר, אין כדי לקדם את מטרת החוק... טענה זאת לקויה בשלושה, היא רואה את המושג "יחסי עבודה" כמוגבל ל"סכסוכי עבודה", היא מבחינה בין "סכסוכי עבודה" ל"סכסוכי עבודה" לפי מהותם וסיווגם, היא מתעלמת מהגישה הכוללת המתחייבת ל"יחסי עבודה" בשלמות, ומכלל הוראות חוק בית-הדין לעבודה בשאלת סמכות בית-הדין. 7. ""יחסי עבודה", לא במובן הטכני-מוסדי מבחינת הגורמים המטפלים ב"יישוב סכסוכים", אלא במשמעות הרחבה של המונח, הם מכלול יחסי הגומלין בין עובדים, מעבידים ורשויות המדינה. יחסים אלה מוסדרים על-ידי מערכת כללים, כולל כללים הקובעים את מעמדם של הגורמים הפעילים - העובדים והמעבידים וארגוניהם; "יחסי עבודה" אינם אלא חלק מ"מערך העבודה" היינו מערך יחסי חברה, כלכלה וערכים שבמרכזם ה"עבודה" ... 8.. "סכסוכי עבודה" והטיפול בהם, אינם אלא חוליה ב"יחסי עבודה" וחוליית משנה מ"מערך העבודה". כל המתייחס לחלק כלשלמות בפני עצמה, מקפח הן את החלק והן את השלמות. הטוען לטיפול ולסמכות ב"סכסוכי עבודה" תוך התעלמות ממכלול היחסים, מתעלם מההשלכה אשר למכלול היחסים על הקטע שהוא רואה כמרכזי. ...ואין כל נפקא מינה אם התביעה למימוש הזכות בין עת קיימים עדיין יחסי עובד ומעביד או לאחר תום יחסים אלה.... הטוען, אפוא, שבית-הדין לעבודה הוקם על-מנת למנוע סכסוכי עבודה, ועל-כן אין לפרש את סמכויותיו כך שגם מימוש זכויות היחיד לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד הוא בסמכותו, מתעלם ממהותו של מערך העבודה כשלמות הגומלין שבין החוליות שמהן מורכבת שלמות זאת" (שם, בעמודים 256-257) [ההדגשות אינן במקור - ב.א.]. ובהמשך: "18. את המונחים "עובד ומעביד" שבסעיף 24(א)(1) לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, יש לפרש כך שהם כוללים גם את אלה שיחסי עובד ומעביד ביניהם כבר הגיעו לידי סיים. בפירוש כזה אין כל חידוש ועיון בכמה מחוקי העבודה יוכיח כי לעתים המשמעות היחידה של "עובד" או "מעביד" היא "מי שהיה עובד" או "מי שהיה מעביד" (שם, 258). 21. כמסקנת ביניים ניתן איפוא לקבוע כי אין בסיומם של יחסי העבודה בין בעלי הדין כשלעצמם כדי להביא לשלילת סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה. אולם, עדיין נותר לבחון השאלה הבאה: בהתייחס לבעלי דין אשר יחסי עובד-מעביד ששררו ביניהם נותקו - כיצד נבחין בין אותם מקרים החוסים תחת סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה לבין המקרים החוסים תחת סמכותם העניינית של "בתי המשפט האזרחיים". שאלה זו מושפעת אמנם גם מקיומו של "מבחן הקשר הסיבתי" אשר עוד ידון בהמשך הדברים, אך בהקשר של בחינת השאלה הנוגעת לזהות הצדדים אני סבור כי אמוץ ההלכה שנקבעה על ידי בית המשפט העליון מחייב לקבוע כי השאלה תוכרע באמצעות פרשנות תכליתית של סעיף החוק המקנה לבית הדין לעבודה את סמכותו. בבג"ץ 578/80 גנאים נ' מואסי, פ"ד לה(2) 29, 45 (1980) (להלן: עניין גנאים), קבע כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) כי על אף שיש לפרש את סמכותו של בית הדין לעבודה בצמצום נוכח היותה סמכות ייחודית, הרי שאין לנקוט בפרשנות דווקנית אשר מנוגדת ללשון החוק ושיש בה להכשיל את כוונת המחוקק, וכלשונו: "...לאור אופיה ה"דרסטי" של הוראת הסמכות הקבועה בסעיף 24(א)(1) לחוק, מן הדין לפרשה על דרך הצמצום. עמד על כך בית הדין הארצי לעבודה עצמו, אשר בשורה ארוכה של פסקי-דין חזר והדגיש את הדברים החשובים הבאים, אותם קבע בשנת עבודתו הראשונה": "בתי הדין לעבודה סמכותם מוגדרת ועל-כן גם מוגבלת. מאחר וסמכותו של בית-הדין לעבודה סייגים לה ובתחום המסוייג סמכותו ייחודית, יש לפרש את סעיפי החוק הקובעים את סמכותו העניינית פירוש דווקני כי על-ידי הענקת סמכות לבית-דין לעבודה מוצא הרי עניין מסמכות בתי-המשפט האחרים. בית-דין זה ינהג, אפוא, מידה מיוחסת של "ריסון עצמי" בבואו לפרש את סמכותו העניינית, וישאיר למחוקק את מלאכת קביעת הסמכות, כשלשון החוק ברורה, אף שאינה מתיישבת עם הרצוי עניינית". עם זאת - ואף על כך עמד בית הדין לעבודה (דב"ע לה 3-51 [26], בעמ' 15, 17) - פירוש דווקני זה לא אמור להביא לידי כך, שמקרא יוצא מדי פשוטו, וכי סמכותם של בתי הדין לעבודה תצומצם בניגוד ללשון החוק וכוונת המחוקק" (שם) [ההדגשה אינה במקור - ב.א.]. 22. בהתאם לאמור לעיל, סמכותו של בית הדין לעבודה תגודר בהתאם לפרשנות תכליתית של סעיף ההסמכה הרלבנטי בחוק. מכאן נובע כי על אף שיש לפרש בדרך כלל את סמכותו של בית הדין לעבודה באופן מצמצם ומוגבל, כפי שטוענת גמא, הרי שאין לאפשר פרשנות דווקנית של החוק מקום בו פרשנות שכזו סותרת את תכלית החקיקה המסמיכה. 23. על הלכה זו חזרה כב' השופטת מ' נאור בעניין פי.או.אס. בהדגישה כי: "ברי כי פרשנות דווקנית של סמכויות בית-הדין לעבודה אין משמעה צמצום עד כדי סיכול התכלית של ריכוז ענייני עבודה בבית-הדין לעבודה. הוראת סמכות בחקיקה, כמו כל הוראת חקיקה, יש לפרש על פי תכליתה..." (שם, בעמוד 509) [ההדגשה אינה במקור - ב.א.]. ואולם, לא נעלמה מעייני הטעמתה של כב' השופטת נאור בסיפא לדבריה הנ"ל, לפיהם: "בית הדין לעבודה לא "יתחמק ממתן פירוש לדברים, שאכן ניתנים לפירוש לכאן ולכאן, על מנת למצות את מלוא סמכויותיו", אך זאת במסגרת ההקשר של העיקרון הכללי, שהוא פירוש דווקני המתחייב משלטון החוק" (שם). 24. איני סבור כי בדבריה הנ"ל ביקשה כב' השופטת נאור לסייג או לקעקע את תוקפה של גישת הפרשנות התכליתית בכל הנוגע לפרשנות סעיפי החוק הקובעים את גדרי סמכותו של בית הדין לעבודה. כאמור, גישה זו, גישת הפרשנות התכליתית לחקיקה, הינה גישה מושרשת בשיטת המשפט הישראלית. לפיכך, אני סבור כי בעניין פי. או. אס. ביקשה כב' השופטת נאור אך להאיר את הדברים בהקשרם הנכון, שכן אף כב' השופטת נאור הדגישה את הרלבנטיות של גישת הפרשנות התכליתית בכל הנוגע לסמכויותיו של בית הדין לעבודה. יתר על כן: גם כב' השופטת נאור נזקקה לפרשנות תכליתית של סעיף ההסמכה על מנת להכריע במקרה הפרטני שבא לפניה שם. כך, התחקתה כב' השופטת נאור אחר דברי ההסבר להצעת חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 16), תשמ"ח-1998 שבחקיקתה הוסף תת סעיף (1א) לחוק, ובהסתמך, בין היתר, על דברי ההסבר הנ"ל - קבעה כב' השופטת נאור כי בנסיבות מסוימות רוכש בית הדין לעבודה סמכות שיפוט ייחודית גם לגבי מי שלא נקשרו ביניהם הסכם עבודה (ראו: עניין פי. או. אס., בעמודים 514-515). 25. מהי אם כן התכלית המונחת בבסיס הוראת סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה? כידוע, תכליתו של דבר חקיקה נלמדת לא רק מהוראת החוק הספציפי אותה מבקש בית המשפט לפרש כי אם היא נגזרת גם מהתכליות הכלליות המונחות בבסיס החוק השלם המכיל את הסעיף הספציפי, שכן הסעיף הספציפי הינו חלק ממארג שלם שנועד להגשים את התכלית הסופית והכוללת של דבר החקיקה בו הוא נכלל, כפי שהדגיש זאת פרופ' אהרן ברק בספרו פרשנות במשפט-פרשנות בחקיקה, כרך 2 (1994): "חובתו של הפרשן היא לקרוא את החוק כולו. אין הוא רשאי להסתפק בסעיף זה או אחר שלו. תכלית החוק נלמדת מהחוק כולו ועל הפרשן לעיין בחוק כולו, כדי להסיק מתוכו אודות תכליתו. באמצעותו יפרש דיבור זה או אחר בחוק...." (ההדגשות אינן במקור - ב.א.]. "...לא פעם מצטמצם הפרשן אך להוראה הספציפית המוצגת בפניו, בלא לעיין בחיקוק כולו. לעתים הדבר נובע מלחץ של זמן. לעתים הדבר מבוסס על הגישה המוטעית כי הפרשנות מוגבלת למלים של הסעיף הדורש פרשנות. יהא עניין זה כאשר יהיה, על הפרשן לעיין בחיקוק כולו... אכן היחידה האורגנית אשר אותה מפרש השופט במישרין לא הוחקה בבדידותה. היא הוחקה כחלק מיחידה מקיפה יותר - היא דבר החקיקה השלם. כשם שאין לפרש קטע ביצירה ספרותית או מוסיקלית בלא לעיין ביצירה כולה, כן אין לפרש הוראה בחוק בלא לעיין בחוק כולו" (שם, בעמוד 308). 26. מטעמים אלה אני סבור כי בבואי לפרש את כלל הסמכות הקבוע בסעיף 24(א)(1ד) מן הראוי להקדיש תשומת לב לתכלית הכוללת שמונחת בבסיס חוק בית הדין לעבודה, שכן - תכלית סעיף 24(א)(1ד) נגזרת ממנו. כך נהג כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בעניין גנאים; כך נהגה כב' השופטת נאור בעניין פי.או. אס. וכך נהגה אף כב' השופטת ע' ארבל ב-בע"מ 9948/04 פלוני נ' פלונית, פ"ד ס3) 176 (2005) (להלן: עניין פלוני). כל אלו הם מושכלות ראשונים, ובנתיב זה אצעד גם אני. 27. בית המשפט העליון עמד לא אחת על התכלית המונחת בבסיסו של חוק בית הדין לעבודה. התכלית המרכזית שעומדת בבסיס חוק בית הדין לעבודה היא ריכוז כל ענייני העבודה בטריבונאל הבקיא והמצוי בתחום זה. לכן, נקבע כי "מדיניות משפטית נבונה צריכה לאפשר למערכת בתי הדין לעבודה לעסוק במכלול הרחב של סכסוכי [ה]עבודה..." [ראו למשל: עניין גנאים, סעיף 4 לפסק דינו של כב' השופט א' ברק (כתוארו אז); פסק דינה של כב' השופטת ע' ארבל בעניין פלוני, בעמוד 193]. "מטרת ומדיניות המחוקק היא לרכז בידי בית הדין לעבודה באופן ייחודי, בין השאר, את הסמכויות הנובעות ליחסי העבודה האינדיבידואליים והקיבוציים וכן את נושאי הביטחון הסוציאלי במובנו הרחב של המונח..." (ראו: פסק דינה של כב' השופטת מ' נאור בעניין פי. או. אס. בעמוד 508) [ההדגשה אינה במקור - ב.א.]. 28. המגמה הניכרת בפסיקה הנ"ל היא כי בית המשפט העליון נכון להרחיב את ההכרה בסמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה גם כאשר לא מתקיימים עוד יחסי עובד-מעביד כל אימת שעילת התביעה נוגעת ליחסי עבודה, שכן התכלית הנ"ל מבכרת את מהות הסכסוך על פני דקדקנות מיותרת במיהות הצדדים. וממה נפשך? כל אימת שמדובר בסכסוך שעניינו ועילתו "ביחסי עבודה", במובנו הרחב של המונח, הרי שעצם העובדה שהצדדים אינם מצויים עוד במערכת יחסים של עובד-מעביד אין בה כשלעצמה כדי להשמיט את הקרקע מתחת לסמכותו של בית הדין לעבודה. כאשר עילת התביעה קשורה ליחסי עבודה שהתקיימו בין הצדדים הרי שברי כי היתרון הגלום במומחיותו של בית הדין לעבודה, התואם את התכלית שהונחה בבסיס חוק בית הדין לעבודה, עומד בעינו. דומני שאין חולק על כך שלבית הדין לעבודה, כגוף מומחה ובקיא בתחום יחסי העבודה, מוקנים הכלים הראויים ביותר להתמודד עם המחלוקת שבין בעלי הדין. לפיכך, הקניית סמכות לבית הדין לעבודה עדיפה על פני הקניית סמכות הדיון ל"בתי המשפט האזרחיים". אני סבור כי ניתן לומר, איפוא, שבחינת התכלית המונחת בבסיס חוק בית הדין לעבודה מעלה כי יש להעדיף את הקשר המהותי שבין עילת התביעה לבין יחסי העבודה על פני הגישה הפורמאלית הצרה, המבוססת על בחינה דקדקנית ומצומצמת של מועד קיום יחסי עובד ומעביד בין הצדדים לתובענה, אשר חוטאת לעיקר, דהיינו - לתכלית הכוללת של חוק בית הדין לעבודה. באספקלריה של התכלית המונחת בבסיס חוק בית הדין לעבודה ניתן לקבוע כי המשקל הסגולי הנדרש לביסוס הקשר הסיבתי כאמור הוא גבוה לאין שיעור מאשר המשקל המושם על מבחן זהות הצדדים. לאור התכלית המונחת בבסיס חוק בית הדין לעבודה, מדיניות משפטית ראויה צריכה לקבוע כי ככל שמתקיים קשר מהותי בין התובענה ליחסי העבודה ששררו בין הצדדים, הרי שגם אם בעלי דין אינם נמצאים עוד במערכת של יחסי עובד ומעביד, עדיין יחשבו הם לעניין סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה כ"עובד" וכ-"מעביד". 29. בהקשר זה טוענת גמא כי משעה שהסתיימו יחסי עובד-מעביד הרי שהתביעה אינה יכולה להיות קשורה "ביחסי עבודה" שכן אלה ממילא באו לכדי סיום. הלכה למעשה טוענת גמא כי משעה שלא מתקיים מבחן זהות הצדדים, הרי שכפועל יוצא מכך גם לא מתקיים מבחן הקשר הסיבתי. עמדה זו של גמא איני יכול לקבל. עמדתה של גמא קושרת ומבלבלת בין מבחן זהות הצדדים לבין מבחן הקשר הסיבתי. אלו הם שני מבחנים שונים שיש להחילם כל אחד בתורו מבלי לערב ביניהם. המונח "יחסי עבודה" הינו מונח "רחב" יותר מהמונח "יחסי עובד-מעביד". באופן כזה יתכן כי לא מתקיימים עוד יחסי עובד-מעביד בין הצדדים במועד הגשת התובענה אך קיימת ביניהם מחלוקת שעניינה ביחסי העבודה ששררו ביניהם, וענינה איננו מוגבל רק לזכויות העומדות לעובד מכוח חוזה העבודה. כך, למשל עולה מדברי ההסבר להצעת חוק בית הדין לעבודה (תיקון מס' 16) עליהם עמדה כב' השופטת מ' נאור בעניין פי.או.אס.. בסעיף (ב) של הצעת חוק זו הבהיר המחוקק כי: "יש שנוצרים סכסוכים בין צדדים לחוזה עבודה לפני היווצרות יחסי עובד ומעביד או אף לאחר סיומם" (ראו והשוו: עניין פי.או.אס., בעמוד 515). אף כי ניתן היה לטעון, לכאורה, כי דברי הסבר אלו כוונו אך ורק לשם הצדקת הרחבת סמכותו של בית הדין לעבודה בסוגיה ספציפית, כמו למשל בגין זכויות הנובעות מחוזה עבודה גם לאחר סיום יחסי עובד-מעביד, הרי שמדברי ההסבר להצעת החוק הנ"ל ניתן ללמוד כי הרחבת הסמכות לגבי צדדים אשר לא מתקיימים ביניהם יחסי עובד-מעביד מתייחסת לקשת רחבה יותר של מקרים, ותביעה מכוח זכויות הנוגעות לחוזה עבודה היא בגדר דוגמה בלבד: "לדוגמה: חוזה עבודה שבו נקבעה תחילתם של יחסי עובד ומעביד בין הצדדים למועד עתידי ונתגלע סכסוך בין הצדדים לפני אותו מועד" (ההדגשה איננה במקור - ב.א.). 30. נשאלת השאלה: האם קיימת הצדקה להרחבת פרשנותם של המונחים "עובד" ו-"מעביד" באופן שהם יכללו "עובד לשעבר" ו"מעביד לשעבר" כאשר עסקינן בעילת תביעה מכוח חוק איסור לשון הרע, בהנחה שתביעה זו קשורה ביחסי עבודה? סבור אני כי על שאלה זו יש להשיב בחיוב. ראוי לזכור כי תביעה בגין לשון הרע עלולה להיות רלבנטית ליחסי עובד-מעביד דווקא כאשר יחסים אלו כשלו, וכחלק מהמשבר המלווה את סיום היחסים. דווקא באותם מקרים בהם הפרידה שבין הצדדים אינה רצונית, קיים סיכוי גבוה יותר להופעתה של התנהגות בלתי נאותה החוסה תחת האיסור הקבוע בחוק איסור לשון הרע. קביעתי זו אינה נסמכת על ממצאים אמפיריים ולא על מחקרים סטטיסטיים, ואינה חוסה תחת הידיעה השיפוטית אלא היא תוצר של מבחן השכל הישר. שכן, כאשר מתקיימים יחסי עובד-מעביד כסדרם הרי שהסיכוי כי תתקיים עילה מכוח חוק איסור לשון הרע הוא נמוך יותר מזה הקיים כאשר יחסי עובד-מעביד כשלו. דווקא לאחר סיום יחסי העבודה שבין הצדדים יתכן ומי מהצדדים יראה עצמו פטור מחובות אשר הוטלו עליו כלפי הצד האחר בעת שהצדדים היו קשורים במערכת יחסים של עובד ומעביד. סביר להניח כי לאחר ניתוק יחסי עובד ומעביד בין הצדדים ייווצר מצע "פורה" יותר למעשים המבססים תביעה בגין לשון הרע. 31. ומהי נפקא מינה? אם יקבע כי סעיף 24(א)(1ד) אינו חל לאחר סיום יחסי עבודה הרי שנהפוך את סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה לאות מתה מהטעמים המפורטים לעיל. כידוע - אין המחוקק משחית מילותיו לריק וחזקה פרשנית זו תקפה בנסיבות המקרה אף ביתר שאת. אני סבור כי במקרה הנדון לפני היתה למחוקק כוונה ברורה בעת חקיקת סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה: להעביר את התביעות המבוססות על חוק איסור לשון הרע הקשורות ביחסי עבודה לדיון בטריבונאל המומחה והבקיא ביחסי העבודה, דהיינו - בית הדין לעבודה. כיוון שחלק מהתביעות מכוח חוק איסור לשון הרע מתרחשות לאחר סיומם של יחסי העבודה הרי שקבלת פרשנותה של גמא לסעיף המסמיך הנ"ל תהפוך אותו לאבן שאין לה הופכין, ותרוקן אותו מתוכן מעשי. חיזוק נוסף לכוונתו של המחוקק לעניין סעיף 24(א)(1ד) הנ"ל ניתן למצוא בדברי ההסבר להצעת החוק: "לאחרונה החלה תופעה של הגשת תביעות לבתי המשפט האזרחיים, שעילתן לשון הרע בקשר ליחסי עבודה בין מעביד או נושא משרה אצלו לבין עובדיו או נציג ארגון עובדים. לאור הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה, מוצע לתקן את סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, להרחיב את סמכויותיו של בית הדין האיזורי לעבודה ולקבוע כי תובענות במסגרת יחסי עבודה, שעילתן בפרסום לשון הרע כמשמעותו בחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965, ואשר הגיש מעביד או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, או שהגיש עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעבידה או נושא משרה אצלו - יבואו לפתחו של בית הדין לעבודה. זאת בהתחשב בהתמחות של בית הדין לעבודה לדון בסכסוכים שביחסים האמורים" (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). מהלשון בה נקט המחוקק בדברי ההסבר להצעת החוק, ובין היתר מהשימוש במונח "הקשר המהותי" - למדים אנו כי המחוקק עצמו שם דגש על הקשר המהותי של התביעות ליחסי עבודה יותר מאשר לזהות הצדדים. כלומר: כאשר ניתן לקבוע כי עניינה של תביעת לשון הרע נוגע ליחסי העבודה כי אז עצם סיום יחסי העבודה ששררו בין בעלי הדין לא יהווה מחסום בפני הקניית הסמכות לדון בסכסוך זה שבין הצדדים לבית הדין האיזורי לעבודה. במצב דברים זה יתרון המומחיות של בית הדין לעבודה רלבנטי במיוחד. 32. פרשנות זו לדברי ההסבר של הצעת החוק, השמה את הדגש על מבחן המהות, והמבוססת על הפן המהותי שביחסי העבודה, עולה בקנה אחד עם פסיקתו של בית המשפט העליון. כך, כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) הדגיש בעניין גנאים כי: "בהכרעה בשאלה, אם תובענה עילתה ביחסי עובד-מעביד, יש לקחת בחשבון אך את העובדות המהותיות, המולידות את הזכות, ואין להתחשב בעבודות ההיסטוריות, המסבירות את סיבת קיומה של הזכות..." (סעיף 7 לפסק דינו) [ההדגשה אינה במקור - ב.א.]. לא זו אף זאת: בית הדין הארצי לעבודה, בהסתמך על דבריו הנ"ל של כב' השופט ברק, קבע כי מבחן מהות התביעה, דהיינו - קיומה של זיקה מהותית ליחסי העבודה, הוא המבחן הקובע לרכישת סמכותו הייחודית של בית הדין לעבודה: "מרכז הכובד לבחינת הסמכות העניינית הוא "מהות הסכסוך וייחודו במסגרת משפט העבודה", לאמור, מבחן מהות עילת התביעה במובנה הרחב. זאת, בעיקר, נוכח הקושי המובנה בהבחנה בין סוגיה השייכת למשפט העבודה לבין זו השייכת לדין הכללי כאשר לא אחת נשלטות אותן סוגיות על ידי דיני העבודה ועל ידי הדין הכללי, כאחד..." "ודוק. "הקביעה אם סכסוך הוא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אינה נקבעת על פי פירוש מילולי ודווקני של הוראות החוק או על פי זהות הצדדים להליך, אלא על פי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה, והאם על פי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין. ככל שעל פי מהות העניין מקומו של הדיון בסכסוך הוא בית הדין לעבודה, משתרעת סמכותו על כל בעלי הדין הנוגעים לעניין". הנה כי כן, מבחן מהות העניין הוא מבחן העילה במובנה הרחב, על בסיס מדיניות שיפוטית לפיה סדרי הדין אינם כללים פורמאליים בלבד, כי אם כלי שרת הבאים לסייע למערכת המשפט לדון בדין המהותי" [ראו למשל: פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה, כב' השופטת נ' ארד, ב-ע"ע (ארצי) 625/08 מירב תותי אשבל נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (לא פורסם, 17.9.2009) (להלן: עניין אשבל), בסעיף 9] (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). 33. מכל הנימוקים המפורטים לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי המונחים "עובד" ו-"מעביד" בסעיף 24(א)(1ד) בחוק בית הדין לעבודה כוללים בתוכם גם בעלי דין שיחסי עובד-מעביד ביניהם הסתיימו. מסקנה זו מבוססת על התכלית המונחת בבסיסו של חוק בית הדין לעבודה, כפי שזו פורשה בפסיקתם של בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה, כמו גם לאור התכלית הספציפית המונחת בבסיס סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה ועל פי המבחנים המהותיים שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון ובית הדין הארצי לעבודה לשם חלוקת הסמכויות בין בית הדין לעבודה לבין "בתי המשפט האזרחיים". (2) מבחן העילה 34. לפי מבחן זה בית הדין האיזורי לעבודה רוכש סמכות עניינית ייחודית על פי סעיף 24(א)(1ד) לחוק רק כאשר מדובר בתביעה המבוססת על עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע. מטיעוני הצדדים בכתב, ובמיוחד מטיעוניה של גמא, לא עולה כי מי מהם חולק על העובדה כי התביעה שבכותרת מבוססת על עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע. אכן, לא נעלמה מעיני העובדה כי גמא טענה במעורפל גם לגבי קיומן של עוולות אזרחיות נוספות, כמפורט בסעיף 5 לעיל, ומשכך ניתן היה לכאורה לתקוף את שאלת הסמכות בנימוק שתביעה זו מוגשת על ידי עובד לשעבר כנגד מעבידו לשעבר בגין עוולות אזרחיות שונות, וביניהן גם עוולה לפי חוק איסור לשון הרע. נשאלת השאלה: האם גם בנסיבות אלה רוכש בית הדין האיזורי לעבודה סמכות עניינית ייחודית לגבי כל העוולות האזרחיות, לרבות אלו שאינן מבוססות על חוק איסור לשון הרע, או שמא יש לפצל את הדיון בין הערכאות השונות באופן שבית הדין האיזורי לעבודה יהיה מוסמך לדון רק בעילה המבוססת על חוק איסור לשון הרע, ואילו בכל יתר העילות הנזיקיות תוקנה הסמכות העניינית לערכאה "האזרחית". לא מצאתי לנכון להידרש לסוגיה זו במקרה הנוכחי היות שגמא לא העלתה נושא זה בטיעוניה בכתב, ואף לא בתשובתה לטיעוניו של חלמיש. מצופה היה מגמא להעלות טענה זו בטיעוניה בכתב, ככל שהיא אכן מבססת את תביעתה על עילות נוספות מלבד לפי חוק איסור לשון הרע, ולהתייחס כיצד יש בה כדי להשפיע על בקשתו של חלמיש. ואולם, משלא עשתה כן ניתן לראותה כמי שזנחה טיעון אפשרי זה. יתר על כן: ניתן להסיק כי אף גמא עצמה מודה בכך שתביעתה מבוססת הלכה למעשה על עוולה לפי חוק איסור לשון הרע, כפי שעולה מסעיף 17.4 לטיעון בכתב שהגישה גמא: "מן המקובץ לעיל עולה, כי עילת התובענה בענייננו וההשמצות המהוות עוולה לפי חוק איסור לשון הרע בהן עוסקת התובענה בענייננו...". 35. בבחינת למעלה מן הצורך, לאור העובדה כי גמא זנחה את טיעונה הנ"ל בנושא פיצול הדיון כאמור, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, הרי שעיון בכתב התביעה שהגישה גמא לבית משפט זה מעלה כי לב ליבה של התביעה מבוסס על מסכת עובדתית אחת המקימה בראש ובראשונה עילת תביעה לפי חוק איסור לשון הרע. בכתב התביעה גמא אינה מפרטת אילו מבין העובדות המתוארות על ידה מקימות לה עילה זו או אחרת, אלא העובדות מובאות על ידה כמקשה אחת תוך שהיא טוענת כי אותה מקשה עובדתית מקימה לה גם עילות תביעה לפי החיקוקים האחרים המפורטים בסעיף 5 לעיל. כלומר: אף לגרסת גמא אותה מסכת עובדתית מקימה כלפי חלמיש את עילות התביעה על פי החיקוקים האחרים, אך זאת מבלי שגמא טרחה לפרט בכתב התביעה באופן ספציפי אילו מעשים מקימים לטענתה כל עילה ועילה באופן קונקרטי. כידוע, אין די בציון סתמי וכוללני של עילות תביעה מכוח חיקוקים שונים אלא יש לנמק ולפרט מהן העובדות המהותיות המקימות את העילה הנטענת וזאת כפי שמורות תקנות 72 ו-77 לתקנות סדר הדין האזרחי. 36. זאת ועוד: מבלי שהערתי להלן תהווה משום עשה בית דין בין הצדדים לתובענה, הרי שאני סבור כי כאשר התובע מצביע על קיומן של עילות תביעה על פי חיקוקים שונים אותם הוא מונה בכתב תביעתו, והוא אינו מפרט אילו עובדות קונקרטיות מקימות כל עילה ועילה אלא מרצה את העובדות כמקשה אחת, הרי שהמבחן המנחה לצורך קביעת "העילה" צריך להיות לטעמי, על דרך ההיקש, מבחן זהות העילות המופעל בדוקטרינת השתק העילה. בית המשפט העליון קבע לא אחת כי מבחן זהות העילות חורג מן הבחינה הפרטנית של שני כתבי התביעה זה מול זה. הוא בוחן האם על פי מהות הדברים מדובר בשתי התדיינויות הנוגעות לאותו עניין עצמו והאם הזכות או האינטרס המוגן שנפגעו בשתי התביעות זהים. כמו כן בוחן בית המשפט את מידת הדמיון בתשתית העובדתית הניצבת ביסוד שני ההליכים [ראו: פסק דינה של כב' השופטת א' חיות בע"א 1545/08 מוסקונה נ' סולל בונה בע"מ (לא פורסם, 4.3.2010), סעיף 7]. מבחן זה מתיישב עם מבחן עילת התביעה במובנה הרחב והמהותי כפי שזה נגזר מהתכלית המונחת בבסיס חוק בית הדין לעבודה (ראו סעיף 32 לעיל), ובכך יש כדי להגשים אף את התכלית הקונקרטית העומדת בבסיס סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה. אם נקיש מדוקטרינת השתק העילה לענייננו ונשאל עצמנו אם התביעה על בסיס עילה לפי חוק איסור לשון הרע הייתה מוכרעת, האם היה מקום לשוב ולדון בעילות התביעה המבוססות על החיקוקים האחרים שהצביעה עליהם גמא? אני סבור, מבלי לקבוע מסמרות בדבר, כי היות שהעובדות המקימות את עילת התביעה של גמא מכוח חוק איסור לשון הרע הן לכאורה אותן העובדות המקימות את עילות התביעה מכוח החיקוקים האחרים עליהם הצביעה גמא, הרי שהכרעה בעילה הנשענת על חוק איסור לשון הרע הייתה מביאה, לכאורה, לדחיית התביעות מכוח החיקוקים האחרים מחמת קיומו של מעשה בית-דין. כאמור, איני מבקש להכריע בשאלה זו שכן לעניין קיומו של מבחן העילה במקרה הנוכחי די בכך שגמא זנחה את טיעוניה בסוגית פיצול הדיון. 37. לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי בנסיבות העניין התקיימו התנאים הנדרשים לפי מבחן העילה. (3) מבחן הקשר הסיבתי 38. בעוד שהדיון בנושא מיון ושיוך התובענות השונות למערכת השיפוט האזרחית למול מערכת בתי הדין לעבודה עסק במישור הנורמטיבי של הזיקה המהותית של התובענה ליחסי העבודה שבין הצדדים, הרי שמבחן הקשר הסיבתי הוא יישומו הקונקרטי בהתייחס לעובדות המאפיינות כל מקרה ומקרה. מבחן הקשר הסיבתי מתמקד בשאלה הבאה: האם עילת התביעה הספציפית בתובענה הנדונה קשורה מבחינה מהותית ליחסי העבודה שבין הצדדים הספציפיים הבאים לפני השופט היושב לדין. קרי, אין די בכך שעסקינן בעובד ובמעביד, או בין מי שהתקיימה ביניהם מערכת יחסים של עובד-מעביד, ואף אין די בכך שהוגשה על ידי מי מהם תובענה בגין עילה לפי חוק איסור לשון הרע, אלא דרוש כי יהיה קשר ישיר בין עילת התביעה לבין יחסי העבודה שבין הצדדים. כך למשל, תביעה בגין איסור לשון הרע בין בעלי דין שבמקרה הם גם עובד ומעביד אך אינה קשורה ביחסי העבודה שביניהם לא תדון בבית הדין האיזורי לעבודה אם לא מתקיים קשר ישיר וזיקה מהותית בין התביעה לבין מערכת יחסי העבודה השוררת או ששררה ביניהם. 39. מהו איפוא המבחן לקביעת קיומו של קשר סיבתי קונקרטי? בהקשר זה קבע בית הדין הארצי לעבודה, בין היתר, בעניין אשבל כי: "כאשר עילת התביעה עשויה להתפרש על פני הסמכות העניינית של מספר ענפי משפט, תקבע הסמכות העניינית על פי העילה ומסכת העובדות בכתב התביעה. בנסיבות ממין אלה "אין מנוס מהערכת המשקל היחסי בין היסודות האמורים, תוך חיפוש אחר המרכיב הדומיננטי המאפיין את המחלוקת, אשר על פיו תוכרע שאלת הסמכות" (שם, סעיף 9) [ההדגשות אינן במקור - ב.א.]. ניתן לקבוע, איפוא, כי מדובר במבחן המוכרע לגופו של עניין בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו המיוחדות. שיקול הדעת בשאלה זו מסור לידי השופט היושב לדין במובן זה שעליו לנתח את היסודות השונים בכתב התביעה ולהכריע בנוגע למשקלם. כאשר המשקל הסגולי מצטרף לכדי מסה קריטית המצביעה על סכסוך שעילתו ביחסי עבודה כי אז רוכש בית הדין האיזורי סמכות דיון עניינית ייחודית. 40. קשה עד מאוד לקבל את טענתה של גמא כי התביעה שבכותרת אינה נוגעת ליחסי עבודה, שכן בכתב התביעה טוענת גמא כי העוולה שבוצעה כלפיה בוצעה בעיקר באמצעות כתבי בי דין שהגיש חלמיש בבית הדין האיזורי לעבודה כתגובה לתביעה שגמא עצמה הגישה כנגדו בבית הדין האיזורי לעבודה. כלומר העוולה שבוצעה לכאורה התרחשה במסגרת הליך הנוגע ישירות ליחסי העבודה אשר שררו בין הצדדים. איני רואה כיצד ניתן לטעון, ולו גם בדוחק, כי עוולה שבוצעה לכאורה באמצעות פרסום של כתבי בי דין שהוגשו בבית הדין האיזורי לעבודה בתביעה שהוגשה על ידי מעביד כנגד עובדו לשעבר אינה קשורה ליחסי עבודה. ביטוי לכך ניתן למצוא במספר דוגמאות מהאמור בכתב התביעה שהגישה גמא: (א) בסעיף 10.1 לכתב התביעה מדגישה גמא כי העוולה בוצעה כלפיה באמצעות כתבי בי דין שהוגשו בבית הדין האיזורי לעבודה: "הן כתב ההגנה והן כתב התביעה שכנגד כוללים השמצות חמורות כנגד התובעת וכנגד מנכ"ל התובעת אישית..." (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). (ב) בסעיף 10.2 לכתב התביעה מדגישה גמא כי ההשמצות בוצעו באמצעות כתבי בי דין שהוגשו בבית הדין האיזורי לעבודה: "ההשמצות הנטענות הן בכתב ההגנה והן בכתב התביעה שכנגד..." (ההדגשות אינן במקור - ב.א.). (ג) בסעיף 11 של כתב התביעה מדגישה גמא כי ההשמצות כלפיה ברשות הרבים בוצעו באמצעות הפצת כתבי בי דין לאמצעי המדיה השונים: "כבר סמוך לאחר הגשתם של כתבי ההגנה והתביעה שכנגד בבית הדין לעבודה הפיץ הנתבע ו/או מי מטעמו עותק מכתבי הטענות הנ"ל לעיתונאים..." (ההדגשות אינה במקור - ב.א.). 41. אכן, בכתב התביעה טוענת גמא כי שילוב ההשמצות בכתבי בי-דין נועד לאפשר לחלמיש להיתלות בהגנה המפורטת בחוק איסור לשון הרע לגבי פרסומים מותרים הנעשים במהלך של התדיינות משפטית. טיעון זה של גמא נועד להסביר מדוע לא עומדת לחלמיש אחת ההגנות הקבועות בסעיף 13 בחוק איסור לשון הרע. אני סבור כי את נושא תחולת ההגנה לפי חוק איסור לשון הרע יש לברר לגופו של עניין במסגרת התובענה, וכי אין מקום להידרש לסוגיה זו ואין ליתן לה משקל בשלב זה בו נבחנת שאלת הסמכות אשר קשורה בטבורה לעילת התביעה, ולא לתחולת ההגנה. 42. לא מצאתי ביסוס של ממש לטענתה של גמא לפיה בתובענה שלפני, ובתובענה שהוגשה על ידה בבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב, עולות שאלות עובדתיות ומשפטיות שונות באופן שמנתק את הקשר הסיבתי בין התובענה שלפני לבין יחסי העבודה אשר שררו בין הצדדים. טענתה של גמא בעניין זה הינה כללית, ללא הפירוט והתימוכין הנדרשים לביסוסה, על אף שניתנה לגמא האפשרות להשיב לעניין זה במסגרת תשובתה לטיעון בכתב שהגיש חלמיש. 43. לאור כל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי התביעה שלפני עילתה ביחסי עבודה, כמשמעותם בסעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, וכי מתקיים מבחן הקשר הסיבתי הקונקרטי הקושר את התובענה ליחסי העבודה ששררו בין גמא לחלמיש. ה. סיכום ומסקנות 44. התוצאה אליה הגעתי הינה כי התובענה חוסה תחת סמכותו העניינית הייחודית של בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב. משכך, ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט הנני מורה על העברת הדיון לערכאה המוסמכת לדון בתובענה זו, דהיינו: אל בית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב. 45. בהתחשב בתוצאה אליה הגעתי הנני מחייב את גמא לשאת בהוצאותיו של חלמיש בגין בקשה זו, לרבות שכר טרחת עורכי דין, בסך כולל של 10,000 ₪ בתוספת סכום השווה למע"מ כדין. 46. לפיכך, הנני מורה כי המזכירות תעביר את תיק בית המשפט בצירוף החלטתי זו לבית הדין האיזורי לעבודה בתל-אביב. 47. בנוסף, הנני מורה למזכירות להעביר החלטה זו אל ב"כ הצדדים בפקסימיליה. נוכח התוצאה אליה הגעתי הנני מורה על ביטול ישיבת קדם המשפט שנקבעה לפני ליום 7.7.10. סמכות ענייניתלשון הרע / הוצאת דיבה