קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעת נזיקין בגין הקרנות נגד גזזת:   1. בפניי כתב תביעה אשר הוגש על ידי ספנו (להלן: "ספנו") וז'קלין (להלן: "ז'קלין") כנגד מדינת ישראל - משרד הבריאות - משרד הקליטה והעליה (להלן: "מדינת ישראל") וכנגד הסוכנות היהודית לארץ ישראל (להלן: "הסוכנות"), בגין נזקים שנגרמו לתובעות כתוצאה מקבלת טיפול קרינתי כנגד מחלת הגזזת בהיותן קטינות.   העובדות הצריכות לעניין   2. ספנו, ילידת 1947, קיבלה טיפולי קרינה כנגד מחלת הגזזת, בין השנים 1951-1950 בהיותה רכה בשנים, כבת 4-3 שנים. טיפולים אלו ניתנו לטענתה על ידי מדינת ישראל באמצעות הסוכנות במחנה מעבר לעולים לישראל בקונברנס שבצרפת.   3. ז'קלין, ילידת 1947, עברה גם היא טיפולי קרינה, שבוצעו לדבריה על ידי מדינת ישראל באמצעות הסוכנות, בהיותה כבת 13-12 שנים בקזבלנקה שבמרוקו, ואשר ניתן ליהודים שעמדו לעלות לישראל.   4. מכתב התביעה עולה, כי שתי התובעות "נדרשו ו/או חוייבו תחת לחץ כבד עליהם או על הוריהם שיעברו את טיפולי ההקרנות, מבלי שניתנה הסכמתן החופשית מרצון לאותם טיפולים" (סע' 10 לכתב התביעה) ומבלי שהוסברה להן מהות הטיפול והשלכותיו האפשריות על בריאותן של התובעות.   לטענת התובעות, הן טופלו בקרינה כנגד מחלת הגזזת "למרות שלא חלו כלל במחלת הגזזת, כך שלא היה מקום לבצע את טיפולי ההקרנות בהן" וכן ".... טיפולי ההקרנות נעשו ללא בדיקה מקדימה של הקרקפת (לקיחת דגימות מהקרקפת) שתאשש אם אכן הם חלו במחלת הגזזת" (סע' 13-12 לכתב התביעה).   עוד טוענות התובעות "... כי רמת הקרינה בטיפולי ההקרנות שנעשתה בהן היתה ברמה גבוהה מאוד, מעבר לנדרש וברמה מזיקה" (סע' 14 לכתב התביעה).   5. לטענת התובעות, כתוצאה מביצוע ההקרנות האמורות, הן לוקות במחלות עור בקרקפתן, בקרחות, בהצטלקויות ובבעיות רפואיות נוספות כמפורט בכתב התביעה ובחוות הדעת שצורפו.   6. הנתבעות כופרות בחבותן לפיצוי התובעות, וטוענות לקיומה של התיישנות, כאשר הסוכנות אף טוענת כי יש לדחות את התובענה על הסף מחמת היעדר עילה ו/או יריבות. כמו כן, דוחות שתי הנתבעות את טענות ההתרשלות המופנות כלפיהן, ועותרות לדחיית התובענה כנגדן.   7. בסיכומיהן מונות התובעות את השאלות המשפטיות הצריכות הכרעה, כדלקמן: א. האם חלה על התביעה התיישנות? ב. האם הוכחה רשלנות הנתבעות? ג. האם יש להעביר את נטל הבאת הראיות ו/או נטל השכנוע אל כתפי הנתבעות? ד. סוגיית אי ההסכמה מדעת. ה. סוגיית גובה הנזק.   החוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד - 1944 (להלן "חוק הגזזת")   8. בטרם אדון בתובענה לגופה, הנני מוצאת לנכון להקדיש מספר מילים לחוק הגזזת, שהינו רלבנטי ולא רלבנטי כאחת, לתובענה אשר בפניי. חוק הגזזת נחקק על מנת להעניק פיצוי לפנים משורת הדין לחולי גזזת אשר קיבלו טיפול קרינתי על ידי המדינה ו/או מוסדותיה, עובר לעלייתם לישראל ו/או לאחר עלייתם (ראו בג"צ 525/06 העמותה לקידום ענייני מוקרני גזזת נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים ).   ההנחה העומדת בבסיס חקיקת חוק הגזזת הינה, כי המדינה לא התרשלה במתן ההקרנות, שכן במועד מתן ההקרנות סברה הקהילה הרפואית בארץ ובעולם שזו הדרך הנכונה לטפל בחולי גזזת, ובאותה עת לא ידעו ולא צפו את הנזקים, אשר עלולים היו להיגרם כתוצאה ממתן טיפול קרינתי זה (ראו ת.א. (ירושלים) 350/92 דהאן נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית , אלא מאי? בשנת 1994 נפל דבר, כאשר מדינת ישראל החליטה לחוקק את חוק הגזזת שמטרתו - מתן פיצוי למוקרנים אשר ניזוקו כתוצאה מהטיפול הקרינתי, ודוק: הענקת הפיצוי במסגרת חוק הגזזת לא נבעה מהודאה בחבות ו/או התרשלות של מדינת ישראל כלפי החולים שהוקרנו וניזוקו, אלא מתוך תחושת צדק ומוסריות. קרי: מדובר בחוק סוציאלי, אשר חוקק כתוצאה מרצונה של מדינת ישראל לסייע לתושביה, כאשר סיוע זה ניתן שלא על בסיס אשמָה, או רשלנותה של המדינה, אלא על בסיס אחריותה המוסרית של מדינת ישראל כלפי תושביה, אשר ניזוקו כתוצאה מפעולותיה, ויפים לכך דברי ההסבר להצעת חוק  לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד - 1994, המסביר:   "עם הקמת המדינה הגיעו גלי עליה מארצות שונות. העולים שהגיעו בשנות ה- 50 סבלו מחבלי קליטה קשים, וזאת, בין היתר עקב חוסר נסיונה של מדינת ישראל בקליטת עולים בהיקפים כאלה. תחום הבריאות היה אחד התחומים שבו בוצעו פעולות, שהסתבר מאוחר יותר, כי היו בלתי יעילות, ולעיתים מזיקות. חולי הגזזת קיבלו טיפולים בהקרנות. התברר כעבור זמן שהקרנות אלו לא רק שבחלקן היו מיותרות, אלא שגרמו לנזקים בריאותיים בלתי הפיכים עד כדי מחלת הסרטן ומחלות קשות ביותר אחרות. היום מתגלות תופעות לוואי קשות הגורמות לנכות קשה ולעיתים גם למוות של אזרחים שטיפול בהם בוצע לפני עשרות שנים. מן הראוי למצוא דרך לפיצוי הולם לחולים אלה, כפי שנעשה לגבי קבוצות אחרות של חולים שהמדינה מצאה דרך לפצותם לפי חוק" (ה"ח 2263, ג' בניסן התשנ"ד, 15/3/94, עמ' 406).   בע"א 9106/07 רע"א 8345/07 מדינת ישראל - משרד הבריאות ואח' נ' חנה פז ואח' הבהיר בית המשפט, כי מדובר בחוק שתכליתו סוציאלית וכי הוא:   "... נובע מרצונה של המדינה לסייע לתושביה הנזקקים מסיבה כלשהי לעזרתה, כאשר הסיוע ניתן שלא על בסיס  אשמה כלשהי או רשלנות של המדינה... הצורך לסייע לקבוצת חולים זו נבע, יש לשער, הן מההבנה שסיכוייה של אותה קבוצה לקבל פיצויים באמצעות המסלול הנזיקי נמוכה, ואף נמוכה ביותר, בעיקר הוא הקושי להוכיח את רשלנות המדינה, וזאת מאחר שההקרנות בוצעו על פי הידע הרפואי שהיה קיים באותה עת; והן מתחושת האחריות והצדק הנובעת מהעובדה שהמדינה היא שביצעה את ההקרנות באותם עולים חדשים, ולפיכך היא זו שגרמה לנזקים, גם אם בתום לב ומתוך כוונות טובות..."   ובהמשך:        "... מאחר שמדובר בחוק סוציאלי שבא לסייע לנפגעי ההקרנות על                            בסיס  ההכרה  שגם בהעדר הוכחת רשלנות יש לפצותו בנסיבות                           המיוחדות שנוצרו..."               הנה כי כן, הוברר הבהר היטב, כי נכונותה של מדינת ישראל לפצות את ניזוקי ההקרנות אינה נובעת מחבות משפטית ו/או התנהלות רשלנית, ונכונות זו מבוססת על תנאים מסויימים, הבאים לידי ביטוי בין היתר, הן בהגבלת סכומי הפיצוי, והן בזהות הזכאים לפיצוי, כאשר סע' 17 לחוק הגזזת קובע במפורש, כי הזכאים לפיצוי על פי חוק הגזזת הם "... מי שהוא תושב ישראל לעניין חוק הביטוח הלאומי וכל עוד הוא תושב כאמור". שתי התובעות אשר בפניי מחזיקות באזרחות ישראלית אולם אינן תושבות ישראל. ספנו מתגוררת דרך קבע בארה"ב, וז'קלין הינה גם בעלת אזרחות הולנדית, נוסף על אזרחותה הישראלית, ומתגוררת דרך קבע בבלגיה, ומשכך, שתיהן אינן זכאיות לפיצוי על פי חוק הגזזת, וזו הסיבה שתביעתן הוגשה בעילה נזיקית. אומר מיד, כי עובדת החלת החוק על תושבי ישראל בלבד הינה מובנת, אם כי מעוררת חוסר נוחות מסויים, שכן לכאורה נוצרת אפלייה בהחלת הזכות לקבלת פיצוי, בין תושבי ישראל ואלה שאינם תושבי ישראל, אלא ש"אפליה" זו הינה ברורה, ואף מוצדקת, שכן מי שנושא בסופו של יום בעול תשלום הפיצוי על פי חוק הגזזת הינם אזרחי ישראל המתגוררים בה, עובדים בה, ומשלמים בה מיסים, ומשכך אין שום סיבה להטיל עליהם תשלום פיצוי לתושבי חוץ אשר אינם מתגוררים בישראל, ואינם תורמים לרווחתם של תושביה. התיישנות 9. אומר מיד, כי לעניות דעתי, יש לדחות את תביעת שתי התובעות מחמת התיישנות, אם כי, הנני עושה כן בחוסר נוחות מסויים, שכן הנני בדיעה, כי תמיד עדיף לברר עניין לגופו ולהכריע בו, מאשר לדחותו בשל התיישנות, אף אם הינה מוצדקת מבחינה משפטית. אלא מאי? היות וכפי שיובהר בהמשך, בענין אשר בפני יש לדחות גם את טענת ההתרשלות שהועלתה, אין מקום להיטרד בשל דחיית התובענה מחמת התיישנות. הפסיקה נוטה לפרש בצמצום את תחולת טענת ההתיישנות, כיוון שההתיישנות פוגעת לכאורה בזכותו החוקתית של תובע פוטנציאלי לגישה לערכאות, דבר המונע לכאורה מהניזוק לממש את זכותו המהותית לפיצוי בגין נזקו (ראו ע"א 2242/03 אברהם נ' רשאד, ; ע"א 2387/06 פלונית נ' טבע תעשיות פרמצבטיות בע"מ, ; ע"א 9413/03 אלנקווה נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה ירושלים, ; ע"א 6809/99 תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ חיים בירושלים נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, פ"ד נז' (5) 433, פסקה 11), וכאמור התפיסה המקובלת הינה, כי יש לפרש את הסדרי ההתיישנות באופן מצמצם, תוך התייחסות לנסיבותיו הספציפיות של כל תיק ותיק, ומשכך לבדוק מספר פרמטרים, למשל: האם היה הצדק סביר לשיהוי בהגשת התביעה ; האם השיהוי בהגשת התביעה אינו פוגע בזכותו של הנתבע להתגונן: האם אין בשיהוי כדי לפגוע באינטרס הציבורי לסיים מחלוקות, וכיוב'. (ראה רע"א: 9041/03 עבדו בטחיש נ' מדינת ישראל - משרד הבטחון, ). הטעמים העומדים בבסיס ההתיישנות הדיונית הינם מגוונים. ראש וראשונה, מדובר בטעם ראייתי המכיר בקושי ובהכבדה המוטלים על נתבע הנדרש לשמור על ראיותיו במשך זמן רב מאוד, דבר המעורר קושי, שכן דרכו של עולם היא שבמהלך השנים הולכים לאיבוד ראיות ומסמכים, עדים ההולכים לעולמם ו/או מתקשים לזכור את מהלך האירועים. דברים כגון דא ונוספים, אשר עלולים לפגוע פגיעה אנושה ביכולתו של נתבע להתגונן כנגד התביעה שהוגשה כנגדו. עוד מקובל להכיר באינטרס של הנתבע לוודאות בדבר חובותיו וזכויותיו, ויכולתו לכלכל את ענייניו הכספיים מבלי שיידרש להקצות כספים לצורך תשלום על פי פסק דין עתידי שיינתן כנגדו כעבור שנים רבות מאד. הפסיקה נוטה לקבוע, כי תובע ש"ישן על זכויותיו" תקופה ארוכה, הביע בכך את רצונו והסכמתו לזנוח את זכותו לתבוע, ובו בזמן מתקבעת ציפייתו של הנתבע שלא ייתבע. מנקודת מבט מערכתית ומדיניות שיפוטית ראויה, מן הראוי שבתי המשפט יקדישו את משאביהם לעניינים רלבנטיים ועכשוויים, ולא לעניינים שאירעו לפני שנים רבות ואשר אבד עליהם הכלח. קציבת תקופת ההתיישנות נותנת תמריץ לתובע הפוטנציאלי לא לעכב את תביעתו, ולהגישה מיד עם הולדת זכותו לתבוע. עוד אין לשכוח, כי לעיתים יש להסדרי ההתיישנות השפעה החורגת מענייניהם של בעלי הדין הישירים, ונושא ההתדיינות עשוי להשפיע על המדינה, על יצרנים, על ספקי שירותים, על מבטחים ועל אנשים או גופים נוספים, דבר שהינו בעל השלכה ישירה על רווחתו של הפרט בחברה (ראו: ד"נ 36/84 טייכנר נ' אייר פראנס, פ"ד מא (1) 589, 623-602; ע"א 1254/99 המאירי נ' הכשרת הישוב - חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(2) 535, 554; ע"א 165/83 בוכריס נ' דיור לעולה בע"מ, פ"ד לח (4) 554, 559-558; ע"א 7401/00 יחזקאלי נ' גלוסקא, פ"ד נז (1) 289, 302-300; יהושע ויסמן "ההתיישנות והמדינה", משפטים יד 3 (תשמ"ד); ישראל גלעד "ההתיישנות בנזיקין - הצעה לשינוי החוק", משפטים יט' 81, 84 (תשמ"ט);). 10. סעיף 5 לחוק ההתיישנות קובע: "התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן: "תקופת ההתיישנות") היא - בשאינו מקרקעין - שבע שנים; ...'. באשר לאופן חישוב תקופת ההתיישנות, קובע סעיף 6 לחוק ההתיישנות: "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדת עילת התביעה". ואילו סעיף 8 לחוק קובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה". גם פקודת הנזיקין מתייחסת לתקופת ההתיישנות , ובסעיף 89 נקבע: "לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות - 'היום שנולדה עילת התובענה' הוא אחד מאלה: מקום שעילת התובענה היא מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו מעשה או מחדל; היה המעשה או המחדל נמשך והולך - היום שבו חדל; מקום שעילת התובענה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק. לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". נשאלת השאלה, מהם יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות ובין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין. הפסיקה התייחסה ליחסי גומלין אלו, והדברים הוסברו ובאו על פתרונם למשל בע"א 34/95 גדעון נ' ד"ר ברמה (פ"ד נ(4) 462 כדלקמן: "הסדר ההתיישנות בנזיקין מורכב משתי מערכות דינים המשלימות זו את זו. ההסדר הכללי מצוי בחוק ההתיישנות, התשי"ח - 1958, שאליו מצטרף ההסדר הספציפי לדיני הנזיקין כפי שהוא מוצא את ביטויו בסעיף 89 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. אולם, בעצם הקביעה, כי סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה") וסעיף 8 לחוק ההתיישנות, תשי"ח - 1958 (להלן: "החוק") משלימים זה את זה, אין כדי להשיב בבהירות לשאלת הזיקה שבין שני הסעיפים. שני הסעיפים מבטאים אמנם את "כלל ההתגלות", ואת ההשלכה שיש לגילוי המאוחר של העובדות על מועד ההתיישנות. אולם השוני ביניהם מתבטא במיקומה של נקודת האיזון בין האינטרס של התובע הפוטנציאלי לבין האינטרס של הנתבע הפוטנציאלי. נקודת האיזון המגולמת בסעיף 8 לחוק מיטיבה יותר עם הניזוק לעומת זו שבסעיף 89(2) לפקודה. סעיף 8 לחוק אינו קובע גבול עליון של זמן להגשת התביעה, 'מקום בו העובדות המהוות את עילת התובענה נעלמו מן התובע מסיבות שלא היו תלויות בו, והוא גם לא התרשל במניעתן'. תקופת ההתיישנות תתחיל אז 'ביום שבו הגיעו העובדות לידיעתו' (ע"א 148/89 שיכון עובדים נ' עזבון יוסף בליבאום, פ"ד מט (5) 485, 503). לעומת זאת מטיל סעיף 89(2) לפקודה מגבלה של זמן להגשת התביעה. ' הוראת הסיפא של סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] לא באה להאריך את תקופת ההתיישנות 'הרגילה' של שבע שנים ולא באה ליצור תקופת התיישנות חלופית ועצמאית. מטרתה הייתה לקבוע 'מחסום אחרון וסופי'... להתיישנותן של תביעות, שבהן הנזק מתגלה לאחר התרחשותו, באופן שלא ניתן יהא להגיש תובענה על עוולה, שנזקה התגלה לאחר התרחשותו, לאחר עבור עשר שנים מיום אירוע הנזק" (ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת, פ"ד מ(1) 528, 531; וכן ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד לז(2) 122, 130)" (וכן ראה: ע"א 4114/96 אביגדור המאירי נ' הכשרת הישוב בע"מ, פ"ד, נב(1) 857). ובע"א 148/89 שיכון עובדים בע"מ נ' עזבון יוסף בליבאום ז"ל (פ"ד מט(5) 485) העלה בית המשפט שלוש תשובות אפשרויות לזיקה שבין הסעיפים האמורים בקובעו: "האחת, כי הסדרו של סעיף 89(2) לפקודה מהווה דין מיוחד הגובר על הסדרו הכללי ש סעיף 8 לחוק. משמע, שסעיף 8 לחוק כלל אינו חל על עילות תובענה שסעיף 89(2) דן בהן. השנייה, כי הסדריהם של שני הסעיפים מתקיימים, זה לצד זה, והינם בעלי תוחלת מצטברת. והשלישית, כי ביחס לעילות האמורות בסעיף 89(2) יש להוראת סעיף 8 תחולה חלקית. לשיטה זו, סעיף 9 לחוק חל על כלל רכיביה האחרים של עילת התובענה אך אינו חל על רכיב הנזק, שלגביו מצוי הסדר מיוחד בסעיף 89(2)". מהאמור עולה, כי הקו המפריד בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין הוראות סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין מצוי איפה ביסוד "הנזק שבעוולה". קרי: סעיף 8 לחוק ההתיישנות דוחה את מרוץ ההתיישנות, מקום בו גילוי "העובדות המהוות את עילת התובענה" היה בשלב מאוחר, ואלמלא גילוי עובדות אלו, לא הייתה משתכללת עילת התביעה. ואילו בהתאם לסעיף 89(2) לפקודת הנזיקין, תשתכלל עילת התביעה בכפוף לקיומם של שני יסודות: האחד - קיומו של נזק, השני - קיומו של קשר סיבתי בין הנזק לבין המעשה או המחדל הנטענים אשר גרמו להיווצרותו. לסיכום, שאלת יחסי הגומלין בין הוראות סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89 לפקודת הנזיקין, יפים דברי בית המשפט העליון בע"א 7701/01 עליזה צורף נ' קופת חולים כל ההסתדרות הכללית : "... סעיף 89(2) סיפא לפקודה קובע מגבלה, לפיה בחלוף עשר שנים מיום קרות הנזק מתיישנת התביעה, וזאת אף אם טרם עברו שבע שנים מיום שנודע לתובע על דבר הנזק. מטבע הדברים, התרחשות הנזק קודמת לגילויו של הנזק, או לכל המאוחר מתרחשת בו זמנית עם גילויו. ניתן למצות את האמור בסעיף 89(2) בשני כללים: כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע עד שלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה הוא שבע שנים מיום הגילוי. כאשר הנזק מתגלה על ידי התובע למעלה משלוש שנים לאחר התרחשותו, המועד האחרון להגשת התביעה או עשר שנים מיום התרחשות הנזק". (וכן ראו: ע"א 831/80 זמיר נ' כימיקלים ופוספטים בע"מ, פ"ד ל"ז (3) 122, 130; ע"א 220/84 אגיוף נ' קיבוץ גבת אגודה שיתופית, פ"ד מ (1) 528, 531;). זה המקום לציין כי הבעייתיות העולה מקיומם של שני סעיפי החוק הללו במקביל עוררה את תשומת ליבו של המחוקק, ובסע' 41 להצעת חוק ההתיישנות (ה"ח-הממשלה, חוברת 125 מיום 28/7/04 עמ' 610) הוצע לבטל את סע' 89 לפקודת הנזיקין על רקע ההסדרים האחרים המוצעים בהצעת החוק (ראו ביקורת על הצעת החוק: אהוד גוטל "הסדר חדש לדין ההתיישנות?", משפטים לא 829, תשס"ז, וכן לדעה התומכת בהסדרים החדשים המוצעים, ישראל גלעד "תגובה: הסדר חדש לדין ההתיישנות?" משפטים ל"ו 855 (תשס"ז)). במאמר מוסגר אציין, כי על פי הצעת החוק הוצעה תקופת ההתיישנות מירבית בת 25 שנים, אולם כפי שאבאר, נראה כי בעניין אשר בפני, גם תקופת התיישנות זו לא הייתה מסייעת בידי התובעות. 11. כאמור, סע' 8 לחוק ההתיישנות קובע את כלל הגילוי המאוחר, וזאת כאשר נעלמו מעיני התובע עובדות מהותיות המהוות את עילת התביעה, מסיבות שאינן תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן. במקרה כזה, יחל מירוץ ההתיישנות עם גילוי אותן עובדות. בע"א 2919/07 מדינת ישראל - הועדה לאנרגיה אטומית נ' עדנה גיא ליפל הבהיר בית המשפט את כלל הגילוי המאוחר, בקובעו: "כלל הגילוי המאוחר חל כאשר יש פער בין המציאות העובדתית המשפטית לבין השתקפותה של מציאות זו בתודעת התובע, והוא משעה את מירוץ ההתיישנות עד למועד בו יש בידי הניזוק לעמוד על כח התביעה שבידו ("המאירי" הראשון בעמ' 866). בהיעדר ידיעה של התובע, אשר לא גילה ולא היה עליו לגלות כי קמה לו עילת תביעה, נחלשים חלק מהטעמים שבבסיס דיני ההתיישנות. לא ניתן לראות את התובע כמי שוויתר או ישן על זכויותיו ולא ניתן לבוא אליו בטרוניא על כן שיצר ציפיות אצל הנתבע כי ויתר או מחל על תביעתו..."(שם, בסע' 40). 12. הנטל להוכחת התקיימותו של הגילוי המאוחר רובץ על הטוען לו (ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן, פ"ד לא (3) 466, 471; ע"א 1349/05 שוב נ' בנק ירושלים, ; זלמן יהודאי "דיני התיישנות בישראל", כרך א' 204), ונקבע כי על המבקש להסתמך על כלל הגילוי המאוחר, לטעון בכתב טענותיו את העובדות המבססות את הטענה (ראו ע"א 7261/97 שרבני נ' חברת האחרים שבירו בע"מ, פ"ד נד (4) 464, 474; ע"א 2167/94 בנק למסחר בע"מ נ' שטרן, פ"ד נ(5) 216). סעיף 8 לחוק ההתיישנות כולל בחובו ארבעה תנאים מצטברים: "קיומן של עובדות שנעלמו מן התובע; העובדות מהותיות ויורדות לשורשה של התובענה; העובדות נעלמו מעיני התובע מסיבות שאינן תלויות בו; התובע לא יכול היה למנוע אותן סיבות אף בנוקטו זהירות סבירה; (ראו: יהודאי, עמ' 204; עע"מ 1164/04 עירית הרצליה נ' יצחקי, ) ודוק: הסעיף נוקט בדיבר "עובדות" ולא במילה "דין", ולכן "גילוי מאוחר" של הדין הנוהג אינו נכלל בגדר כלל הגילוי המאוחר (ראה מאמרו של ישראל גלעד "התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות", משפטים יד', תשמ"ד, עמ' 508). הגדרתה וגיבושה של "עילת התביעה" נגזרים ממטרות דיני ההתיישנות ומהאיזון ביניהם (רע"א 6658/00 אבו רוקן נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד נה (4) 66, 71; וכן פרשת תלמוד תורה בע"מ 451). בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע, כי "עילת התביעה" הינה מכלול העובדות המזכות את התובע בקבלת הסעד הנתבע. קרי: עילת התביעה כוללת כל עובדה חיונית, שבלעדיה לא ניתן להגיש את התובענה, ולא ניתן לזכות בה (ראו ע"א 242/66 יעקובסון נ' גז, פ"מ כא (1) 182, 102; מאיר פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח (3) 673,684; ע"א 1650/00 זיסר נ' משרד הבינוי והשיכון, פ"ד נז (5) 166, 175;) והיטיב לבאר זאת כב' השופט אור בע"א 3319/94 פפר נ' הוועדה המקומית, פ"ד נא(2) 581, 594: "המבחן הנ"ל שנקבע בעניין פתאל הוא רחב. הוא כולל את התקיימותם של המרכיבים הנדרשים כדי לגבש את עילתו של התובע בדין המהותי. אך אלה אינם ממצים את מובנו של מונח זה. מונח זה עלול לכלול גם נתונים עובדתיים נוספים אשר מהווים תנאי מוקדם לעצם זכותו של התובע לפנות לערכאות. אכן, במוקד מבחן זה עומד כח התביעה בידיו של התובע. משעה שכח זה נמצא בידיו של התובע, יכול מירוץ ההתיישנות להתחיל". (וכן ראו: ע"א 217/86 שכטר נ' אבמץ בע"מ, פ"ד מד (2) 846; ע"א 2462/97 הפועלים ליסינג בע"מ נ' טיפול שורש ניהול ושירותים למרפאת שיניים (ישראל מס' 1) בע"מ, פ"ד נד(1) 529, 541; ע"א 8316/00 ארג'י נ' שירותי בריאות כללית, ; ע"א 4114/96 המאירי נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נב (1) 857, 867 (להלן: "המאירי הראשון"); ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא מרכזים רפואיים בע"מ, פ"ד נח (6) 847, 855). באשר לטיב הגילוי נקבע, כי די בקיומו של "קצה חוט", ואין צורך בידיעה מלאה על קיומו של קשר סיבתי, והיטיב לבאר זאת בית המשפט בע"א 2919/07 בהבהירו: "כל שנדרש הוא קיומה של אפשרות לקשר סיבתי בין מעשי הנתבע או מחדליו לבין נזקו של התובע... די כי יתגלה קצה חוט או בסיס לסברה הקושרת בין הנזק למעשה או למחדל של הנתבע..." (שם, בעמ' 28). ודוק: יש להבחין הבחן היטב בין העובדות המהוות את עילת התביעה, לבין הראיות הנדרשות לצורך הוכחת אותן עובדות (ע"א 3602/97 נציבות מס הכנסה ומס רכוש נ' שחר, פ"ד נו (2) 297, 316; ע"א 9670/05 גיל חברה לפיתוח ולתעשיות בע"מ נ' פקיד השומה תל אביב, ), כאשר בשלב הגשת התובענה יש צורך בפירוט העובדות המהוות את עילת התביעה, להבדיל מציון הראיות שיובאו להוכחת אותן עובדות. 13. סע' 8 לחוק ההתיישנות מחיל את מבחן הסבירות האובייקטיבי באשר לידיעתו בכח ובפועל של התובע את העובדות המהוות את עילת התביעה, אשר נעלמו מעיניו "מסיבות שלא היו תלויות בו, ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן" (ע"א 80/73 אוסלקה נ' מלון וושינגטון בע"מ, פ"מ כח (1) 162, 165; פרשת זונבנד בע"מ 471; פרשת פתאל בע"מ 687; ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל, פ"ד מד(1) 278, 284; שירלי דגן "דיני ההתיישנות, על ישן וחדש" 141), וזה המקום לציין, כי בעוד שסע' 8 לחוק ההתיישנות מחיל את המבחן האובייקטיבי על היכולת לגלות את העובדות המהוות את עילת התביעה, שותק סע' 89(2) לפקודת הנזיקין בשאלה זו, ואינו מתייחס למהות המבחן שיש להחיל בשאלת הגילוי המאוחר של הנזק (ע"א 393/08 שגיא נ' כפר ביאליק, כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ, ; ע"א 9788/07 עזבון המנוחה הדיל מרמש נ' הסתדרות מדיצינית הדסה, ). בין שאר הפרמטרים לבדיקת סבירות מועד הגילוי, יש להתחשב במושא הגילוי, במידע שכבר הצטבר אצל התובע; גודל הנזק וסיכויי מניעתו, וכן סיכויי הצלחתה של התביעה הפוטנציאלית. ודוק: מידת המאמץ הכרוכה בגילוי העובדות משליכה על סבירות התנהלותו של התובע. ומן הכלל אל הפרט 14. באשר לתובעת מרסדס ספנו: ספנו מבהירה בסע' 32 לתצהירה, כי "מרבית שנות חיי" סבלה משיער דליל מאוד והתקרחות חמורה, אולם לא ידעה לטענתה על הקשר הסיבתי האפשרי בין מצבה הבריאותי לבין ההקרנות שקיבלה, משום שכלל לא ידעה על הטיפול הקרינתי שניתן לה בהיותה בת 4-3 שנים. לדבריה, עובדת קבלת הטיפול הקרינתי הובאה לידיעתה בשיחה משפחתית אקראית שהתנהלה בשנת 2002, לאחר שאחיה לקה בגידול ממאיר בראשו, ונפטר כתוצאה מכך. עוד הבהירה ספנו, כי נושא קבלת הטיפולים הקרינתיים הוסתר מידיעתה על ידי הוריה (סע' 37 לתצהירה). גם אם אקבל את דבריה של ספנו, על פיהם לא ידעה שהוקרנה בהיותה בת 4-3 שנים, אין כל ספק שלא עשתה כל מאמץ, ולו מינימלי, כדי לברר את מקור תחלואיה, התקרחותה, והצטלקותה, וזאת למרות שהומלץ לה לעשות כן על ידי רופאה, וכפי שיבואר, ברור שאין מדובר במקרה בו העובדות נעלמו מעיניה מסיבות שאינן תלויות בה. במה דברים אמורים? ספרנו העידה כי "כתינוקת אני כבר הקרחתי" (עמ' 23 שורה 16). לדבריה, בשנות ילדותה, ולמרות התקרחותה, לא לקחה אותה אמה לרופא על מנת לברר את פשר התקרחותה, עובדה שאושרה על ידי אמה - הגב' אלגרה סבג בחקירתה (עמ' 34 שורות 4-3). כאמור, מעדותה של ספנו עולה, כי מאז ילדותה סבלה קשות מהתקרחות, מגירודים בראשה, מכאבי ראש ומסחרחורת, ואף טופלה בתרופות כנגד כאבי הראש והסחרחורות (עמ' 24 שורה 23), והנני מתקשה להאמין כי אף לא אחד מהרופאים שבדקו אותה, לא נתן דעתו למצבה יוצא הדופן של ספנו, ולהתקרחותה למרות גילה הצעיר, ולא היפנה אותה להמשך בירור התופעות יוצאות הדופן מהן סבלה. זה המקום לציין, כי ספנו לא המציאה תיעוד רפואי כלשהו התומך בטענתה לגבי התעלמות הממסד הרפואי ממצבה, והימנעות זו פועלת לחובתה (ראה י. קדמי "על הראיות" חלק שלישי, עמ' 1649). מעדותה של ספנו עולה, כי בהיותה כבת 20, ואולי אף קודם לכן, עזבה את ישראל והיגרה לארה"ב (עמ' 25 שורות 4-3), ולדבריה, למרות שסבלה מגירודים קשים ומהתקרחות לא פנתה מעולם לרופא, כדי לטפל בבעיותיה ו/או לברר את סיבת גירודיה והתקרחותה, גירסה שהנני מתקשה מאוד לקבל. עוד העידה ספנו, כי בהיותה כבת 30 לערך עברה ניתוח בראשה להסרת גידול, וכי נותחה בידי רופא עור אשר ראה כמובן את קרקפתה, אולם כאשר נשאלה מה הייתה אבחנתו של הרופא, ענתה "לא שאלתי אותו מה האבחנה שלו" (עמ' 25 שורה 26). ספנו הודתה באי רצון שאותו רופא, "שאל אותי למה הקרחות, ואני אמרתי לו שאני לא יודעת, שזה ככה מאז שאני מכירה את עצמי כנערה" (עמ' 25 שורות 29-28). ספנו הודתה באי רצון גדול עוד יותר, שאותו רופא הציע לה לבדוק אותה ולאבחן את מקור גירודיה והתקרחותה, אולם לדבריה "אני אף פעם לא הלכתי" (עמ' 26 שורה 2), וכאשר הורמה גבה בפליאה, הוסיפה בזמנו לא יכולתי להרשות לעצמי לעשות את זה" שם), ובנקודה זו סתמה, ולא פירשה. ספנו התפתלה בחקירתה, כאשר מאוחר יותר ניסתה להכחיש את דבריה בנושא המלצתו של הרופא לאבחן את מצבה (עמ' 26 שורה 9), והיתממה באומרה "לא, הוא אמר לי שאם אני רוצה, אני יכולה לבוא והוא יבדוק את ראשי, שהוא יתעניין יותר בזה, יכנס לזה..." (עמ' 26 שורות 12-11), אולם בפועל בחרה ספנו לדבריה, שלא להיבדק והעדיפה להיוותר באפלה בכל הנוגע לסיבת תחלואיה, או שמא כבר ידעה אז את הסיבה?? זה המקום לחזור ולציין, כי ספנו נמנעה מהמצאת התיעוד הנוגע לניתוח שעברה להסרת הגידול בראשה, וכאשר נדרשה לכך בחגירתה, ענתה ברוגז "אחרי 30 שנה אני יכולה לדעת איפה זה? (עמ' 26 שורה 25), אולם הודתה כי כלל לא טרחה לחפש את המסמכים האמורים (עמ' 26 שורות 26-27). הנה כי כן, לא רק שהעובדות המהוות את עילת התביעה לא נעלמו מעיניה של ספנו בנסיבות שאינן תלויות בה, אלא, על פי תשובותיה נוצר הרושם כי עשתה מאמץ מכוון, ונמנעה ביודעין מעשיית איזשהו נסיון לברר את הסיבה לגירודיה והתקרחותה, התנהגות שאינה סבירה בעליל, ומכל מקום אין מדובר בהתנהגות אשר מצדיקה את הפעלת כלל הגילוי המאוחר. קרי: אין ספק שאין מדובר בהתיישנות שלא מדעת, ומשכך אין מנוס מהמסקנה, כי תביעתה של ספנו התיישנה לפני עשרות שנים. 15. באשר לתובעת ז'קלין מלכה - ז'קלין הצהירה, כי לראשונה נודע לה כי טופלה בהקרנות במהלך יולי - אוגוסט 97, וזאת מפי בני משפחתה, אשר הציעו לה להגיש תביעה לפיצויים על פי חוק הגזזת. בחקירתה הבהירה ז'קלין, כי הייתה כבת 11 או 12 שנים כאשר הוקרנה, וכי היא "זוכרת שעברתי טיפולים" (עמ' 41 שורה 14), אולם לדבריה לא הבינה, כי הטיפול שקיבלה היה בין היתר טיפול קרינתי. לדבריה "אני זוכרת שאני הולכת למכונות, אבל לא ידוע לי שזה היה הקרנות" (עמ' 41 שורות 25-24, 29-28). ז'קלין העידה, כי "מאז שעשו לי את הטיפולים" (עמ' 42 שורה 17) היא סבלה מגירודים והתקרחות, והודתה כי בשנות ה- 70 המוקדמות "הלכתי לרופא פרטי, רופא פרטי והוא שלח אותי לרופא עור" (עמ' 43 שורות 2-1). עוד העידה, כי במועד ביקורה אצל רופא העור בחו"ל, זכרה את הטיפול "במכונות", וכן זכרה שתלשו את שערה ומרחו חומר כלשהו על ראשה, ואף סיפרה זאת לרופא העור שבדק אותה בבלגיה (עמ' 43 שורות 14-12) אולם הוא "לא אמר לי שום דבר" (עמ' 43 שורה 16). כאשר נשאלה האם אותו רופא העלה בפניה אפשרות שעברה טיפול קרינתי, היא אישרה זאת, באומרה "כשסיפרתי שעברתי מריחות ומריטה, אמר יכול להיות שזה בא מזה, לגבי הגרידות והכאבי ראש" (עמ' 43 שורות 19-18) אולם התעקשה, כי אותו רופא לא סיפר לה מהו סוג הטיפול שעברה (שם, שורות 21-20), והיא אף לא מצאה לנכון לשאול אותו (שם, שורות 23-22). גם ז'קלין, ממש כמו ספנו, נמנעה מהמצאת תיעוד רפואי כלשהו לאימות דבריה, למרות שאישרה שלפחות חלק מהמסמכים נמצאים ברשותה (עמ' 44 שורה 5) "יש חלק אצל עו"ד אוזנה, וחלק אצל ... אחותי", וההסבר שניתן להימנעותה מהמצאתם, היה "לא ידעתי שצריך להביא" (עמ' 44 שורה 11). כמובן, שהסבר זה אינו הגיוני, וכפי הנראה אינו נכון, שכן התובעת התבקשה במפורש להמציא מסמכים רפואיים, וכנראה שבעקבות דרישה זו, מסרה את המסמכים, או חלקם לבא כוחה, והעובדה שהמסמכים אלו לא גולו, איננה מקרית, כי אם מכוונת, ולמותר לציין שהיא פועלת לחובתה. לא זו אף זו, במהלך הדיון ניתנה החלטה על פיה ניתנה לז'קלין ארכה בת 30 ימים להמציא את כל אותם מסמכים המצויים ברשותה, אולם המסמכים לא הומצאו, ואין לי כל ספק שלא בכדי לא הומצאו, ואילו היו מומצאים, היו פועלים לחובתה. הנה כי כן, גם מחקירתה של ז'קלין עולה, כי התנהלותה הינה בלתי סבירה בעליל, ולמעשה בלתי מובנת לחלוטין. ז'קלין טופלה אצל רופאי עור לפחות משנות ה- 70 המוקדמות, והנני מתקשה להאמין כי אף אחד מהרופאים המטפלים לא גילה את אוזנה בדבר האפשרות שעברה טיפולי קרינה אשר גרמו לתחלואים בקרקפתה. אולם גם אם אקבל גרסה זו, אין בפיה של ז'קלין הסבר מושכל והגיוני לסיבת הימנעותה מבירור הסיבות למצבה הרפואי מיוזמתה היא, וממש כמו ספנו, אין מדובר במצב בו נעלמו מעיניה של ז'קלין העובדות המהוות את כתב התביעה מסיבות שאינן תלויות בה. נהפוך הוא, אם אאמץ את גירסתה, כי אז אגיע למסקנה שז'קלין נמנעה במכוון מבירור הסיבות לגירודיה ולהתקרחותה, התנהלות אשר כפי שקבעתי, אינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו של אדם סביר, ומשכך, אין מנוס מהמסקנה כי גם תביעתה של ז'קלין התיישנה. 16. לא אוכל לסיים פרק זה בפסק הדין מבלי להפנות לדבריו של דר' משולם איתן, אשר ערך חוות דעת בעניינה של ספנו. דר' משולם הודה בחקירתו, כי "די במבט אחד בראשה של התובעת, בתור רופא עור סביר, בשביל להבין שזה תוצאות של נזקי הקרנות" (עמ' 9 שורות 10-8), 23-20), וכן לדברי דר' בן שטרית אשר ערך חוות דעת בעניינה של ז'קלין, והבהיר בחקירתו, כי "רופא עור עם נסיון, בהחלט יכול לאבחן שמדובר בנזקי קרינה" (עמ' 18 שורות 13-8). בהתבסס על דברי המומחים מטעם התובעות, לא נותר ספק באשר לעובדה שרופאי העור אשר טיפלו בתובעות הבחינו ואבחנו, כי מדובר בנזקי קרינה, וקרוב לוודאי שאף יידעו את התובעות במידע זה. על פי התרשמותי, לא הגישו התובעות תובענה במועד מוקדם יותר, כי לא היו מודעות לאפשרות הגשת התביעה ו/או לסיכוייהן לזכות בתובענה. נראה כי ספנו הבינה את פוטנציאל הגשת התביעה בעקבות מחלתו ומותו של אחיה והשיחות המשפחתיות על סיבת מחלתו, וז'קלין הבינה זאת בשנת 1997 כאשר בני משפחתה הפנו את תשומת ליבה לחוק הגזזת. אלא מאי? שקילת הסיכוי לזכות בתביעה ו/או עצם הידיעה בדבר האפשרות להגיש תביעה, אינו מהווה נימוק להארכת תקופת ההתיישנות. בעניין אשר בפניי, הוברר ללא צל של ספק, כי שתי התובעות היו מודעות לנזק שבא לידי ביטוי בגירודים, התקרחויות, ובמקרה של ספנו - בגידול, ולגרסתן לא עשו כל מאמץ, ולו הקטן ביותר, על מנת לברר את הסיבה לתופעות החולניות ויוצאות הדופן בעור ראשן. התובעות לא ידעו להסביר את התנהלותן המשונה, אולם ללא ספק, כפי שציינתי, מדובר בהתנהלות שאינה עולה בקנה אחד עם התנהלותו של אדם סביר. כפי שציינתי, אינני משוכנעת שגרסתן של התובעות הינה אמת, ויתכן בהחלט ששתי התובעות ידעו כבר מגיל צעיר את הסיבה לתחלואה בעור ראשן, ומסיבותיהן, הן בחרו שלא להגיש תביעה בתוך תקופת ההתיישנות, וכאמור, יש לדחות את התובענה של שתי התובעות מחמת התיישנותה. 17. דומה, כי לאחר קביעתי זו, אין מקום להידרש לטענות הנוספות שהועלו על ידי התובעת, אולם פטור בלא כלום לא ניתן, ומשכך אדון בקצרה בטענות הנוספות. רשלנות 18. לצורך הוכחת חבות בעוולת הרשלנות, יש להוכיח קיומם של שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות הן במישור המושגי והן במישור הקונקרטי, הפרת חובה זו על ידי מעשה או מחדל רשלני (מעשה או מחדל שאדם סביר לא היה עושה באותן נסיבות), וגרם נזק. גורם הנזק כולל בחובו שני יסודות: קיומו של נזק, וכן קיומו של קשר סיבתי בין הרשלנות ובין הנזק, כאשר בשלב זה, חובה על התובע להוכיח קיומו של קשר סיבתי עובדתי, ולאחריו - במצטבר, קשר סיבתי משפטי בין הרשלנות לבין נזק. 18.1 חובת זהירות מושגית - במישור זה נבחנת השאלה, האם באופן כללי ועקרוני קיימת חובת זהירות בין סוג מסויים של ניזוקים שהתובעים משתייכים אליהם, לבין סוג מסויים של מזיקים, שהנתבעים משתייכים אליהם. בתובענה דנן הוצגה בפניי חוות דעתה יוצאת הדופן והמאלפת של פרופ' שפרה שוורץ שהינה "פרופסור להיסטוריה של הרפואה - וכן סמנכ"ל הארגון העולמי להיסטוריה של הרפואה" (ראה חוות הדעת וכן עמ' 49 שורות 3-4), ממנה עולה, כי בשנים הרלבנטיות, הועברו היהודים המועמדים לעליה לישראל למחנות מעבר, שם טופלו כנגד מחלות שונות בהן לקו, בין היתר כנגד גזזת, וזאת במימון מספר גופים - לרבות ממשלת ישראל. זה המקום להבהיר, כי היות ודינה של תובענה זו להדחות מחמת התיישנות, לא אדון באופן מפורט בחבות המושגית של כל אחד מהנתבעים. אציין רק ששני הנתבעים מהווים אורגן של מדינת ישראל, אשר יחד עם אחרים - כפי שפורט בחוות דעתה של פרופ' שוורץ - העניקו לעולים טיפול קרינתי כנגד גזזת. היות והטיפול הרפואי האמור ניתן לעולים, בין היתר, ביוזמת ובמימון ממשלת ישראל, הרי שאין ספק שקמה במקרה זה חובת זהירות מושגית, בין האורגנים של המדינה לבין העולים החדשים שנדרשו לעבור טיפולים רפואיים בטרם עלייתם לארץ. 18.2 חובת זהירות קונקרטית - במישור זה נבחנת השאלה, האם קמה חובת זהירות בין התובעות לבין הנתבעים בנסיבותיו הספציפיות של האירוע נשוא כתב התביעה. אומר מיד, כי לעניות דעתי קמה חובת זהירות קונקרטית, אלא שחובה זו לא הופרה ואבאר. כפי שציינתי, מחוות דעתה של פרופ' שוורץ עולה, כי המיועדים לעלייה לישראל, טופלו, בין היתר, כנגד מחלת הגזזת עוד טרם עלייתם. באשר לספנו - ספנו עצמה אינה זוכרת דבר מאירועי אותם ימים, עובדה שהינה הגיונית בהתחשב בכך שהייתה כבת 3 או 4 שנים. "זכרונה" של ספנו כיום מורכב מאמירות שונות שנאמרו לה במשך השנים על ידי בני משפחתה ועל ידי אמה, הגב' אלגריה סבג. הגב' סבג העידה בפניי והותירה רושם מצויין. היא דיברה מדם ליבה, ותיארה את חייה הקשים במחנה המעבר לעולים במרסיי, ואת הטיפול הרפואי שניתן שם לשלושת ילדיה. אינני מתעלמת מהעובדה שעדותה ותצהירה של גב' סבג אינם זהים, אולם הנני תולה זאת בגילה המתקדם, ולא בנסיון להטעות את בית המשפט. עוד אומר, שיתכן שחלקים מהאמור בתצהירה של גב' סבג לא נמסרו מפיה היא. מכל מקום, גב' סבג העידה, כי הילדים נלקחו לצורך מתן טיפול, מבלי שהובהרה לה מהות המחלה ממנה סבלו, ואשר הצריכה מתן טיפול, ולדבריה נודע לה שהם קיבלו טיפול כנגד גזזת רק כאשר בנה חלה, ורופאיו ניסו להתחקות אחר הסיבה למחלתו. במצב דברים זה, המתואר על ידי גב' סבג, בו נלקחו ילדיה לטיפול על ידי רשויות מחנה המעבר, קמה ללא ספק חובת זהירות קונקרטית בין הנתבעים לבין התובעות, אלא כפי שציינתי, חובה זו לא הופרה. עדותה של גב' סבג הייתה מבולבלת מאוד, והיא טענה כי ילדיה היו בריאים בזמן מתן הטיפול (עמ' 33) אולם לא ניתן כמובן להתבסס על דברים אלו ולקבוע כי ספנו לא לקתה בגזזת עובר לקבלת הטיפול. אין להתעלם מהעובדה שתובענה זו הוגשה כחמישים שנים לאחר האירועים המתוארים בה. משך הזמן שחלף מאז אותם אירועים ועד להגשת התובענה הינו בעוכריהן של התובעות, שכן, לא ניתן לבוא בטענות לנתבעות על חסרונם של מסמכים וראיות, שאולי היה בהם לתמוך או לשלול את טענותיהן. ברור שאלו לא נשמרו במשך כחמישים שנים, ודומני, כי נכון יהיה לצאת מתוך הנחה, כי שתי התובעות סבלו מגזזת עובר למתן הטיפול, שאם לא כן - קרוב לוודאי שלא היו נזקקות לטיפול. ודוק: ז'קלין העידה כי היא ועשרת אחיה שהו במחנה, אולם רק לשלושה ילדים מילדי המשפחה ניתן טיפול כנגד גזזת, קרי: קרוב לוודאי שכל הילדים נבדקו, ורק אלו שנמצאו חולים בגזזת - טופלו. דר' משולם ערך חוות דעת בעניינה של התובעת ספנו, במסגרתה "קבע" כי נזקיה של ספנו נובעים "עקב חריגה מהמינון המותר", אלא שקביעה זו לא לוותה בהסבר כלשהו, ולא ברור על מה נסמכה. בחקירתו אישר דר' משולם, כי עד סוף שנות ה- 50 טופלה מחלת הגזזת באמצעות הקרנות, וכי השיטה המקובלת נקראה קינבוק אדמסון (עמ' 2 שורות 15-20, עמ' 3 שורה 1). במהלך החקירה אושר החשד, שמסקנתו של דר' משולם באשר למינוני הקרינה שניתנו לספנו, אכן אין לה על מה לסמוך, וחקירתו התאפיינה באי ידיעת העובדות הרפואיות הרלוונטיות. דר' משולם הודה פעם אחר פעם, כי מסקנתו מבוססת על השערות (עמ' 3 שורה 9, שורה 18, 30 וכו'), וכן הודה, כי לא ראה מסמכים טרם הגעתו למסקנתו, ולמעשה הוכח, כי אינו מודע כלל לעובדות הרלבנטיות. בחקירתו טען דר' משולם לקיומם של מחקרים התומכים במסקנתו, אולם לא היה בפיו הסבר לאי התייחסותו לאותם מאמרים עלומים בחוות דעתו, או אי צירופם לחוות הדעת (למשל עמ' 4 שורות 14-17 עמ' 5 שורות 12-16), ובסופו של דבר הבהיר, כי הוא הגיע למסקנתו "לפי מבחן התוצאה" (עמ' 5 שורות 29-30), וזאת למרות שלא ראה מסמכים המפרטים את שיטת ומינון הטיפול, ואף לא ביקש לראותם (עמ' 5 שורה 31, עמ' 6 שורות 1-11), ומשכך אין מנוס מהמסקנה המצערת, כי חוות דעתו של דר' משולם הינה בלתי מבוססת, סתמית וחסרת כל ערך ראייתי. בית המשפט מינה מומחה מטעמו - פרופ' מיכאל דוד - אשר הבהיר בחוות דעתו, כי בשנים הרלבנטיות הייתה מחלת הגזזת נפוצה מאוד, וטופלה באמצעות קרני רנטגן. פרופ' וולף - המומחה מטעם התובעת ז'קלין - הבהיר .בהגינותו בחוות דעתו, כי באותם שנים לא נודעו תופעות לוואי אשר עלולות היו להתרחש כתוצאה ממתן הטיפול, ורק בדיווחים מאוחרים יותר, משנות השישים גולה קיומם של סיבוכים כתוצאה מהטיפול הקרינתי. פרופ' וולף הבהיר בחוות דעתו, כי תופעות הלוואי והסיבוכים היו בלתי נמנעים באותה עת, ובשום פנים לא העידו על מתן טיפול לקוי או על שימוש בציוד לקוי. פרופ' וולף חזר בחקירתו על האמור בחוות דעתו - והבהיר, כי בחוות דעתו התבסס על מאמרים רפואיים שנכתבו לדבריו על ידי "גדולי הדרמטולוגיים" (עמ' 52). מאותם מאמרים עולה, כי "דרמטיטיס יהיה בכל מקרה לכ- 25% מהטופלים ללא קשר לרמת הקרינה" (עמ' 52 שורה 28), והדגיש, כי אין כל אפשרות להסיק שימוש במינון קרינתי גבוה יתר על המידה "במבחן התוצאה" (שם), ושלל מכל וכל אפשרות של מתן טיפול קרינתי במינון יתר, כפי שהועלתה על ידי דר' משולם. מעבר לצורך אציין, כי מדברי התובעות עלה, כי הטיפול כלל גם מריטת שערות ומריחה ביוד, ונראה, כי עובדה זו מאשרת את טענת הנתבעות, על פיהן ניתן הטיפול במינון המקובל, שאם לא כן, יתכן שהיו נגרמות כוויות ו/או כל השיער היה נושר, ולא היה צורך במריטתו לאחר מתן הטיפול. כזכור טענה גב' סבג - אמה של ספנו, כי ילדיה היו בריאים עובר למתן הטיפול, וניתן היה להבין מכך, שספנו הוקרנה למרות שלא הייתה חולת גזזת. כפי שהבהרתי, עדותה של גב' סבג היתה מבולבלת מאוד, ומכל מקום אני מתקשה לחשוב, כי גב' סבג הייתה מצויידת בכישורים שאיפשרו לה לאבחן את מחלת הגזזת. זאת ועוד, מחוות דעתה של פרופ' שוורץ עולה, כי הצוותים הרפואיים בדקו את הילדים עובר למתן הטיפול, ורק "במקרה ואומת החשד כי הילד חלה בגזזת" (עמ' 10 לחוות הדעת) הוא נשלח לקבלת טיפול. פרופ' שוורץ, אישרה עובדה זו בחקירתה, והבהירה, כי על פי התיעוד שעליו מבוססת חוות דעתה, במרבית המקרים אובחנה הגזזת בבדיקה קלינית ולא מעבדתית, ובהתחשב בעובדה שהבדיקות נערכו על ידי צוותים של רופאים ואחיות שהוכשרו לכך, אין כל סיבה להניח שהוקרנו גם ילדים בריאים, אלא אם כן, הייתה טעות נקודתית. מהאמור עולה, כי ספנו אובחנה כחולת גזזת, טופלה בהתאם לאיבחון, וקיבלה את הטיפול הטוב ביותר שהיה ידוע באותם ימים, באמצעות צוותים רפואיים שהוכשרו במיוחד למתן טיפול זה, ובאמצעות ציוד חדיש, כפי שעולה מחוות דעתה של פרופ' שוורץ שהתבססה על רשימותיו של דר' לוי לבהר, אשר ריכז את הטיפול בחולי גזזת בקזבלנקה, ותיעד במדוייק את פעולותיו. מכאן המסקנה, כי חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעים כלפי התובעת לא הופרה, וגם מסיבה זו דינה של התביעה שהוגשה מטעם מרסדס ספנו - להדחות. באשר לז'קלין - בעניינה ניתנה חוות דעתו של דר' בן שטרית, אשר קבע בחוות דעתו: "אני מסכים עם דעתו של הפרופ' המכובד פרופ' רוני וולף, שעצם ההחלטה לטפל בעולים שחלו בגזזת הראש, הייתה נכונה וסבירה על פי הידוע באותם הימים. מאידך, הגורמים הרפואיים היו מודעים לסכנות שבהקרנות באותה תקופה.... והם לא התייחסו בכובד ראש לסכנות שמודגשות בהמשך המאמר (שציטט בחוות הדעת - ד.ג.) על מנת למנוע את הנזקים האפשריים כתוצאה מהטיפול". נראה, כי בין פרופ' וולף לדר' בן שטרית שוררת הסכמה מסויימת. במה דברים אמורים? פרופ' וולף העיד, כי במהלך מתן הטיפול נלקחו "בחשבון" אחוז מסויים של תופעות לוואי (עמ' 54 שורות 8-9) וכי מדובר היה "בנזק מחושב" (שם, שורה 25) הנלווה לטיפול הטוב ביותר במחלת הגזזת, אשר היה ידוע באותם ימים, כפי שאף הסכים דר' בן שטרית במהלך חקירתו (עמ' 13 שורות 11-12, 16-17). בחקירתו טען דר' בן שטרית, כי יתכן שהרופאים המטפלים לא פעלו על פי הפרוטוקול (עמ' 15 שורה 3) דבר שגרם, בין היתר, לנזקה של ז'קלין, אולם הדברים נאמרו כהשערה בלתי מבוססת. דר' בן שטרית אישר, כי בקזבלנקה עשה דר' לוי לבהר שימוש במנורת וודס כדי לאבחן גזזת, אם כי טען כי אינו יודע איזה סוג מנורה היה בשימושו, וכן אינו יודע אם נעשה שימוש במנורה לצורך אבחון בכל אחד מהמקרים, אלא, משהודה, כי ניתן לאבחן גזזת גם בבדיקה קלינית, אין משמעות לסברות ולהשערות שהועלו על ידי דר' בן שטרית. זה המקום להבהיר, כי פרופ' דוד - המומחה מטעם בית המשפט, היפנה למאמרים שקבעו שכרבע מהמטופלים פיתחו תופעות לוואי "בלי קשר לחריגה או אי חריגה מהטיפול" (עמ' 17), וכי מדובר היה בהתקרחויות, הצטלקויות ודרמטיטיס - ממש כפי שפיתחו התובעות, קרי: קיומן של תופעות הלוואי אינו מעיד על מתן טיפול רשלני או שגוי. דר' בן שטרית הגיב לאמור באומרו "זו מסקנה אפשרית, אבל לא בהכרח" (עמ' 17 שורה 15), למרות שאישר, כי תוצאות לוואי אלו אפשרויות "גם כשהטיפול בוצע כראוי" (עמ' 17 שורה 19), והמסקנה המתבקשת מהאמור הינה, כי לא הופרה חובת הזהירות הקונקרטית של הנתבעים כלפי התובעת ז'קלין. 19. זה המקום לחזור ולציין את חוות דעתה המצויינת של פרופ' וולף, חוות דעת שהינה בעלת ערך ראייתי גבוה ביותר, שכן אין מדובר בהשערות או הגיגים של עורכת חוות הדעת, כי אם במחקר רפואי היסטורי המבוסס על מסמכים אוטנטיים מהתקופה הרלוונטית. מחוות דעת זו עולה, כי ארגונים יהודיים, ממשלת ישראל, וגופים בינלאומיים חברו יחדיו כדי להילחם במחלת הגזזת. הטיפול שניתן לחולים היה הטיפול המיטבי שהיה ידוע באותה עת, ובא לידי ביטוי הן ברמת הצוותים הרפואיים - רופאים ואחיות - שהוכשרו לאבחון ומתן טיפול בגזזת, והן בשימוש בציוד חדיש. מחוות דעתם ומעדותם של פרופ' וולף מטעם ז'קלין מלכה, ושל פרופ' דוד - מומחה מטעם בית המשפט, כמו גם מעדויותיהם של המומחים הנוספים, עולה כי לתובעות ניתן הטיפול המיטבי שהיה ידוע באותם ימים. במסגרת מתן טיפול זה נלקחה בחשבון אפשרות הופעתן של תופעות לוואי ל- 20% - 25% מהמטופלים. תופעות הלוואי האפשרויות היו ידועות, ובלתי נמנעות, ולא נותר אלא להצר על הופעתן אצל התובעת. לא ניתן להסיק קיומה של רשלנות במבחן התוצאה, וכאמור, מדובר בתוצאת לוואי ידועה ובלתי ניתנת למניעה. נוכח האמור, הנני קובעת באופן חד משמעי, כי הנתבעות לא התרשלו כלפי התובעות. העברת נטל הראיה 20. סעיף 41 לפקודת הנזיקין, שכותרתו "חובת הראיה ברשלנות כשהדבר מעיד על עצמו" קובע: "בתובענה שהוגשה על נזק, והוכח בה כי לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע הייתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה - על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק, התרשלות שיחוב עליה". הסעיף קובע שלושה תנאים מצטברים להחלתו: הראשון - לתובע לא הייתה ידיעה או לא הייתה לו יכולת לדעת מה הן הנסיבות שהביאו לאירוע הנזק. השני- הנזק נגרם על ידי נכס שהיה בשליטתו המלאה של הנתבע. השלישי- אירוע המקרה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע התרשל מאשר עם המסקנה שנקט זהירות סבירה. רק אם יוכיח התובע את התקיימותם של שלושת התנאים במצטבר, יועבר נטל השכנוע אל כתפי הנתבע, להוכיח כי אין לייחס את קרות הנזק לרשלנות מצידו. (ראו: ד"נ 4/69 נוימן נ' כהן, פ"ד כד (2) 229; ע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'צ'יק, פ"ד נו(1)539, 555; ע"א 813/06 גיא פאול ג'ונס נ' בית ספר האזורי עמק החולה, ). הנני בדעה, כי בנסיבות המקרה אשר בפניי, לא הוכח קיומו של התנאי השלישי. נהפוך הוא, הוכח מעבר לכל ספק, כי הנתבעים, כמו מדינות רבות נוספות בעולם המערבי, נלחמו בשנות ה- 40 וה- 50 במחלת הגזזת שהייתה נפוצה ביותר, כפי שעלה בפירוט רב מחוות דעתה של פרופ' שוורץ. עוד התברר, כי למעשה כל המומחים שהעידו בפניי היו תמימי דעים באשר לצורך לטפל במחלה בדרך שבה טופלה, והשגתם היחידה של המומחים מטעם התובעות הייתה למעשה בגדר השערה - שמא בוצעו הטיפולים הקרינתיים במינונים שחרגו מהמותר. השערות אלו הועלו על סמך מבחן התוצאה, ולא בוססו באמצעות מידע מוסמך מאותם ימים, ולמעשה עמדו בניגוד גמור ומוחלט לתיעוד המצוי, אשר לפיו בוצעו הטיפולים על ידי צוותים רפואיים שהוכשרו לטפל במחלת הגזזת, ובאמצעות ציוד חדיש, וכן הוכח, כי הטיפול ניתן בסטנדרטים רפואיים גבוהים וכמקובל במועדים הרלבנטיים. כפי שהוכח, כבר בעת מתן הטיפול צפו הרופאים אפשרויות של תופעות לוואי ו/או סיבוכים אשר עלולים להופיע אצל כרבע מהמטופלים, אולם תופעות אלו היו בלתי ניתנות לצפייה מראש אצל מטופל זה או אחר, ולמעשה היו בלתי נמנעות, וההתייחסות אליהן היתה כאל רע הכרחי שלא ניתן למונעו. משכך, המסקנה היא שאירוע המקרה אינו מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים התרשלו, וכאמור, אין להעביר את נטל הראיה אל כתפיהם. מעבר לצורך אציין, כי גם אילו הייתי בדעה שיש להחיל במקרה זה את הוראות סעיף 41 לפקודת הנזיקין ולהעביר את נטל הראיה אל כתפי הנתבעים, גם אז לא היו משתנות מסקנותיי, שכן, כפי שציינתי, לא רק שהתובעות לא הרימו את הנטל המוטל על כתפיהן להוכחת טענותיהן, אלא שהוכח באופן חד משמעי כי הנתבעות לא התרשלו. אי הסכמה מדעת 21. מעצם העלאת הטענה עולה, כי התובעות מבקשות להחיל את הוראות חוק זכויות החולה, תשנ"ו - 1996 (להלן: "חוק זכויות החולה") על המצב המשפטי ששרר בשנות ה- 50, ולא היא כמובן. טיפול רפואי ללא הסכמת החולה נחשב מאז ומתמיד במשפט האנגלו- אמריקאי כמעשה של תקיפה מצד הרופא כלפי החולה, ובגישה דומה נקט גם הדין הישראלי, בהחילו את הוראות סע' 378 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן: "חוק העונשין") על תביעות שהוגשו בגין מתן טיפול רפואי ללא הסכמת החולה, כמו גם במקרים כאשר בפועל ניתן טיפול רפואי השונה באורח משמעותי מהטיפול לו הסכים החולה. עם זאת, סקירת הפסיקה הישראלית בנושא זה, מדגימה גישות שונות בשאלת ישימותה של עוולת התקיפה במקרים של מתן טיפול רפואי ללא גילוי נאות של מידע בהתייחס לסיכונים וחלופות, והדברים באו לידי ביטוי למשל בת"א (ת"א) 1425/57 קאירה נ' היועץ המשפטי, פ"מ יח 73. במקרה זה נדונה תביעה לפיצויי נזיקין שהושתתה, בין השאר, על הטענה, כי מתן הלם חשמלי במסגרת טיפול פסיכיאטרי, בלא קבלת רשות מהמטופלת או מנציגה, מהווה תקיפה. באותו מקרה (כב' השופט צלטנר) נדחתה התביעה על סמך הקביעה העובדתית שניתנה הסכמה מכללא לביצוע הטיפול, אולם בית המשפט הוסיף, כי: "אין ספק שחובת בתי המשפט להגן על שלומו ובריאותו של האזרח... אך אין 'רופא מועד לעולם' ואין לבוא בדרישות כה חמורות אל בעל המקצוע, העושה מלאכתו באמונה והנוקט באמצעים סבירים". מצאתי לנכון להרחיב מעט בנקודה זו, על מנת לתאר את האווירה המשפטית - רפואית ששררה במועדים הרלוונטיים לתובענה זו, שנים רבות טרם חקיקת חוק זכויות החולה המעמיד את ההסכמה מדעת בחזקת זכות יסוד חוקתית, ומגדיר מהי הסכמה מדעת, מהו האופן בו ניתנת הסכמה מדעת, ומתי ניתן ליתן טיפול רפואי ללא הסכמה מדעת. ודוק: רק בשנת 1984 הותקנו לראשונה תקנות בריאות העם (טופסי הסכמה) תשמ"ד - 1984 (להלן: "תקנת טופסי הסכמה") בגדרן חוייב הממסד הרפואי להסביר לחולה את מהות הטיפול ואת הסיכונים הצפויים לו כתוצאה מקבלת הטיפול, וכן להחתימו על טופס הסכמה. אם אחזור לעובדות המקרה אשר בפניי, אמצא, כי בהתאם לתצהירה של גב' סבג, היא "זוכרת היטב" כי שלושת ילידה נלקחו "לטיפולים שלא ידעתי כלל מה מהותם וטיבם, ורק אמרו לי שזה קשור למחלה שקראו לה "טיניה" (סע' 4 לתצהיר) והיא אף תיארה בתצהיר את אופן ביצוע הטיפול שניתן לילדיה. היות ושמה הלועזי של מחלת הגזזת הוא "טיניה", יש רגליים לסברה, שאמה של ספנו, גב' סבג קיבלה הסבר כלשהו על מחלתה של בתה, ועל הטיפול שהיא קיבלה. כפי שכבר ציינתי, התאפיינה עדותה של גב' סבג בבלבול רב, והיא הכחישה בחקירתה את הכתוב בתצהירה על פיו קיבלו הילדים טיפול כנגד מחלת "טיניה", אולם הייתה נחרצת ביותר לגבי טענתה, כי לא ידעה שהילדים קיבלו טיפול קרינתי. גב' סבג הסבירה בחקירתה, כי הילדים נלקחו לבדיקה ולטיפול והוחזרו להוריהם, וכי "לא הסבירו איפה לוקחים, לא הסבירו מה עושים איתם, שום דבר" (עמ' 33 שורות 14-13). גב' סבג אף העידה כי "לא שאלתי ולא ידעתי מה זה" (שם, שורה 30), ובהגינותה הודתה "לא הסבירו, ואם היו מסבירים גם כן בגיל שלי, בתמימות שלי, אני לא הייתי מבינה שום דבר" )עמ' 35 שורות 5-6), וכי "לא, לא אמרו שום דבר, אמרו זה הם לא לבד, ילדים חולים, עושים הכל מה שצריך בשביל שתעלו לארץ, זה מה שאמרו לנו" (שם, שורות 12-13). מתצהירה ומעדותה המבולבלת של גב' סבג ניתן להסיק, כי הובהר לה שילדיה חולים. לדבריה בתצהירה - שהוכחש בחקירתה - דובר על מחלת טיניה , שהוא שמה הלועזי של מחלת הגזזת, ועוד עולה, כי ממילא לא הייתה מתנגדת למתן טיפול הן משום שמן הסתם חפצה להבריא את ילדיה החולים, והן משום שמתן הטיפול היה תנאי לעלייה לארץ. הנה כי כן, באספקלריית שנות ה- 50, ניתן לקבוע שניתנה להורים אינפורמציה רפואית מסויימת, אלא שאותם הורים לא באמת הבינו את הנאמר, אם בשל גילם הצעיר או בשל תמימותם כפי שתיארה גב' סבג, וכך יצא שההורים איפשרו מתן טיפול לילדיהם מבלי שהבינו לאשורה את בעייתם הרפואית של הילדים, בגינה הם נזקקו לטיפול, וכל שידעו הוא שהילדים חולים וזקוקים לטיפול. מובן כי בהתאם לשיטת המשפט המודרנית, אין מדובר בהסכמה מודעת למתן הטיפול, אולם באווירת שנות ה- 50 במחנות העולים, ניתנה הסכמה, לפחות בשתיקה, כפי שהיה מקובל באותם ימים, משכך, אינני סבורה כי יש מקום לחייב את הנתבעות בתשלום פיצויים בגין אי הסכמה מדעת. 23. סוף דבר, ועל סמך כל המקובץ, דינה של התובענה להדחות. שכ"ט עו"ד בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כחוק יושת על כל אחת מהתובעות לטובת כל אחת מהנתבעות. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית חוקית מהיום ועד מועד התשלום המלא בפועל. גזזתנזיקין