תיקון רישום מקרקעין מוסדרים

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תיקון רישום מקרקעין מוסדרים:

רקע

1. פסק דין זה עניינו במספר טענות מקדמיות שהועלו ע"י הנתבעים בתובענה זו, ואשר בהתאם להסכמת הצדדים, תידונה ותוכרענה תחילה, לאחר הגשת סיכומים מטעמם בשאלות אלו.

2. רקע הטענות הינו תביעה למתן פסק-דין הצהרתי במסגרתה מבוקש לקבוע כי יש לתקן את רישום הגבולות בין חלקת התובעים לבין חלקות הנתבעים 1 ו-7, ברי מצרא זל"ז, בלשכת רישום המקרקעין, וכן ליתן צו עשה שיורה על תיקון כאמור.

בתמציתה, מתמקדת עילת התובענה בטענה, כי רישום הגבולות נעשה באופן שגוי ובאופן הגורע שטחים ניכרים משטחם של התובעים לטובת שתי חלקות הסמוכות לו, חלקת הנתבע 1 וחלקת הנתבעת 7.

התובעים טוענים בעיקרם של דברים כי הטעות ברישום הגבולות, כפי שהם רשומים כיום, נבעה מביסוס התכנית לרישום על תכנית רישום שיכונים ציבוריים מס' 5/45/17 אשר מדדה את המצב הקיים בשטח, דהיינו, קבעה גבולות על בסיס גדרות שהוקמו ע"י הדיירים בשטח, על אף שאלו הוקמו תוך סטייה מגבולות המגרש המקוריים, וללא התייחסות לתכנית המדידה הבסיסית מיום 2.10.1950, שעל בסיסה הושכרו תחילה המגרשים ונחתמו לאחר מכן הסכמי החכירה.

הגבולות הנכונים, אם כן, לפי שיטת התובעים, הם אלה הנובעים מתכנית המדידה הבסיסית מיום 2.10.1950, לפיה לכל החלקות חזיתות סימטריות, זהות, דבר שפירושו מגרשים שווים, אלא ש"צילום" המצב הפיזי בשטח (הגדרות שהוקמו כגבולות למגרשים) אל תוך תכנית הרישום שהוכנה כאמור על בסיס מצב קיים, הביא לפי הנטען לנגיסות משטח מגרשם של התובעים ולהקטנתו בפועל.

3. בין התובעים לנתבע 1 התקיים הליך קודם בבית משפט השלום באשדוד, במסגרת ת.א. 1461/02, שעניינו תביעה לסילוק יד שהוגשה ע"י הנתבע 1 ורעייתו כנגד התובעים כאן, לסילוקה של גדר קשיחה שהוקמה ע"י התובעים תוך חריגה וכניסה לשטח מגרשו של הנתבע 1.

התובעים דנן התגוננו בהליך הנ"ל בטענה, כי הגבול הפיזי בין החלקות אינו משקף את הגבול האמיתי והנכון, כפי שאף הוסכם ע"י הנתבע וע"י קודמו, ולפיכך טענו כי יש להותיר את הגדר המוקמת על ידם, והמציבה את הגבול הנכון בין החלקות.

התביעה בהליך הנ"ל התקבלה, בין היתר בהתבסס על ממצאי חוו"ד מודד מומחה שמונה מטעם בית המשפט לבדיקת קו הגבול שבין מגרשי הצדדים. פסק הדין נשוא התיק הנ"ל חלוט, משנמנעו הצדדים להגיש ערעור על קביעותיו.

4. כאמור, ולפי הסכמתם הוגשו סיכומי הצדדים בשאלות המקדמיות שלהלן:


התיישנות.
מעשה בי-דין.
מניעות מחמת שיהוי וכן טענה להודאת בעל דין בהגשת תכניות התומכות בגרסת הנתבע.
משמעות חוק רישום שיכונים ציבוריים.
משמעות סעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין").
סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה.


תמצית טיעוני הנתבעים

5. להלן תמצית טיעוני הנתבעים 1, 6 ו-7 בסיכומיהם:



עילת התביעה נולדה עוד בשנות ה-50, בין אם בשנת 1952, מועד בו הוקמה הגדר ובו ידעו כבר התובעים על הסטייה הנטענת והשטח החסר כתוצאה מכך, ובין אם במועד אחר בתחילת שנות ה-50 עם בניית השכונה, מאחר ועילת התביעה מבוססת על תשריט משנת 1950, ששימש לפי הטענה כבסיס להסכם רכישת הזכויות בקרקע. בהתאם לסיפת סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, עומדת טענת התיישנות גם בתביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים מקום שניתן היה לטעון טענה זו לפני תחילת חוק המקרקעין (1970), ולפיכך, התיישנה התביעה לאחר שחלפו מעל ל-15 שנה מהולדת העילה ועד לחקיקת החוק (המקרקעין טרם הוסדרו באותה עת).

לעמדת הנתבע 6, תקופת ההתיישנות במקרה דנן היא בת 7 שנים ממועד היווצרות העילה בשנות ה-80, המועד בו נכנסה התכנית לתוקף ו/או המועד בו נרשמה החלוקה בלשכת רישום המקרקעין. זאת, לאור ההלכה לפיה תקופות ההתיישנות הארוכות הנקובות בסעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן:"חוק ההתיישנות") משמשות כטענת הגנה בלבד נגד פינויו של מחזיק שאינו בעלים, הנתבע ע"י הבעלים הרשום לפינויו. לטענת הנתבע 6, משחוקק חוק המקרקעין בוטלה לחלוטין ההכרה בהתיישנות כאמור, שעה שמדובר במקרקעין מוסדרים, כך שכלל לא יכולה לעלות טענת זכות למחזיק במקרקעין מוסדרים, כנגד זכותו של הבעלים הרשום.


פסה"ד בת.א. 1461/02 (שלום אשדוד) מקים מעשה בית דין המחייב דחיית התביעה על הסף, לאור קביעותיו לפיהן מבוססת תוצאתו בעיקרה על המדידות של מחלקת המדידות והמדידה משנת 1950, המלמדות כי אף מלכתחילה לא היו החלקות זהות, כפי שקבע מומחה בית המשפט. שעה שהכריע בית המשפט בהליך הקודם בטענה כי הגבול בין החלקות אינו תואם את התכנית לצורך חלוקה משנת 1950, כמו גם בטענה כי החלקות צריכות היו להיות זהות, מושתקים ומנועים התובעים מהעלאת טענות אלה בשנית.
כנגד תביעת התובעים קמה מניעות הן מחמת שיהוי, הן מחמת העדר ניקיון כפיים והן מחמת קיומה של הודאת בעל דין, מניעות שיש בה כדי לחייב דחיית התביעה ביתר שאת, מקום שעסקינן בתביעה לסעד הצהרתי שמקורו בדיני היושר.

התובעים השתהו שנים רבות עד להגשת התביעה דנן, חרף ידיעתם בדבר הגבול הרשום עוד משנת 1968 עת הגישו בקשה להיתר בניה אליה צירפו תכנית מדידה תואמת לגבולות הרשומים, ולכל המאוחר משנת 2002 בהיותם שותפים להליך המשפטי שדן בסוגיה זו בביהמ"ש באשדוד, ואף נמנעו מהעלאת טענותיהם בדבר טעות ברישום ומצירופה של רשות הפיתוח (הנתבעת 6) במסגרת ההליך האמור.
תביעת התובעים נגועה אף בהעדר ניקיון כפיים, משלא מילאו הם אחר הוראות פסה"ד בהליך בבימ"ש השלום באשדוד ומשהסתירו מביהמ"ש את חוו"ד המודד המומחה שמונה בהליך הנ"ל, ואת בקשתם למתן היתר בניה משנת 2002 שבה טענו כי הגבול החוקי והנכון הינו זה הרשום.
הגשת הבקשות למתן היתר בניה ע"י התובעים, הן בשנת 1968 והן בשנת 2002, ובהן תכניות מדידה של מגרש התובעים התואמות את הגבולות הרשומים, מהווה הודאת בעל דין בנכונותם. ודוק, המדובר בשתי תכניות שונות שבוצעו ע"י שני מודדים שונים בהפרש של 34 שנים האחת מרעותה, ולפיכך טענות התובעים כעת, לא זו בלבד שמהוות טענה אסורה בע"פ כנגד מסמך בכתב, אלא אף הודאת בעל דין ברורה.
הגשת הבקשה למתן היתר בניה משנת 1968, כמו גם העדר התנגדות התובעים לתרש"צ המאושרת, יצרו מצג מצד התובעים, המקימים השתק ומניעות נגדם וויתור על כל זכות נטענת.


לבית משפט זה אין סמכות לדון בתביעה, שכן המדובר בטענות כנגד תכנית לפי חוק התכנון והבניה ו/או חוק רישום שיכונים ציבוריים, ובסעד שמשמעותו עריכת שינויים בתרש"צ או בתכנית מפורטת, טענות שמקומן להיות נדונות בפני הגופים הסטטוטוריים הקבועים בחוק. מכל מקום, משבחרו התובעים שלא למצות את ההליכים בפני גופי הערר, אין להיזקק לתביעתם כעת, באותן הטענות.

אף הסמכות לתיקון הרישום בהתאם לסעיף 92 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נ"ח], תשכ"ט-1969 (להלן: "פקודת ההסדר"), מוגבלת ומותנית בין היתר בהוכחת עובדה חדשה שלא היתה ידועה ולא יכולה היתה להיות ידועה קודם לכן לצד המעוניין, בעוד שהידיעה בדבר השטח החסר כנטען היתה ידועה כאמור לתובעים כבר משנת 1952.


מאחר ולא מתקיימת אף לא אחת מהעילות לתיקון הרישום בהתאם להוראות פקודת ההסדר, מהווה הרישום בפנקסים ראיה חותכת לתוכנו, כפי שנקבע בסעיף 125 (א) לחוק המקרקעין, ולפיכך דינה של תביעת התובעים להידחות, לפי שאין בה כדי לגבור על חוזקו הראייתי של הרישום.
לעמדת הנתבעת 7, משיועדו המקרקעין שבשטחה לדרך ציבורית, הרי שבהתאם לחוק רישום שיכונים ציבוריים רואים שטחים אלה כאילו הופקעו עפ"י חוק התכנון והבניה.


תמצית טיעוני התובעים

6. תמצית תשובת התובעים לטענות הנתבעים הינה כדלהלן:



לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית, כי אם נדרשת עילה קונקרטית, ורק ממועד קיומו של כח תביעה קונקרטי מתחיל המירוץ.

בעניין הנדון, לא הוכיחו הנתבעים "חזקה נוגדת", דהיינו, החזקה בקרקע כנגד רצון הבעלים, המתקיימת משך 25 שנה קודם לחקיקת חוק המקרקעין, כלומר החל משנת 1945, ולפיכך דין טענת ההתיישנות להידחות.
מכל מקום, התובעים רכשו את זכויותיהם בשנת 1968, ולפיכך דין כל טענת התיישנות להידחות.


התנאים לקיומו של מעשה בית דין אינם מתקיימים, לאור קביעת בית המשפט בת.א. 1461/02 (שלום אשדוד) כי אין בתוצאת פסק הדין כדי לקבוע עמדה אם התובעים יצליחו להראות כי המדידות שביססו את רישום החלקות היו שגויות. התביעה בהליך זה התקבלה לאור עמידת הנתבע שם בנטל להוכיח כי הקטע שבמחלוקת רשום על שמו, אולם לא נתקבלה הכרעה לגבי תקינות הרישום.
תכניות המדידה לצורך קבלת היתר הבניה מטעם התובעים הינם לכל היותר בגדר "הודאת חוץ" כהגדרתה בפסיקה, אשר דינה כדין כל ראיה אחרת ומשקלה יישקל על כן כנגד משקלן של יתר הראיות בתיק, אך בוודאי אין הן מהוות עילה מספקת לדחיית התביעה על הסף.
טענת שיהוי טעונה הוכחה פוזיטיבית לוויתור על הזכות הנתבעת ולשינוי מצב הנתבע לרעה, והיא נעדרת תחולה מקום שהמדובר בתביעה להשבת זכות קניינית.
התרש"צ אינה מקנה זכויות, כי אם משקפת אותן, וככל שיוכח כי חלק השטח שבמחלוקת אמור היה להיוותר בחלקת התובעים, ורק עקב טעות הרישום אינו משקף את הזכות האמיתית, כי אז אין בידי החוק כדי למנוע את תיקון הרישום. בהתאם להלכה הפסוקה, מקום שמדובר בטעות ברישום, מוסמך בית המשפט להעניק סעד גם לאחר ההסדר וחרף קיומן של הפרוצדורות הרגילות מכח פקודת ההסדר.
סעיף 125 לחוק המקרקעין כפוף להוראות סעיפים 93-97 לפקודת ההסדר, וביניהם הסעיף בדבר האפשרות לתיקון הרישום, ואין בו כדי לשלול את תוקפו של סעיף 93 לפקודה. לפיכך, במקרה שבו בית המשפט משתכנע שהמרשם שגוי, עליו לתקנו למרות האמור בסעיף 125 לחוק המקרקעין, וכפי שאף נקבע בפסיקה.


דיון

7. דעתי היא כדעת הנתבעים לפיה דין התביעה להידחות מחמת שהתיישנה במועד הגשתה. להלן נימוקי:

8. עניין לנו בתביעה לתיקון הרישום במרשם המקרקעין, בהתאם לסמכות הקבועה בסעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין.

סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין קובע כדלקמן:
"שוכנע בית המשפט לאחר ההסדר שרישומה של זכות בפנקס הושג במרמה, או שזכות שהיתה רשומה בפנקס קיים הושמטה מן הפנקס החדש או נרשמה בו שלא כשורה, רשאי בית המשפט, בכפוף לדין החל על התיישנות תובענות, להורות על תיקון הפנקס, אם דרך ביטול הרישום או בדרך אחרת כפי שבית המשפט ראה לנכון; אולם בית המשפט לא יורה על תיקון הפנקס אם רכש אדם מקרקעין בתום לב ובתמורה, מבעל רשום, אחרי ההסדר."
(הדגשה אינה במקור – י.ש.)

השאלה הצריכה הכרעה אם כן היא מהו הדין החל בעניין הנדון, לגבי התיישנות התובענה.

סעיפי החיקוק הרלבנטים לדיון בשאלת התיישנות התביעה דנן הינם סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין וסעיף 5 לחוק ההתיישנות, אשר מפאת חשיבות הדברים אביאם להלן כלשונם:
סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין:
"חוק ההתיישנות, תשי"ח-1958, לא יחול על תביעות לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, אולם אין בכך כדי למנוע טענה מכוח ההתיישנות שאדם היה זכאי לטעון אותה לפני תחילת חוק זה."

סעיף 5 לחוק ההתיישנות:
"התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן – תקופת ההתיישנות) היא –
(1) בשאינו מקרקעין – שבע שנים;
(2) במקרקעין – חמש-עשרה שנה; ואם נרשמו בספרי האחוזה לאחר סידור זכות קנין לפי פקודת הקרקעות (סידור זכות הקנין) – עשרים וחמש שנה."

9. לכאורה, אף התביעה הנדונה הינה תביעה לקיום זכות במקרקעין מוסדרים, ולפיכך, בהתאם להוראת סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין לעולם אינה כפופה לדין ההתיישנות.

האבסורד הנובע ממסקנה זו זכה להתייחסות הפסיקה, וכפועל יוצא קבעה ההלכה הפסוקה כי פרשנותו המשפטית הנכונה של סעיף זה מחייבת את המסקנה, שרק תביעות לאכיפת זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים חסינות מפני התיישנות.

כך נקבע למשל בע"א 520/96 חוסין נ' מיר, פ"ד נד(3) 487, מפי כב' השופט א' מצא:
"...דא עקא, שבהנחה האמורה אין כדי לחלץ את תביעת המשיבה מגזרת ההתיישנות. הנשיא המלומד סבר כי תביעת המשיבה היא תביעה "לקיום זכות במקרקעין מוסדרים", כמשמעה בסעיף 159(ב) לחוק המקרקעין. מכאן מסקנתו, כי מאחר שעד לתחילת חוק המקרקעין לא חלה על התביעה התיישנות לפי הדין שקדם לחוק המקרקעין, שוב אין התביעה נתונה עוד להתיישנות. בסברה זו נתפס הנשיא המלומד לטעות משפטית. מטרתו של סעיף 159(ב) לחוק המקרקעין הייתה לחסן זכות במקרקעין מוסדרים מפני טענת התיישנות העומדת בסתירה לרישומים שבפנקסי המקרקעין. בכך עברה מן העולם תפיסת הדין הקודם שהכירה בהתיישנות הן כטענת הגנה בתביעה לסילוק יד, ובמקרים מסוימים אף כאמצעי לרכישת הבעלות במקרקעין ... משמע, כי הוראת הסעיף אינה חלה אלא על תביעה לקיום זכות רשומה במקרקעין מוסדרים ... ואף לא למותר לציין, כי גישה זו אינה אלא חלק מן התפיסה המושרשת, שעל-פיה נתפרש המונח "זכות במקרקעין" שבחוק המקרקעין כחובק זכויות קנייניות בלבד ... הנה כי כן, להוראת סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין ולתביעת המשיבה אין ולא כלום". (ההדגשה אינה במקור – י.ש.)
ובע"א 4787/06 מנאע נ' עז' המנוח מנאע (מיום 26.5.08, לא פורסם ), כב' השופט א' רובינשטיין:
"משמעות הדבר היא שהטוען לזכות במקרקעין מוסדרים, כאשר טענתו היא שמנוגדת לרישום – לא יחול על תביעתו סעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, וחוק ההתיישנות יחול על התביעה. כך גם במקרה הנדון, באשר תביעת המערערים לתיקון הרישום נשענת על זכות המנוגדת לרשום במרשם... על מנת להכריע בשאלה אם התיישנה תביעתם של המערערים, עלינו לברר איפוא שתי סוגיות: האחת – מאיזה מועד יש להתחיל את מניין תקופת ההתיישנות? השניה – מה אורכה של תקופה זו?"

כך גם בע"א 11422/04 עז' המנוח זועבי נ' מנהל מקרקעי ישראל (מיום 15.9.10, טרם פורסם ), כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
"על פי הילכת חוסין, והפרשנות המשפטית שניתנה בה לסעיף 159 (ב) לחוק המקרקעין, תביעה לקיום זכות לא רשומה במקרקעין מוסדרים אינה חסינה מהתיישנות. חסינות מהתיישנות הן רק תביעות לאכיפת זכויות רשומות במקרקעין מוסדרים. לפיכך, מאחר שבענייננו מדובר בתביעה לאכיפת זכויות שאינן רשומות במקרקעין מוסדרים, סעיף 159 (ב) אינו חל עליהן, ומערכת היחסים המשפטית בין הצדדים כפופה לדיני ההתיישנות." (ההדגשות במקור - י.ש.)

הרציונל הטמון בהלכה זו נוגע כמובן לסופיות הרישום, דהיינו, ההכרח לחסום תביעות לתיקון המרשם אחרי חלוף תקופת ההתיישנות, שאם לא כן, וללא כל הגבלת זמן ניתן יהיה תמיד לתקוף את הרישום בטענה לטעות או מרמה.

למותר לציין כי תוצאה זו אינה עומדת במבחן ההיגיון והסבירות, ובוודאי איננה רצויה.

10. באשר לסוגיית החזקה הנוגדת, הרי שזו כלל איננה רלבנטית להכרעה דנן.

אין עסקינן כלל ב"מחזיק" ב"חזקה נוגדת". סוגיה זו רלבנטית למצב דברים בהם הטוען להתיישנות הינו מחזיק משך שנים בקרקע, חרף בעלותו (הרשומה) של מי שתובע בה זכויות כעת, ובמקרה כזה על אותה חזקה להיות נוגדת לרצון הבעלים. אלא, שבענייננו פני הדברים שונים בתכלית, שעה שהקרקע בבעלותו של הנתבע, רשומה ככזו ואף מוחזקת על ידו בפועל, בעוד שעילת התביעה הינה טעות ברישום הזכויות ולא בעלות מכח החזקה מרובת שנים.

11. מהאמור עד כה נובעת המסקנה, כי התביעה דנן כפופה לדיני ההתיישנות, באשר המדובר בתביעה לתיקון הרישום הנשענת על זכות המנוגדת לרשום במרשם. השאלה הניצבת איפוא לדיון הינה מועד תחילתו של מרוץ ההתיישנות.

שאלת מועד תחילתו של מירוץ ההתיישנות נדונה לא אחת בפסיקה. כך למשל בע"א 4787/06 הנ"ל סבר בית המשפט כי עילת התביעה נולדה במועד כריתת החוזה בין הצדדים שם, ואשר שימש יסוד לזכות התביעה:
"כזכור, הלכה היא כי לצורך תיקון הרישום לפי סעיף 93, על המבקש להוכיח את עצם זכותו במקרקעין, או במילים אחרות – את זכותו לתבוע גם כיום את רישום המקרקעין על שמו. אם התיישנה זכות התביעה של המערערים בעניין המקרקעין, שיסודה בחוזה המכר, לא יוכלו לעמוד בדרישה זו. לפיכך, יש למנות את תקופת ההתיישנות, כסברת המשיבים, ממועד כריתת החוזה".

לפי גישה זו, יש לבחון על איזה בסיס קמה לתובעים הזכות לכאורה לתבוע את רישום המקרקעין על שמם, ומתי ארע הדבר. לעניין זה מסתמכים התובעים בענייננו על תכנית המדידה הבסיסית מיום 2.10.50, המהווה את הבסיס לתביעתם.

בד בבד עם האמור, בחינת תכליתו של מוסד ההתיישנות בצד זכות היסוד בעלת האופי החוקתי בדבר זכות הגישה לערכאות, מצדיקות בחינת המועד בו נתגבש בידי התובעים כח תביעה קונקרטי, ולא רק מושגי גרידא.

תכליות אלה לצד הבחינה האמורה, מבוארות בע"א 10192/07 פסגת אשדוד נ' חן גל (מיום 24.5.10, טרם פורסם ), כב' השופטת א' פרוקצ'יה:
"תכלית מוסד ההתיישנות היא לאזן בין אינטרס הנתבע הפוטנציאלי, לבין אינטרס התובע הפוטנציאלי, וזאת תוך מתן הגנה לעניינו של הציבור הרחב. בעוד אינטרס הנתבע מחייב הגבלת משך התקופה בה ייחשף לתביעות וייאלץ לשמור על ראיותיו, אינטרס התובע נועד לתת לו שהות מספקת להיערך להגשת תביעתו, ולאפשר שהות למצוא פתרונות לסכסוך מחוץ לכותלי בית המשפט.  האינטרס הציבורי מצדיק אף הוא הגבלת משך הזמן להגשת תביעות, על מנת שלא להציף את מערכת המשפט בתביעות שעניינן נסב על עניינים ישנים, וכדי לאפשר לבתי המשפט לעסוק בענייני היום. דין ההתיישנות מבקש ליצור איזון בין כלל האינטרסים הללו...
לתכליות המורכבות העומדות ביסוד מוסד ההתיישנות מתווסף היבט נוסף שעניינו קיום זכות הגישה של האזרח לערכאות המשפט. זכות זו הוכרה בשיטתנו כזכות יסוד בעלת אופי חוקתי, אף שאינה כתובה עלי חוק יסוד. תכליתה של זכות זו להבטיח את זכותם של פרטים להביא את עניינם לבירור בפני ערכאות משפטיות, ולטעון בפניהן לזכויותיהם...
המבחן המקובל לקיומה של "עילת תובענה" לצורך התיישנות הוא מציאותן של העובדות החיוניות הנדרשות לביסוס תביעה שניתן להוכיחה ולזכות בסעד המבוקש...
היום בו נולדה עילת התובענה הוא היום בו מתגבשות לראשונה העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע...
אולם, הגדרה זו אינה ממצה את מלוא מובנו של המושג "מועד היוולדה של עילת התובענה". לצורך תחילת מירוץ ההתיישנות, אין די בקיומה של זכות תביעה מושגית בידי התובע, אלא נדרש קיומה של עילה קונקרטית שמכוחה יכול תובע, הלכה למעשה, לפנות לבית המשפט, להגיש את תביעתו ולזכות בסעד המבוקש בה".
(ההדגשות אינן במקור – י.ש.)

12. ראשיתה של השתלשלות העניינים שאינה שנויה במחלוקת, בתרש"צ מס' 5/45/17, שפורסמה ביום 6.12.79 (י"פ 2585 מיום 6.12.79), אושרה ביום 27.12.79 ואשר היוותה תכנית מתאר לעיר אשקלון.

כבר במסגרתה של תכנית זו בוצעה ופורסמה כפי הנטען המדידה על יסוד מדידת המצב הקיים והשגוי, בשטח. אין מחלוקת בין הצדדים כי ביום 27.1.84 קיבלה התכנית אישור ככשרה לרישום.

כאמור פורסמה התרש"צ ביום 6.12.79 ואושרה ביום 27.12.79, כנטען על יסוד המדידה המוטעית. לפיכך ברור שכבר בנקודת זמן זו (דצמבר 1979) היה נתון לראשונה בידי התובעים כח תביעה קונקרטי להגיש תביעתם. לכל המאוחר ארע הדבר ביום 27.1.84, עת אושרה התכנית ככשרה לרישום.

העובדה כי התכניות שהוגשו ע"י התובעים עצמם תואמות את המדידות עליהן מתבססות הן התרש"צ והן התכנית לרישום, אך מחזקת את המסקנה כי כח התביעה הקונקרטי אמנם היה נתון בידי התובעים עוד מחודש 12/79, עת פורסמה ואושרה התרש"צ, ולכל המאוחר ביום 27.1.84, עת קיבלה התכנית אישור ככשרה לרישום, עניין שאינו נתון במחלוקת בין הצדדים.

כאמור בחינת מועד תחילת מרוץ ההתיישנות נעשה מהמועד בו ניתן בידי התובעים לראשונה כח תביעה קונקרטי. במקרה הנדון, כח כזה היה נתון בידי התובעים, כבר ממועד פרסומה של התרש"צ 5/45/17, שכן כבר אז היתה פתוחה בידם האפשרות להתנגד לתכנית המבטאת למעשה, כך על פי טענתם, טעות במדידה. יתכן ושונים היו פני הדברים, לו הטעות היתה באה לידי ביטוי לראשונה רק בעצם הרישום גופו ולא קודם לכן (למשל במצב דברים בו הרישום אינו תואם למדידות שהיוו בסיס לו מחמת טעות סופר וכיוצ"ב), ובמצב דברים זה, לא יכולים היו התובעים לתקוף את הטעות אלא החל ממועד הרישום בלבד, מועד בו נולדה היא למעשה. ואולם בענייננו, הטענה איננה בכך שהרישום לא תואם את התכניות שהיוו בסיס לו, ועל כן, מבטא הוא אך את מצב הדברים שנקבע קודם לכן, בלא שקובע לכשעצמו זכות חדשה כלשהיא.

מסקנה זו מתיישבת אף עם ניסוחה של הוראת סעיף 125 לחוק המקרקעין הקובע כי רישום בפנקסים לגבי מקרקעין מהווה ראיה לתוכנו. "מהווה ראיה" לקיום הזכות ולא יוצר אותה.

משל למה הדבר דומה? לזכות שנוצרה עם כריתת הסכם מכר כלשהוא, בין במטלטלין ובין במקרקעין, אשר הזכויות על פיו נרשמו במועד מאוחר יותר. ודאי לא ניתן לטעון כי הזכויות הוקנו רק עם רישומן ולא עוד במועד חתימת ההסכם והשלמת ביצוע תנאיו, שהיו לעיתים שנים קודם לכן. כך גם לגבי צו ירושה שניתן ולא נרשם בפנקסי המקרקעין, אשר ברור כי רישומו שם אך מבטא את הזכות ולא מקנה אותה.

13. לאור האמור לעיל, ולפי הוראת סעיף 5 (2) לחוק ההתיישנות, הרי שיש למנות תקופת התיישנות בת 25 שנה (המדובר במקרקעין מוסדרים), החל מחודש דצמבר 1979 ולכל המאוחר מיום 27.1.84, ומכאן, בשתי האפשרויות, התיישנה התובענה במועד הגשתה (12.3.09).

נוכח מסקנה זו, מתייתר למעשה הדיון ביתר טענות הנתבעים ואולם, למעלה מן הצורך ועל מנת שלא "להותיר את הדף חלק" אציין, כי גם חלק נוסף מטיעוני הנתבעים אינם משוללי יסוד לכאורה. בייחוד אמורים הדברים באשר לטענת השתק הפלוגתא אותה מעלים הנתבעים ולפיה, נקבעו קביעות עובדתיות ומשפטיות פוזיטיביות בהליך קודם, שהתקיים בין הצדדים העיקריים נשוא ענייננו (א' 1461/02 שלום אשדוד מיום 6.9.2007), שהיו נדרשות לתוצאת פסק הדין שם, בנוגע לביסוס המדידה של קו הגבול על תכנית החלוקה משנת 1950, קביעות עליהן לא הוגש כל ערעור מטעמם של התובעים ופסק הדין הפך חלוט.

יוער כי אמרת האגב בפסה"ד הנ"ל, לפיה אין בתוצאתו "כדי לקבוע עמדה אם הנתבעים (שם, התובעים כאן – י.ש) יצליחו להראות לרשות הפיתוח כי המדידות שביססו את רישום החלקות היו שגויות", אינה מאיינת את השתק הפלוגתא לכאורה העולה מפסק הדין, מאחר והתובענה נשוא ענייננו שבה ומתבססת על אותן אסמכתאות, שאינן יכולות להחיות את אמרת האגב לכלל מעשה.

גם הטענות בדבר משמעות חוק רישום שיכונים ציבוריים (לפחות באשר לתובענה כנגד הנתבעת 7 – עירית אשקלון) ובדבר סמכותו של בית משפט זה לדון בתובענה (על רקע הדרכים הקבועות בחוק להשגת הסעד המבוקש), ראויות לבחינה, ואולם אשאירן בצ"ע לאור התוצאה אליה הגעתי ממילא.



נוכח כל האמור, נדחית התובענה.


התובעים ישלמו הוצאות הנתבעים 1, 6 ו – 7 בסך של 3,000 ₪ לכל אחד.

זכות ערעור לבית המשפט העליון בתוך 45 יום מהמצאת פסק הדין.



לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. תיקון רישום מקרקעין

  2. חידוש רישום מקרקעין

  3. איך רושמים עסקה במקרקעין

  4. התנגדות לרישום מקרקעין

  5. פיצוי על אי רישום מקרקעין

  6. בקשה לתיקון רישום מקרקעין

  7. תיקון רישום מקרקעין מוסדרים

  8. תיקון רישום מקרקעין בעילת תרמית

  9. אחריות לשכת רישום המקרקעין בנזיקין

  10. סמכות עניינית המפקח על רישום מקרקעין

  11. ערעור על החלטת המפקח על רישום מקרקעין

  12. ערעור על פסק דין המפקח על רישום המקרקעין

  13. אי התייצבות לדיון בהליך הסדר רישום מקרקעין

  14. ערעור על המפקחת על רישום המקרקעין בתל אביב

  15. הרישום בלשכת רישום המקרקעין אינו דקלרטיבי בלבד

  16. האם רישום בפנקסי המקרקעין הוא בבחינת מימוש זכויות

  17. רישום מקרקעין (מחוץ לתחום השיפוט) על שם רשות מקומית

  18. פיצוי מוסכם בגין איחור ברישום זכויות בלשכת רישום המקרקעין

  19. תביעה בגין נזקי הרטיבות שנגרמו לדירה למפקח על רישום המקרקעין

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון