קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תניית בוררות מוסכמת: 1. נתבעת 2 (להלן - רמט) זכתה במכרז שפרסמה רכבת ישראל להקמת קו רכבת למודיעין, ושכרה באפריל 2003 את שירותיה של חברת אדום מחצבים ופיתוח בע"מ (להלן - אדום) כקבלן משנה לביצוע עבודות של כריית מנהרה בפרויקט. אדום הייתה בעלת המניות בתובעת 1. בסוף שנת 2003 נרכשו מניות אלה על ידי תובעת 2, שנעשתה בעלת השליטה המלאה בתובעת 1. התובעות טוענות כי במסגרת הסכם רכישת המניות הומחו והועברו אליהן מלוא זכויותיה וחובותיה של אדום מכוח הסכם קבלנות המשנה בינה לבין רמט. בהתאם לאותו הסכם דאגה רמט לבטח את העבודות בפוליסת ביטוח עבודות קבלניות מסוג "כל הסיכונים" אותו ערכה נתבעת 1 (להלן - איילון). העבודות החלו בחודש יוני 2003. תוך כ-9 חודשים הושלמה כריית 88% מאורך המנהרה. ביצוע יתרת הכרייה ארך למעלה משנה נוספת. לטענת התובעות, הסיבה לכך נעוצה בגילוי שכבת חרסית שמנה בתוואי המנהרה, לה לא נמצאו עדויות בסקר הגיאולוגי שצורף למכרז. הדבר גרר אחריו התמוטטויות, והצריך ביצוע חיזוקים ותמיכות. כתוצאה מההתמוטטויות נגרמו לתובעות נזקים כספיים המסתכמים, לטענתן, בכ-5.1 מליון ₪. לפי הנטען בכתב התביעה, פוליסת הביטוח שערכה איילון מכסה את האירועים הללו ואת מלוא נזקן של התובעות, אך למרות זאת מסרבת איילון להכיר בכיסוי הביטוחי. סירוב זה נסמך על הוראה שאיילון קיבלה מרמט לסגור את התביעה הביטוחית שנפתחה על ידי רמט, מבלי לקבל את אישור התובעות לסגירה ובניגוד גמור להוראתן למרות שגם הן מבוטחות על פי הפוליסה. כן טוענות התובעות כי איילון הפרה את חובתה על פי הפוליסה לבצע לפחות שלושה סקרי קרקע הנדסיים לבדיקת החשיפה לסיכונים עם התקדמות הפרויקט, ובכך הגדילה את נזקן. רמט מצידה הפרה אף היא את התחייבותה לתאם עם איילון את ביצוע שלושת הסקרים. הפרות ומחדלים נוספים המיוחסים בתביעה לרמט כלפי התובעות הן: חתימה על כתב העדר תביעות מהרכבת למרות דרישת התובעות לפיצוי בעד נזקן האמור; התרשלות בהליך אישור חשבונות התובעות על ידי הרכבת; הימנעות מתשלום החשבון הסופי שאינו שנוי במחלוקת בסך של 71,399 ₪ ומע"מ; והתניית שחרור ערבות הביצוע שבידי רמט בוויתור מצד התובעות על תביעותיהן במסגרת החשבון הסופי ובחתימתן על כתב העדר תביעות. על יסוד כל הטענות הללו מתבקש בתביעה חיובן של רמט ושל איילון, ביחד ולחוד, בתשלום נזקן הנטען של התובעות כתוצאה מאירועי ההתמוטטות בסך של 5,178,580 ₪. בנוסף מתבקש חיובה של רמט בתשלום החשבון הסופי שאינו שנוי במחלוקת (90,229 ₪ ליום הגשת התביעה) ובשחרור ערבות הביצוע. 2. התביעה הוגשה בתחילה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. רמט הגישה בקשה להעברת הדיון לבית המשפט המחוזי בירושלים; לדחיית התביעה על הסף בשל היותה מוקדמת; ולעיכוב ההליכים בתביעה בשל תניית בוררות מוסכמת. ביום 13.11.07 החליט רשם בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו להעביר את הדיון לבית המשפט המחוזי בירושלים לנוכח תניית שיפוט ייחודית בהסכם שבין רמט לאדום. הרשם הוסיף כי בין היתר יהיה על בית המשפט המחוזי בירושלים לדון בבקשת רמט לעיכוב ההליכים בשל תניית הבוררות. 3. תניית הבוררות נכללת בסעיף 12 להסכם בין רמט לאדום, שזו לשונו: "12.1 מוסכם כי כל מחלוקת שתתעורר בין רמט לבין אדום בקשר לביצוע עבודות אדום ו/או בקשר להסכם זה תועבר להכרעתם כמפשרים של מנכ"ל רמט ומנכ"ל אדום. 12.2 במידה ושני המנכ"לים הנ"ל לא יגיעו לידי הכרעה משותפת כאמור בתוך 7 ימי עסקים מפניית מנכ"ל אחד למשנהו, תועבר המחלוקת כאמור להכרעה בבוררות שתתנהל בפני מהנדס אשר ימונה בהסכמה על-ידי שני הצדדים, ובהעדר הסכמה כאמור בתוך 14 מתום תקופת 7 הימים הנזכרת לעיל ימונה המהנדס על-ידי יו"ר אגודת האינג'ינרים והארכיטקטים בישראל, על-פי פניית אחד מהצדדים אליו. הבורר יהיה משוחרר מהוראות הדין המהותי והוראות סדר-הדין ודיני הראיות, אך נדרש לנמק החלטתו ולסיים את הבוררות מוקדם ככל האפשר ולא יאוחר מאשר בתוך 3 חודשים ממועד תחילת הבוררות. חתימת הצדדים על הסכם זה, מהווה חתימה על הסכם בוררות כמשמעותו בדין. 12.3 מבלי לגרוע מן האמור לעיל מוסכם בזה, כי בית המשפט המוסמך לדון בכל עניין הנובע מהסכם זה הוא אך ורק בית המשפט המוסמך בירושלים". סעיף 9 להסכם מבהיר כי המנגנונים ליישוב סכסוכים המפורטים בסעיף 12 יפים גם "בכל מקרה של מחלוקת בין הצדדים בקשר לחבותו של צד כלפי משנהו לשפותו ו/או לפצותו בגין כל נזק שייגרם". בבקשה לדחיית התביעה על הסף טענה בין היתר רמט כי לא קדם להגשת התביעה הליך משותף של פישור על ידי המנכ"לים של שתי החברות כאמור בסעיף 12.1 להסכם. על טענה זו הגיבו התובעות באומרן כי ביום 15.11.06 התקיימה פגישה בין שני המנכ"לים בעניין נשוא התביעה, אך זו הסתיימה ללא הסכמה. רמט דחתה טענה זו, וגרסה כי הפגישה שהתקיימה ביום 15.11.06 הייתה רבת משתתפים ולא ניסיון פישור בין שני המנכ"לים, וכי גם פגישה מאוחרת יותר שהתקיימה ביום 7.12.06 בין המנכ"לים בארבע עיניים לא עסקה בפישור, לא תועדה, ולא הובילה לכל סיכום. למרות טענות אלה של רמט, מאחר שמוסכם כי הפגישה בין המנכ"לים התקיימה, ומאחר שכפיית פישור הנה בבחינת תרתי-דסתרי, לא ראיתי מקום לסילוק התביעה מטעם הקשור בהליכי הפישור. לא כן שעה שמדובר בתניית בוררות, אותה ניתן לכפות על הצדדים, ואליה אפנה עתה. 4. התובעות מעלות שתי טענות כנגד דרישת רמט לאכיפת תניית הבוררות. הטענה הראשונה היא שרמט לא עמדה בחובתה להצהיר באופן מפורש בתצהיר המצורף לבקשתה כי היא מוכנה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות והמשכה, כנדרש בסעיף 5(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968. הטענה השנייה היא שאין מקום לפיצול הדיון בין התביעה נגד איילון - עמה לא קיימת תניית בוררות ושהנה מתנגדת להעברת הסכסוך לבוררות - לבין התביעה נגד רמט. טענה זו נסמכת על ההלכה שנפסקה ברוב דעות ברע"א 985/93 אלרינה אינווסטמנט קורפוריישן נ' ברקי פטה המפריס (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(1) 397 (להלן - פרשת אלרינה). לפי הלכה זו, קיימים מצבים בהם פיצול הדיון בין נתבע הכפוף לתניית בוררות לבין נתבע שאינו כפוף לתנייה כזאת, מספיק כדי להוות טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים בבית המשפט. לטענת התובעות, במקרה שלפנינו מתקיימים שני חלקיו של המבחן הדו-שלבי שנקבע לצורך זה בפרשת אלרינה: צירופה של איילון כנתבעת הנו צירוף של אמת ואינו נובע מניסיון של התובעות להתחמק מהליכי הבוררות. בכך מתקיים מבחן "הנחיצות הדיונית". כמו כן, קיימות שאלות משותפות לעילת התביעה הביטוחית נגד איילון ולעילת התביעה החוזית נגד רמט: הן שאלת הנזק וגובהו; הן הטענה התולה את הימנעות איילון להכיר בכיסוי הביטוחי בהוראה אותה קיבלה מרמט; הן הטענה המייחסת לאיילון הפרה של החובה לערוך לפחות שלושה סקרי קרקע והמייחסת לרמט את החובה לתאם עם איילון את ביצוע הסקרים; והן הטענה התולה את התנהלותה האמורה של רמט ברצונה לזכות מאיילון בהנחת העדר תביעות בשיעור של 25% מפרמיית הביטוח. שאלות משותפות אלה מקיימות, לפי הטענה, את מבחן "הנחיצות המהותית" שהנו חציו השני של המבחן הדו-שלבי שנקבע בפרשת אלרינה. 5. אין בידי לקבל טענות אלו של התובעות. אשר לטענה הראשונה, הרי שסעיף 5(א) לחוק הבוררות מתנה את עיכוב ההליכים בכך "שהמבקש היה מוכן לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה ועדיין הוא מוכן לכך". בדיקת הנכונות היא מהותית ולא טכנית, אם כי התצהיר המצורף לבקשה לעיכוב הליכים הנו "יסוד עיקרי הנדרש לשם הוכחת נכונות לקיים את הליכי הבוררות. תצהיר זה אמור לכלול את פירוט כל העובדות המעידות על נכונות כאמור" (רע"א 11166/07 כהן נ' מינהל מקרקעי ישראל, , מיום 5.3.08; אך ראו גישה שונה באשר לבלעדיות התצהיר בע"א 286/83 קמר נ' רובינסון-ליפסקי, פ"ד לז(4) 245, 249). במקרה שלפנינו מונח בפני בית המשפט תצהיר של מנהל סניף ירושלים ברמט (המצורף לתגובתה לתגובת התובעות) בו נאמר (בסעיף 8) כי "המבקשת מוכנה ומעוניינת בקיום הליך בוררות אם וככל שהדבר יידרש לאחר ישיבות גישור ופישור בין מנכ"לי שני הצדדים. משום כך ולפיכך הוגשה הבקשה ע"י המבקשת". תצהיר זה מצטרף אל האמור בתצהירו של מנהל סניף ירושלים שצורף לבקשה, לפיו עד להגשת התביעה "לא הייתה כל פניה מטעם תובעת מס' 1 להפנות המחלוקות בין הצדדים, אם וככל שקיימות, להליך של בוררות". לא זו בלבד שפניה כזאת לא נעשתה, אלא שהתובעות אינן טוענות כי הודיעו לרמט קודם להגשת התביעה על כוונתן לנקוט נגדה בהליכים בעניין נשוא התביעה. מנגד טוענת רמט (ומגבה זאת בתצהיר המנכ"לית שלה) כי הגשת התביעה היוותה מבחינתה הפתעה, לאחר שבפגישה מיום 7.12.06 בין שני המנכ"לים סוכם רק שהתובעות יפנו אל חברת הביטוח של רמט, וכי לאחר מכן התובעות לא שבו ופנו לרמט בדרישה כלשהי. על רקע זה, ובשים לב לכך שרמט ביקשה בהזדמנות הראשונה לאחר הגשת התביעה להעביר את הדיון בה לבוררות, יש לראותה כמי שהוכיחה ולו לכאורה את נכונותה לעשות כל הדרוש לקיום הבוררות ולהמשכה. הוכחה לכאורית זו העבירה אל התובעות את הנטל לסתור ולהוכיח אחרת. נטל זה לא הורם על ידי התובעות, ואף לא נעשה על ידן ניסיון להרימו. 6. הטענה השנייה של התובעות ראויה להידחות, באשר אין במקרה שבפנינו הצדקה לסטות מהכלל: "הכלל הוא, שהצורך בפיצול הדיון אינו מצדיק הפקעת הסכם הבוררות" ואינו בגדר "טעם מיוחד" להימנעות מעיכוב ההליכים כאמור בסעיף 5(ג) לחוק הבוררות (ע"א 307/71 אוניקו רויטמן חברה לעבודות ציבוריות בע"מ נ' שמשון חברה לביטוח בע"מ, פ"ד כו (1) 368, 373). ההלכה שנפסקה בפרשת אלרינה לא ביטלה כלל זה אלא העמידה כלי בדמות מבחן דו-שלבי לשם זיהוי המקרים היוצאים מן הכלל, בהם קיימת הצדקה לחרוג מן השורה ולשלול מצד למחלוקת את זכותו החוזית להתדיין לגביה בבוררות ולא בבית המשפט. המבחן הראשון, בדבר הנחיצות הדיונית, מתקיים לכאורה במקרה שלפנינו שכן נראה כי הצירוף של איילון לתביעה נעשה בכנות. לא כן המבחן השני, בדבר נחיצותו המהותית של הצירוף. לצורך התקיימות מבחן זה לא די בקיומן של שאלות משותפות לתביעותיו של התובע כנגד כל אחד מהנתבעים. חשש לפסיקות סותרות - ויותר מזה אין התובעות טוענות בענייננו - אינו עילה מספקת להפקעת הסכם הבוררות. צריך להראות כי הפיצול עלול להוביל להתנגשות כה חמורה בין שתי הפסיקות עד כדי איונן המעשי והפיכתן לחסרות אפקטיביות. בלשונה של דעת הרוב בפרשת אלרינה (בעמ' 403): "אם חיוני הוא, כדי שיהא בידי התובע לזכות בסעד אפקטיבי, כי הדיון לא יפוצל אלא יתנהל כמיקשה אחת. אם עולה החשש כי פיצול הדיון ישאיר את התובע חסר סעד, גם אם יזכה באחד ההליכים, משום שעלולים להיקבע בהליך האחר מימצאים, מסקנות או תוצאות סותרים - כי אז תקנת הציבור מחייבת שלא תיגרם למתדיין תוצאת תיקו אשר כזאת". המקרה שנדון בפרשת אלרינה מדגים היטב מצב כזה, שכן הסעד שנתבע שם היה ביטול עסקה להעברת מניות. התובע היה כפוף להסכם בוררות עם הצד המעביר אך לא עם הצד הנעבר. ניהול התביעה נגד הצד המעביר במסגרת בוררות, בנפרד מהתביעה המתבררת בבית המשפט נגד הצד הנעבר, עלול היה להוביל לקביעות הפוכות בכל אחד מההליכים באשר לתוקף ההעברה. תוצאה כזו איננה אפשרית והנה בבחינת תיקו, שהרי העסקה היא אחת; הדבר שהועבר בה הוא אחד; ולא ייתכן שאותה העברה גם תקפה וגם בטלה. לא כן במקרה שבפנינו, בו תביעתן של התובעות הנה לתשלום כסף. אמנם לצורך ההכרעה בתביעה הכספית נחוצות בין היתר הכרעות בשאלות משותפות לאותו סעד כספי המתבקש כלפי שתי הנתבעות. אולם גם אם ההכרעות בשאלות אלו יהיו סותרת, עדיין לא תהיה כל מניעה לקיים את פסקי הדין שיינתנו בכל אחד מההליכים הנפרדים. נניח, למשל, שהתביעה הכספית נגד איילון תתקבל בבית המשפט ואילו התביעה הכספית נגד רמט תידחה בבוררות. גם אם הפסיקות השונות תתבססנה על הכרעות הפוכות באותן שאלות ממש, לא תהיה כל מניעה מעשית לגבות מאיילון את הסכום שנפסק לחובתה למרות שרמט לא חויבה בתשלום. יפים לכאן הדברים שנאמרו ברע"א 3873/09 בכר נ' מושב מצליח (מיום 7.9.09): "כאשר מערכת היחסים בין הצדדים לבוררות עומדת לעצמה, ואינה מושפעת בהכרח מהליכים נוספים בין צדדים נוספים, לא קמה עילה לסכל את הליך הבוררות ואין הצדקה להוליך את הצדדים להסכם הבוררות להליך שיפוטי ארוך ומסורבל, תוך סיכול כוונתם המקורית לפנות להליך של בוררות" (ראו בדומה: רע"א 10723/05 אי.אי.סי.אי אינטרנשיונל בע"מ נ' גבאי, מיום 30.3.06; רע"א  573/09 אברמוביץ נ' יהלומי אל.די.זי בע"מ, מיום 19.1.09). תוצאה זו, הנכונה לסעד הכספי בסך של 5,178,580 ₪ המופנה בכתב התביעה נגד שתי הנתבעות, יפה בקל-וחומר שעה שמדובר בסעדים המופנים בכתב התביעה נגד רמט בלבד, היינו: תשלום סכום החשבון הסופי שאינו שנוי במחלוקת, ושחרור ערבות הביצוע. מאחר שסעדים אלה אינם נוגעים כלל אל איילון, פשיטא שאין כל הצדקה לשלול מרמט את זכותה להתדיין לגביהם בבוררות. נוסיף, בבחינת דבר לחיזוק, כי תניית הבוררות שבין רמט לבין התובעות משחררת את הבורר מהוראות הדין המהותי, סדר הדין ודיני הראיות. יש בכך לשוות להפקעת הסכם הבוררות לא רק פגיעה בזכות הדיונית של רמט באשר למיקום ההתדיינות, אלא גם עקירת הזכות המהותית שרמט רכשה לעצמה בתניית הבוררות באשר לדין אשר על פיו תוכרע כל מחלוקת בינה לבין התובעות בנוגע להסכם קבלנות המשנה. מאחר שהותרת הדיון בבית המשפט תחיל על רמט את כל אותם דינים מהם הופטר הבורר, הרי נדרשת רתיעה וזהירות כפולה ומכופלת עת נשקלת התערבות בחוזה שכרתו הצדדים בדרך של אכיפת התדיינות בבית המשפט בניגוד למוסכם. בלשונו של השופט מ' חשין: "במקום שראובן ושמעון הסכימו כי שיטת המשפט הצרפתי תחול על מערכת זכויותיהם וחובותיהם ההדדיות - ושיטת המשפט הישראלי מכירה בהסכמה זו כהסכמה בת-תוקף - היעלה על הדעת כי בית משפט יתעלם מאותה הסכמה וכי יחיל את המשפט הישראלי על זכויותיהם וחובותיהם של המתדיינים, גם אם שיטת המשפט הצרפתי הונחה לפניו כיאות? בית משפט לא יכרות הסכם בין הצדדים - לא במישרין ולא בעקיפין - וממילא יקבל ויחיל את המשפט הפרטי שהצדדים קבעו לעצמם. בית-משפט לא יכפה על מתדיין הסכם שלא חפץ בו; כך בדוגמת המשפט הצרפתי וכך, כעיקרון, בכל עניין אחר. אין מנוס מכך: במקום שעל הליכי הבוררות אמור לחול 'מיטב שפיטתו' של הבורר ומשפט המדינה אינו מחייב אותו, העברת ההליך מבוררות לבית משפט שקולה כנגד שינוי בזכויות הצדדים, וחייבים אנו ליתן דעתנו לדבר... קשה עלינו כי הסכמת הצדדים על אי-חלותו של הדין המהותי תוליך את בית המשפט להחלת הדין המהותי דווקא, לאמור, לתוצאה הפוכה מזו שביקשו הצדדים להשיג בהסדר ביניהם" (פרשת אלרינה, עמ' 407-408, 414). כאשר המבחן הדו-שלבי שנקבע על ידי דעת הרוב בפרשת אלרינה מוביל לאכיפת תניית הבוררות, כפי שהדבר הוא בענייננו, יש בדבריו אלה של השופט חשין להמחיש היטב את צדקת התוצאה, אף שבנסיבותיה של אותה פרשה ספציפית נותרו הדברים בגדר דעת מיעוט. 7. נוכח כל האמור אני מורה על עיכוב ההליכים בתביעה נגד רמט. מובהר כי התובעות רשאיות להגיש לבורר את תביעתן נגד רמט בלא צורך בהידברות נוספת בין מנכ"לי החברות. התובעות ישלמו לרמט הוצאות בסך של 5,000 ₪ בצירוף מע"מ. תניות בחוזהחוזהיישוב סכסוכיםתניית / סעיף בוררותבוררות