קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תפיסת רכב שלא רשום על שם החייב: הרקע לבקשה וטענות הצדדים 1. ביום 3.12.06 החייב הוכרז פושט רגל. במקביל, חברה שהייתה בניהולו של החייב, יורם בן-עמי בנייה ופיתוח (1990) בע"מ, נכנסה להליכי פירוק ועו"ד מ' קידר מונה כמפרקה (להלן: "המפרק"). מדרך הטבע, המפרק הוא אחד מנושיו של החייב בתיק זה שהוא תיק פשיטת הרגל המתנהל בעניינו. במסגרת ניסיונותיו של המפרק להשיא את חלקו בנכסי החייב, פנה לבית המשפט ביום 14.6.10 בבקשה לתפוס שתי מכוניות אשר אינן רשומות על שם החייב, אך הוא נצפה משתמש בהן באופן קבוע ורציף במשך מספר שבועות. שתי המכוניות - מכונית מסוג מרצדס S340 שנת ייצור 2001, ומכונית מסוג פיג'ו 306 שנת ייצור 1999 (להלן: "המכוניות") - רשומות על שם המבקשות שהן חברות אחיות. מנהלן של המבקשות הוא בנו של החייב. טענתו של המפרק הייתה כי הבעלות הממשית של המכוניות היא למעשה של החייב ולא של החברות והוא הצביע בבקשתו על כך שהחייב נצפה משתמש בשתי המכוניות לעיתים קרובות ורכב המרצדס אף נמצא חונה דרך קבע ליד ביתו. לסברת המפרק, החייב משתמש במרצדס לשם רכישת מעמד חברתי רם (פרסטיז'ה כדבריו) ואילו את רכב הפיג'ו הוא מחזיק לשם הצגתו לפני הרשויות כאדם חסר אמצעים. טענות אלו לא נתמכו על ידי המפרק בתצהיר, אך למעשה (למעט המסקנות המתבקשות מהן) הן לא הוכחשו על ידי המבקשות או החייב. לגבי רכב הפיג'ו לא נטענו טענות כלל זולת הטענה שהמבקשות רשומות כבעליו והן נושאות בעלות החזקתו, ואילו לגבי המרצדס נטען כי הוא נרכש לאחרונה לצרכי מנהלי המבקשות או מי מטעמן, אך הוא נמסר לעיתים לחייב. 2. עם פנייתו של המפרק לבית המשפט, באותו יום בית המשפט (כב' השופט י' שפירא) נענה לבקשתו והמפרק תפס את שתי המכוניות. או אז, נזעקו המבקשות ובקשו שהמכוניות תוחזרנה לחזקתן. בדיון שהתקיים ביום 5.7.10 הוסכם כי המכוניות אכן תוחזרנה להחזקת המבקשות, אך זאת בתנאי שיוטל עיקול עליהן במשרד הרישוי ואצל רשם החברות, וכי ייאסר על החייב להשתמש בהן (הסדר ביניים זה לא הבשיל מפאת נסיבות שהצדדים חלוקין אודותיהן, אך אינן משמעותיות לגבי החלטה זו). כן הוסכם כי הצדדים יסכמו את טיעוניהם בכתב. להשלמת התמונה יצויין כי דעתו של הנאמן לא הייתה נוחה ממעשיו של המפרק והוא התנגד להם, גם במסגרת סיכומיו בכתב. 3. השאלה הראשונה שהתעוררה היא זכותו של המפרק לתפוס את המוכניות בהיותו נושה בתיק זה (ולא כבעל תפקיד בתיק הפירוק). שאם תאמר שהמפרק נעדר זכות מעין זו, בין אם המכוניות הן בפועל בבעלות החייב ובין אם לאו, יש להורות על החזרתן למבקשות ולהותיר את מלאכת התפיסה, אם בכלל, לנאמן. זכות נושה לנקוט בהליכי תפיסת נכסים של פושט הרגל 4. המאפיין בהליכי פשיטת רגל הוא שמדובר בהליך קולקטיבי, היינו שכל נושי החייב (למעט נושים מובטחים) פועלים במסגרת אחת, תוך מניעת הנושים מלפעול באופן נפרד ועצמאי (ש' לוין, א' גרוניס, פשיטת רגל, מהדורה שלישית, תש"ע-2010, 25). כחלק מקולקטיב זה, לאחר הכרזתו של חייב פושט רגל, נכסיו מוקנים לנאמן ולפי סעיף 103 לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש], תש"ם-1980 (להלן: "הפקודה"), על הנאמן ליקח בידו את כל נכסי פושט הרגל. מאותה שעה, לפי סעיף 125(א)(2) לפקודה, רק הנאמן יכול לפתוח בכל הליך משפטי הנוגע לנכסי פושט הרגל ולהתגונן בהליך הקשור בהם. הנאמן הוא זה אשר גם אמון על מימוש נכסי החייב ולפי סעיף 105 לפקודה, לשם החזקת הנכסים ועיכובם, יש לו מעמד של כונס נכסים לפי פרק ה' לחוק ההוצאה לפועל, תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצל"פ") המסמיך אותו ליקח לרשותו את הנכס שנתמנה עליו, לנהלו, למוכרו, ולממשו. זהו הכלל. ברם, סעיף 108 לפקודה מורה כי רשאי "כל אדם", על פי הוראת בית המשפט, לתפוס מנכסי פושט רגל, כל נכס שבשמירתו או בהחזקתו של פושט הרגל או של אדם אחר ולשם כך אף רשאי לפרוץ לכל בית, בניין או חדר של פושט הרגל או בניין אחר שהנכסים אמורים להימצא שם (הסעיף מקנה את אותן סמכויות במקרה שהחייב טרם הוכרז פושט רגל אך כבר ניתן לגביו צו כינוס). 5. אבי מולידו של סעיף 108 לפקודה מצוי בהוראות החקיקה האנגלית מלפני שנות דור. סעיף 99 לחוק לתיקון דיני פשיטת רגל משנת 1869 הורה כי: "Any person acting under warrant of the court may sieze any part of the property of a bankrupt divisible amongst his creditors under this act." וזאת מבלי להתלות אפשרות זו בהגשת בקשה מקדמית ביוזמת הנאמן או כונס הנכסים הרשמי. נוסח זהה לסעיף האמור מצוי גם בפקודה המנדטורית משנת 1936, קודמתה של הפקודה כניסוחה דהיום, ובסעיף 48 שבה בניסוחו העברי נאמר כי: "כל הפועל בתוקף כתב הרשאה מבית המשפט, יוכל לתפוס כל חלק מנכסיו של פושט רגל או של חייב". לעומת זאת, באנגליה "בחוק חדלת הפירעון" משנת 1986 (Insolvency act 1986) הנוסח תוקן באופן שזכותו של כל אדם לפעול ולתפוס את נכסיו של פושט הרגל, קמה רק אם אותו אדם פועל מכוחו של כונס הנכסים הרשמי או הנאמן. וכך מורה סעיף 365 לחוק האמור: "(1)At any time after a bankruptcy order has been made, the court may, on the application of the official receiver or the trustee of the bankrupt’s estate, issue a warrant authorising the person to whom it is directed to seize any property comprised in the bankrupt’s estate which is, or any books, papers or records relating to the bankrupt’s estate or affairs which are, in the possession or under the control of the bankrupt or any other person who is required to deliver the property, books, papers or records to the official receiver or trustee. (2)Any person executing a warrant under this section may, for the purpose of seizing any property comprised in the bankrupt’s estate or any books, papers or records relating to the bankrupt’s estate or affairs, break open any premises where the bankrupt or anything that may be seized under the warrant is or is believed to be and any receptacle of the bankrupt which contains or is believed to contain anything that may be so seized." 6. על פי פשטותם של דברים, סעיף קטן (1) לחוק האנגלי מורה כי סמכותו של בית המשפט להורות על תפיסת נכסי פושט הרגל היא על פי בקשתו של כונס הנכסים הרשמי או הנאמן בלבד. צו זה המוצא על ידי בית המשפט מוענק רק לאדם הפועל מכוחו של כונס הנכסים או הנאמן המורשה לתפוס את הנכסים מטעמם. סעיף קטן (2) מורה על היקף הסמכות הניתנת לאותו אדם. התיבות "כל אדם" (any person) שבפתחו של אותו סעיף, אינן באות להרחיב את מעגל המוסמכים להצטייד עם צווי בית המשפט, אלא באות, כאמור, אך לתחום את סמכויותיו של אותו אדם הפועל מכוח כונס הנכסים הרשמי או הנאמן, עליו דובר בסעיף הקטן הקדום לו, כאמור (וראה בעניין זה Steven A. Frieze, Personal Insolvency, Law in Practice, 16 (Sweet & Maxwell, 2004). וראה גם Halsbury's Laws of England, Vol 3(2) 144 (Fourth Edition, 2002)). 7. ברם, כאמור, המחוקק הישראלי לא הלך בעקבות המחוקק האנגלי ולא תיקן את הוראות הפקודה המנדטורית המקורית, וסעיף 108 לפקודה מנוסח היום כפי ניסוחו בפקודה האנגלית משנת 1936. הוא מיועד, אפוא, לאפשר תפיסה של נכסי פושט הרגל, על ידי כל מי שהוסמך לכך על ידי בית המשפט (ע"א 5388/07 גיל נ' עו"ד אביחי דרזנר, פורסם במאגרים [1.10.09]), והוא מרחיב את מעגל אלו המוסמכים לפעול כנגד פושט הרגל ורכושו. 8. על פי פשוטו של מקרא, יוצא, אפוא, ששילובם של הוראות אלו מלמד, כי מצד אחד לכל אדם הרשות לתפוס את נכסי פושט הרגל (בכפוף לכך שיצטייד תחילה עם אישור בית המשפט), אך מצד שני הנאמן ואין בלתו הוא זה המוסמך לכנוס ולממש את נכסי פושט הרגל לאחר תפיסתם. עם זאת, על פניו נראה כי על מנת לקדם את מטרות הליך פשיטת הרגל ולאחד תחת קורת גג אחת כל ההליכים המתנהלים בעניינו של החייב, דרך המלך לפעול כנגד פושט הרגל ובכלל זה כנגד נכסיו, פתוחה לפני הנאמן (או הכנ"ר) אשר בידיו, לא רק הסמכויות לפעול, אלא גם מקורות המידע שהשיגם, הן מפושט הרגל עצמו, הן מכונס הנכסים הרשמי, והן מכל אדם אחר, לפי הסמכויות הניתנות לו בפקודה. לנושה, אפוא, שמורה הזכות לפנות לבית המשפט לתפוס את נכסי פושט הרגל, אך בית המשפט לא ייעתר לבקשה כזו בכל מקרה ועליו לשקול את נחיצות מתן הצו בכל מקרה נתון. בין יתר השיקולים שבית המשפט ייקח בחשבון הם: דחיפות מתן הצו; הוצאות התפיסה אל מול סכום הכסף שהצטבר בקופת הכינוס ומוכנותו של הנושה לשאת בעלויות התפיסה לבדו; שיעור נשייתו של אותו נושה מתוך סכום הנשייה הכולל של כל הנושים; סיווג הנושה, כנושה הנהנה מדין קדימה או כנושה מובטח שבטחונו נפל מסכום נשייתו; איכותן וחוזקן של הראיות העולות מהבקשה שפושט הרגל הוא הבעלים על הנכסים; ושלב ההליך שבו מוגשת הבקשה, בשלב כינוס הנכסים, בשלב שבו החייב כבר הוכרז פושט רגל, או בשולי ההליך בו עומד החייב לפני סיומו, בהסדר או בהפטר; ועוד כיו"ב שיקולים. 9. מכל מקום, במקרה זה בו המפרק הצטייד עם אישורו של בית המשפט לפני תפיסת המכוניות, לא נפל פגם במעשיו (וראה והשווה בש"א (חי) 7870/04 אוחנה גבאי נ' אוחנה, פורסם במאגרים [13.5.04]). 10. מכאן, לשאלה השנייה, העובדתית בעיקרה, והיא בעלותו הממשית של החייב במכוניות. הבעלות הממשית על המכוניות 11. בענין זה פשיטא כי רישום המכוניות על שם המבקשות אינו מהווה ראיה מכרעת לטענתן כי הן שייכות אך להן. ההלכה מקדמת דנא היא כי הרישום במשרד הרישוי הנו רק בעל אופי דקלרטיבי בלבד (ע"א 1680/03 לוי נ' ברקול, פ"ד נח(6) 941; רע"א 5379/95 סהר חברה ישאלית לביטוח בע"מ נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ, פ"ד נא(4) 464), וודאי במקרה מעין זה בו נטען שהבעלות הרשומה פקטיבית לחלוטין. 12. בעניין זה ניתן להקיש בין הליכי פשיטת רגל ובין הליכי הוצאה לפועל, וודאי מקום בו, כאמור, לנאמן סמכויות של כונס נכסים על פי חוק ההוצל"פ. בהליכים לפי חוק ההוצל"פ, חולש סעיף 28 לאותו חוק הקובע כי מיטלטלין שעוקלו כשהיו על גופו של החייב, בכליו או בחצרים שבהחזקתו, רואים אותם כנכסי החייב כל עוד לא הוכח אחרת. ואולם, בעניין זה נפסק כי למרות שרישום כלי רכב הינו, כאמור, בעל אופי דקלרטיבי, הרי שנטל הראיה להוכיח כי הבעלות על הרכב היא של החייב ולא של מי שרשום כבעליו, הוא על הטוען לשינוי הבעלות הרשומה ועליו להוכיח קיומן של "אותות מרמה". באלה נכללים למשל חדלות פירעון של החייב; קשרים בינו ובין הבעלים הרשום; שמירת החזקה בנכס ועוד. אם הטוען לבעלות הלא רשומה מצליח להצביע על אותות מרמה, הוא הופך את נטל הראייה לכתפי יריבו וככל שמצטברים יותר אותות כאלה, כך עובר הנטל לנתבע להפריכם (ע"א 1680/03 בעניין לוי, שם 947). 13. במקרה זה, מדובר במצב שמעצם טבעו מעלה חשד שמדובר במרמה. כלי הרכב רשומים על שם חברות שבבעלות בנו של החייב הנמצא בחדלות פירעון מוחלט. גם די ברור וכל בר-דעת מבין כי אם ברצון החייב לרכוש רכב הוא יימנע מרישום הרכב על שמו, אלא ימצא לו אדם או תאגיד אשר ישמש אכסניה הולמת לרישום הרכב על שמו בה בשעה שהרכב יימצא בשליטתו של החייב לכל דבר ועניין. משכך, יש לבדוק את הבעלות המעשית של שתי המכוניות במקרה זה בשבע עיניים. 14. באשר לרכב הפג'ו, שתיקתם, הן של המבקשות והן של החייב בענין הבעלות הממשית עליה, רועמת. ניתן גם לומר כי מתוך תגובת ב"כ החייב, שקיימת מעין הודאה ולו ראשיתה של הודאה, שמכונית זו הינה בשימושו הבלעדי של החייב, ומתוך תגובת ב"כ המבקשות נלמד כי לטענתן, המבקשות אך נושאות בעלויות החזקתה, אך לא הוכחשה טענת המפרק כי היא אכן נמצאת לכל דבר ועניין בהחזקתו ובבעלותו הבלעדית של החייב. טרונייתה של ב"כ החייב בעניין זה כלפי המפרק הייתה, כי נוכח העובדה שהרכב ישן ושווה לא יותר מ-15,000 ₪, גישתו של המפרק "קטנונית" כדבריה. אין דעתי כדעתה. תהיה שוויה של המכונית אשר תהיה, העובדה שהחייב נהנה מהשימוש בה אשר מהווה למעשה מכונית שלו לכל דבר ועניין, ועושה כן באצטלא כוזבת, מהווה התנהגות בחוסר תום לב. חייב המבקש את הגנת בית המשפט מפני נושיו חייב לנהוג בצמצום (פש"ר (חי') 5730/03 מזרחי נ' הכונס הרשמי, פורסם במאגרים [22.11.07]) ושימוש ברכב, בדרך שתוארה אינה התנהלות בתום לב. 15. ובאשר למכונית המרצדס. מכונית זו נרכשה ביום 26.4.10 ובידי המבקשות אסמכתאות שהן רכשו אותה בכסף מלא. אסמכתאות אלו צורפו לבקשתן (טופס בדיקת הרכב, זכרון דברים על הרכישה, אישור על העברת הבעלות בו, והעברה בנקאית בסך 100,000 ₪ למוכר, ואישור על הוצאת פוליסת ביטוח). הן הודו כי המכונית נמסרה לשימושו של החייב, אך זאת משום שהיא נרכשה לשמש את מנהלן או מי מטעמן. גרסה זו - על אף שהיא בעייתית ביותר, ועולות ממנה לא מעט "אותות מרמה", ולו נוכח העובדה שבסמוך ממש לרכישת המכונית, היא הייתה אך בשימושו של החייב - לא נסתרה על ידי המפרק ברמת ההוכחה הדרושה (וודאי מקום בו לא תמך את בקשתו בתצהיר). עם זאת, נהיר כי אם החייב ימשיך להשתמש במכונית זו, בית המשפט עשוי לגזור משימוש זה מסקנות אחרות ולהחליט אחרת, לפי סעיף 181 לפקודה. 16. סופו של יום, הבקשה בכל הנוגע לרכב הפיג'ו נדחית והיא מתקבלת בכל הנוגע לרכב המרצדס. פועל יוצא מהחלטה זו, שהנאמן רשאי לתפוס את החזקה על מכונית הפיג'ו ולממשה. לעומת זאת, רכב המרצדס יוחזר למבקשות. נוכח האמור לעיל בקשר להתנהלות החייב ובנו המסייע לו בהתנהלותו הפסולה ונוכח העובדה שהיו רגליים לסברת המפרק גם לגבי מכונית המרצדס, המבקשות תישאנה בהוצאות האחסון של שתי המכוניות. כמו כן, איני עושה צו להוצאות.תפיסת רכברכב