קראו את ההחלטה להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תקופת שלילה בהרשעה שנייה: הערר מכוון כנגד החלטת בית המשפט לתעבורה בתל אביב, מיום 17.05.10, בתיק ת"ד 12544/06 (כב' סגן הנשיא י. ויטלסון), לעניין מניין תקופת פסילה בנסיבות של צורך ב"הפקדה כפולה" של רישיון הנהיגה. הנסיבות ביום 05.02.09 גזר בית המשפט לתעבורה בירושלים למערער עונש של חודשיים פסילת רישיון הנהיגה בפועל (להלן: "תיק י-ם"). העורר הפקיד את רישיונו, בבית המשפט בירושלים, רק ביום 2.11.09 ותקופת הפסילה החלה להימנות מיום זה. ביום 17.11.09 גזר בית המשפט לתעבורה בתל אביב (תיק 1924/06) את עונשו של העורר לפסילת רישיון הנהיגה בפועל למשך שלוש שנים. עונש זה הופחת בהליך של ערעור (עפ"ת 36269-12-09) לפסילה בפועל של שנה אחת (להלן: "תיק ת"א"). ביום מתן גזר הדין בערעור (8.4.10) הפקיד העורר בבית המשפט בתל אביב את רישיון הנהיגה. ביום 10.5.10 ביקש העורר מבית המשפט לתעבורה בתל אביב לקבוע כי מניין תקופת הפסילה בתיק ת"א ייחשב מיום 2.1.10, הוא מועד תום תקופת הפסילה בתיק י-ם. בית המשפט (כב' סגן הנשיאה י. ויטלסון) דחה את הבקשה וקבע כי מניין תקופת הפסילה החל ביום הפקדת הרישיון בבית המשפט בתל אביב, היינו ביום 8.04.10. מכאן הערר. עיקר טענות העורר השקפת העורר היא שפלוני שהפקיד רישיונו שנפסל בבית משפט אינו מחויב - כל עוד הרישיון מופקד ולא חלפה תקופת הפסילה - בחובת הפקדה נוספת מכוח פסק דין שביני לביני ניתן בתיק אחר. השקפה זו מבוססת על לשון הדין, ההלכה הפסוקה ועל שיקולים מעשיים. לשון הדין - תקנה 556(א) לתקנות התעבורה מחייבת את מי שרישיונו נפסל על פי פסק דין להמציא את הרישיון לבית המשפט שהורה על הפסילה מייד לאחר שהפסילה נודעה לבעל הרישיון (להלן: "חובת ההפקדה"). חובת ההפקדה חלה גם אם פג תוקפו של רישיון הנהיגה (תקנה 557(א) לתקנות התעבורה). הדין (תקנה 557(ב) לתקנות התעבורה) מתייחס גם לנסיבות של אובדן הרישיון וקובע כי על הבעלים של הרישיון להוכיח את האובדן בתצהיר וכי תקופת ביצוע הפסילה תימנה מיום הגשת התצהיר לבית המשפט שהורה על הפסילה (להלן: "חובת ההוכחה בתצהיר"). הדין שותק ביחס לכל נסיבה אחרת של היעדר הרישיון מידי בעליו. מכאן משמע שפרט לאובדן רישיון, בכל נסיבה אחרת של היעדר הרישיון, לא חלה חובת המצאה, לא חלה חובת הוכחה בתצהיר או הוכחה כלשהי לבית המשפט שפסל את הרישיון. ההלכה הפסוקה - בהעדר פסיקה של בית המשפט העליון הדנה בסוגיה נסמך בא כוח העורר על פסק דין של בית המשפט המחוזי בחיפה מפי כב' השופט כמאל סעב [ע"פ (חי') 3211/08 אלנקווה נ' מ"י (להלן: "פס"ד אלנקווה")]. השופט סעב בחן את לשון הדין ואת תכליותיו השונות כפי שהוגדרו בפסיקה והגיע לכלל מסקנה שלשון החוק אינה מחייבת "הפקדה כפולה" של רישיון שהופקד בבית משפט ושההפקדה הראשונה מגשימה את תכליות הדין ["במקרה בו הפקיד אדם את רישיונו בידי רשות מוסמכת, אין חובה חוקית להמצאת תצהיר על כך בעקבות פסילה מאוחרת בתיק אחר. במקרה כגון דא, מניין תחילת ימי הפסילה הכוללת בתיקים השונים, יתחיל מיום ההפקדה כשתקופות הפסילה מצטברות בהתאם לסעיף 42 לפקודה"]. מצד המעשה - בא כוח העורר הפנה אל הערותיו של השופט סעב בפס"ד אלנקווה שאדם סביר הקורא את תקנות 556 ו-557 לא יבין שעליו לבצע "הפקדה כפולה" או להגיש תצהיר בנסיבות שבהן רישיונו מופקד (בהקשר לפס"ד אחר) בבית המשפט. התוצאה המעשית של חוסר המודעות תהיה שתקופת הפסילה תתארך ותקיף הן את התקופה שמיום פסק הדין ועד להפקדה הממשית והן את התקופה שמיום ההפקדה ועד תום תקופת הפסילה הפסוקה. זה מצב דברים של עונש מוארך שאינו מהווה גמול הולם למעשה העבירה. עונש הנגזר, מעשית, שלא בגין עבירה הוא בגדר ענישה בלי חוק (Nulla poena sine lege). אין מקום ליצירת מצב כזה בלי לשון ברורה של הדין. זה ועד זה. ההנחה המוטעית של בעל הרישיון כאילו עונש הפסילה הסתיים זה מכבר עלולה להוליך לתוצאות מעשיות חמורות ביותר (כגון נהיגה ללא כיסוי ביטוחי הולם, חוסר אפשרות להיפרע מן הביטוח המכסה פגיעות גוף, נהיגה בזמן פסילה בלי מודעות לפסילה וכיוצא באלה). סיכומו של דבר מאחר שבתיק ת"א ניתן גזר הדין בתוך תקופת הפסילה שמכוח פסק הדין בי-ם ומאחר שבתיק י-ם בוצעה הפקדה של הרישיון לא קמה למערער חובה לבצע הפקדת רישיון נהיגה פעם נוספת בבית המשפט בתל אביב. עיקר הטיעון מטעם המדינה בפי בא כוח המדינה טענות מטענות שונות הנוגעות לנסיבותיו של העורר, התנהלותו התעבורתית דרך כלל והתנהלותו בהקשר לקיום חובת ההפקדה במקרה הקונקרטי. אינני רואה צורך לסקור את הטענות הללו. אתמקד בהשקפת המדינה בהיבט העקרוני של חובת ההפקדה. בא כוח המדינה טוען שהדין מחייב את מי שרישיונו נפסל בידי בית משפט להפקיד את הרישיון בבית המשפט. איש אינו פטור מן החובה הזאת. ברור שלא ניתן לבצע הפקדה של רישיון שאבד. כיון שהאובדן טעון הוכחה נקבעה דרך ההוכחה בתקנות, היינו על ידי מתן הצהרה בדבר האובדן. גם בנסיבות שבהן הרישיון מופקד בעטיו של גזר דין קודם, לא ניתן לבצע הפקדה נוספת. אולם כיון שהדין לא פטר מחובת ההפקדה גם בנסיבות כאלה, פשיטא שעל בעל הרישיון להוכיח לבית המשפט שרישיונו מופקד. שאם לא כן הוא יימצא מפר את חובת ההפקדה. ניתן למלא את המחויבות על ידי מתן הצהרה או על ידי הצגת האישור בדבר הפקדת הרישיון (שבוודאי מצוי בידי בעל הרישיון; ואם אינו מצוי ישיג בעל הרישיון העתק מאושר של ההפקדה) . אשר לפסיקה. נקודת העיגון היא בפסיקת בית המשפט העליון אשר באחד העניינים הועמדה לפניו שאלה: "כיצד תימנה פסילת רישיון נהיגה בנסיבות שבהן, מצד אחד, רישיון הנהיגה לא נמצא בידי בעליו, אך מצד שני, הרישיון לא אבד..." [רע"פ 4446/04 ביטון נ' מ"י (להלן: "פס"ד ביטון")]. מסקנות בית המשפט העליון (מפי כב' השופט אדמונד לוי) הן ברורות ונוקבות: ...סעיף 42(ג) לפקודה קבע עיקרון אחריו אין מהרהרים, ולפיו התקופה שחלפה מיום גזר-הדין ועד למסירת הרישיון לרשות המוסכמת [צ"ל "המוסמכת"], לא תבוא במניין תקופת הפסילה. בעקבות קביעתו של אותו עיקרון, נקבע ההסדר שבתקנה 557, שהוא מינהלי באופיו, שהנחיותיו לעניין מסירת הרישיון או חליפו (התצהיר) ברורות...   כל האמור עד כה תקף גם לטענה לפיה נכון היה לקבוע את תחילת מניינה של תקופת הפסילה בעניינו של חיים דהן מן היום בו הפקיד תצהיר בתיק אחר בו נשפט...נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה פס"ד ביטון דן באותה מהות (מאטרייה) הנדונה בענייננו. הנסיבות כפי ביטוין בפס"ד ביטון הן של אדם, בשם דהן שנידון בפסק דין לעונש של פסילת רישיון נהיגה בפועל והגיש, בשלב מסוים, תצהיר על אובדן רישיון הנהיגה שלו (תצהיר זה כמוהו כהפקדת הרישיון). לימים, ובטרם חלפה תקופת הפסילה לפי פסק הדין הראשון, הוא שב ונדון, בידי בית משפט אחר לעונש של פסילת רישיון. הפעם לא זו בלבד שלא הופקד הרישיון (שהרי זה אבד) אלא אף גם זו שלא הוגש תצהיר נוסף כתחליף להפקדה. משחלפה עברה תקופת הפסילה הראשונה ביקש דהן שתקופת הפסילה השנייה תימנה מיום מתן גזר הדין השני או מתום תקופת הפסילה הראשונה. שהרי בה בעת שרישיונו נפסל בשנית כבר היה הרישיון בחזקת מופקד בבית המשפט על פי פסק הדין הראשון. על בסיס הנסיבות הללו פסק כב' השופט אדמונד לוי בדבר חובת ההצהרה הכפולה (ראו שוב את הציטוט שלעיל). אין כל הבחנה מושגית בין "הצהרה כפולה" לבין "הפקדה כפולה". שני המצבים משקפים את אי המצאות הרישיון בידי בעליו לאו דווקא בשל אובדן ולכן שניהם מעמידים את השאלה (שפס"ד ביטון שואל אותה): "כיצד תימנה פסילת רישיון נהיגה בנסיבות שבהן, מצד אחד, רישיון הנהיגה לא נמצא בידי בעליו, אך מצד שני, הרישיון לא אבד..". משנפסקה הלכה בידי בית המשפט העליון אין לבתי משפט נמוכי דרגה חירות להרהר אחר מידותיה. פסק הדין בעניין אלנקווה שוגה בדבר הלכה. פסיקה מחוזית אחרת מיישמת את ההלכה כראוי [למשל: ב"ש (ת"א) 93492/06 חמאד נ' מ"י (כב' השופט ד"ר קובי ורדי)]. הנה כי כן לשיטת המדינה הדין מחייב לחשב את תקופת הפסילה בת השנה החל מיום 8.4.10, הוא יום ההפקדה בפועל בבית המשפט בתל אביב. דיון והכרעה הייתי יכול למצות את פרק הדיון וההכרעה בערר זה בקיצור אמרים רב. סוגיית הערר; היינו "כיצד תימנה פסילת רישיון נהיגה בנסיבות שבהן, מצד אחד, רישיון הנהיגה לא נמצא בידי בעליו, אך מצד שני, הרישיון לא אבד..(ההדגשות שלי. ע.מ)", נבחנה והוכרעה בפס"ד ביטון. נסיבות ענייננו מעלות שאלת משפט זהה והתשובה לה היא כפי התשובה בעניין ביטון. מה שם נדרש בעל הרישיון ל"הפקדה (על דרך הצהרה) כפולה", גם בענייננו נדרש בעל הרישיון ל"הפקדה כפולה"; אחת הפקדה ממשית ואחת בדרך של תצהיר, שלו מצורף אישור ההפקדה הראשונה. העורר לא נהג כך ועל כן הפסילה השנייה תימנה מיום הפקדת הרישיון לפי פסק דין ת"א. בכל זאת אוסיף מספר הערות קצרות. המסגרת הנורמטיבית החלה על עניינו של הערר דנן מורכבת משלוש הוראות דין. הנורמה הגבוהה נעוצה בהוראת סעיף 42[ג] לפקודת התעבורה הקובע: בחישוב הפסילה [שנקבעה בגז"ד] לא יבואו במניין: ... התקופה שחלפה עד מסירת הרישיון לרשות שנקבעה לכך בתקנות ובדרך שנקבעה. על יסוד הוראת החוק הותקנו תקנות המסדירות, מנהלית, את דרכי מסירת (הפקדת) הרישיון לרשות שנקבעה לכך. תקנה 556 לתקנות התעבורה מורה שבעל רישיון נהיגה שנפסל מלהחזיק ברישיונו: ימציא ... את רישיון הנהיגה שלו לאותו בית המשפט שהורה על פסילתו מיד לאחר שהודע לו על הפסילה. אותה תקנה מחייבת את מזכיר בית המשפט שהומצא לו רישיון הנהיגה, שבעליו נפסל מלהחזיק בו, להודיע לרשות הרישוי פרטים על הפסילה. תקנה 557 לתקנות התעבורה קובעת כי: הודע לבעל הרישיון על פסילת רישיונו או על התלייתו על ידי בית המשפט או לפי צו של קצין משטרה או לפי החלטה של רשות הרישוי, לפי העניין, ימציא את רישיונו כאמור בחלק זה אף אם רישיונו אינו בר תוקף. הוכח על פי תצהיר לפי פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, למזכיר של בית המשפט שהרשיע בעל רישיון נהיגה, או לקצין משטרה או לרשות הרישוי, לפי העניין, כי רישיונו של בעל רישיון נהיגה שנפסל כאמור בחלק זה אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מיום שהומצאה ההצהרה לרשות שהטילה אותה מהוראות החוק והתקנות נשמע ציווי קטגורי שאדם שרישיון הנהיגה שלו נפסל יפקיד את רישיונו לאלתר בידי הרשות המוסמכת (בהקשר לפסק דין - בבית המשפט). אם אותו אדם נמנע מעשות כן תקופת הפסילה תימנה מיום ההפקדה ואילך, יהא מועדו מאוחר ככל שיהא. התקנות מבקשות להסדיר גם נסיבות שבהן אדם אינו יכול להפקיד רישיון שאיננו בידו. האם התקנות עוסקות רק בנסיבות של היעדר הרישיון מחמת אובדן? התשובה לכך, הן מצד לשון הדין והן מצד תכליתו, שלילית. פרשנות הדין היא מהלך הנשען על קיום מתאם בין לשון הדין, הוראותיו השונות, לבין תכליתו. מבין המשמעויות השונות שלשון הדין "סובלת" יבחר הפרשן את זו המשרתת את תכלית הדין ומקיימת מתאם (קוהרנציה) בין הוראות הדין השונות. כיון שתקנה 556 מתארת את נוהל ההפקדה בהימצא רישיון הנהיגה בידי בעליו, פשוט וברור הוא שתקנה 557, כמין תמונת מראה של תקנה 556, מסדירה את נוהל תחליף ההפקדה בנסיבות של אי הימצא הרישיון בידי בעליו (בין בשל פקיעת תוקף, בין בשל אובדן ובין בשל כל סיבה אחרת). לכך "עיגון" כפול בלשון התקנה, בביטוי "רישיונו ...אבד ואין בידו כל עותק של הרישיון". ראשית הביטוי כולל גם "אין בידו". שנית, "אבד ואין בידו" עשוי להקיף מצבים שונים של אובדן; אובדן "רגיל", השחתה, גניבה, כיליון וגם תפיסה ונטילה חוקית. אכן כך גם נפסק בעניין ביטון : "מתקין התקנות טרח וקבע [בתקנה 557(ב)] הסדר חלופי למי שרישיון הנהיגה אינו בידו, ועל כן הוא אינו יכול להפקידו..." (ההדגשה במקור). מקל וחומר כך מתפרש הדין כאשר הפרשנות תואמת את תכליתו. השופט סעב איתר מן הפסיקה, לרבות מפס"ד ביטון, שלוש תכליות: תכלית אחת של חובת ההפקדה היא למנוע מצב של שימוש ברישיון לאחר שנפסל. ההפקדה יוצרת מניעה פיזית מפני שימוש ברישיון פסול. תכלית שנייה של חובת ההפקדה היא "מנהלתית"; היינו, לאפשר למערכת המנהלית של בית המשפט לדווח לרשות הרישוי על הפסילה ומועד תחילת מניינה [תקנה 557(ג)] כדי להבטיח פיקוח ואכיפה יעילים. תכלית שלישית היא, כלשון השופט אדמונד לוי, "פסיכולוגית - חינוכית": ...המשמעות החינוכית-פסיכולוגית של חובת ההפקדה של הרישיון או חליפו להפנמת האיסור החל על נהיגה בתקופת פסילה. ואם כך הוא הדבר ביחס למי שחטא לראשונה בעבירה מסוג זה, מקל וחומר שיש להחמיר בעניינו של מי שככל הנראה אינו רואה עצמו נתון למורא החוק, והראיה הטובה ביותר לכך היא שהוא מוסיף לנהוג ללא רישיון חרף ההליכים המשפטיים שננקטו נגדו בעבר. בנסיבות אלו, כך היא דעתי, נכון לשוב ולדרוש מנאשם שכזה שישוב וימלא אחר הוראות ההפקדה הקבועות בתקנה 557, בכל פעם שיורשע מחדש, ואולי בדרך זו יצליח לשנן את האיסור לנהוג בתקופת פסילה. הגורס כי תקנה 557(ב) אינה חלה בנסיבות של היעדר הרישיון משום שהוא הופקד בבית משפט על בסיס גזר דין קודם, מתעלם, הלכה למעשה משלוש התכליות הללו כאחת. עמידה על ביצועה של "הפקדה כפולה" או, למצער, "הצהרה כפולה", תצמצם את אין ספור האפשרויות המניפולטיביות שנאשמים כדוגמת העורר עשויים לנקוט בהן על מנת להשתמש ברישיון חרף העובדה שהרישיון נפסל. בדידו של עניין זה הווית עובדה. העורר הפקיד את רישיונו ב-2.11.09, כ-9 חודשים אחרי שהרישיון נפסל בתיק י-ם. בשעה שהפקיד כבר ידע, ככל הנראה, שבתוך כשבועיים ייגזר לו שוב עונש של פסילת רישיון (בתיק ת"א). מכל מקום כיון שמשך הפסילה בתיק י-ם הוא חודשיים, אזי בינואר 2010 יכול היה העורר לקחת את הרישיון המופקד. הוא, ככל הנראה פעל כך כיון שבאפריל 2010 הפקיד את רישיונו בבית המשפט בתל אביב. אילו קיים את מחויבותו להפקדת הרישיון (או להצהרה על כך שרישיונו כבר מופקד) בעקבות פס"ד ת"א, היה מתבצע דיווח לרשות הרישוי והעורר לא היה יכול לקבל את רישיונו בתום תקופת הפסילה של תיק י-ם. הוא אשר אמרתי, העדר חובה לקיים הפקדה (או תחליף הפקדה) בכל פעם מחדש, מאפשר לנאשמים, עברייני התנועה, "לשחק" ברישיונות כרצונם. העורר שפסקי הדין שוללים את רישיונו ומחייבים אותו בהפקדת הרישיון, הם עבורו "המלצה" בלבד, הוא דוגמא מובהקת לכך. אין צריך לומר ש"ויתור" על הפקדה או תחליף הפקדה בעקבות פסק דין שני חותר מתחת לפני התכלית ה"פסיכולוגית - חינוכית". בדידו של עבריין תעבורה סדרתי כמערער (64 הרשעות, בהן חמורות למדיי, משנת 1983 ועד 2010) הדרישה שיפקיד את רישיונו כל אימת שישוב ויורשע בדין ורישיונו ייפסל היא הכרח לשם הפנמת איסורי הדין. מן הטעמים האלה מתבקש שלא נפל פגם בהחלטת בית משפט קמא בעניין חישוב תקופת הפסילה. הערר נדחה. משפט פלילימשפט תעבורההרשעהשלילת רישיון נהיגה