תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי מסמיכה את בית המשפט, "אם נראה לו הדבר, לצוות על תובע ליתן ערובה לתשלום כל הוצאותיו של נתבע". "עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, אין הכוונה להגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, בית המשפט יפעל בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט" (רע"א 10376/07 ל.נ הנדסה ממוחשבת בע"מ נ' בנק הפועלים בע"מ,מיום 11.2.09, בפסקה 8, והאסמכתאות שם). בהיעדר פירוט בגוף התקנה של השיקולים שישקול בית המשפט בהפעילו את סמכותו, התוותה הפסיקה כללים בדבר המקרים שבהם נכון יהיה, ככלל, לחייב תובע בהפקדת ערובה. "מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות ... לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו ... . שיקול הדעת של בית המשפט בבואו להחליט בענין תקנה 519(א) לתקנות רחב הוא ... בית המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום הלב בנקיטת ההליך. ... שיקול משמעותי נוסף שהתווסף החל משנת 1992 ... מתמקד בפגיעה-בכוח בזכות הקניין של התובע..." (שם, בפסקה 9, ההדגשה במקור; וראו גם: רע"א 2146/04 מדינת ישראל נ' עיזבון איברהים, פ"ד נח(5) 865, 869-868 (2004) (להלן: ענין עיזבון איברהים); ע"א 8440/03 כהן נ' לחוביץ, מיום 21.7.04).ערובה להבטחת הוצאותערובהתקסד"א 1984 (הישנות)