תשלום תגמולי ביטוח באיחור

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תשלום תגמולי ביטוח באיחור:

א. מהות התובענה

זו תביעה כספית לתשלום תגמולי ביטוח בגין שריפה, ולפיצוי בעבור אובדן רווחים עתידיים של מסעדה שנשרפה, בעילה של גרם הפרת חוזה השכירות של המסעדה – הפרה שהביאה לסילוקה ממקומה ולהפסקת פעילותה.


ב. העובדות הרלוונטיות

התובעת הפעילה, במשך שבע שנים, מסעדה בשם "אחד העם 28" (להלן: "המסעדה") בחנות שבקומת הקרקע בכתובת זו בתל-אביב, בבניין המכונה "בית פלטין" – שבבעלות הנתבעת 4.
במועד הרלוונטי לתביעה 18 ו- 19 לאפריל 2003, היה בידי התובעת חוזה שכירות עד ליום 31.5.2004 (נספח ב' ל-ת/2), וכן היתה שמורה לתובעת אופציה להאריך את השכירות בחמש שנים נוספות, עד ליום 31.5.2009 (להלן: "תקופת האופציה"), לו הודיעה על כך עד תום שנת 2003 (הסכם האופציה סומן, בהתאם להחלטתי מיום 23.3.2009, כנספח ג' ל-ת/2, במקום מסמך אחר שצורף במקור כנספח ג' ל-ת/2, בטעות).
סעיף 11 להסכם השכירות בין הנתבעת 4 לתובעת (נספח ב' ל-ת/2) קבע כי על התובעת לבטח את החנות המושכרת, כמו גם את פעילותה בחנות כמסעדה, וכי עליה לרשום את הנתבעת 4 כמוטבת נוספת בפוליסת הביטוח, ולהציג פוליסה זו בפני הנתבעת 4 עד ליום 1.3.1999.

במועד הרלוונטי לתביעה הייתה המסעדה מבוטחת על-ידי הנתבעת 1, בפוליסת ביטוח מסוג "רב ביטוח בתי עסק" (להלן: "הפוליסה" – נספח א' ל-נ/16; לתנאים הכלליים של הפוליסה ר' נספח ב' ל-נ/16). פוליסה זו נועדה, בין היתר, להעניק כיסוי לאירועים כגון השריפה נשוא התביעה.
הנתבע 6 שימש במועדים הרלוונטיים לתביעה כסוכן הביטוח של התובעת.
הנתבעת 4 לא נרשמה כמוטב בפוליסה זו ולא עמדה על הצגת הפוליסה בפניה במועד שנקבע בהסכם השכירות. המסעדה עצמה בוטחה.

ביום 18.4.2003 נעשה נסיון הצתה במסעדה (להלן: "נסיון ההצתה"), שגרם לנזקים מינוריים יחסית.
בעקבות נסיון זה, הגיע למקום שמאי מטעם הנתבעת 2 חברה שסיפקה שירותי שמאות לחברות ביטוח, בין היתר לנתבעת 1 שבינתיים נבלעה בחברת הביטוח "הפניקס" ונסגרה – ר' עמ' 136 לפרוטוקול, שורות 29-27) והוסכם שיוצב שומר במקום, מטעם הנתבעת 3.
נציג הנתבעת 2 אישר לבעלי התובעת כי הנתבעת 1 תישא בעלות השמירה.
בלילה הבא, אור ליום 19.4.2003, הוצתה המסעדה ונשרפה כמעט כליל (להלן: "השריפה").
בדיעבד התברר כי השומר – שלטענתו, לא תודרך ולא יודע בדבר נסיון ההצתה בלילה הקודם – עזב את המקום והלך לאכול במרחק מה משם, ומששב כבר עלתה המסעדה באש ובמקום כבר פעלו כוחות כיבוי ומשטרה (ר' הודעת השומר למשטרה, נספח ה' ל-ת/2).

התובעת העריכה את נזקיה הישירים מהשריפה בסך של 1,330,692 ₪ והגישה תביעה בהתאם לנתבעת 1. זו, הכירה באירוע כמקרה ביטוח אשר בגינו זכאית התובעת לתגמולי ביטוח על-פי הפוליסה, ומינתה את הנתבעת 2 על-מנת לערוך שמאות לנזק.
במקביל, ביום 28.4.2003 (תשעה ימים אחרי השריפה), שלחה הנתבעת 1 מכתב לתובעת עם העתק לנתבע 6 (ר' נספח ו' ל-ת/2), בו הודיעה כי פוליסת הביטוח עבור עסק התובעת תבוטל כעבור חודש ממועד ההודעה, קרי ביום 28.5.2003.
בעקבות זאת, פנתה הנתבעת 4 לתובעת והתריעה בפניה כי על-פי חוזה השכירות ביניהן מחוייבת התובעת לבטח את המקום, וכי היעדר ביטוח מהווה הפרה של חוזה השכירות.

ביום 13.6.2003 נשלח לתובעת מכתב מהנתבעת 2 (נספח ז' ל-ת/2), בו היא מפנה את תשומת לב התובעת לעובדה שהמבנה בוטח אצל הנתבעת 1 גם על-ידי הנתבעת 4 – בפוליסה נפרדת, כבעלת הבניין – ולפיכך, בטרם ישולמו תגמולי הביטוח בגין הנזק למבנה, על התובעת להגיע להסדר מול הנתבעת 4, באשר לזהות מקבל תגמולי הביטוח בגין נזק זה, וליידע את הנתבעת 2 בהתאם.

ביום 18.6.2003 הודיע לתובעת בא-כוחה של הנתבעת 4, בעלת הבניין, כי התובעת טרם עמדה בהתחייבותה להציג בפני הנתבעת 4 את הפוליסה – בה הנתבעת 4 אמורה להיות רשומה כמוטבת, וכי בכך יש משום הפרה יסודית של הסכם השכירות (ר' נספח י' ל-ת/2).
לאור זאת, הודיעה הנתבעת 4 לתובעת כי אם לא תציג בפניה פוליסת ביטוח בתוקף, בה רשומה הנתבעת 4 כמוטבת נוספת, תבטל זו את הסכם השכירות ללא כל התראה או אורכה נוספת.
כתוצאה מביטול הפוליסה שהייתה לתובעת עד לשריפה, והיות שלאחריה לא נותר כבר את מה לבטח (לטענת בעלי התובעת, כל חברות הביטוח אליהן פנה בכדי לבטח את המקום דרשו ממנו ראשית לשפצו, על-מנת שניתן יהיה לבטחו), לא עלה בידי התובעת להציג פוליסת ביטוח בתוקף בפני הנתבעת 4.
כתוצאה מכך הודיעה הנתבעת 4 לתובעת, ביום 14.7.2003, על ביטול הסכם השכירות (ר' נספח י' ל-ת/2), תוך שהיא מציינת בהודעה כי הנתבעת 1 הודיעה לנתבעת 4 כי היא מסרבת לבטח את החנות בה פעלה המסעדה אם זו תמשיך להיות מושכרת לתובעת.

יומיים לאחר הודעה זו, ביום 16.7.2003, שלחה הנתבעת 1 מכתב לתובעת (נספח ו' ל-נ/16), לו צירפה שני צ'קים בסך כולל של 316,509 ₪.
הנתבעת 1 ציינה במכתבה כי סכומים אלה אינם שנויים במחלוקת, ומשולמים בגין נזקי אש לתכולה הן מנסיון ההצתה והן מהשריפה ביום שלאחריו, לאחר הפחתת דמי ההשתתפות העצמית ולאחר חישובי ביטוח חסר.

כמו כן, בעקבות דרישתה של הנתבעת 1 מהתובעת ומהנתבעת 4 ליידע אותה באשר להסכם ביניהם לגבי התגמולים בגין הנזקים למבנה, חתמו התובעת והנתבעת 4 על הסכם, ביום 24.9.2003, בו הוסכם, בין היתר, על שני הנושאים הבאים:



הנתבעת 4 זכאית לדרוש ולקבל תגמולי ביטוח מהנתבעת 1 בגין הנזקים למבנה מכוח הפוליסה שהוצאה על-ידה בלבד.
מיד עם קבלת הפיצוי בגין הנזקים למבנה, תעביר הנתבעת 4 לתובעת סך של 102,500 ₪, וזאת כהחזר על השקעותיה במושכר.


בעקבות אירועים אלה, הגישה התובעת את תביעתה זו, ביום 11.1.2005, במסגרתה היא תובעת: תגמולי ביטוח על-פי הפוליסה – הן בגין נזקים לתכולה, בנוסף לסכומים ששולמו, והן בגין נזקים למבנה;
תגמולי ביטוח בגין אובדן רווחים על-פי הפוליסה;
כן פיצוי בעבור אובדן רווחים עתידיים, עד לתום תקופת האופציה.

בנוסף, התובעת מפנה טענותיה כנגד הנתבעת 1 כשולחתה של הנתבעת 2; כנגד הנתבעת 2 כשולחתה של הנתבעת 3 – בין השאר בגין העובדה שמינתה את הנתבעת 3 לשמירה על המסעדה לאחר נסיון ההצתה; כנגד הנתבעת 3, הן ישירות והן כשולחתו של העובד שלה, בשל כך שברשלנותה וברשלנות העובד שלה, הפקירה את המסעדה ואפשרה את הצתת המקום;
כנגד הנתבעת 4, בשל כך שהתעמרה בתובעת, וניצלה את ההזדמנות שנקרתה בדרכה בעקבות השריפה כדי לסלק את התובעת מהחנות המושכרת, תוך שאינה מתחשבת באופן סביר בקשייה של התובעת בעקבות העיכוב בקבלת תגמולי הביטוח מהנתבעת 1. התובעת אף טוענת כי בעלי הנתבעת 4, ששימש דירקטור בנתבעת 1, הוא שגרם לעיכוב זה, בכדי להביא להפרת חוזה השכירות על-ידי התובעת;
כנגד הנתבע 5, ששימש כבא-כוחה של התובעת לאחר השריפה, בגין התרשלות בייצוג התובעת, בין השאר בייעוץ שהביא לחתימת ההסכם מול הנתבעת 4 – שבדיעבד התובעת טוענת כי נחתם בניגוד לאינטרסים של התובעת;
וכנגד הנתבע 6, בגין התרשלות בטיפול בענייני התובעת, ובעיקר באחריות לכך שהתובעת בוטחה בביטוח חסר.


ג. הפלוגתאות בין הצדדים

מכתבי הטענות עלו הפלוגתאות הבאות:



האם חייבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת תגמולי ביטוח נוספים בגין נזקים לתכולה?
האם חייבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת תגמולי ביטוח בגין נזקים למבנה?
האם חייבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת תגמולי ביטוח נוספים בגין אובדן רווחים?
האם גרמה הנתבעת 1 להפרת חוזה השכירות של התובעת ולאובדן רווחים עתידיים?
האם חייבות מי מהנתבעות בגין התרשלות לכאורה בשמירה על המסעדה?
האם ביטלה הנתבעת 4 את חוזה השכירות שלא כדין?
האם התרשל הנתבע 5 בייצוג התובעת?
האם התרשל הנתבע 6 בייצוג התובעת?



ד. האם חייבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת תגמולי ביטוח נוספים בגין נזקים לתכולה?

עיקר המחלוקת בין הצדדים בעניין התכולה מתמקדת בהבדל בין פיצויי כינון לבין פיצויי שיפוי עבור הציוד שנשרף;
כלומר ההבדל בין תשלום ערך הציוד שנשרף כפי שהיה עולה לרכוש אותו מחדש – כחדש, לבין תשלום הערך הריאלי של הציוד, בהתחשב בהיותו משומש.
על-פי הדוח שהגישה הנתבעת 2 (הכלול בנספח ב' ל-נ/25, ההבדל בין ההערכה של שווי הציוד, לאחר חישובי ביטוח חסר, בערכי כינון, לבין הערכתו בדומה בערכים ריאליים, הינו ההפרש בין 377,145 ₪ ל- 225,298 ₪, קרי – 151,847 ₪.

בספרו של שחר ולר חוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981 (2007), בעמוד 161 לכרך השני), כותב המחבר:

"הגישה העדיפה היא שבנסיבות מתאימות אין להתחשב במרכיב הבלאי אפילו אם הפוליסה אינה כוללת סעיף כינון".

בענייננו מצויינת במפורש בפוליסה, בפרק 5 הדן בתכולת בית העסק, הערה בזו הלשון:

"תוספות מיוחדות לפרק 5 תכולה:


ערך כינון למכונות וציוד – תקף

..."

טוענת הנתבעת 1, כי על-פי ההלכה המנחה בסוגיית הכינון, הנובעת מע"א 191/80 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' מלון דבורה בע"מ (פ"ד לה(4) 714 (1981), להלן: "עניין מלון דבורה"), קיימים שני תנאים לתשלום תגמולים בערכי כינון:



חבות בתשלום הוצאות כינון רק לאחר שנשא בהם המבוטח ולאחר שהכינון הושלם
השלמת הכינון בתוך התקופה המוגבלת להשלמתו על-פי הפוליסה


בענייננו, אין מחלוקת כי התובעת לא עמדה בתנאים אלה, שכן לא שבה להפעיל את המסעדה לאחר השריפה.
עם זאת, בעניין מלון דבורה נקבע גם כי את סכום הנזק הממשי על-פי הפוליסה, חייב המבטח לשלם מיד, ומבלי להמתין להשלמת הכינון.
המבטחת בענייננו, הנתבעת 1, השהתה את התשלום עבור הנזק הממשי, ולכל הפחות עבור הסכום לגביו לא הייתה מחלוקת, במשך כשלושה חודשים לאחר קרות אירוע הביטוח; כחודשיים לאחר שהוגשה לה התביעה בפעם הראשונה (ביום 14.5.2003); וכחודש וחצי מאז הגישה התובעת את השלמת התביעה בעניין אובדן הרווחים, ביום 29.5.2003 (להלן: "השלמת התביעה").

לטענת הנתבעת 1, התובעת היא שעיכבה את תשלום התגמולים בהתמהמהותה להגיש את התביעה; כאמור, השלמת התביעה הוגשה רק כחודש וחצי לאחר השריפה, שכן השמאי מטעם הנתבעת 2 הגיש את מסקנותיו פחות מחודש לאחר הגשת השלמת התביעה (26.6.2003), ובסמוך לאחר מכן היא שילמה את התגמולים (כאמור, ב-14.7.2003).

סעיף 27 לחוק חוזה ביטוח קובע שתי חלופות מועד לתשלום תגמולי ביטוח:

"תגמולי הביטוח ישולמו תוך 30 ימים מהיום שהיו בידי המבטח המידע והמסמכים הדרושים לבירור חבותו, אולם תגמולי ביטוח שאינם שנויים במחלוקת בתום לב ישולמו תוך 30 ימים מהיום שנמסרה למבטח תביעה לפי סעיף 23(א)..."

הסעיף ברור – הוא מפריד בין שני סוגי תשלומים:
הסיפא עוסקת בתשלום תוך שלושים יום מהגשת התביעה, וזאת לגבי תשלומים שאינם שנויים במחלוקת.
הרישא עוסקת בהשלמת התשלומים, וזאת תוך 30 יום מהיום שבו היו בידי המבטחת כל המסמכים הרלוונטים.

הנתבעת 1 ציינה במפורש במכתבה (נספח ו' ל-נ/16) כי התגמולים ששילמה לתובעת אינם שנויים במחלוקת, ולפיכך היה עליה לשלמם תוך שלושים ימים מיום הגשת התביעה אליה, כלומר מיום 14.5.2003, קרי – עד ליום 13.6.2003.
גם לשיטת הנתבעת 1, לפיה יש להתחיל את מניין הימים רק ממועד הגשת השלמת התביעה – 29.5.2003 – הרי שהיה עליה לשלם את התגמולים שאינם שנויים במחלוקת תוך שלושים יום ממועד זה, קרי – עד ליום 28.6.2003. יתרה מכך – יש לזכור כי השלמת התביעה עסקה רק באובדן הרווחים, כלומר אפילו הייתי מקבלת את טענתם זו, הרי שרק לעניין אובדן הרווחים יש למנות את הימים ממועד הגשת השלמת התביעה.
מכאן, שהנתבעת 1 השהתה את תשלום התגמולים שאינם שנויים במחלוקת מעבר למותר בחוק.
מהראיות עלה כי התובעת היתה זקוקה לכספים אלה כדי להתחיל לשפץ את המסעדה שנשרפה.
במהלך השיפוץ הייתה יכולה אף להשלים את הכינון – השלמה שהייתה מזכה אותה בערכי הכינון על-פי הפוליסה.

הנתבעת 1, בצוותא חדא עם הנתבע 6 (עמוד 115 לפרוטוקול עדותו, מיום 30.9.2009), טוענת כי השיפוץ התעכב בשל רצונם של בעלי התובעת להביא בעלי מקצוע מטעמם, על-מנת שאלה יתנו הצעות מחיר ושהם יבצעו את העבודות. לדברי הנתבע 6, בעלי התובעת הם שמשכו את הזמן ועיכבו את ביצוע השיפוצים.
אף אם הייתה מתקבלת טענה זו (ואיני דנה בה בשלב זה לגופה) – אין בכך כדי להפחית מאחריותה של הנתבעת 1 לשלם לתובעת בזמן את התגמולים שאינם שנויים במחלוקת. כשנזקה של התובעת הוא בכך שאי תשלום הכספים בזמן גרם לכך שלא התחילה לשפץ; אי התחלת השיפוץ גרמה לכך שלכאורה נפגמה זכאותה עפ"י הפוליסה לערכי כינון.
התובעת עתרה לריבית מיוחדת לפי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח.
בהיותי ערה לטענה זו, אשוב ואתייחס אליה בעת הדיון בנושא הנזק.

כתוצאה מכך אני קובעת כי על הנתבעת 1 לשלם לתובעת את הנזק שנגרם לציוד בערכי כינון.
משמעות הדבר היא כי עליה להוסיף ולשלם לה סך של 151,847 ₪, בנוסף לסכום ששילמה בגין תכולה.
סכום זה יישא רבית והצמדה כדין מיום 13.6.2003, עת היה על הנתבעת 1 לשלם לתובעת את תגמולי הביטוח, שבגין אי-תשלומם נמנע מהתובעת לשפץ ולהשלים את הכינון.


ה. האם חייבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת תגמולי ביטוח בגין נזקים למבנה?

לא ברור מדוע חברת הביטוח ביטחה את נזקי המבנה פעמיים ולשני אנשים שונים, שאחד מהם אינו הבעלים של המבנה, ואשר התחייב שהבעלים יהיה מוטב בפוליסה שלו, והדבר לא נעשה. אין הרבה טעם כלכלי לסוג ביטוח כזה שבו לכאורה מי שאינו בעל נכס עלול לקבל כספים כתוצאה מנזק לנכס.
יתכן שהיתה זו טעות וייתכן כי בבסיס דרישתה של הנתבעת 1 מהתובעת ומהנתבעת 4 להסכים ביניהן על חלוקת תגמולי הביטוח בגין הנזק למבנה, טמונה הנחתה כי זהו מקרה של כפל ביטוח, ועל-כן עליה לשלם תגמולים בגובה הנזק בלבד – לא פעמיים, מכוח שתי הפוליסות – והמוטבים יתחלקו בתגמולים אלה.
הנחה זו אינה עולה מסעיף 59(א) לחוק חוזה ביטוח הקובע:

"בוטח נכס בפני סיכון אחד אצל יותר ממבטח אחד לתקופות חופפות..."

כלומר שיש צורך בלפחות שני מבטחים, מה שאין כן בענייננו.

הדיון בנושא נזקי המבנה, משלב דיון בחבות של הנתבעת מס. 1 לשלמם לתובעת, לפי טענתה עפ"י הפוליסה;
וכן את תביעת הנזיקין של התובעת כנגד הנתבעת מס. 4 חברת פלטין, שהינה הבעלים של המבנה בו היתה המסעדה.

יש לציין כי בהסכם השכירות שבין התובעת לבין חברת פלטין נכתב, כי במידה ויהיו במשכר תוספות הם יהיו שייכות למשכיר, כלומר לפלטין.

צא ואמור, המבנה כולו, לרבות כל התוספות שנבנו בו, - שייכות לפלטין עפ"י המוסכם בין הצדדים.

יעקב אברהמיאן בתצהיר (ת/2) צירף את נספח י"א שזה הסכם מתאריך24.9.03 בין התובעת לבין חברת פלטין בע"מ;
התובעת הינה השוכרת בהסכם הלז, ואילו חברת פלטין הינה המשכירה.

ולעניננו נכתב שם כדלקמן::

"...הואיל - והשוכרת היתה מבוטחת בפוליסת רב ביטוח לבית עסק שהיתה בתוקף במועד ארוע השריפה...
והואיל – ולאחר השריפה השוכרת אינה יכולה לקבל כיסוי ביטוחי חדש למושכר.
והואיל- וברצון הצדדים להביא בהסכם זה לסיום מוחלט וסופי של כל הטענות ההדדיות של כל צד כלפי משנהו;
לפיכך הותנה הוסכם בין הצדדים כדלקמן:
...
2. מוסכם בזאת כי המשכירה תהיה זכאית לדרוש ולקבל במישרין מ"הדר" את סכום הביטוח בגין המבנה מכח הפוליסה שהוצאה על ידה בלבד.
...
4. מיד עם קבלת הפיצוי בגין המבנה מחברת "הדר" כאמור לעיל, תעביר המשכירה לידי השוכרת שיק על סך 102,500 ₪ בצירוף מע"מ כחוק כהחזר על ההשקעות שהושקעו על ידה במושכר. השיק יהיה לפקודת עו"ד שמעון כץ. ויימסר במשרדו.
...
5. עם ביצוע התחייבויות הצדדים על פי הסכם זה אין ולא תהיה למי מהם טענה ו/או תביעה האחד כלפי משנהו והסכם זה בא להביא לידי סיום את כל המחלוקות שבין הצדדים"

מה המשמעות של התקשרות זו?
בתחילה יש לאמר כי התקשרות זו של הצדדים בהסכם לעיל, נבעה מבקשתה/דרישתה של חברת הביטוח, שיגיעו להסכמות ביניהם למי משולמים כספי הביטוח.

מאחר והדבר היה מקובל גם על הצדדים, בזמן אמת, אזי מבחינה מהותית, לאור התקשרות זו, אין זה רלבנטי, מתי שילמה חברת הביטוח את התשלומים בגין המבנה.

החשוב הוא, שהצדדים, בהסכמה מלאה ביניהם, ובהיות התובעת מיוצגת ע"י עו"ד מטעמה בהתקשרות זו,הגיעו להסכמות לעיל.
חברת הביטוח אומנם אינה צד להסכם, אבל מההתנהלות אפשר להבין שהיא הגנה על האינטרסים שלה, ובמובן זה הפך ההסכם שבין הצדדים, למעין חוזה לטובת צד ג', דהיינו חברת הביטוח יכולה היתה להסתמך עליו שהיא לא תיתבע פעם נוספת, לאחר שתשלם לפלטין בגין נזקי מבנה. (אפילו אם לא הגנה על האינטרסים שלה במסמך מתאים נפרד בנושא).

ודוק – אילו הנתבעת מס. 4, בתחילת השכירות, היתה בודקת את הפוליסה שהוציאה התובעת, היתה רואה שהיא אינה מוטבת שם לענין המבנה, וסביר להניח, שהנושא היה מתוקן.

בנוסף – למרות האמור בחוזה השכירות שהתוספות שייכות למשכיר, כלומר לפלטין, הגיעו הצדדים, להסכמות אחרות, ופלטין פיצתה את התובעת בגין השקעות שנעשו במבנה, ואין מחלוקת שלמטרה זו העבירה אליה סכום של 102,500 ₪.

התובעת התחייבה שלא לתבוע את פלטין במסמך זה, - אבל לא נתנה משקל רב להתחייבותה זאת.
מסתבר שלאחר שנטלה את הכסף, לאחר שחתמה על ההתחייבות, הגישה כעבור שנתיים את התביעה בגין נזקי מבנה כלפי חברת הביטוח, וכלפי חברת פלטין בעילות אחרות.
אין סיבה שהתובעת תתנער ממסמך זה שחתמה עליו, ולמעשה היא גם לא התנערה ממנו בפועל ולא החזירה למשל את הסכום שקיבלה כתוצאה מחתימה עליו, לאור טענותיה בדבר מהות החתימתה עליו.

אשר על כן אני קובעת, כי לאור ההסכמות של הצדדים, כשהתובעת מקבלת ייעוץ משפטי ומלווה בעו"ד (וע"כ להלן) הפועל היוצא הוא, שהנתבעת מס. 1 הצליחה מצידה "לתקן" את מחדלה בהוצאת שתי פוליסות לתשלום בגין נזק אחד לשני אנשים שונים, בכך ששילמה לחברת פלטין בלבד וזו העבירה את סכום ההשקעות לתובעת; בכך שיחררה עצמה בהסכם מכל תביעה עתידית, לא רק עניני המבנה אלא גם בענייני נזקים ורווחים.

התוצאה האופרטיבית היא - שחברת הביטוח אינה צריכה להוסיף ולשלם מאומה בענין נזקי מבנה לתובעת, ואילו התביעה כנגד פלטין,הנתבעת מס. 4, נדחית כבר בשלב זה.


ו. האם חייבת הנתבעת 1 לשלם לתובעת עפ"י הפוליסה תגמולי ביטוח נוספים בגין אובדן רווחים?

הנתבעת 1 חישבה את הפיצוי בגין אובדן הרווחים לתובעת לפי 35 ימי עבודה, בטענה כי זהו משך הזמן הנדרש לשיפוץ העסק והחזרתו למסלול הרווחים הרגיל.
על בסיס טענה זו שילמה הדר 18,305 ₪ בעבור אובדן רווחים.
בפרק 7 לפוליסה נקבע שתקופת השיפוי תהיה עד 3 חודשים, ושבתנאים הכלליים לפרק 7 לפוליסה (עמ' 20-19 לנספח ב' ל-נ/16) השיפוי יינתן עבור הפסד ההכנסה הנובע מכל הפסקה או הפרעה במהלך עסקו של המבוטח שנגרמה כתוצאה מנזק מבוטח.
בענייננו, היות שההכנסה נפסקה לחלוטין כתוצאה מנזקי השריפה המבוטחים, הרי שתקופת השיפוי הינה מלוא שלושת החודשים. חלק מהפרעה לשיפוי היה אי העמדת הכספים שאינם שנויים במחלוקת לרשות המבוטחת תוך 30 יום, עפ"י הוראות הפוליסה.

לפי פרק 7 לפוליסה – סך הביטוח נקבע עפ"י הכנסה שנתית של 461,893 ₪.

לעומת זאת, סך ההכנסות הצפויות ל- 2003, לפי רואה-החשבון יהודה אוסטרו – המעריך מטעם הנתבעת 2 (חוות-דעתו צורפה לנספח ב' ל-נ/25), היה 2,525,203 ₪.
משמעות הדבר היא כי אובדן ההכנסות בוטח בביטוח חסר בסך של 81.6%.
יש לציין כי על-פי נתוני רואה-חשבון יעקב פרייזלר – המעריך מטעם התובעת – ההכנסות הצפויות היו אף גבוהות יותר – מה שמגדיל את ביטוח החסר עוד יותר (ת/1). עם זאת, גם רואה-החשבון פרייזלר קיבל את הנתונים שחישב רואה-החשבון אוסטרו, "מטעמי זהירות ושמרנות".

בין רואי-החשבון מטעם התובעת והנתבעת 2 קיימת הסכמה כי הנתון אליו יש להתייחס בסעיף אובדן ההכנסות אינו ההכנסות עצמן, אלא הרווח הגולמי, קרי – ההכנסות בניכוי ההוצאות.
שני רואי-החשבון מתייחסים לתקופת השיפוי כאל שלושה חודשים.
על-פי רואה-חשבון אוסטרו, הרווח הגולמי שצפוי בתקופת השיפוי היה 184,861 ₪.
כאמור, רואה-חשבון פרייזלר הסכים לקבל את חישוביו של רואה-חשבון אוסטרו; אף-על-פי שהסכמה זו נאמרה רק לגבי הגידול בהכנסות, אני מוצאת שיש לאמץ את גישתו אף לגבי ההכנסות עצמן, שכן לא ניתן להפריד בין נתון אחד למשנהו.
לפיכך, אני מקבלת את ההערכה כי אובדן ההכנסות בתקופת השיפוי היה 184,861 ₪.
מסכום זה יש להפחית את ביטוח החסר: 184,861 * (100%-81.6%) = 34,014 ₪.
מסכום זה אין לחסר השתתפות עצמית, מאחר וזו חוסרה בתחשיב הראשון.

יתר על-כן, בפרק 7 לפוליסה הוגדרה השתתפות זו כהיעדר אחריות המבטחת להפסד שייגרם כתוצאה מהפסקת העבודה במשך ארבעת הימים הראשונים ממועד קרות מקרה הביטוח.
בענייננו, היות שאחד מארבעת הימים הראשונים לאחר השריפה היה שבת, והמסעדה לא פעלה בשבתות, הרי שההשתתפות העצמית הינה בגובה ההפסד במשך שלושה ימי עבודה (ר' גם בחוות-הדעת השמאית של הנתבעת 2 – נספח ב' ל-נ/25).
בשלושת החודשים לאחר האירוע נספרו 65 ימי עבודה, לזה יש להוסיף יום, ולפיכך אובדן הרווחים הוא: 32,967 ₪ (מעוגל).
מסכום זה יש להפחית את הסכום ששולם, בסך 18,305 ₪.

לפיכך, אני קובעת כי על הנתבעת 1 להוסיף ולשלם עוד 14,662 ₪ בגין אובדן הרווחים לפי הפוליסה.
סכום זה יישא רבית והצמדה מיום 28.6.2003 – שלושים יום מיום הגשת השלמת התביעה - עת היה על הנתבעת 1 לשלמו.





ז. האם גרמה הנתבעת 1 להפרת חוזה השכירות של התובעת ולאובדן רווחים עתידיים?

לטענת התובעת, ביטול הפוליסה של המסעדה על-ידי הנתבעת 1, תשעה ימים בלבד לאחר השריפה, הותירה אותה במצב בו לא הייתה יכולה למלא אחר דרישת חוזה השכירות מול הנתבעת 4, בכל הנוגע לביטוח החנות המושכרת בה פעלה המסעדה, שכן אף חברת ביטוח אחרת לא הייתה מוכנה לבטח את החנות השרופה כפי שהיא – כלומר בטרם שופצה.
במקביל, השיהוי בהעברת התגמולים הותיר את התובעת במצב בו לא היה ביכולתה לגייס את הסכומים המשמעותיים הנדרשים במזומן לצורך שיפוץ המסעדה.

משיבה לכך הנתבעת 1, כי בעקבות נסיון ההצתה הכפול – בשני לילות רצופים – שהאחרון מביניהם אף צלח, השתנה הסיכון לחומרה, ובמצב זה – הן הפוליסה והן חוק חוזה הביטוח מאפשרים למבטח לבטל את חוזה הביטוח.
סעיף 18(א) לחוק חוזה ביטוח – הדן בתוצאות של החמרת הסיכון – קובע:

"תוך שלושים ימים מהיום שנמסרה למבטח הודעה על שינוי מהותי או מהיום שנודע לו עליו בדרך אחרת, לפי המוקדם יותר, וכל עוד לא קרה מקרה הביטוח, רשאי המבטח לבטל את החוזה בהודעה בכתב למבוטח."

אכן, ניסיון הצתה ושריפה במועדים צמודים מהווים החמרה בסיכון, ולפיכך רשאית הייתה המבטחת - הנתבעת מס. 1 - לבטל את הפוליסה.

יחד עם זאת, וכאמור לעיל, קיבלתי את טענת התובעת כי התמהמהות הנתבעת 1 בתשלום תגמולי הביטוח היא שגרמה לעיכוב בשיפוץ.
במקרה הנוכחי נוצרה שרשרת אירועים שכל אחד השפיע על משנהו.
אי תשלום במועד של סכום הפיצוי, גרמה להשתהות בשיפוצים וניסיון אולי להקטין את עלות הנזק ע"י חיפוש בעלי מקצוע זולים; היעדר השיפוץ גרם, בין היתר, לכך שחברות ביטוח סרבו לבטח מבנה שאינו קיים; היעדר הביטוח גרם לכך שלנתבעת מס. 4 בעלת הבנין, קמה זכות עפ"י חוזה השכירות שלה עם התובעת-, לבטל את החוזה, וכך עשתה.
יש לזכור, כי הנתבעת 1 שלחה לתובעת צ'קים עבור הסכומים שאינם שנויים במחלוקת רק יומיים לאחר שהנתבעת 4 כבר שלחה לתובעת את הודעת ביטול חוזה השכירות.
במצב זה, תגמולי הביטוח כבר לא הועילו לתובעת בעניין השיפוץ, שכן כבר לא נותר לה את מה לשפץ – החנות בה פעלה המסעדה כבר הועברה לשוכר אחר.

לפיכך, אני קובעת כי הנתבעת 1 היא שתרמה לאובדן עסקה של התובעת, וכפועל יוצא – לאובדן המוניטין והרווחים העתידיים של מסעדה שפעלה בהצלחה במשך שבע שנים, ושמהמסמכים שהוגשו לבית-המשפט עולה ששגשגה ואף רשמה גידול ברווחיה משנה לשנה.

כאמור לעיל, לתובעת הייתה אופציה לחדש את חוזה השכירות ולהמשיכו עד ליום 31.5.2009. בעלי התובעת העיד כי כוונתו הייתה לחדש את חוזה הביטוח (עמוד 86 לפרוטוקול עדותו מיום 23.4.2009).
התובעת זכתה לפיצוי, מכוח הפוליסה, עבור אובדן הכנסותיה בחודשים מאי-יולי 2003. מכאן שיתרת התקופה, בה אבדו רווחיה העתידיים, הינה מחודש אוגוסט 2003 ועד סוף מאי 2009.
על-פי הנתונים שחישב רואה-החשבון מטעם הנתבעת 2 – הרווח הגולמי של המסעדה בשנת 2002 היה 606,683 ₪, והגידול הצפוי בהכנסות היה 16.8%.
לפיכך, לשיטת התובעת, יש לחשב את הפסדיה על-פי הרווח הגולמי העתידי, בכפוף לגידול הצפוי בהכנסות, כפי שחישב אותו רואה-החשבון מטעם הנתבעת 2.

איני מקבלת טענה זו, לעניין דרך חישוב אובדן הרווחים הצפויים.

חישוביו של רואה-החשבון מטעם הנתבעת 2 התבססו על השוואת פרק זמן קצר – של ארבעה חודשים, מחודש ינואר ועד חודש אפריל – בין השנים 2002 ו-2003, וזאת לצורך חישוב הרווחים שהיו צפויים בחודשים שמיד לאחר תקופה זו – מאי-יולי 2003.
מהשוואה זו שנעשתה בגין תקופת הפוליסה אין ללמוד על רווחיו או הפסדיו של עסק לאורך תקופה של כמעט שש שנים – היא התקופה עבורה נתבעים הפיצויים בשל אובדן הרווחים הצפויים – ואין להקיש ממנה לעניין זה.
על מנת לאמוד את אובדן הרווחים הצפויים יש להיזקק לחישובים המסתמכים על נתוני פעילות התובעת לאורך כל פעילותה – כאמור, מאז שנת 1996 ועד שנת 2003.
עם זאת, שנת 1996, כמו גם 2003, לא הייתה שנת פעילות מלאה, ולפיכך אתייחס בחישוביי לשנות הפעילות המלאה בלבד – הן 2002-1997.

מן הדוחות הכספיים שהגיש התובע (ת/6) עולה כי לאורך השנים נרשמה, באופן כללי, יציבות ברווח הגולמי של המסעדה.
נתוני הרווחי הגולמי לאורך השנים 2002-1997 היו:

1997 – 206,128 ₪
1998 – 395,690 ₪
1999 – 456,770 ₪
2000 – 371,011 ₪
2001 – 434,702 ₪
2002 – 660,812 ₪

מן הנתונים ניתן ללמוד כי שנת 1997 לא מהווה אומדן לפעילות המסעדה הרגילה, שכן בשנה לאחר מכן הוכפל הרווח הגולמי, בתוספת של כמאתיים אלף ש"ח, ונותר ברמה זו, של ארבע מאות אלף ש"ח, פחות או יותר, במשך ארבע שנים.
מן הצד השני, נראה כי אף שנת 2002 – ששימשה את רואה-החשבון מטעם הנתבעת 2 בחישוביו – הייתה שנה טובה במיוחד, ובה היה הרווח הגולמי גבוה בלמעלה ממאתיים אלף ש"ח מכל שנה אחרת.
לפיכך, לדעתי, יש להתייחס בחישוב הרווחים הצפויים לרווח הגולמי הממוצע של ארבע השנים המייצגות, בהן שמרה המסעדה על רווח גולמי דומה. ממוצע זה הוא המייצג את האומדן האמין והקרוב ביותר לרווחים שהמסעדה הייתה עתידה לשאת בכל שנה לאורך כמעט שש השנים שאיבדה.

ממוצע הרווח הגולמי לאורך ארבע השנים 2001-1998 היה 414,543 ₪.
בחישוב עבור "התקופה האבודה" – מאוגוסט 2003 ועד סוף מאי 2009 – קרי חמש שנים ועשרה חודשים, אובדן הרווחים הוא 2,418,168 ₪.
האם צריכה היתה התובעת להקטין את נזקיה?
לפי סעיף 61(א) לחוק חוזה הביטוח התשמ"א – 1981 אין המבטח חייב בתגמולי ביטוח, אלא אם כן הניזוק הקטין את נזקו.
ס"ק (ב) שם מציין, כי במידה והמוטב הוציא הוצאות סבירות להקטנת הנזק או שהתחייב לשם כך בהתחלייבות סבירה, חייב המבטח לשפותו, בין אם נמנע הנזק או הוקטן ובין אם לאו.
פקודת הנזיקין אינה מציינת מפורשות שיש להקטין את הנזק, אבל בסדרה ארוכה של פסקי-דין קיבל בית-המשפט העליון שגם על נפגע מוטל לצמצם את נזקיו, ולא לשבת בחוסר מעש (ע"א 2801/96 אל-על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ' אלברט יפרח, פ"ד נה(1), 817; ע"א 3375/99 אריה אנסלרד ואח' נ' צור שמיר חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נד(4), 450).
צירוף של הוראת ס"ק (ב) עם הרציו של דיני הנזיקין, מביאני למסקנה שגם במקרה הנוכחי ובעילת התביעה של חסכון כיס כתוצאה מנזקי עתיד בהפעלת המסעדה, היתה מוטלת על התובעת חובה, בנוסף לחיפוש בעלי מקצוע זולים יותר, גם פניה לצורך קבלת הלוואת ביניים לשיקום הנכס, שאז ייתכן שהתוצאות ההרסניות לא היו קורות.

אשר על-כן אני קובעת על דרך האומדנא את תרומת הרשלנות של התובעת בסכום של 20%, כלומר על הנתבעת 1 לשלם לתובע את הסכום של 1,934,534.4 ₪.
בקביעת אחוז זה לקחתי בחשבון את זכאות התובעת לריבית מיוחדת לפי סעיף 28א' לחוק חוזה הביטוח.
סכום זה יישא רבית והצמדה מאמצע התקופה עבורה ניתן הפיצוי, קרי – מיום 1.7.2006.




ח. האם חייבות מי מהנתבעות בגין התרשלות לכאורה בשמירה על המסעדה?

התובעת הפנתה את טענותיה באשר לאחריות – הנזיקית, להבדיל מהביטוחית – לשריפה כלפי הנתבעות 3-1, בשל התרשלותו, לכאורה, של השומר בנטשו את השמירה על המסעדה כשהלך לאכול – דבר שאיפשר את הצתת המסעדה בהיעדרו מהמקום.

התרשלות, כעוולה נזיקית, דורשת הוכחת חמישה מרכיבים: קיום חובה, הפרת החובה, קיום נזק עקב ההפרה, קשר סיבתי בין ההפרה לנזק והיקף הנזק ( ר', למשל, ע"א 231/84 קופת חולים של ההסתדרות נ' פאתח, פ"ד מב(3) 312, 319 (1988).
התובעת טענה את טענותיה בעלמא, מבלי שהוכיחה, או למצער – אפילו טענה לקיומם של מרכיבי העוולה.
משכך אני דוחה את טענות התובעת בעניין זה.


ט. האם ביטלה הנתבעת 4 את חוזה השכירות שלא כדין?

כפי שציינתי לעיל, מכח ההסכם שבין התובעת לנתבעת מס. 4-, ויתרה התובעת על תביעת הנתבעת מס. 4 בגין כל עילה שהיא; ברם לצורך שלימות התמונה אדון בטענת התובעת כנגד התנהלותה של הנתבעת 4, כבעלת המבנה וכמשכירת החנות לתובעת.
לשיטתה, הנתבעת 4 ניצלה את אזלת ידה של התובעת במצב אליו נקלעה – כשהנתבעת 1 ביטלה את הפוליסה, ואף חברת ביטוח אחרת לא הייתה מוכנה לבטח את המקום בטרם ישופץ, דבר שלא התאפשר בטרם ישולמו תגמולי הביטוח, שבוששו להגיע – וביטלה את חוזה השכירות, על-מנת לאפשר לאחרים להכנס בנעלי התובעת, ולנהל מסעדה במקום.

התובעת הגישה לבית-המשפט ראיות המצביעות על כך שבעלי הנתבעת 4 היה מעוניין להשכיר את המקום לאחר, וייתכן שאף היה מעוניין להפטר מבעלי התובעת כשוכר.
עם זאת, בכך אין כל עוולה.
משכיר נכס רשאי לחפוץ בסילוקו של שוכר, ואף לסלוד ממנו. אין בחוזה השכירות חבות כלשהי לסמפט את הצד שכנגד. השאלה המשפטית היא האם הפר המשכיר את חבויותיו בחוזה השכירות, ובכלל זאת האם פעל שלא בתום-לב.
לא מצאתי פסול בהתנהלות הנתבעת 4, ועל כן אני דוחה גם טענות אלו.





י. האם התרשל הנתבע 5 בייצוג התובעת?

לטענת התובעת, התרשל הנתבע 5 עת ששימש כבא-כוחה לאחר השריפה, בכך שייעץ לבעלי התובעת לחתום על ההסכם (נספח י"א) מול הנתבעת 4, בניגוד לאינטרסים של התובעת.

התובעת לא הוכיחה זאת, ואני איני מוצאת, כל פסול בהתנהלותו של הנתבע 5 כמייצג התובעת, והאינטרסים שלה.
התובעת זכתה לפיצוי בסך של 102,500 ₪ מהנתבעת 4, בעבור השקעותיה במושכר, וזאת למרות שבסעיף 9א לחוזה השכירות (נספח ב' ל-ת/2) נקבע במפורש כי "כל שינוי ו/או תוספת למושכר שייעשה על-ידי השוכרת... יהפוך מיד לרכושה הבלעדי של המשכירה...".
כלומר, התובעת זכתה לפיצוי מהנתבעת 4 מבלי שהייתה זכאית לו.
גם ברי שחברת הביטוח, לאור עמדתה כפי שעלתה מהכתובים,- לא היתה משלמת לשני "מבוטחים" בגין אותו אירוע ביטוחי, והיתה מן הסתם פונה לערכאות, במידה והם לא היו מגיעים להבנות.
נמצא שאין בסיס לתביעה כנגד הנתבע 5 ולשיקול דעתו להגיע להסכם פשרה, ואשר על-כן אני דוחה את התביעה נגדו.


יא. האם התרשל הנתבע 6 בייצוג התובעת?

הנתבע מס. 6 היה סוכן הביטוח שטיפל להוצאת הפוליסה.
התובעת טוענת לאחריות הנתבע 6 לכך שבוטחה בביטוח חסר, בעיקר בהקשר של אובדן ההכנסות, שכן לדברי בעליה ניתנה לנתבע 6 יד חופשית ושיקול דעת מלא לנסח את חוזה הביטוח ולקבוע את הסכומים המבוטחים ואת הפרמיות.

טענות אלה של התובעת לא הוכחו, ומהמסמכים שבפני בית-המשפט עולה הרושם כי בעלי התובעת הוא זה שביקש לחסוך בהוצאותיה השוטפות של התובעת עבור פרמיות הביטוח, והוא זה שהכתיב את הסכומים המבוטחים.
בין השאר, הוגשו לבית-המשפט טיוטות קודמות של חוזה הביטוח, על-גביהן נרשמו הערות בכתב ידו של בעלי התובעת, המפרטות שינויים וסכומים שיבואו במקום הסכומים שצוינו בטיוטות, ואלו הם הסכומים שבסופו של דבר נקבעו בחוזה הביטוח שהיה תקף בשעת השריפה (ר' נספחים ב'-ה' ל-נ/13).

מכאן שאני דוחה את כל טענות התובעת כלפי הנתבע 6, בשל היותן משוללות בסיס, ואני דוחה את התביעה כנגד הנתבע מס. 6.




יב. סוף דבר

התביעה מתקבלת באופן חלקי, כמפורט לעיל.

כמו כן, הנתבעת 1 תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום של 50,000 ₪ + מע"מ, וכן את הוצאותיה, אותן יישום הרשם.

באשר לנתבעות 2 ו-3, אשר הטענות כנגדן נדחו, הרי שכעקרון הדבר מזכה נתבעות אלה בשכר-טרחה ובהוצאות.
עם זאת, כאמור, הנתבעת 2 נסגרה מאז האירועים נשוא התביעה, נבלעה בנתבעת 1, ויוצגה בתיק זה בייצוג משותף עם הנתבעת 1 והנתבע 6. לפיכך אינה זכאית לפסיקת הוצאות.
באשר לנתבעת 3, הרי שלאחר הדיון ביום 23.4.2009, במהלכו ביקש בא-כוחה, עורך-הדין אברהם, להשתחרר מהייצוג, לא שבה הנתבעת 3 לקחת חלק בהליכים אלה, ומשכך אף היא אינה זכאית לפסיקת הוצאות.

היות והתביעה כנגד הנתבעים 4, 5 ו-6 נדחתה, תשלם התובעת לכל אחד מהם שכ"ט עו"ד בסכום של 25,000 ₪ + מע"מ, וכן את הוצאותיהם, אותן יישום הרשם.
הנתבעת מס. 1 תצא ידי חובתה לתשלום הוצאות התובעת, במידה ותשלם את מלוא סכום ההוצאות שהושתו עליה לחלק מהנתבעים.












לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח סחר

  2. ביטוח כפל

  3. פיצויים מחברת הביטוח

  4. זיקת ביטוח

  5. ביטוח צאן

  6. ביטוח חסר

  7. ביטוח יתר

  8. ביטוח שמשות

  9. תביעות נגד חברת ביטוח

  10. זיקה ביטוחית

  11. ביטוח רבדים

  12. ביטוח הבריאות בישראל

  13. חוק המפקח על הביטוח

  14. תביעת ביטוח תאונת דרכים

  15. ביטוח הסעה בשכר

  16. ביטוח טלוויזיה

  17. ביטוח צמחי נוי

  18. עורך דין תביעות ביטוח

  19. הצתת רכב - ביטוח

  20. ביטוח הצתה מכוונת

  21. שיטת סכומי הביטוח

  22. ביטוח גניבה במפעל

  23. שיעור מתאים ביטוח

  24. ביטוח שמשות לרכב

  25. מתי יש כפל ביטוח

  26. ביטוח גניבת סחורה

  27. הכנסה לצורך ביטוח

  28. עורך דין ביטוח ימי

  29. כיסוי ביטוחי להצתה

  30. ביטוח אובדן תכשיטים

  31. ביטוח סחורה בהעברה

  32. ביטוח אובדן יהלומים

  33. עורך דין חברת ביטוח

  34. גניבת תוכנה – ביטוח

  35. שווי רכב לצורך ביטוח

  36. ביטוח די וי די לרכב

  37. תאונה לאחר הצעת ביטוח

  38. ביטוח סוציאלי גרמניה

  39. ביטוח גניבת רדיו לרכב

  40. ביטוח נזילת שמן מנוע

  41. ביטוח עסק מפני גניבה

  42. התיישנות תביעת ביטוח

  43. ביטוח גניבת חלקים מרכב

  44. ביטוח סוציאלי מגרמניה

  45. ביטוח הסעת נוסעים בשכר

  46. חובת ביטוח שחקני כדוריד

  47. הסתרת מידע מחברת הביטוח

  48. תאונת דרכים - חוקרים חברת ביטוח

  49. ביטוח ציוד תאורה והגברה

  50. ביטוח נזקי עבודות שיפוץ

  51. ביטוח גניבת טייפ של רכב

  52. ביטוח משלים - תאונת עבודה

  53. רכב טוטלוס משועבד - ביטוח

  54. תביעה לתשלום עמלות ביטוח

  55. תביעת ביטוח נסיעות לחו''ל

  56. תשלום תגמולי ביטוח באיחור

  57. ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח

  58. תאונה מיד לאחר חידוש ביטוח

  59. העברת זכויות ביטוח לאדם אחר

  60. ביטוח פלסטיני - ביטוח ערבי

  61. תשלום השתתפות רכב ללא ביטוח

  62. ביטוח לאחר קרות מקרה הביטוח

  63. הסתרת מידע רפואי מחברת ביטוח

  64. ביטוח סחר רכב - תאונת דרכים

  65. ניסיון להונות את חברת הביטוח

  66. מסירת גרסה שקרית לחברת ביטוח

  67. שקר לביטוח לגבי זהות נהג הרכב

  68. מערכת מיגון לרכב כתנאי לביטוח

  69. החזר כספי ביטוח עקב מעשה מרמה

  70. ייצוג ע''י עו''ד של חברת הביטוח

  71. חובת וידוא אקטיבית של חברת ביטוח

  72. ביטוח אובדן תכשיטים במהלך פיקניק

  73. הפסקת ביטוח בריאות לישראלי בחו''ל

  74. חובת המבוטח להודיע על מקרה ביטוח

  75. תגמולי ביטוח בגין שני מקרים שונים

  76. החובה לשמור תכשיטים בכספת - ביטוח

  77. ? תאונת דרכים - שתי חברות ביטוח – מי ישלם

  78. האם חוק ההגבלים העסקיים חל על ענף הביטוח

  79. תביעה נגד סוכנות ביטוח - התיישנות

  80. פיצויים מחברת ביטוח בגין פגיעה ביד

  81. מימון הוצאות מד''א ע''י חברת ביטוח

  82. ביטוח נהג מתחת לגיל 24 תאונת דרכים

  83. ביטוח רפואי לערבי שאינו תושב ישראל

  84. פיגור בהפרשות לביטוח על ידי המעביד

  85. חתימה על הצעת פיצוי של חברת ביטוח

  86. ביטוח ציוד צילום מקצועי מפני גניבה

  87. סירוב חברת הביטוח לשלם מחיר מחירון

  88. דחיית כיסוי ביטוחי בגין תאונה עצמית

  89. החלפת חברת ביטוח - קטיעת רצף ביטוחי

  90. העדר כיסוי ביטוחי עקב אזעקה לא תקינה

  91. אי דיווח על תאונת דרכים לחברת הביטוח

  92. מחיקת סעיפים מכתב ההגנה של חברת ביטוח

  93. ביטוח אובדן יכולת לעבוד בעבודה הקודמת

  94. הגשת תביעת ביטוח לאחר מועד ההתיישנות

  95. הכחשת חברת הביטוח התרחשות תאונת דרכים

  96. האם צריך לצרף את חברת הביטוח כנתבעת ?

  97. טוטאל לוס רכב - סירוב חברת הביטוח לשלם

  98. פירוט ספציפי במכתב דחייה של חברת ביטוח

  99. חובת ביטוח עובדי מוסדות ההסתדרות הכללית

  100. דחיית כיסוי ביטוחי בגין אי הפעלת אזעקה

  101. דחיית כיסוי ביטוחי בגין תאונה באתר בניה

  102. תאונת דרכים ''מבוימת'' לטענת חברת הביטוח

  103. הארכת תקופת התיישנות במכתב של חברת ביטוח

  104. חובת חברת הביטוח ליידע על מועד ההתיישנות

  105. תשלום תגמולי ביטוח בגין אובדן כללי של רכב

  106. חובת חברת הביטוח לפרט מלוא נימוקי הדחייה

  107. בקשה לצירוף המדינה לדיון בחוק ביטוח בריאות

  108. התחייבות כספית מחברת הביטוח למימון בדיקות

  109. תביעה נגד חברת הביטוח של הנהג ולא נגד הנהג

  110. דחיית כיסוי ביטוחי בגין התקנת סוג אזעקה שונה

  111. המילים ''מבלי לפגוע בזכויות'' במכתב חברת ביטוח

  112. התחייבות כיסוי טיפולי שיקום תאונת דרכים ע"י חברת ביטוח

  113. תאונה לפני כניסת ביטוח אובדן כושר עבודה לתוקף

  114. ערעור חברת ביטוח על גובה הפיצויים בתאונת דרכים

  115. תביעת לשיבוב הסכום אותו שילמה חברת הביטוח של רכב

  116. פלסטין חברה לביטוח - סירוב לפצות על תאונת דרכים

  117. מימון בית אבות ע''י חברת הביטוח לאחר תאונת דרכים

  118. חברת הביטוח טענה כי תאונת הדרכים הייתה למעשה תחרות

  119. האם העברת בעלות שוללת אוטומטית זכות לתגמולי ביטוח ?

  120. טענות דחיית ביטוח שלא חייבים להעלות בהזדמנות הראשונה

  121. חברת הביטוח סירבה לשלם שווי רכוש שנגנב לפי דו"ח סוקר

  122. ביטוח אובדן כושר עבודה - ערעור חב' הביטוח על פסק דין

  123. חברת הביטוח חייבת לנמק את סיבת הדחייה של כיסוי ביטוחי

  124. ערעור: חברת הביטוח טענה כי המבוטח שיתף פעולה עם הגנבים

  125. אישור על עבר ביטוחי בגין שלוש השנים שקדמו לתחילת הביטוח

  126. החזרת סכומים ששולמו ביתר - תביעת חברת ביטוח נגד המל''ל

  127. פריצה לדירה: ביטוח all risk (כל הסיכונים) - אי הפעלת אזעקה

  128. סעיף 29 לחוק חוזה ביטוח - כיסוי ביטוחי בשל חריגה מתנאי הביטוח

  129. ההבדל בין מכתב חברת ביטוח ישירות למבוטח לבין מכתב לעורך דינו

  130. מכתב דחיית כיסוי ביטוחי: חובת חברת הביטוח לפרט ולפרש את הנימוקים לדחייה

  131. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177

דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון