מי אמור לשלם "אגרת הנחת צינורות" ?

המשיבים הגישו למועצה המקומית בקשה להיתר בנייה בחלקה ונדרשו על ידי המועצה לשלם לה אגרה בגין הנחת צינורות בסך 184.80, 5ש"ח. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ערעור על אגרת הנחת צינורות: י' מרגלית - נשיא: .1זהו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחיפה (כבוד השופט ר' חרסונסקי) בת"א 1857/89, מיום .28.11.90 המשיבים רכשו מהמערערים את החלקה 99בגוש 11321בזכרון-יעקב לפי ההסכם ת/ .3בסעיף 13(ח) לחוזה נקבע, כי היטלי המועצה המקומית בגין כביש, מדרכה, ביוב וכו', אשר חלים על החלקה עד ליום חתימת החוזה יחולו על המוכרים וישולמו על ידיהם. הצדדים הסכימו ביניהם, כי פיצוי בשיעור 000, 10דולר ארה"ב ישולם על הפרת תנאי בחוזה. אם משלם צד תשלום החל על הצד האחר, זכאי הוא לריבית בשיעור % 5לשבוע ממועד התשלום ועד להחזר. ההסכם ת/ 3נעשה ביום .28.6.88המשיבים הגישו למועצה המקומית בקשה להיתר בנייה בחלקה ונדרשו על ידי המועצה לשלם לה אגרה בגין הנחת צינורות בסך 184.80, 5ש"ח. התשלום הנ"ל נקבע לפי הוראות חוק העזר לזכרון-יעקב (ק"ת 1855, מיום 17.3.66) שבסעיף 4בו נאמר: "א. בעל נכס - פרט לנכס שבו קיימת כבר רשת פרטית מחוברת למפעל המים הגובל קטע רחוב, שבו הניחה המועצה צנור מים ישלם למועצה אגרת הנחת צנורות בשיעור שנקבע בתוספת. ב. אגרת הנחת צנורות מים תשולם עם הגשת הבקשה לפי סעיף 3(ב)". הוכח, כי המועצה הניחה צינור מים הגובל בחלקה. הצדדים חלוקים בשאלה מי מהם חייב בתשלום האגרה. שופט השלום הנכבד סבר, כי מי שהיו בעלי המגרש בעת הנחת צינור המים הם החייבים בתשלום האגרה. לדעתו, סעיף-קטן (ב) לא בא אלא כדי לקבוע את המועד בו על הבעלים לשלם את חובו, שנתקיים מיום הנחת הצנור. לדעת שופט השלום, הטלת חובת התשלום על מי שהיה בעלי החלקה בעת הנחת הצינור צודקת מבחינת חלוקת הנטל הכספי על הציבור, שכן בדרך זאת משתפים את בעלי החלקות בפיתוח המקום ללא קשר לבנייה בחלקות. .2"חוקי מס" אומר הנשיא שמגר בע"א 702/84 [1] בעמ' 812- "מתפרשים על פי מטרת החקיקה, היינו, מבין כל הפרשנויות החלופיות האפשריות נבחרת זו המגשימה את מטרת החוק. מובן, שאם לשון החוק נשארת סתומה לאחר הבחינה הפרשנית המילולית-תכליתית ולא עולה מטרה תחיקתית מסתברת, מן הראוי להימנע מפגיעה בחירות הקניין ומהטלת מס". נראה לי, כי לשונו של סעיף 4ברורה. בחלקו הראשון הוא בא לומר, כי אגרת הנחת הצינורות מוטלת על בעל מגרש כזה, שברחוב הגובל במגרשו הונח צינור מים. סעיף קטן 4(ב) מסביר, מתי מתגבשת החובה לשלם. חובה זאת נקשרת בבירור בהגשת בקשה לבנייה בחלקה. ברור מהנוסח, שהמחוקק חשב, שאין להטיל את החובה על מגרש שאין מפתחים אותו, ולא הכוונה לחלק את הנטל בין כל בעלי המקרקעין ביישוב, היא שהדריכה אותו. מאחר שהסעיף אינו אומר כלל, שמי שהיה בעלים של המגרש בעת הנחת הצינור בקרבת המגרש, הוא בלבד יהיה חייב בתשלום, ואין כל הוראה בסעיף המחייבת את הפירוש, שעצם הנחת הצינור במקום היא המחילה את האגרה על הבעלים באותה שעה, איני רואה הצדקה לקשור את חובת המס לבעלות בשעת הנחת הצינור דווקא. משאמר המחוקק בבירור, כי האגרה תשולם עם הגשת הבקשה להיתר בנייה, מדוע נבקש מועד שונה לחבות בתשלום, כשהמחוקק לא אמר, כי החבות נוצרה במועד אחר, וקשר אותה בפירוש לבקשה להיתר בנייה? לדעתי, אין כל הגיון בהצמדת התשלום לבעלים בעת הנחת הצינורות. ייתכן, שמגרש ישאר בלתי-בנוי במשך עשרות שנים לאחר שהונח לידו צינור מים. לאחר מועד ההנחה יכולים להתחלף כמה וכמה בעלים בבעלות על המגרש, ומדוע נלך לחפש את הבעלים בעת הנחת הצינור, אם החבות לשלם את האגרה קמה רק בעת בקשת היתר הבנייה? נראה לי, לכן, כי הפירוש המוצע לעיל תואם את המובן הברור של סעיף 4ותואם את המטרה המוצהרת של המחוקק, להצמיד את התגבשות החובה לתשלום אגרת הצינורות לבנייה במגרש. .3השאלה הנ"ל נדונה בבג"צ 334/85 [2] בעמ' 733, שם מביאה המשנה לנשיא בן-פורת את דברי לורד riedבפסק הדין in re sutherland אומר לורד ריד בעמ' 248, כי התחייבויות הן או טהורות או ליום מסוים או על תנאי... להתחייבות על-תנאי או התחייבות הניתנת על-תנאי, שהתגשמותו אינה ודאית, אין כל כוח מחייב עד שמתגשם התנאי, שכן רק במקרה התגשמות התנאי מצהיר הצד על כוונתו להתקשר ולכן לא נוצר כל חוב של ממש מצדו עד שמתגשם התנאי. לכן תנאי בדבר קיומו של אירוע בלתי ודאי מתלה לא רק את ביצועה של ההתחייבות אלא את ההתחייבות עצמה. על אותו עקרון חוזרת השופטת בן-פורת, בעמ' 735א, באמרה: "אם פלוני מבטיח לפלמוני, ולו גם בהבטחה ודאית, להעניק לו שירותים, אך לפלמוני הזכות להחליט בבוא הזמן לבצע אותם שירותים, אם הוא עדיין מעוניין בהם, אין לפנינו לא עילת תביעה מגובשת וגם לא חוב מגובש. גיבושו של חוב זה הוא אך ורק כאשר מחליט פלמוני להיזקק לאותם שירותים". אני סבור, כי הדברים הנ"ל תואמים את המקרה שלנו. המועצה המקומית הניחה קו-מים ובכך הציעה את שירות הספקת המים לבעל הנכס הסמוך. חוב מצד בעל הנכס יווצר רק אם יחליט אי-פעם להיזקק לצריכת המים על ידי בנייה בחלקה, כל עוד לא החליט לבנות בחלקה. לא התגבש חוב ולא קמה עילה כלשהי למועצה. מאחר שהעילה התגבשה רק עם הגשת הבקשה להיתר בנייה, הרי בשעת עשיית ההסכם בין הצדדים שלפנינו, לא היה קיים עדיין חוב, והמערערים לא היו חייבים דבר למועצה המקומית. הם מכרו למשיבים מגרש נקי מכל חוב למועצה המקומית עבור אגרת הנחת הצינורות. החוב הזה נוצר או התגבש לחוב רק לאחר העיסקה בין הצדדים, כאשר הגישו המשיבים את הבקשה לבנות בחלקה. עולה מכל האמור לעיל, שהמערערים לא הפרו כל חובה לפי החוזה ת/3, כאשר לא שילמו את אגרת הנחת הצינורות, שלא היו חייבים לשלמה. הייתי מקבל, לכן, את הערעור ומבטל את פסק-דינו של שופט השלום ומחייב את המשיבים ביציאות המשפט בשתי הדרגות וכן בהוצאות המשפט ושכ"ט עו"ד בסך 500, 2ש"ח + מע"מ. הסכום יישא הפרשי הצמדה למדד וריבית חוקית מהיום ועד לפרעון. סגן נשיא מ' סלוצקי: מסכים אני לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד, כבוד הנשיא מרגלית. נראה לי כי חוב אגרת הנחת הצינור הוא בר-חבות בשעור האגרה שנקבעה בתוספת אך אינו בר-פרעון אלא לעתיד לבוא, לאמור, בעת הגשת הבקשה לפי סעיף 3(ב), לקבלת היתר בנייה. השירות תמורת חוב זה, קרי, הנחת הצינור, כבר סופק, כך שהחוב בשיעור האגרה שריר וקיים אך עדיין אינו בר-גבייה (ראה הבחנה בין חוב מגובש (due) גם אם מועד פרעונו הוא בעתיד לבין חוב שטרם התגבש - בג"צ 334/85[2]. סעיף 13(ה) לחוזה המכר שנכרת בין הצדדים קובע כי "הטלי המועצה המקומית בגין כביש, מדרכה, ביוב וכו' אשר חלים על החלקה ליום חתימת החוזה יחולו על המוכרים (הם המערערים) וישולמו על ידם". הקובע לעניין סעיף זה הוא מועד חלות ההיטל, לאמור, מועד היותו בר-גבייה ומשחל מועד זה עם הגשת הבקשה להיתר בנייה לאחר יום חתימת החוזה, הרי שעל הקונים-המשיבים, לשאת בו. השופטת ב' גילאור: אני מסכימה. הוחלט כאמור בפסק-דינו של כבוד הנשיא י' מרגלית. אגרת חיבור מים / הנחת צינורותשאלות משפטיותאגרה