התובע, שלא סבל מגזזת באותה עת, נלקח לטיפול רפואי, להקרנות ולמריחות של הראש שנמשך מספר חודשים. כתוצאה מהטיפול האמור ובסביבות שנות הששים החל התובע סובל מכאבי ראש, סחרחורות, הפרעות בריכוז ובזכרון. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תביעה נגד הסוכנות היהודית בגין הקרנות נגד גזזת: .1המשיב הגיש לבית משפט זה, ביום 16.7.95, תובענה לתשלום פיצויים בגין נזקי גוף שנגרמו לו, לטענתו, באשמן של המבקשות (הנתבעות) (ת.א. 1014/95). לפני עתה בקשותיהן של כל אחת משלוש הנתבעות לדחיית התובענה על הסף מחמת התיישנות. המבקשת בהמר' 4235/95(מדינת ישראל) טוענת גם לסילוק התביעה על הסף בשל כך שאין היא מגלה עילת תביעה כנגדה. הואיל והמבקשות הסכימו זו לבקשת רעותה, ולאור התוצאה שאליה, ולאור מכלול נסיבות העניין, יתייחס פסק דין זה לשלוש הבקשות גם יחד. .2התביעה א. הואיל וכאמור לעיל נטענה בפני גם טענה בדבר סילוק התביעה על הסף בשלחוסר עילה, ארחיב ואפרט כאן את הדרוש אזכור וציטוט גם לצורך הכרעה בסוגיה זו. ב. המשיב (התובע) הינו יליד שנת .1945 עילת תביעתו של המשיב פורטה בסעיפים 5ו- 6לכתב התביעה לאמור: " .5התובע עלה ארצה בשנת .1956עובר לעלייתו ארצה החליטו נציגי הסוכנות היהודית לטפל בו טיפול רפואי למניעת מחלת הגזזת. התובע, שלא סבל מגזזת באותה עת, נלקח לטיפול רפואי, להקרנות ולמריחות של הראש שנמשך מספר חודשים. .6כתוצאה מהטיפול האמור ובסביבות שנות הששים החל התובע סובל מכאבי ראש, סחרחורות, הפרעות בריכוז ובזכרון. כמו כן סבל מהפרעות על רקע נפשי ונזקק לטיפול פסיכיאטרי ותרופתי ממושך. תופעות אלו החלו בסוף שנות הששים". מן האמור בחוות דעתו של פרופ' רכס, שצורפה לכתב התביעה כחלק בלתי נפרד ממנו, עולה כי הטיפול בקרינת רנטגן נגד גזזת ניתן למשיב "טרם עלייתו לארץ". ג. בהמשך תביעתו טען המשיב כי באוקטובר 1981אובחנה אצלו "מנינגיומה בגודל "ענק" אשר חדרה גם את עצם הגולגולת", והוא עבר ניתוח בראשו להרחקה חלקית של הגידול. לטענת המשיב המשיך הגידול להתפתח והמשיב עבר שלושה ניתוחים נוספים ב-11/82, ב- 11/93וב-.1/94 המשיב טען כי - " .8כבר בתחילת סדרת הניתוחים (1981), בעקבות ההתערבויות הכירורגיות במוחו של התובע, חלה התדרדרות ניכרת בבריאותו של התובע ובמיוחד במצבו הניאורולוגי והנפשי. התובע החל סובל מהתקפים אפילפטיים, מכאבי ראש טורדניים וממושכים, סחרחורות, קשיים בראייה עם ירידה בזכרון ובריכוז, התקפים של אובדן קשר עם הסביבה ואמנזיה". ד. המשיב טען כי הסיבה למצבו הקליני הקשה, כאמור בדברי פרופ' רכס בחוות דעתו, הינה כדלקמן: "נראה איפוא כי התובע סובל מפגיעה מוחית בשל הגידול שהופיע במוחו לאחר ההקרנות וכן מפגיעה בעצם וברקמת המוח עקב הניתוח שעבר". פרופ' רכס, מומחה בנוירולוגיה, העריך בחוות דעתו את נכותו הקבועה של המשיב כדלקמן: "% 30(שלושים) עפ"י סעיף 36(2) ד' (1) חסר עצם מעל 10סמ"ר. % 50(חמישים) עפ"י סעיף 34(ה) תסמונת מוחית לאחר חבלה בשל הפגיעה ברקמת המוח, חזרת הגידול, בצקת ניכרת סביבו ואזורי אנצפלומלציה במקום הניתוח". פרופ' רכס הוסיף וציין בחוות דעתו כי - "מאחר וישנה הישנות של הגידול יש לציין כי מצבו הקליני עלול להתדרדר בעתיד מעבר לנכות שהוערכה כאן". ה. בסעיף 9לכתב התביעה טען המשיב כדלקמן: "התובע יטען שאחריותה, חוסר זהירותה והפר חובה חקוקה שבחוק של הנתבעות ו/או כל אחת מהן, מתבטא בין היתר בזה: "א. התובע שהיה בריא באותה תקופה קיבל טיפולים במשחות, ובהקרנות על מנת למנוע את מחלת הגזזת, מבלי לבדוק אם תוצאות הלוואי של הטיפולים הנ"ל, והשפעות על גופו של האדם ומבלי לשקול את כדאיות הטיפול לעומת אי מתן טיפול כלל. ב. התובע טופל בהקרנות באיזור רגיש ביותר, חרף הידע הקיים שהקרנות עלולות לגרום לגידולים ממאירים. ג. הנתבעות או מי מהן לא בדקה ולא הקפידה על מינון של ההקרנות, תכיפותן ולמעשה התנהגה באי אכפתיות מוחלטת. ד. הנתבעות לא הקפידו על תכיפותן של ההקרנות והשפעתן ההרסניות במידה ואינן מבוקרות. ה. הנתבעות טיפלו בתובע בעזרת משחות שבתוספת להקרנות או בהמשכן, מגדילות את החשיפה והסיכון. ו. הנתבעות לא בדקו אמצעי טיפול חלופיים להקרנות, לא התקשרו עם מרכזים רפואיים בחו"ל על מנת לוודא מהי הדרך הטובה והבטוחה ביותר לטפל בגזזת. ז. הנתבעות לא פעלו באמצעות רופאים מומחים ובעלי מיומנות ולמעשה התנהגו כלאחר יד, על מנת לצאת ידי חובה כלפי התובע. ח. הנתבעות השתמשו בשיטות מיושנות, הרות אסון, מבלי לוודא מראש את השפעותיה של הקרינה. ט. הנתבעות לא עשו בדיקות עזר על מנת לוודא באיזה מידה החשיפה עתידה לפגוע בתובע. י. הנתבעות לא קיימו מעקב אחר התובע על מנת לגלות בעוד מועד התפתחות מחלה כלשהי ו/או מחלה ממאירה כתוצאה ממהקרנות. יא. הנתבעות ו/או מי מהן לא ביצעו בדיקת . C.tעוד בתחילת שנות ה-70, בדיקה רגישה ביותר ואמינה מאוד אשר יכלה לגלות את הגידול במוח באופן מוחלט, ובוודאי לגבי מחלת מנינגיומה ובהתאם לכך להעניק את הטיפול המתאים. יב. הטיפול שניתן לתובע על ידי הנתבעות ו/או מי מהן ו/או מי מטעמן אינו הטיפול המתאים לסוג המחלה ממנה סובל התובע. יג. הרופאים ו/או הצוות הרפואי שעבדו מטעם הנתבעות לא הבחינו בשלב ההתחלתי או בעוד מועד במחלת התובע ועקב כך לא קיבל את הטיפול המתאים ולא בוצע בו הניתוח האמור כשבשלב ההתחלתי סיכויי הצלחתו היו גדולים יותר". ו. המשיב הוסיף וטען בתביעתו כי בנסיבות העניין יש להחיל את הכלל "הדבר מדבר בעד עצמו" שכן, לדבריו - "(...) לא ידע ולא יכול היה לדעת את הנסיבות הממשיות אשר גרמו למחלתו וכי מחלתו נובעת כתוצאה משימוש באמצעים שהיו בחזקתם ובשליטתם של הנתבעות וכי נסיבות המקרה מצביעות יותר על קיום רשלנות מאשר על העדר, ולכן במידה ותועלה שאלת האחריות, נטל ההוכחה יחול על הנתבעות בלבד". ז. המשיב עתר, על כן, לחייב את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לו פיצוי בגין נזקיו בסך של -.935,345, 2ש"ח בתוסף ריבית והצמדה. .3טענות המבקשות לעניין ההתיישנות א. בא כוחה המלומד של המבקשת בהמר' 3556/95(להלן - "הסוכנות היהודית"), עו"ד א. שריג, טען כדלקמן: התביעה הינה תביעת נזיקין. לפיכך חל עליה סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן - "הפקודה"). סעיף 89לפקודה קובע כי לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות "היום שנולדה עילת התובענה" הינו אחד מאלה: "(1) (...) (2) מקום שעילת התביעה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". בענייננו, כך נטען, אין כל ספק כי אירוע הנזק הוא מועד הקרנת ההקרנות למשיב שהיה לפני עלייתו ארצה בשנת .1956אשר על כן, אף אם הנזק נתגלה במועד מאוחר יותר הרי התביעה התיישנה בשנת 1966, היינו, עשר שנים לאחר מועד אירוע הנזק. עו"ד שריג הוסיף וטען שגם אם נאמר כי המשיב, שהיה קטין בעת אירוע הנזק (נולד בשנת 1945), הגיע לבגרות בשנת 1963הרי שמועד ההתיישנות לפי חוק ההתיישנות הוא בשנת .1970הואיל והתביעה הוגשה בשנת 1995, היינו, כ- 40שנים לאחר אירוע הנזק, 25שנים לאחר שהתובע הגיע לבגרות, וכ- 30שנים לאחר שנתגלו הסימנים הראשונים של של הפרעות אצל המשיב בשנות הששים, ו- 14שנים לאחר הניתוח להסרת הגידול ממוחו באוקטובר 1981הרי שהתביעה התיישנה ודינה להדחות. עוד טען בא כח הסוכנות היהודית כי סעיף 8לחוק ההתיישנות תשי"ח - 1958 (להלן - "חוק ההתיישנות") קובע אומנם כי תקופת ההתיישנות תתחיל מיום שנתגלו לתובע העובדות המהוות את עילת התובענה. ברם, טען עו"ד שריג - "לפי כתב התביעה הנזק נתגלה בשנות הששים והטיפול החל בסוף שנות הששים (סעיף 6לכתב התביעה). לצורך חישוב תקופת ההתיישנות ולטובת התובע, נניח שהנזק נתגלה לא בשנות הששים אלא ב- .1970במועד זה לפי חוות הדעת (הכוונה לחוות דעתו של פרופ' רכס שצורפה לכתב התביעה כחלק בלתי נפרד ממנה. ע.ג.) כבר היה ידוע ברפואה הקשר הסיבתי בין ההקרנות לבין הנזק, כך שהתובע ידע או יכול היה לדעת במועד זה על העובדות המהוות את עילת התביעה, ולכן התביעה התיישנה כעבור 7שנים מאז 1970, דהיינו ב- .1977התביעה הוגשה 18שנה לאחר מכן". (ההדגשה במקור. ע.ג.) עו"ד שריג הדגיש בסיכומיו את העובדה שבשנת 1981אובחן במוחו של המשיב גידול מסוג "מנינגיומה" וכי באוקטובר אותה שנה הוא נותח לכריתת הגידול (סעיף 7לכתב התביעה). עו"ד שריג טען כי - "(...) אין ספק כי מדובר בנזק של ממש ולא בנזק של מה בכך. אין גם ספק כי לפי חוות הדעת של פרופ' א. רכס שצורפה לתביעה (...) באוקטובר 1981היה ידוע על הקשר בין הגידול במוח לבין ההקרנות נגד גזזת". לפיכך, טען עו"ד שריג, התיישנה התביעה לפי סעיף 8לחוק ההתיישנות שבע שנים לאחר אוקטובר 1981, היינו, באוקטובר .1988הואיל והתביעה הוגשה בשנת 1995הרי שדינה להדחות. בא כח הסוכנות היהודית עמד בסיכומיו על כך שמטרתם של חוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודה היא למנוע מצב שבו הנתבע לא יוכל להתגונן כיאות כנגד תביעה שתוגש נגדו בשל חלוף הזמן, חוסר האפשרות לאתר את פרטי האירוע ושאר העובדות הנוגעות לעניין כגון מי שלח את התובע לטיפול מונע, לאיזה מרפאה הוא נשלח, מי הרופא שטיפל בו, מה היה מהלך הטיפול, ועוד כיוצא בזה עובדות. במקרה שלפנינו, טען עו"ד שריג, הואיל ומדובר באירוע מלפני 40שנים, בחו"ל, אין צורך להרחיב את הדיבור על הקשיים הרבים העומדים בפני הנתבעים בבואם להתגונן כנגד תביעה כזו. לפיכך, טען בא כח הסוכנות היהודית, מן הדין לדחות את התביעה על הסף לא רק משום הוראות חוק ההתיישנות וסעיף 89(2) לפקודה אלא גם מבחינת הצדק והרעיון הטמון בחוק שבא למנוע מצב שנתבע לא יוכל להתגונן כנגד תביעה שהוגשה נגדו באיחור כה רב. ב. באת כוחה המלומדת של המדינה, (המבקשת בהמר' 4235/95), סגן בכיר לפרקליטת מחוז הצפון, עו"ד גב' גליה סלבצקי, טענה בפתח סיכומיה, כי היא מצטרפת לטענות המבקשות בהמר' 3556/95ובהמר' .4883/95 עו"ד סלבצקי הוסיפה וטענה כי את מועד האירוע במחלות סמויות בכלל ובמקרהו של המשיב שבו מדובר על התפתחות גידולים בראשו, יש לראות כחל במועד שבו החלו להתגלות סימני הנזק הראשונים. היינו, בשנות הששים, כאשר המשיב החל לסבול מכאבי ראש, סחרחורות הפרעות בריכוז ובזכרון וכן בהפרעות על רקע נפשי. לטענתה - "אף אם התפתח הנזק והחמיר עוד יותר, מועד ארועו הינו לכל המאוחר מעת גילוי הסימפטומים של הגידולים ומעת זאת יש למנות 10שנים, תוך התחשבות במועד שבו הגיע התובע לבגרות". לפיכך, טענה עו"ד סלבצקי, הואיל והנזק אירע, לכל המאוחר, בשנות הששים, והואיל והמשיב הגיע לבגרות בשנת 1963ומנין תקופת ההתיישנות מתחיל רק משנת 1963, הרי שגבול ההתיישנות הסופי בהתאם להוראות סעיף 89(2) לפקודה הינו 10שנים ממועד זה, היינו, בשנת .1973 עו"ד סלבצקי טענה כי הוראות חוק ההתיישנות מהוות דין כללי וככאלה הן נידחות מפני הסדרים ספציפיים. סעיף 89(2) לפקודה, טענה גב' סלבצקי, הינו בבחינת הוראת חוק מיוחדת ועל שום כך חל על ענייננו סעיף זה (סעיף 89(2) לפקודה) ולא סעיף 8לחוק ההתיישנות. לדבריה, סעיף 27לחוק ההתיישנות קובע למעשה את עליונותן של תקופות ההתיישנות הנקובות בדינים אחרים. לטענתה - " .5(...) הוראות חוק ספציפי מוקדם גוברות אף על הוראות חוק כללי מאוחר, במיוחד עת ברור כי החוק הכללי המאוחר שומר על ההסדר הספציפי המוקדם. .6החלת סעיף 8על גילוי מאוחר של הנזק תהפוך את הסיפא לסעיף 89(2) לאות מתה. נוכח העובדה שמחוקק חוק ההתיישנות היה ער לקיומה של ההוראה הספציפית בפקודה, ובכל שאת השאירה על כנה - פרשנות הממיתה את הסעיף איננה פרשנות לגיטימית. ראה י. גלעד, התיישנות בנזיקין ומחלות סמויות, "משפטים" יד', תשמ"ה עמ' 500, בעמ' 507". ואולם, טענה עו"ד סלבצקי, גם בהנחה שסעיף 8לחוק ההתיישנות חל על ענייננו, התיישנה תביעתו של המשיב: המבחן הקבוע בסעיף 8לחוק ההתיישנות הינו מבחן אובייקטיבי: אם נעלמו מן התובע עובדות המהוות את עילת תביעתו, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לו עובדות אלה. על המבקש לעמוד בתנאי סעיף 8לחוק ההתיישנות, טענה גב' סלבצקי, להראות כי גילוי הנזק היה מאוחר וכי גילוי הקשר הסיבתי העובדתי בין הנזק לאשם הנתבע היה וכל זאת במצב דברים שבו אף בזהירות סבירה לא יכול היה לגלות מוקדם יותר עובדות אלה. הקשר הסיבתי צריך שייבחן במישור שבו היה המשיב יכול, באופן סביר, לקשר בין המיחושים שמהם סבל לבין ההקרנות, ובו בזמן גם היתה מסתברת לו זהות הנתבעות ועילת תביעתו. הסימנים הראשונים לנזקו של המשיב החלו להתגלות בשנות הששים והמשיב יכול היה, במאמץ סביר, לגלות את הקשר הסיבתי בין ההקרנות לתופעות הגופניות של כאבי ראש, סחרחורות וכדומה שמהן החל לסבול. לחילופין, טענה עו"ד סלבצקי, כאשר נתגלה הגידול בראשו של המשיב, בשנת 1981, שבסופה עבר ניתוח להסרת הגידול - "הרי שבאמצעים סבירים יכול היה התובע לדעת את הקשר הסיבתי ואת זהות הנתבעות, ואם בחר לעצום את עיניו במשך שנים כה ארוכות עד 1995, הרי אין לו להלין אלא על עצמו, ושוב אין הוא יכול להנות מהארכת מועד ההתיישנות שבסעיף .8 לפיכך, אף בהנחה שסעיף 8לחוק ההתיישנות חל, התיישנה תביעת התובע". לסיכום טענותיה בסוגית ההתיישנות טענה עו"ד סלבצקי כי - "מוסד ההתיישנות מבוסס, בין היתר, על כך שאין להטיל על אדם חובה לשמור על הראיות שבידו ללא הגבלת זמן. המשפט צריך להתחשב בכך שזכרונם של עדים מיטשטש עם הזמן, עדים נעלמים ומסמכים הולכים לאיבוד. ההתיישנות קובעת את טווח הזמן שבגבולותיו צריך נתבע לשקוד על שמירת הוכחותיו. ראה פרופ' ויסמן, ההתיישנות והמדינה, "משפטים" כרך יד', עמ' 3". במקרה שלפנינו, טענה באת כח המדינה, מדובר באירועים שאירעו, אם אירעו, לפני כארבעים שנים כאשר בנסיבות העניין אין בידי המדינה ראיות כתובות ואף סביר להניח כי מרבית העדים, במידה ויזוהו ויאותרו, אינם עוד בין החיים. על שום כך בקשה עו"ד סלבצקי לדחות את התביעה על הסף מחמת התיישנות. ג. בא כוחה המלומד של המבקשת בהמר' 4883/95(קופת חולים של ההסתדרות הכללית), עו"ד אהרן ברקאי, הודיע, בפתח סיכומיו, כי הוא מצטרף לטיעוני המבקשות בסיכומיהן שבהמר' 4235/95ובהמר' .3556/95 עו"ד ברקאי ציין בסיכומיו כי מטרת תקנה 101(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984(להלן - "התקנות"), העוסקת בדחיית תובענה על הסף, היא לסלק תביעה על הסף אם ברור שאף אם תתברר עד תומה לא תוכל התביעה להביא לתובע את הסעד המבוקש על ידו. גם עו"ד ברקאי בקש לדחות את התביעה על הסף. .4טענת מדינת ישראל בדבר חוסר עילת תביעה באת כוחה המלומדת של המדינה, עו"ד גב' סלבצקי, הפנתה בסיכומיה לסעיף 5 לכתב התביעה. לטענתה, ברור מן הנטען שם כי הטיפול למניעת מחלת הגזזת, שבגללו נגרם למשיב, לטענתו, נזק, לא ניתן למשיב על ידי המדינה: משרד הבריאות פועל בתחומי מדינת ישראל בלבד ואילו הטיפול ניתן למשיב עוד בארץ מוצאו, בטרם עלה ארצה. זאת ועוד; הטיפול ניתן למשיב על ידי הסוכנות היהודית ואין טענה כי ניתן על ידי מדינת ישראל/משרד הבריאות. על שום כך טענה גב' סלבצקי, כל טענותיו של המשיב על דבר רשלנות במתן טיפולי ההקרנות שכתוצאה מהם נגרמו לו נזקים אינן מיוחסות למדינה. אין בכתב התביעה כל טענה המייחסת למדינה טיפול כלשהו בשלב כלשהו במשיב. כך גם אין כל טענה המייחסת מעשה כלשהו או מחדל ספציפי כלשהו מצד המדינה כלפי המשיב. עוד טענה עו"ד סלבצקי שאין בכל כתב התביעה כדי להצביע על חובה כלשהי של המדינה כלפי המשיב ולא מוזכר בכתב התביעה כל מקור לחובה כזאת ועל מה מבוססת חובה כזו. על שום כך עתרה באת כח המדינה לסלק את התביעה על הסף מחמת שאין היא מגלה עילת תביעה כנגדה. .5תשובת המשיב לעניין ההתיישנות בא כוחו המלומד של המשיב, עו"ד אליעזר ברק, טען כי מן הדין לדחות את שלוש הבקשות מן הנימוקים המפורטים להלן: א. עו"ד ברק טען כי הוראות הסעיפים 8לחוק ההתיישנות ו-89(2) לפקודה כפופות להוראות סעיף 9לחוק ההתיישנות. סעיף זה קובע לאמור: " .9הודה הנתבע בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה". לטענת עו"ד ברק הודאה בקיום זכותו של המשיב, כאמור בסעיף 9לחוק ההתיישנות, "מצויה באופן מלא ובלתי מסוייג בחוק לפיצוי נפגעי גזזת, התשנ"ד- 1994(להלן - "חוק הפיצוי"). בא כח המשיב טען כי המשיב הינו "נפגע" כמשמעות מונח זה בחוק הפיצוי וכי בחוקקה את חוק הפיצוי הודתה המדינה "באופן הברור ביותר בקיום זכותו של המשיב". הואיל וכך מתחילה תקופת ההתיישנות ביום חקיקת חוק הפיצוי ועל שום כך מן הדין לדחות את טענתה של מדינת ישראל (המבקשת בהמר' 4235/95). ב. עו"ד ברק טען כי בשל הטעם הנזכר לעיל יש לדחות גם את בקשותיהן של שתי המבקשות האחרות (הסוכנות היהודית וקופ"ח). זאת משום - "שהן מוסדות "מעין ממשלתיים" או מטעם המדינה וסמוכות על תקציב המדינה. מודגש כי המבקשות 3, 2 (הכוונה היא לסוכנות היהודית ולקופ"ח. ע.ג.) פעלו בשנות החמישים בטיפול בנושאי עליה, כזרועותיה של המדינה, כגוף אחד איתה, ותוך שהן מחלקות את המטלות ביניהן לפי נוחותן ובעיקר לפי הוראות המדינה. לפיכך יש לראות את הודאת המדינה שהיא הגוף המנחה והשולט כמחייבת גם את המבקשות 3, 2שפעלו לפי הוראותיה ולדחות את טענת ההתיישנות מצידן". עו"ד ברק טען כי שלוש המבקשות הן מעוולות במשותף כלפי המשיב ועל כן "דחיית טענת התיישנות של אחת מהן די בה כדי לדחות את טענת ההתיישנות מצד כולן". ג. עוד טען עו"ד ברק כי יש לדחות את בקשתה של מדינת ישראל משום שבהנחיות היועץ המשפטי לממשלה מצוייה הנחיה המחייבת את באי כח המדינה בקבלת אישורו של היועץ המשפטי לממשלה כדי לטעון טענת התיישנות. לדבריו - "ב"כ המדינה לא הציגה אישור כנדרש, ולפיכך העלאת טענת התיישנות מצידה נעשתה בחוסר סמכות ודינה להדחות". ד. בהתייחסו להוראות סעיף 8לחוק ההתיישנות טען עו"ד ברק כי מרשו ידע, כבר מסוף שנות הששים, את דבר היותו חולה במחלות שונות, אך לא ייחס זאת ולא צריך היה לייחס זאת להקרנות שקבל. ניתן לייחס למשיב ולאדם הסביר ידיעה אודות הקשר בין הקרנות בגין גזזת לבין גידולים בראש רק מעת שהמדינה הכריזה באופן רשמי על קיום הקשר הסיבתי הנדרש, דהיינו חקיקת חוק הפיצוי. זאת, מכח החזקה בדבר היות החוק מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה. על שום כך יש לראות את שנת 1994כמועד הנכון לתחילת מירוץ ההתיישנות. מטעם זה אין לומר על תביעתו של המשיב כי התיישנה. ה. לטענת בא המשיב, הואיל והשאלה החשובה היא מתי נודע למשיב הקשר הסיבתי שבין ההקרנות לנזק שנגרם לו, ומאחר שסעיף 89(2) לפקודה אינו עוסק בכך "לכן מגבלת 10השנים אינה חלה". ו. לטענת עו"ד ברק - "טענת התיישנות אינה טענה נאה, יש לפרשה פירוש מצומצם. במקרהו של המשיב, שעומדים מולו גופים מטעם המדינה, יש להחיל פירוש מצמצם עוד יותר. לפיכך מתבקש בית המשפט לקבוע כי בהעדר סייג עשר השנים שבסעיף 89(2), עומד סעיף 8באופן הרמוני עם הרישא לסעיף 89(2) וקובע את המועד החדש לתחילת מירוץ ההתיישנות בשנת 1994(...)". ז. בא כח המשיב טוען כי הקושי הנטען באשר לאפשרות בירורה של התביעה בשל הזמן הרב שחלף למן אירוע הנזק ועד היום נפתר במידה רבה על ידי חוק הפיצוי - "(...) שהכיר סטטוטורית בזכות הנפגעים לקבל פיצוי ובשאלת האחריות. בנוסף, מוטלת על המדינה חובה מיוחדת לתיעוד מסמכים ומחדלה לא יכול לעמוד לה לעזר". .6תשובת המשיב לעניין חוסר עילת התביעה לטענת בא כח המשיב כתב התביעה מגלה עילה כנגד המדינה. זאת, משום שבסעיף 9י' נטען כי "הנתבעות לא קיימו מעקב אחר התובע על מנת לגלות בעוד מועד (... )". לטענת בא כח המשיב טענה זו אינה מוגבלת בזמן וכוללת גם את זמן שהותו של התובע בתחומי המדינה. זאת ועוד, טען עו"ד ברק, מכתב התביעה ברור כי - "הפעולות הקשורות בהעלאת המשיב ארצה, מיוחסות למדינת ישראל ונעשו מיוזמתה. טענת המבקשת מס' 1כאילו לא יזמה וארגנה את עלייתו של המשיב באופן שבו הועלתה אינה נכונה מבחינה הסטורית ואינה יכולה לעמוד". בסוף סיכומי טענותיו עתר עו"ד ברק לדחות את שלוש הבקשות שהוגשו על ידי המבקשות ולחילופין - "(...) היה וראה בית המשפט שיש צדק בטענת המבקשות אך ניתן לרפא את הפגם על ידי תיקון כתב התביעה, מתבקש כב' בית המשפט להורות על תיקון כתב התביעה בהתאם (...)". .7דיון - נושא חוסר העילה א. הלכה פסוקה היא כי הסעד של מחיקת תביעה או דחייתה על הסף הינו סעד מרחיק לכת שמן הדין שבית המשפט יעשה בו שימוש באופן זהיר ומושכל. וכך אמר כב' השופט דב לוין באחת מן הפרשות שנדונו בבית המשפט העליון בהקשר זה: "המדובר בסעד מרחיק לכת מאוד, שמטרתו להציב סכר על סף הדיון המשפטי בפני תובע, המבקש לעבור את הסף, להשמיע את ראיותיו ולשטוח את טענותיו לפני השופט היושב לדין. לפיכך, בבוא בית המשפט להכריע בבקשה כזו, עליו לנהוג זהירות יתרה ולעשות שימוש באמצעי חמור זה רק באותם מקרים, בהם ברור לו, לשופט, כי בשום פנים ואופן אין התובע יכול לקבל את הסעד שהוא מבקש על פי העובדות והטענות העולות מתביעתו (...). דחייה של תביעה על הסף תיעשה, רק כאשר בית המשפט משוכנע, שגם אם היה נשמע הדיון לגופו, אחד היה דינו - להידחות (... ). תקנות 105ו- 106לתקנות סדר הדין האזרחי תשכ"ג-1963, המעניקות לבית המשפט את הסמכות לנהוג בדרך הנ"ל, נועדו לשמש מעין קפיצת דרך, החוסכת את הדיון לגופו, אולם כך ייעשה רק במקום שברור הוא ונעלה מכל ספק, שכל הדיונים והטענות והמענות הרגילות יהיו לשווא, באשר התביעה לגופה אין לה יסוד, וחסרים בה התבן והלבנים להקים נדבכים על בסיסה (...). יתרה מזו, כאשר למצב העובדתי והמשפטי, כפי שהוא משתקף מכתבי הטענות שהוגשו על ידי בעלי הדין, יש פנים לכאן ולכאן, וישנו סיכוי כלשהו, אפילו קלוש, שהתביעה תתקבל, אזי אין למחוק תביעה שכזו על הסף (...). בית המשפט לא ידחה תביעה על הסף, אפילו במקרים שעל פי כתבי הטענות כמות שהם היה מקום לעשות כן, אם ניתן לרפא את כתב הטענות על ידי הוספת פרטים בדרך של תיקון (...). בכלל ייאמר, כי דחיית תביעה על הסף מסורה, בדרך כלל, לשיקול דעתו של השופט, הדן במשפט (...)". (ע.א. 335/78יוסף שאלתיאל ואח' נגד אריה שני ואח' (פד"י לו' (2) עמ' 151, בעמ' 156-155). ב. עיינתי ושבתי ועיינתי בכתב התביעה שלפני. סבורני כי המשיב לא טרח לפרט את טענותיו באשר לכל אחת מן הנתבעות והסתפק בטיעון בלשון רבים שאין בו כדי להבחין בין נתבעת לרעותה: "רשלנותם (כך במקור! ע.ג.) של הנתבעות מתבטאת (...)", "הנתבעות או מי מהן לא בדקה (...)", "הנתבעות לא הקפידו" "הנתבעות לא פעלו" וכיו"ב. אין פלא על עצם הגשת הבקשה למחיקת התובענה על הסף. זאת, משום שהתביעה אינה מציינת מה בדיוק מיוחס לכל אחת מן הנתבעות. סבורני כי דרך טיעון זו אינה ראויה ואין בה כדי לאפשר לכל אחת מן הנתבעות להתגונן כדבעי. יחד עם זאת, סבורני כי אין מקום לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילה. כאמור לעיל, הרחבתי ופרטתי את טענות התובע בתביעתו כדי לאפשר עמידה על טענות באי כח הצדדים לעניין הסילוק על הסף. נראה לי כי למרות היות הטיעון כנגד המדינה קלוש, רדוד וחסר פירוט מספיק, הנה, אין לומר עליו כי אין הוא מותיר למשיב כל סיכוי, ואף לא הקלוש ביותר לזכות בתביעתו כנגד המדינה. סבורני כי תרופתה של המדינה, אלמלא התוצאה של דחיית התביעה על הסף מחמת התיישנות, צריכה היתה להימצא בקבלת פרטים נוספים וטובים יותר ולא בסילוק התביעה על הסף. אשר על כן, אני דוחה את העתירה לסילוק התביעה על הסף מחמת העדר עילת תביעה. .8דיון - עניין ההתיישנות א. בפתח הדיון בנושא העיקרי אתייחס לטרונייתו של בא כח המשיב המלומד, עו"ד ברק, על עצם העלאת טענת ההתיישנות על ידי המדינה שנעשתה, לטענתו, בחוסר סמכות מאחר ובאת כוחה המלומדת של המדינה לא הציגה "אישור כנדרש" על קבלת אישורו של היועץ המשפטי לממשלה על עצם העלאת הטענה. דין טענה זו להדחות. הנחיות היועץ המשפטי לממשלה לנציגיו הינן הנחיות מינהליות העוסקות בשאלות איך וכיצד לפעול בשמה של המדינה. הן נוגעות ליחסים שבין היועץ המשפטי לממשלה לבין באי כוחו אך אין הן מקנות למשיב כל זכות לטיעון כאמור לעיל. זאת ועוד: באת כוחה המלומדת של המדינה, עו"ד סלבצקי, טענה בתשובתה לסיכומיו של בא כח המשיב (התרתי הגשת סיכומי תשובה כמבוקש: ראה הצו על גוף הבקשה-תשובה) כי בשעתו ניתנה הנחייה של היועץ המשפטי לממשלה, באמצעות מי שהיתה בשעתה מנהלת המחלקה האזרחית בפרקליטות המדינה, גב' פליאה אלבק, לטעון טענת התיישנות בתיקים הנוגעים לתביעותיהם של נפגעי גזזת. ולמותר לציין כי די בדברים אלה כדי לדחות את טענת בא כח המשיב מניה וביה. ולמעלה מן הדרוש אוסיף כי חזקה על באי כוחו של היועץ המשפטי לממשלה כי הם פועלים על פי הנחיותיו: השווה לדברי כב' השופט מצא בבג"צ 4562/94עיסאם סולימאן אבו דקה נגד בית המשפט הצבאי בלוד ואח’, פד"י מח' (4) עמ' 742, בפיסקה 8של פסק הדין. ב. הבה ואסקור את הוראות החוק הנוגעות לסוגיית ההתיישנות העומדת לדיון במקרה שלפני. בחוק ההתיישנות אנו מוצאים את ההוראות שלהלן: " .5התקופה שבה מתיישנת תביעה שלא הוגשה עליה תובענה (להלן - תקופת ההתיישנות) היא - (1) בשאינו מקרקעין - שבע שנים. (...) .6תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה. .8נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה. .9הודה הנתבע בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע, תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לענין סעיף זה. .10בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו עדיין לא מלאו לתובע שמונה עשרה שנה. .27אין חוק זה בא לפגוע בתקופת התיישנות הקבועה לעניין פלוני בדין אחר, אלא אם נאמר כך במפורש בחוק זה; ואין חוק זה בא לפגוע בכל סמכות, לפי כל דין, לדחות תובענה או לסרב למתן סעד מחמת שיהוי". וכאמור לעיל, סעיף 89לפקודה קובע כי לעניין תקופת ההתיישנות בתובענות על עוולות "היום שנולדה עילת התובענה" הינו אחד מאלה: " (1) (...) (2) מקום שעילת התביעה היא נזק שנגרם על ידי מעשה או מחדל - היום שבו אירע אותו נזק; לא נתגלה הנזק ביום שאירע - היום שבו נתגלה הנזק, אלא שבמקרה אחרון זה תתיישן התובענה אם לא הוגשה תוך עשר שנים מיום אירוע הנזק". ג. הואיל ואין מחלוקת על כך שעילת תביעתו של המשיב הינה בגין נזק שנגרם לו, לטענתו, על ידי מעשה או מחדל של הנתבעות, הרי שחל על התביעה סעיף 89(2) לפקודה. הלכה פסוקה היא כי סעיף 89לפקודה אינו סעיף עצמאי המנותק מחוק ההתיישנות. הוא בא להשלים את הוראות חוק ההתיישנות במובן זה שנקבע בו מתי נולדת עילת התובענה ביחס לעילות הנזיקין. סעיף 89אינו קובע תקופות התיישנות עצמאיות פרט לאמור בסעיף 89(2) לפקודה המתייחס לסיטואציה ספציפית, היינו, למקרה שבו מתגלה הנזק בשלב שלאחר מועד אירוע הנזק והדבר גורם להארכת תקופת ההתיישנות: ע.א. 4600/91דבורה מוסקוביץ ואח' נגד הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, פד"י מח' (3) עמ' .455 ד. הואיל והתביעה שלפנינו מייחסת לנתבעות, בין היתר, עוולת רשלנות שהנזק הינו אחד מיסודותיה, נולדת עילת התביעה ביום שבו אירע הנזק. הואיל והנזק, בענייננו, לא נתגלה ביום שאירע, עובר לעלייתו של המשיב ארצה, נולדה עילת התביעה ביום שבו נתגלה הנזק: סעיף 89(2) לפקודה. השאלה העיקרית הדורשת הכרעה היא מתי נתגלה הנזק. ה. אין בידי לקבל את טענתו של בא כח המשיב על כך שיש לראות את המשיב כאילו נודע לו, לראשונה, על דבר הקשר הסיבתי שבין ההקרנות שקבל לבין הנזק שנגרם לו, רק ביום שבו חוקקה הכנסת את חוק הפיצוי. המשיב אינו יכול לנער מעל עצמו את העובדות האופפות את נסיבותיו וקורותיו למן האירוע הנטען של ההקרנות ועד לגילוי הנזק ולדבוק במועד שבו סתם אנשים מן הציבור יכולים ללמוד על קיומו של קשר סיבתי בין הקרנות כאמור לבין נזק כנטען. המשיב קשור ומחוייב במועדים הרלוונטיים הקשורים לקורותיו, להתפתחות המחלה הנטענת אצלו, לגילויה, ולגילוי גורמיה. סבורני כי בנסיבות העניין יהיה נכון והוגן לכל הצדדים אם יקבע, על פי הנטען בכתב התביעה ובחוות הדעת שצורפה לכתב התביעה, כי המועד שבו נודעו למשיב או שהמשיב יכול היה לדעת על דבר הקשר הסיבתי שבין הטיפול הרפואי שקיבל, כנטען, לבין התפתחות הגידול שנגרם על ידי אותו טיפול, כנטען, הינו המועד הסמוך לאחר ביצוע הניתוח לכריתת הגידול באוקטובר .1981במועד זה היה אדם סביר פועל כדי לברר מה גרם לאותו גידול. זאת, במיוחד לאור העובדה שעולם הרפואה, ובכלל זה הקהיליה הרפואית בישראל, כבר הספיק להחשף, עד למועד האמור, לפרסומים מדעיים בדבר מחקרים שקבעו את הקשר הסיבתי שבין טיפולים רפואיים מן הסוג שקיבל המשיב לפי טענתו (טיפולים שהיו מקובלים בעולם הרפואה של אותם ימים) לבין הגידול שנתגלה במוחו: כך עולה מחוות דעתו של פרופ' רכס שצורפה לכתב התביעה (עמ' 2ו- 3לחוות הדעת ורשימת הפרסומים המדעיים הנספחת לחוות הדעת). ו. כזכור טען המשיב כי בנסיבות הענין חלה הוראת סעיף 9לחוק ההתיישנות. זאת, משום שלדבריו באה "הודאתה" של המדינה והתחילה את מניין ההתיישנות מחדש, עם חקיקת חוק הפיצוי. גם טענה זו דינה להדחות. ההודאה שבה עוסק סעיף 9הנ"ל עניינה הודאתו של בעל דין בקשר עם עניינו של בעל דין אחר ("הודה הנתבע (...) בקיום זכות התובע"). אין לומר על חקיקתו של חוק של הכנסת, הקובע את זכותם של אנשים מן הציבור לקבלת פיצוי בהתקיים התנאים המפורטים בו, ושאינו מתייחס למשיב באופן ספציפי, משום הודאה. למותר לציין כי חוק שנחקק ע"י הכנסת מחייב את כל רשויות המדינה ואת כל אזרחיה. ברם, אין לראות בו, אלא אם נאמר בו "ברחל בתך הקטנה" משום הודאה בעובדה פלונית זו או אחרת. יתכנו מקרים שבהם יהיה המחוקק מעוניין במתן הצהרה בגוף החוק. במקרה כזה, יכולה אותה הצהרה להחשב להודאה. ואם אין הצהרה כזו, אין לומר בעצם חקיקתו של חוק כי המדינה, כבעל דין, נתנה הודאה כלשהי. זאת ועוד: ב"כ המשיב טען בסיכומיו כי מרשו הינו "נפגע" על פי חוק הפיצוי ולראיה הביא את העובדה שכך נטען בכתב התביעה. חוששני כי ב"כ המשיב טועה בענין זה: על פי חוק הפיצוי רק מי שוועדת המומחים כמשמעותה בחוק הפיצוי קבעה שהוא "נפגע" יכול להחשב "נפגע" לפי אותו חוק. (ראה את הגדרת "נפגע" בסעיף 1ואת הוראות סעיף 2לחוק הפיצוי). למותר לציין כי המשיב לא טען בכתב תביעתו כי וועדת המומחים האמורה קבעה לגביו כי הוא "נפגע" כמשמעות ביטוי זה בחוק הפיצוי. לפיכך, אני דוחה את הטענה כאילו ניתן לראות בחקיקת חוק הפיצוי משום הודאה כאמור בסעיף 9לחוק ההתיישנות. ז. למעלה מן הדרוש לאור האמור בפסקה ו' דלעיל, אוסיף כדלקמן: גם הטענה כי הסוכנות היהודית וקופת חולים הינן מוסדות "מעין ממשלתיים" וכי על כן הודאה שבה נתפסת המדינה תופסת גם את שתי המבקשות האחרות - דינה להדחות. ראשית, הסוכנות היהודית וקופת חולים של ההסתדרות הכללית הינן ישויות משפטיות נפרדות ואינן מוסדות "מעין ממשלתיים". גם לא ברור מנין המקור לזכות הטיעון בענין מעמדן של שתי המבקשות האמורות כמוסדות "מעין ממשלתיים". שנית, ב"כ המשיב הרשה לעצמו להוסיף בסיכומי טענותיו טיעון עובדתי שזיכרו לא בא בכתב התביעה והמשיב אינו יכול להרחיב את עילת תביעתו ע"י טיעון כזה באופן שבו נעשה הדבר. ח. אשר לטענה כי יש לפרש את הוראות החוק הנוגעות להתיישנות באופן מצומצם יותר מקום שהמדינה וגופים מטעמה הינם צד להליך: אכן, הואיל וטענת התיישנות אמורה לחסום את תביעתו של התובע מלהתברר בבית המשפט עד תומה, מן הדין שבית המשפט יבדוק כל טענה כזו בזהירות ובקפידה. ברם, אין כל הצדקה לבחון טענת התיישנות הנטענת ע"י המדינה ומוסד ממוסדותיה באופן שונה מן האופן שבו היה בית המשפט בוחן טענת התיישנות של כל בעל דין אחר. ט. גם טענתו של המשיב על כך שהקושי בבירור התובענה בשל הזמן שחלף למן האירוע ועד ליום הגשת התביעה נפתר עם חקיקת חוק הפיצוי דינה להדחות. אילו היה המשיב מגיש את תביעתו לפי חוק הפיצוי והיה עומד בתנאים הקבועים בה היו הוראות אותו חוק פועלות לטובתו ומזכות אותו בסעד כקבוע שם. ברם, הואיל והתובע בחר להגיש את תביעתו על פי פקודת הנזיקין אין הוא יכול להוושע מהוראות חוק הפיצוי. .10סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את התביעה מחמת שהתיישנה. חסד אעשה עם המשיב - התובע בכך שלא אחייב אותו בפסיקת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום המגיע לכל אחת מן המבקשות - הנתבעות על פי סכום התביעה שהוגש נגדן. בנסיבות הענין, והואיל והמשיב הינו מוכה גורל, ואסתפק בחיובו לשלם לכל אחת מן המבקשות - הנתבעות הוצאות משפט ושכר טירחת עו"ד בסך כולל של -.500, 1ש"ח בתוספת מע"מ כחוק ובתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד לתשלום מלא בפועל. 5129בנסיבות הענין גם המרצה 74/96והמר' 4839/95גמורות פיסקה 10של פסק דין זה הושמעה בפומבי בנוכחות עורכי הדין אליעזר ברק ב"כ התובע, עו"ד גב' גליה סלבצקי באת כח מדינת ישראל, עו"ד סריג ב"כ הסוכנות היהודית, גב' פזית רוור מתמחה ממשרד עו"ד ברקאי בשם קופת חולים. גזזתיהדותהסוכנות היהודית