קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא נפילת עובד מגג אסבסט - אחריות פלילית על תאונת עבודה: השופט מורל: .1ערעור על הכרעת הדין (תיק מב/44-8, בית-הדין האזורי בירושלים), לפיה הורשעה המערערת בעבירות על סעיף 219 לפקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל- 1970(להלן - פקודת הבטיחות בעבודה), ותקנות 69ו- 70(א) לתקנות הבטיחות בעבודה (עבודות בניה), תשט"ו- 1955(להלן - תקנות הבטיחות), שזה לשונן: " .69קיימת סכנה של נפילת אדם מגג, מחמת השיפוע, טיב השטח או מזג האויר, לא יועבד עליו אדם אלא אם ננקטו אמצעים נאותים למנוע נפילת אדם מהגג. .70(א) נעשית עבודה על גג זכוכית, אזבסט מלט או חומר שביר אחד או בקשר לגג כאמור, יותקנו סולמות או לוחות זחילה מתאימים למנוע דריכת אדם על החומר השביר, וישתמשו בסולמות או בלוחות כאמור". .2העובדות כפי שנקבעו על-ידי בית-הדין קמא הן כדלקמן: הנאשמת היא בעלת הפעל לייצור נחושת בו מועסקים כארבע מאות עובדים. ביום 9.12.1979נהרג העובד שלמה קוצקין (להלן - המנוח), עת עסק בתיקון גג אסבסט של המסגריה במפעל. לוח האסבסט עליו דרך המנוח נשבר, והוא נפל ונפצע אנושות. המסגריה הצמודה לאולם הייצור, ואליה צמודה סככה שהיא נמוכה ממנה (ראה ת/2). אין גישה קבועה אל גג הסככה, או אל גג המסגריה, וכדי להגיע אליהם יש צורך להשתמש בסולם. מספר חודשים לפני התאונה נפלו שני לוחות בטון מקיר אולם הייצור על גג המסגריה, פגעו בלוחות אסבסט ושברום. כדי לתקן את הגג צריך היה לסלק את לוחות הבטון ולהחליף את לוחות האסבסט השבורים. תיקון הגג היה במסגרת עבודותיה של מחלקת האחזקה, שבה עבד המנוח כמסגר בכיר. מחלקת האחזקה היתה חלק מהמסגריה, ומנהלה היה מרסל בן סימון (להלן - בן סימון). ביום התאונה אמר המנוח לבן סימון שהוא מתכוון לתקן את הגג, ותשובת בן סימון היתה שיטפל תחילה בתיקון משאבה, אך הוא לא אסר עליו את העליה על הגג ותיקונו. גם בעבד ביצעו אנשי מחלקת האחזקה תיקוני גג אסבסט מבלי שננקטו אמצעי בטיחות סבירים. במפעל היו הוראות בטיחות כלליות (נ/1), אך אלה לא הועבדו לידיעת כל העובדים. .3עיקר טענות המערערת:ו: - א) המנוח הלך לתקן את הגג באותו יום, ללא רשות ולמרות האיסור של בן-סימון; ב) קיימות הוראות בטיחות (נ/1) שהובאו לידיעת העובדים, ומתקיימים תדרוכים בנושאי בטיחות. המנוח הפר את הוראות הבטיחות; ג) עבודת תיקון הגג לא היתה צריכה להיעשות על-ידי המנוח, ונעשתה בדרך כלל על-ידי קבלן חוץ: ד) חובתו של מעביד קיימת רק לגבי עובד שעושה את עבודתו הרגילה. תיקון הגג לא היתה עבודתו הרגילה של המנוח, הוא היה בחזקת מתנדב, וחל כאן הכלל volenti non fit injuria; ה) המערערת לא היתה יכולה לצפות מראש כי המנוח, למרות דבריו של בן-סימון, יעלה על הגג כדי לבצע את התיקון. התנהגות בלתי צפויה זו של המנוח ורשלנותו - ניתקו את הקשר הסיבתי. .4עיקרי טענות המשיבה: - א) השאלה היחידה היא אם המערערת נקטה בכל האמצעים לפי סעיפים 69 ו- 70(א) לתקנות הבטיחות; ב) הגנת volenti non fit injuriaאיננה עומדת כאשר קיימת הפרת הוראה שבחוק, ובמיוחד בעבירה בת אחריות מוחלטת. .5תחילה להשגות המערערת על העובדות כפי שנקבעו בפסק-הדין שבערעור. אין בית-דין זה - כערכאת ערעור - נוהג להתערב כקביעת העובדות על-ידי בית-דין קמא, אלא לעתים רחוקות ובאופן יוצא מן הכלל. נראה לי שהעובדות שנקבעו על-ידי בית-הדין קמא מעוגנות היטב כחומר הראיות, ויש לדחות את כל טענות המערערת המתייחסות לעובדות. .6הוראות הבטיחות (נ/1), גם אילו הובאו לידיעת כל העובדים - אין די בהן. כפי שגם נאמר בכותרתן, אלה הוראות כלליות, והוראה סתמית האומרת שאסור לעלות על הגג ללא אישור המהנדס - די בה, אולי, לגבי כלל העובדים במפעל, אולם אין די בה לגבי עובד הצריך לבצע תיקון על גג אסבסט. במקרה כזה צריך הוראות שיפרטו את האמצעים שבהם יש לנקוט בכל שלב משלבי הביצוע, וככל שהעבודה מסוכנת יותר צריך שההוראות יהיו מפורטות יותר. ולא זו בלבד, מעביד שהוציא הוראות בטיחות מפורטות, ואף הביאן לידיעת העובדים - עדיין לא יצא ידי חובתו, אלא עליו להקפיד גם על ביצוען. העלמת עין מאי-קיום ההוראות - כמוה כהסכמה לביטולן. בעניין זה שלפנינו קבע בית-הדין קמא כי היו כבר מקרים בעבר שהגג תוקן מבלי שיינקטו אמצעי בטיחות. לפיכך אינני מקבל טענת המערערת שהמנוח הפר הוראות בטיחות. .7אין ממש בטענת בא-כוח המערערת כי חריותה לנקוט באמצעי בטיחות לגבי המנוח פגה, כיוון שהתנדב לעשות את העבודה על הגג ולא היתה זו עבודתו הרגילה. ראשית - עבודת תיקון הגג היתה במסגרת עבודתו הרגילה: שנית - אף אם לא היתה זו עבודתו הרגילה של המנוח והוא התנדב, אין בכך כדי לשחרר את המערערת מהחובה המוטלת עליה, כמעביד, לדאוג לבטחונו האישי של המנוח. .8בטיעוניו הסתמך בא-כוח המערערת על ע"פ 478/72[1], להלן - ערעור פנקס [1], ולא ברור לי מה רווח והצלה קיווה למצוא שם. בערעור פנקס [1] נדונה אמנם שאלת אחריותו של מעביד לגבי עובד מתנדב, שנפגע במהלך ביצוע עבודה שאיננה במסגרת תפקידיו, אך כך נאמר שם (בע' 623) - "...עצם התנדבותו של עובד לעשות במפעלו של מעבידו עבודה פלונית, איננה מוציאה את העניין מגדר אחריותו הרגילה של מעביד; אפילו אסור היה לעובד לעסוק במה שעסק, יכול הוא להיות אשם ברשלנות תורמת, אך המעביד אינו פטור... הגנת החוק פרושה על העובד באשר הוא עובד, ואין היא נפסקת עקב הסכמת העובד לעסוק בעבודה שלא חייב היה לעשותה". ובדב"ע ל/9- 8[2] (להלן - עניין גרפופלסט) מביא בית-הדין מתוך פסק-דין אנגלי את הדברים הבאים: - "אדם מועבד בחנות אם הוא עושה את העבודה שמטבע הדברים חלה עליו כמוכר, בין שהיא נעשית לפי הוראות המעביד או מנהל עבודה ובין שהיא נעשית ללא הוראות או אף בניגוד להוראות" (שם [2], בע' 97). .9גם טענת volentiשהעלה בא-כוח המערערת - אינני יודע מה עניינה כאן. טענה זו מקומה יכירנה בדיון על חבות בנזיקין, ואין היא הגנה מפני אישום פלילי. בערעור פנקס נדונה סוגיה זו בסעיף 9לפסק-הדין שם, ולהלן סופו של הסעיף - "אדם יכול למחול לזולת על חבותו בנזיקין הואיל ועל זכותו שלו הוא מוותר. אך אין אדם יכול למחול על אחריות הזולת בפלילים, הואיל והאישום הפלילי אינו בא לאכוף את זכותו אלא את זכות הציבור, ואין אדם יכול למחול על מה שאין לו...". (שם [1], בע' 627). .10ולטענה בדבר ניתוק הקשר הסיבתי - אני סבור שבנסיבות המקרה שלפנינו, עלייתו של המנוח על הגג היתה צפויה. לוחות האסבסט היו כבר שבורים מספר חודשים, התקופה היתה תקופת חורף, והתיקון היה במסגרת תפקידי המחלקה בה עבד המנוח. באותו יום אמר המנוח לבן סימון כי בדעתו לתקן את הגג - די באלה כדי להגיע למסקנה שעלייתו של המנוח על הגג היתה צפויה. גם אם נראה במעשהו של המנוח רשלנות רבתי - בנסיבות אלה, לא נותק הקשר הסיבתי. בע"א 467/77[3], (בע' 260) נאמר - "הקשר הסיבתי בין התנהגותו של המזיק לבין התוצאה המזיקה אינו ניתק על-ידי התנהגותו של הנזוק, ויהיה המאפיין שלה אשר יהיה התנהגות רשלנית, רשלנות 'רבתי', התנהגות פזיזה או אף מכוונת - אם התנהגות זו צריכה להיות, בנסיבות המקרה, צפויה על-ידי המזיק" (וראה גם ע"א 921/71[4]; ע"פ 402/75[5]). .11יש לזכור גם כי עוסקים או בעבירות בנות אחריות מוחלטת, ובעבירות אלה כל מה שקובע הוא המעשה ואין בודקים את הכוונה. עבירות אלה באות לשרת מטרה שהמחוקק רואה בה עניין חשוב לתועלת הציבור ולטובתו, ובענייננו - הגנה על העובד מפני פציעה או מוות. ברצותו להחדיר נושא זה לתודעת הציבור, ולהפכו נורמה מקובלת - הטיל המחוקק על המעביד, שבידו האמצעים לקבוע את דפוסי ההתנהגות במקום העבודה, את החובה המוחלטת לנקוט בכל הצעדים שיש בהם כדי לשמור על בריאותו של העובד וחייו. בעבירות אלה יכול אדם להימצא אשם "גם אם לא התכוון לתוצאות מעשהו או מחדלו, גם אם לא ידע ולא ראה מראש מה תהיינה התוצאות ואפילו לא התרשל באי-ראייתן" (עניין גרפופלסט [2], בע' 98). בע"א 86/56[6], אמד השופט לנדוי (כתוארו אז), כי - "...עלינו לזכור את המטרה שלשמה הוחקו הוראות פקודת בתי-החרושת, היינו הטלת חובות חמורות מאד על המחזיקים בבתי-חרושת לשם הגנת העובדים בהם. אילו הרשינו למחזיק בבית-החרשות להיפטר מחובותיו אלה על-ידי העבדתן לפועל הצפוי לסכנה, היינו שמים מטרה זו לאל" (בע' 1902). .12בע"פ 17/59[7], דן בית-המשפט בתכליתן של העבירות בנות האחריות המוחלטת, וכך הוא אומר - "כל תכליתו של המשפט הפלילי אינה אלא למנוע סטיות של הפרט מדפוסי ההתנהגות המקובלים מקדמת דנה. ואילו בעבירות מן הסוג הנדון כאן עוסק המחוקק, בדרך כלל, בצרכי הציבור החדשים, שמקורם בהתפתחות המתמדת שבחיי החברה הדינמית. כאן נזקק המחוקק לסנקציה העונשית, לא רק כדי לפקוד על היחיד שחטא וסרח, כי אם בראש וראשונה כדי להחדיר אל תוך הכרת הציבור דפוסי התנהגות חדשים... משימתו היא בעיקר, שהציבור כולו יסתגל לאורח החיים החדש שנגזר עליו ושיקבל על-ידיו כללי התנהגות חדשים, והענשת הסוטה מן השורה אינו אלא אמצעי המשמש את המטרה העיקרית הזאת. מכאן שכל האסקפט של אשמה מוסרית ,blame worthinessאינו שיקול מכריע בעבירות אלה" (בע' 1890). בהמשך מובא שם ציטוט מתוך מאמר ב- law quarterly reviewבעניין מעביד שהורשע בעבירה על תקנות בתי-החרושת - "אחריות כה נוקשה המוטלת על בעלי בתי-חרושת עלולה להכביד עליהם במקרה כגון זה, אך אין מנוס מכך, כשהחוק קובע אחריות מוחלטת. ההצדקה לכך היא שמוטב כי פעם יסבול בעל בית-חרושת אחד מחומרת הדין, מאשר לסכן את ההקפדה על שלום העובדים" (ע' 1892). .13לאור האמור לעיל, אני סבור שבדין הורשעה המערערת בבית-הדין האזורי, ויש לדחות את הערעור. הנשיא (גולדברג): .1אני מסכים לתוצאה ולהנמקה של חברי, השופט מורל, וברצוי להוסיף מספר הערות לטענת המערערת, על פיה הלך המנוח, ביום התאונה, לתקן את הגג ללא רשות, ולמרות איסור שהוטל עליו. .2לא מצאנו פסיקה ישירה המתייחסת לחובה מכוח תקנות הבטיחות האמורות, אך די בפסיקה שענינה פקודת הבטיחות בעבודה (ובשמה הקודם: פקודת בתי החרושת), כשלמות, כדי להגיע לתוצאה, מה עוד שחובות המפורטות בחוק ובתקנות מכוחו אינן מהוות "רשימה סגורה" של אמצעי הזהירות שעל המעביד לנקוט. "העובדה, שהמחוקק או מחוקק המשנה קבעו בחוק או בתקנות אמצעי זהירות מסוימים לצורך ביצוע עבודה או פעולה כלשהו, אין פירושה, שבית-המשפט לא יוכל לקבוע, כי מחובתם של הנתבע או הנאשם, המובאים לפניו, היה לנקוט אמצעי זהירות נוספים, אשר לא בא, זכרם באותם חיקוקים" (ע"א 335/80[8], בע' .41הובא בהסכמה בע"א 515/83[9], בע' 203). .3הלכה היא כי: "חוק בתי החרושת נעשה לא רק כדי להגן על העובד הזהיר, הערני ובעל המצפון, כי אם בשים לב לטבע האדם גם על הבלתי זהיר, העצלן, המפוזר, הייגע או ייתכן גם בכמה מקרים על העובד הממרה" (ההדגשה הוספה). . All e.r 1,(1949) ;.carr v. Mercantile produce co) [12] (531.537 .4בפסקי-דין אחרים, אף כי הדברים נאמרו בקשר לגידור חלק מסוכן של מכונה, יפים הם גם לענייננו, נפסק: "נאמר כי הוראות חוקי בתי-החרושת בנוגע לגידוד אינן מיועדות רק למניעת תאונות לעובדים זהירים. וכבר הכירו בכך כי אנשים בבתי-חרושת אינם תמיד זהירים, כי אם להיפך, לעתים קרובות אינם חושבים על מה שהם עושים, ולעתים הם עוד עושים דברים במכוון, שאינם צריכים לעשות וגורמים נזק לעצמם. גידור מכוון להגן על הבלתי זהירים ועל חסרי הדעת כמו על הזהירים ועל מלומדי הדעת". ,smith v. Chesterfield and district coopetive society) [13] ( . 447All e.r 1,(1953) ;.ltd .5המבחן הקובע למילוי החובות המוטלות על המעביד מכוח פקודת הבטיחות בעבודה, והתקנות מכוחה, הוא מבחן הציפיות (ע"א 284/64[10], בע' 377). העולה מכך הוא כי: "אין צורך להצביע על כך, כי לא די לומר שאם עובד יציית להוראות שניתנו לו הוא לא יסבול נזק. חלק גדול מהמטרה של החוקים הללו הוא להציל עובדים מעצמם. כלומר לא להצילם ממעשי היזק מכוונים, כי אם להצילם מן התוצאות העלולות לנבוע אם מתוך מהירות, חיפזון או חוסר זהירות או ייתכן עצלות, הם עושים דבר בדרך שלא היו צריכים לעשותו" ,(1983);.suther land v. Executors of james mills ltd) [14] .(285, . 283All e.r1 ובמקום אחר: "ברור מהאסמכתאות המובאות לעיל, שאדם סביר צריך לצפות (כלי להיות נביא), שעלולה להיות התנהגות בלתי סבירה מצד עובד זה או אחר, והגידור לבטח, או המבנה או ההצבה של כל חלקי ממסרת, הבאים תחת גידור, מחייבים בטיחות כזו המגינה גם על העובד הפזיז, והבלתי סביר" (דב"ע לג/4- 8[11], בע' 308). .6ואם תאמר, כי חלק מסוכן של מכונה חייב להיות בכל עת מגודר לבטח, בעוד שעל גג "לא יועבד אדם" אלא לאחר שננקטו אמצעי הזהירות הנאותים - אשיב כי לפחות בשעה שהמנוח הודיעלמנהל מחלקת האחזקה כי בכוונתו לתקן את הגג, תיקון שהיה חיוני, שביצועו השתהה עת רבה, ושהוא במסגרת פעילות המחלקה, היה על הנאשמת לצפות כי המנוח יעלה לגג, והיה עליה לנקוט בכל האמצעים הדרושים למניעת עלייתו לגג, עד שלא ימולאו תנאי הבטיחות הדרושים למניעת נפילתו כפי שנקבעו בתקנות. השופטת פורת אני מסכימה לאמור בחוות דעתו של חברי, השופט מורל והערותיו של הנשיא. התוצאה היא שהערעור נדחה.משפט פליליאחריות פליליתתאונת עבודה