המשיב הואשם, לפי סעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך, שכן גם הוא כדירקטור אחראי בפלילים בעבירות אותן עברה החברה, אלא אם כן יוכיח שנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את העבירות. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אחריות פלילית של דירקטורים על מעשי החברה: השופטת ד' פלפל: א. מהות ההליך המשיב היה בתקופה הרלוונטית מנהל כללי של "רסקו" חברה להתיישבות חקלאית ועירונית בע"מ (להלן: "רסקו"). רסקו הואשמה והורשעה לפי הודאתה בכך שלא קיימה את הוראותיהם של סעיפים 53(ג) (5) ביחד עם סעיף 36(א) לחוק ניירות ערך, תשכ"ח-1968, שעניינם אי-הגשת דו"חות שוטפים לרשות לניירות ערך ולרשם החברות. דיווח זה נדרש מכל חברה שהציעה ניירות ערך שלה לציבור לפי תשקיף, וכל עוד ניירות הערך נמצאים בידי הציבור. המדובר על שלושה אישומים: האחד, לשנת 1987, שהוגש באיחור של שנה וחודשיים; השני,לשנת 1988, שלא הוגש עד הגשת כתב האישום ובכך נוצרו איחור של 230יום מהמועד החוקי האחרון להגשתו; והשלישי, לעניין הדו"ח הכספי החצי-שנתי לששת החודשים שהסתיימו ב-30.6.89, שעד הגשת כתב האישום כבר נוצר איחור של 140יום לגביו. המשיב הואשם, לפי סעיף 53(ה) לחוק ניירות ערך, שכן גם הוא כדירקטור אחראי בפלילים בעבירות אותן עברה רסקו, אלא אם כן יוכיח שנקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את העבירות. זהו ערעור על פסק-דינו של כבוד השופט ברא"ז, אשר זיכה את המשיב, וקבע, כי המשיב הצליח להוכיח כי נקט את כל האמצעים הסבירים אשר מנהל סביר היה נוקט בנסיבות העניין. ב. נימוקי הערעור טוענת באת-כוח המערערת, כי: בית-משפט קמא, בהכרעת דינו, לא פירט איזה אמצעים נקט המשיב כדי למנוע את העבירות; המשיב גם לא הוכיח לבית המשפט אלו אמצעים נקט, עדותו היתה כללית, בעוד שנטל הראיה והשכנוע הם עליו; בית-משפט קמא התעלם מהמגמה של חוק ניירות ערך, שעניינו חובת גילוי נאות לציבור; מהראיות שהובאו ניתן להסיק, כי המשיב נקט דחייה מכוונת ומתוכננת בהגשת הדו"חות כדי להציג מצב משופר יותר של רסקו, והדבר הוא בניגוד לרוח החוק. ג. פעילות המשיב: רקע כללי: סבירות פעילותו של המשיב תיבדק על רקע מצבה של רסקו, עליה היה צריך המשיב לדווח לרשות לניירות ערך. בית המשפט קמא סיכם את מצב החברה (עמ' 4להכרעת הדין) בזו הלשון: "בשנת 1985התמוטטה חברת-בת גדולה של רסקו בשם 'מבט' שעסק בבניה טרומית. בספטמבר 1985החליט דירקטוריון רסקו לתת גיבוי לחב' 'מבט' והזרימה לה עשרות מליוני דולרים. התמוטטות 'מבט' היתה לרסקו מכה קשה ביותר. המכה היתה כה קשה שרסקו עצמה נקלעה לקשיים כספיים. הנהלת 'מבט' התפטרה ורסקו נאלצה להפעילה. כתוצאה מהסכם ה'הבראה' רסקו נכנסה למסגרת של פיקוח ובקרה של הבנקים והממשלה... בשנת 1987ו- 1988רסקו תפקדה בקשיים. היו חודשים שמשכורות שולמו באיחור של חודשים והיתה אלימות וונדליזם באתרים מצד קבלנים. בשנים אלו, 1987-1988, היה על רסקו בע"מ, קרי, על כתפי המנכ"ל הנאשם, משימות קשות במסגרת מבצע הבראה כדלהלן: א. היה עליה להשלים מספר פרוייקטים קלבניים גדולים. ב. היה עליה להשלים 1500דירות מכורות ולא מאוכלסות. ג. היה עליה לסגור את מרבית פעילויותיה בסניפיה בירושלים, באר שבע וחיפה. ד. היה עליה לפטר מאות עובדים ברסקו ובמבט ולשלם שכרם המולן, פיצויים וכל המגיע בגין תנאים סוציאליים. ה. היה עליה לעמוד בהחזר חובות למערכת הבנקאית ולרשויות המס...בתקופת המו"מ על פיטורי עובדי 'מבט' הפועלים התבצרו 6חודשים בתוך המפעל ומנעו מהנאשם ועוזריו לגשת לשם. הפועלים ביצעו מעשי ונדליזם במפעל, במכונות ובניירות...". כמו כן קבע בית המשפט, כי "חצי מהנהלת החשבונות נעלמה" (עמ' 6). היתה גם שריפה שכילתה מסמכים. בנוסף, רצתה רסקו למכור חברת-בת שלה בשם "ערד", ועל מניותיה של זו הוטלו צווי-מניעה שהפכו את המצב המשפטי למצב לא כל כך ברור לצורך סגירת המאזן. פעילות המשיב: אכן, בהכרעת הדין של בית-משפט קמא לא נמנו באופן מפורט כל פעולה ופעולה שביצע המשיב במסגרת ההוכחה של טענת ההגנה שלו, אלא בית המשפט הדגיש יותר את התרשמותו האישית מכך שהמשיב נקט את כל האמצעים הסבירים שיכול היה לנקוט במצבה הקשה של רסקו. הוא "חיזק" את דעתו בכך, שגם רואה החשבון של המשיב, שהובא כעד תביעה, היה בדעה זו, אך זאת מבלי לפרט פירוט יתר, אלא תוך ציון העובדה שלמשיב היה עמו קשר יום-יומי, לעניין הגשת הדו"חות, וכי הוא נענה לכל פנייה. במהלך הדיון שאלנו את באת-כוח המערערת מהם, לדעתה, כל האמצעים הסבירים שהיה על המשיב לנקוט, כדי שיוכל להצליח בהגנתו. באת-כוח המערערת היתה בדעה, כי עדותו של המשיב ושל רואה החשבון, בקשר לכל האמצעים הסבירים, היתה כללית. במיוחד היא הדגישה, שלא צויינו תאריכים לצד האירועים שקרו לחברה, כך שלא ניתן היה לדעת אם הם הפריעו להגשת הדו"חות השוטפים, ובכך הם מהווים לגיטימציה אפשרית לטענת ההגנה, או שהם אינם "קרובים" לתאריכי הדו"חות, ומהווים רקע כללי בלבד. כן טענה, כי אירועים אלה לא היו פתאומיים אלא מתמשכים, ושהיה צורך להיערך לקראתם. פעולות פרטניות, אותן ציינה באת-כוח המערערת היו (עמ' 2ו- 4לטיעונים), כי היה על המשיב לשכור חשב חדש, להיערך לקראת גלי הפיטורים, לשכור אנשים למחלקת הנהלת החשבונות לניהול העניינים, וכן לשכור איש מקצוע, אשר ייעץ לו כיצד להציג את חברת "ערד" במאזן. כמו כן, לטענתה, יכול היה המשיב להגיש דו"ח משוער, אפילו הוא לא היה כל-כך אטרקטיבי מבחינת רסקו, אבל היה עומד בחובת הגילוי המוטלת על רסקו כלפי בעלי מניותיה הקטנים, שזו הדרך היחידה שלהם לדעת את מצבה של החברה. מעיון בפרוטוקול נראה לנו שהוכחו הפעולות הבאות אותן ביצע המשיב: - עבד 16שעות ביום בתנאים קשים ותוך חרדה אישית. - לא התפטר מהדירקטוריון כשאר חבריו. - ניהל מו"מ על פיטורי עובדי "מבט" במסגרת תכנית ההבראה. - רכש מחשב חדש לצורך מיזוג הסניפים, לעניין ריכוז הנהלת החשבונות. - שמר על קשר יום-יומי עם רואה החשבון, אשר לאור מצבה הכלכלי הקשה של החברה הקפיד יותר בפרטים ובמקום כ- 600פעולות שהיו נחוצות לצורך הדיווח בעבר, היו הפעם כ-000, 3פעולות. - שיחזר מסמכים שהושמדו ונשרפו באמצעות זיכרון של אנשים שנשארו (עמ' 4, שורה 20). - העברת אנשי הנהלת החשבונות מהסניפים השונים בארץ אל הסניף המרכזי. - טיפל באופן אישי בהנהלת החשבונות של פרוייקטים לא סגורים וסגר את הפרוייקט. - הגיע להסדרים עם מס הכנסה וביטוח לאומי (שם). - כתב את מרבית הביאורים לצורך הדו"חות הכספיים. - הגיע להסדרים עם קבלני משנה, במסגרת תביעות שהגישו בבתי המשפט. - כשעזב החשב, ולא הצליחו לגייס איש אחר, הוא נכנס לנעלי החשב (שורה 25, שם). - השתתפות בישיבות שהיו מחוץ לרסקו כשהיא "היתה במצור" (עמ' 9). מהראיות עולה כי חברת "מבט" התמוטטה בשנת 1985; תכנית ההבראה היה בשנת 1986; קשיי החברה היו בשנים 1987, 1988; שריפת מסמכים היתה בשנים 1987, 1988; פיטורי העובדים היו בשנת 1987; ד. האם פעילות המשיב עונה על דרישות ההגנה שבחוק? אין מחלוקת, כי סעיף 36לחוק ניירות ערך מטרתו להטיל על החברה הנסחרת בבורסה גילוי נאות לטובת רוכשים ולטובת המחזיקים במניותיה (ע"א 5320/90[1]). נראה גם, שלא תהיה מחלוקת, כי משהוכיחה המערערת שלא הוגשו דו"חות בזמן, על המשיב היה מוטל הנטל לשכנע שהוא נקט את כל האמצעים הסבירים כדי להגשימם בזמן, ושהדבר לא עלה בידו (ע"א 378/85[2]). ההוכחה הנדרשת ממנהל סביר כדי שהגנתו תתקבל, היא פחות חמורה מזו הנדרשת מהתביעה הכללית להוכחת כל יסודות העבירה (אנלוגיה מע"פ 127/50[3]). טוענת באת-כוח המערערת, כי הרשעת החברה יש בה משום השלכה גם לגבי הרשעתו של המשיב, שהרי החברה פועלת באמצעות מנהליה שהם למצער האורגנים שלה. אכן, אין חברה שמסוגלת מעצם טבעה לבצע תפקידים, אלא באמצעות אנשים. אבל נראה, שאין שניתן להסיק מהנחה כללית זו מאומה לגבי המשיב, כשהמחוקק בעצמו נתן לו אפשרות של "פטור" מאחריות פלילית, מה שלא נתן לחברה. מכיוון שהמחוקק לא קבע מהן אותן הפעולות שמנהל סביר צריך לבצע, הרי ששיקול הדעת הושאר לבית המשפט. בית המשפט צריך לשאול את עצמו, האם מנהל סביר היה פועל כפי שהמשיב פעל (ע"פ 916/84[4]), ובית המשפט צריך להיות ער הן למטרת החוק והן לנסיבות הדיווח של המנהל. שאלה זו שאל גם בית המשפט קמא, ונראה לנו, שעל רקע המצב בו נמצאה החברה, בצדק הגיע למסקנה שהמשיב נקט את כל האמצעים הסבירים כדי להגיש את הדו"חות במועד. אין גם שום בסיס לנרמז ולנטען בכתב הערעור, כאילו עוכבה הגשת הדו"חות כדי ליצור בדיווח מצב כלכלי אטרקטיבי יותר לבעלי המניות ולרוכשים בפוטנציה. מהראיות עולה כי הדו"חות לא היו מוכנים ולא עולה כי הם עוכבו. יתר על כן, רואה החשבון נשאל בעת חקירתו (ת/1) במפורש לעניין זה וציין כי הקשיים בדיווח היו אובייקטיביים (עמ' 3לת/1, שורה 20ואילך) וכי אינו רואה כל עניין מצד החברה להסתיר את התוצאות הכספיות. אנו סבורים שהמשיב פירט בעדותו את הפעולות אותן ביצע. מצב רסקו היה קשה, כשהאירועים הקשים באו בזה אחר זה קשה היה להיערך לקראת חלק מאירועים אלה, כמו שריפת ניירות, ונדאליזם או "בריחת" אנשים מהחברה. נראה לנו, כי במקום בו ניתן היה להיערך, עשה זאת המשיב, כשהוא נעזר בצוות המצומצם שנותר בחברה, ובעיקר, כשהוא משקיע את כל מאודו בהצלתה. אילו סברה המערערת שהיו פעולות נוספות, שאותן יכול היה המשיב לעשות, לא היתה מסתתרת מאחורי האמירה שהוא כמנהל החברה צריך לדעת מהן הפעולות, אלא בוודאי היתה מונה אותן, ולו בצורה נורמטיבית. מכל הנימוקים הללו אילו דעתי היתה נשמעת הייתי מציעה לחבריי הנכבדים לדחות את הערעור. השופטת ו' אוסטרובסקי-כהן: קראתי את חוות דעתה של חברתי הנכבדה, השופטת ד"ר פלפל והנני מסכימה למסקנה אליה הגיעה, כי יש לדחות את הערעור מהטעמים אותם פירטה. גם לדעתי, היה על השופט קמא לפרט את הראיות אשר שכנעו אותו כי המשיב נקט את כל האמצעים הסבירים כדי למנוע את העבירה המיוחסת לו בכתב האישום. אולם, גם לדעתי הובאו לפני בית המשפט קמא ראיות המחייבות את המסקנה כי המשיב הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו במסגרת סעיף האישום. עם זאת, באימרת אגב, ברצוני להתייחס לפעולות אשר בדעתי היה מקום לעשותן, נוכח מטרת המחוקק, כפי שפורשה על ידי הפסיקה (עניין ברנוביץ [1]). בפסיקת מובא עקרון היסוד, עליו מושתתים דיני ניירות הערך, והוא עקרון הגילוי הנאות. עיקרון זה בא ליד ביטוי בסעיף 36לחוק ניירות ערך שהוראותיו נועדו להבטיח יישומו של עיקרון זה בתחום ניירות ערך המוצעים לציבור. על פי הסעיף 36(ג) לחוק ניירות ערך, נוסף לדיווח התקופתי מחייבות התקנות לפי סעיף זה דו"ח מיידי. הכוונה לתקנה 36(ג) לתקנות ניירות ערך (דו"חות תקופתיים מיידיים), תש"ל-.1970 בפרק ג' לתקנות אלה מצויינים אירועים מסוימים, המחייבים דיווח מיידי. כך, נמצא בתקנות חובת דיווח מיידי על אירוע מיוחד, זאת לפי תקנה 36(א) לתקנות הנ"ל, אשר מתואר כאירוע שאירע שלא בדרך העסקים הרגילה של התאגיד, ושהשפיע, או העשוי להשפיע, באופן מהותי על רווחיות התאגיד, רכושו או התחייבויתיו. דיווח זה לפי תקנה 36(א) דרוש לשם הגנה על המשקיעים אשר השקיעו את מיטב כספם בחברה ציבורית. כן דרוש הדיווח כדי למנוע מצב בו יהיו המשקיעים שרויים באפלה לגבי מצב החברה. לכן, מתקבל על הדעת, כי הפעולה הרצויה לפי חוק ניירות ערך והתקנות המתלוות אליו היא דיווח מיידי, מקום בו הדיווח התקופתי אינו אפשרי. פעולה זו מתיישבת עם מטרת המחוקק שבבסיסה מתן מידע מלא למשקיעים. בענייננו, תכנית ההבראה, שהיתה דרושה עקב התמוטטות חברת מבט שהיא חברת-בת של רסקו, נשאה השלכות רבות על רווחיות רסקו, הואיל ובמסגרת תכנית ההבראה שננקטה, זרם כסף רב לחברת "מבט" מחברת רסקו, חברת רסקו עצמה נקלעה לקשיים. קשיים אלה היו חריגים והשפיעו באופן מהותי על רווחיות רסקו והתחייבויותיה כלפי הקבלנים, הבנקים והממשלה. קשיים אלה לא היו צפויים והיוו חריגה בנוף הכלכלי של חברת רסקו בפרט, ובמשק הישראלי בכלל. לדעתי, ניתן לראות במידע זה על התמוטטות חברת הבת אירוע מיוחד כמתואר בתקנה 36(א). נראה לי, איפוא, כי מן הראוי היה שהמשיב ינקוט דרך זו של דיווח מיידי כדי להשיג את מטרת החוק של מסירת מידע מלא לידי המשקיעים. כאמור, דבריי לעיל הם בגדר אימרת אגב בלבד. זאת בהתחשב עם העובדה כי כתב האישום ייחס למשיב ולחברה, בה הוא משמש כמנהל, את העבירה הספציפית של הגשת דו"חות תקופתיים באיחור, עבירה לפי סעיף 36(א) לחוק ניירות ערך, ותקנות 2, 6ו- 7לתקנות הדיווח. כאמור, לגבי עבירה זו שכנע המשיב את בית המשפט כי עשה את כל המוטל עליו, בנסיבות הקשות אליה נקלעה החברה, כדי לא לעבור את העבירה שבכתב האישום. לכן, אילו דעתי היתה נשמעת, הייתי מציעה לחבריי המלומדים לדחות את הערעור. השופטת מ' פורת: אני מסכימה. התוצאה היא, איפוא, כי הערעור נדחה.משפט פלילידיני חברותאחריות פליליתדירקטור