קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ותק לצורך קבלת מענק לפי חוק ההתנתקות: הרקע לערעור ערעור על פסק דינו של בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר) מיום 7.12.09 (בתיק ו"ע 179/06) במסגרתו נדחה ערעור שהגישו המערערים על החלטת המשיבה מיום 16.05.06 (בתיק מס' 1184/2006 להלן: "ההחלטה") שלא להכיר במערערים כזכאים למענק בשל ותק לפי סעיף 46 לחוק יישום תכנית ההתנתקות, התשס"ה-2005 (להלן: "החוק").   1. המערערים היו בעלי זכויות החכירה בבית מס' 243 ביישוב נווה דקלים (להלן: "הבית" ו"היישוב" בהתאמה) והם התגוררו ביישוב, והיו ממקימיו ומייסדיו החל משנת 1983. בסוף חודש מרץ 2001 עזבו המערערים את היישוב ועברו להתגורר בירושלים בדירה שבבעלותם. מאז הם לא שבו לגור בבית שביישוב, אותו השכירו לאחרים מאז עזיבתם. הם תבעו את המשיבה במספר ראשי נזק לפי החוק. בהחלטת המשיבה היא קבעה כי לא הוכח בפניה שמרכז החיים של המערערים היה ביישוב ביום הקובע כהגדרתו בסעיף 2 לחוק, היינו יום 6.06.04, ואף לא שנתיים בסמוך לו. בשל כך לא הוכר למערערים מסלול ב' לפיצוי עבור בית המגורים על פי סעיף 36 לחוק (שמשמעו מתן פיצוי בשל בית מגורים, שסכומו מחושב לא אך לפי סוג בית המגורים ושטחו, אלא גם בתוספת סכום המשתנה לפי ותק המגורים); לא הוכר להם פיצוי בגין שטח הבנייה העצמית בבית; ולא הוכרו להם מענקים אישיים בשל ותק על פי סעיף 46 לחוק. פניית המערערים לוועדה המיוחדת נשאה פרי ולמערערים אושר תשלום מיוחד חלף חלק מהפיצוי בשל בית מגורים לפי מסלול ב' וכן פיצוי בשל שיפוץ הבית. עם זאת, הוועדה המיוחדת קבעה כי אין מקום לאשר למערערים תשלום מיוחד חלף המענק האישי בשל ותק. המערערים ערערו על החלטת המשיבה בעניין זה האחרון בפני בית משפט קמא. 2. בית משפט קמא דחה את הערעור וקבע כי לא נתמלאו במערערים התנאים הקבועים בסעיף 46 לחוק ואין הם זכאים למענק על פיו. זאת משום שהם עזבו את היישוב זמן רב לפני הפינוי ומקום מגוריהם הקבוע במועד הקובע לא היה ביישוב וגם מרכז חייהם לא היה ביישוב במשך שלוש שנים רצופות לפחות בתכוף לפני היום הקובע. בית המשפט קבע כי המערערים לא הוכיחו כי כוונתם הסובייקטיבית הייתה לשוב ליישוב וגם אם היה עולה בידם להוכיח זאת, לא היה בכך די, מקום בו הנתונים האובייקטיביים הצביעו על כך שמרכז חייהם של המערערים ביום הקובע ובתקופה שקדמה לו החל משלהי שנת 2001 היה בירושלים, ועזיבתם את היישוב לירושלים הייתה ללא קשר לפינוי.   טענות הצדדים 3. לטענת המערערים שגה בית משפט קמא כשקבע שמרכז חייהם לא היה ביישוב בשלוש השנים שקדמו ליום הקובע. לדבריהם, הם עברו לירושלים במהלך שנת 2001 אך בשל בעיות בריאותיות מהן סבל מערער 1 (להלן: "המערער"), אך קשריהם האישיים, החברתיים, הכלכליים והתרבותיים נותרו ביישוב כפי שהם היו בעשרים השנים האחרונות. עזיבתם הייתה מתוך הכרח, באופן ארעי ומתוך כוונה, כל העת, לשוב לבית שביישוב מיד לכשהנסיבות תאפשרנה זאת. כראייה הצביעו על כך שלא מכרו את הבית אלא השכירו אותו בהשאירם את תכולתו כפי שהייתה בשעה שגרו בו, ועל כך שנהגו לבקר ביישוב ככל שבריאותו של המערער אפשרה זאת. לדבריהם, על בית המשפט היה להעדיף את כוונתם הסובייקטיבית לראות ביישוב את מרכז חייהם על פני הנתונים האובייקטיביים ולא לראות את מקום המגורים בפועל כרכיב בלעדי, ואף לא עיקרי, בקביעת מקום מרכז חייהם. בהקשר זה הם הצביעו על סעיף 2(ב) לחוק הקובע כי לשם קביעת מקום מרכז חייו של תובע לעניין החוק, יובאו מקום המגורים שלו ושל בני משפחתו כרכיב אחד בין שאר הרכיבים והנסיבות, ביניהן מכלול קשריו המשפחתיים, הכלכליים והחברתיים. לדבריהם, כל חייהם בעשרים השנים האחרונות היה ביישוב. הם ייסדו אותו, פעלו לפיתוחו וביסוסו ולמען החברה והקהילה שהתגוררה בו, ולא ניתן למחות כלאחר יד תקופה כה מעצבת ומשמעותית בחייהם בעטייה של עזיבה זמנית ובלתי רצונית. אכן, הם לא נכחו בפועל ביישוב ביום הקובע, אך לא היה בכך כדי להמתיק את הסבל ועוגמת הנפש שנגרמו להם כתוצאה מהפינוי, ובשל כך הם זכאים לפיצוי. 4. מנגד תמכה המשיבה את יתדותיה בפסק דינו של בית משפט קמא. היא טענה כי צדק בית המשפט כשראה בנתונים האובייקטיביים את המרכיב המרכזי בקביעת מרכז החיים לפי החוק, ונתונים אלו הצביעו בעליל, במקרה זה, על כך שמרכז החיים של המערערים ביום הקובע ובשנים שקדמו לו לא היה ביישוב כי אם בירושלים. בירושלים היו קשרי המשפחה שלהם, שם היו קשריהם החברתיים, שעה שכבר לא היו להם קשרים כלכליים מפני שהמערער פרש לגמלאות עובר למעבר לירושלים. את הבכורה בין מכלול הנסיבות המלמדות על מרכז החיים תופס מקום המגורים וזה, כאמור, היה אך בירושלים כשגם את כתובתם הרשומה העתיקו המערערים לירושלים. על כל זאת נטען כי גם כוונתם הסובייקטיבית של המערערים לראות ביישוב את מרכז חייהם לא הוכחה, ובכלל זה גם לא הוכח כי היה בכוונתם לחזור ליישוב. דיון והכרעה 5. דין הערעור להידחות. הזכאות לקבלת מענק אישי בשל ותק קבועה בסעיף 46 לחוק, בו נאמר: "ישראלי שמתקיימים בו התנאים המפורטים בסעיף 44(א)(2) וכן תנאים אלה: (1) ביום הקובע מלאו לו 21 שנים לפחות; (2) מרכז חייו היה ביישוב מפונה במשך שלוש שנים רצופות לפחות בתכוף לפני היום הקובע, זכאי למענק בסכום של 4,800 שקלים חדשים לכל שנה מהשנים שבתכוף לפני היום הקובע, החל ביום הגיעו לגיל 21, שבהן מרכז חייו היה ברציפות ביישוב מפונה; לגבי חלק משנה כאמור יהיה זכאי לחלק יחסי מהסכום האמור. לאמור, מלבד קיומם של התנאי המפורט בסעיף זה, היינו היות מרכז החיים של הזכאי ביישוב מפונה במשך שלוש שנים רצופות לפני היום הקובע, יש לבחון התקיימות התנאים המפורטים בסעיף 44(א)(2) לחוק, ביניהם כי "ביום הקובע מקום המגורים הקבוע שלו היה כדין בבית מגורים ביישוב מפונה". יש לשים לב, כי לקיומו של התנאי, אין די כי מקום המגורים יהיה ביישוב המפונה ביום הקובע, אלא שעל מקום המגורים להיות קבוע. 6. במקרה זה, עוד לפני הדיון בשאלה היכן היה מרכז החיים של המערערים, ברור כי לא מתקיים התנאי הקבוע בסעיף 44(א)(2), שכן אין מחלוקת כי מקום המגורים בפועל של המערערים ביום הקובע, כמו גם בשנים שלפניו, היה בירושלים ולא ביישוב. אכן, לא בכל ההקשרים קיבל הביטוי "מקום מגורים" פירוש מצמצם של שהייה פיזית דווקא, ופעמים נתפרש המושג מגורים כזיקה "מהותית" למקום מגורים שביטויה אינו פיזי בלבד (ראה למשל, ע"א 4127/95 זלקינד נ' בית זית - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד נב(2) 306; עע"מ 7582/03 מדינת ישראל נ' רבוח, פ"ד נט(4) 481). אך במקרה זה, בו בדבר חקיקה אחד ובמסגרת אותו עניין נדרשים שני תנאים מצטברים "מקום מגורים קבוע" ו"מרכז חיים", די נהיר כי גם אם מקום המגורים הפיזי אינו תנאי הכרחי לקביעת "מרכז החיים" וכפי שעולה בבירור מלשון סעיף 2(ב) לחוק המתווה את הדרך להגדרת "מרכז חיים", והכולל בחובו מרכיב של מקום מגורים, הרי שהתנאי של "מקום מגורים קבוע" שהוא תנאי מרבֶּה מתייחס בהכרח למקום המגורים הפיזי. מטעם זה בלבד, אפוא, אין המערערים באים בגדרו של סעיף 46 ואין הם זכאים למענק. 7. יתרה מזאת. במקרה זה מכלול הראיות שהוצגו בפני המשיבה ושלמעשה אינן שנויות במחלוקת מובילות למסקנה אליה הגיעה המשיבה ושאושרה על ידי בית משפט קמא כי התנאים הקבועים בסעיף 46 לחוק לא מתקיימים מסיבה נוספת והיא שלא רק מקום המגורים של המערערים לא היה ביישוב, אלא שגם מרכז חייהם של המערערים היה בירושלים. כך, למשל, בנותיהם של המערערים מתגוררות בירושלים, ולפי תצהירו של התובע עצמו שהוגש למשיבה הוא לא ביקר לעיתים קרובות ביישוב ומכאן שמכלול קשריו המשפחתיים והחברתיים לא היה ביישוב בתקופה בו הוא התגורר בירושלים. קשרים כלכליים לא היו למערער לאחר שכאמור, הוא פרש לגמלאות עובר לעזיבתו את היישוב. ייתכן אמנם כי העזיבה מלכתחילה הייתה מטעמי בריאות, אך הסיבה לעזיבה כשלעצמה אין בה ללמד על ארעיותה. גם די ברור כי אין בעובדה שהמערערים אך השכירו את ביתם ולא מכרו אותו כדי ללמד דבר באשר לכוונתם לשוב להתגורר ביישוב, שכן שיקולים רבים ושונים יכלו להוביל את המערערים להחלטה זו. גם לעובדה שהם שבו לבקר ביישוב מדי פעם אין לייחס משמעות רבה, שכן מעשים בכל יום, שאנשים המעתיקים את מרכז חייהם ממקום למקום שומרים על קשריהם החברתיים עם שכניהם במקום מגוריהם הישן והם שבים לבקרם לפרקים. בנסיבות אלו, גם אם יש צדק בטענת ב"כ המערערים כי מקום המגורים מהווה אך נסיבה אחת מתוך מכלול הנסיבות לקביעת מרכז החיים, כפי שכאמור, עולה מלשון סעיף 2(ב) לחוק, וכפי שנקבע בפסיקה גם בעניינים אחרים (ראה למשל, ע"א 260/89 לוי נ' הפנר, פ"ד מו(4) 391; ע"א 4631/90 ג'ול נ' ג'ול, פ"ד מט(5) 656; ע"א 587/85 שטרק נ' בירנברג, פ"ד מא(3) 227 (לעניין ברירת הדין בירושה); דנ"פ 8612/00 ברגר נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נה(5) 439 (בעניין הסגרה); ע"א 477/02 גונן נ' פקיד שומה חיפה, פורסם במאגרים [29.12.05] (בענייני מיסים)), הרי שבמקרה זה מכלול הנסיבות כולם מוביל למסקנה כי מרכז החיים של המערערים לא היה ביישוב במשך השנים שקדמו ליום הקובע. ייתכן גם, ובלבם של המערערים, הם חפצו לשוב ביום מן הימים להתגורר בביתם שביישוב. אך בחפץ זה לבדו אין די כדי לקבוע את היישוב כמרכז חייהם. אכן, נדמה כי לא יכולה להיות מחלוקת כי למערערים נגרמה עגמת נפש מרובה מפינוי היישוב אשר הם היו בין מייסדיו, גרו בו תקופה נכבדת ומשמעותית בחייהם ופעלו לעיצובו, אך בזה לבדו אין די כדי לזכותם בפיצוי, מקום בו אין הם באים בגדרים אשר הציב המחוקק, ואושרו במסגרת בג"צ 1661/05 המועצה האזורית חוף עזה נ' ממשלת ישראל (פ"ד נט(2) 481), לקבלת מענק בשל עגמת נפש זו. 8. בשולי הדברים יצוין כי לא מצאתי דמיון בין מקרה זה למקרים עליהם הצביעה ב"כ המערערים בטיעוניה בהם ניתן מענק לפי סעיף 46 לחוק גם למי שלא התגורר דרך קבע ביישוב מפונה ביום הקובע. כך, בעניין סלוק (וע (שלום-י-ם) 138/05 סלוק נ' ועדת הזכאות לפי חוק יישום תוכנית ההתנתקות, פורסם במאגרים [28.08.06]) היה מדובר באדם שהתגורר במשך שלוש השנים לפני היום הקובע בשני מקומות במקביל, בביתו שביישוב ניסנית ובדירה ששכר בירושלים להוציא שנה אחת בה השכיר את ביתו בניסנית בשל אילוץ כספי. יחד עם זאת באותו מקרה, עבודתו היומיומית הייתה בסמוך לביתו בניסנית, כתובתו הרשומה הייתה בניסנית, הוא היה מועמד לתפקיד מזכיר היישוב ניסנית ולמנכ"ל החברה הכלכלית של היישוב. הוא גם סרב לאפשר לשוכרים להמשיך את השכירות לתקופה נוספת חרף תניית אופציה שנכללה בהסכם השכירות, ובמהלך התקופה בה ביתו היה מושכר הוא דאג לטיפוח הבית וגינתו. בעניין מיאלניק (ו"ע (שלום-י-ם) 171/05 מיאלניק נ' ועדת הזכאות - מינהלת סל"ע, פורסם במאגרים [30.11.06]) דובר באישה אשר עברה להתגורר בירושלים בשל טיפולים שעברה בבית החולים "הדסה" בשל תאונת דרכים קשה שעברה והיה עליה לעבור תהליך שיקום ממושך ומורכב. משום כך, התגוררה האישה בסמוך לבתה שטיפלה בה, השגיחה עליה וסעדה אותה בדירה שנשכרה על ידי ילדיה בעל כרחה בשל רצונה לשוב לביתה שבנווה דקלים. בד בבד היא לא השכירה את ביתה שבנווה-דקלים והשאירה בו את כל הריהוט וחלק מחפציה האישיים, וכתובתה הרשומה היא הותירה בנווה דקלים. כוונתה הייתה אפוא, לשוב לנווה דקלים אך היא לא יצאה לפועל בשל הפינוי. באותו מקרה גם, האישה עברה לגור בנווה דקלים בהיותה בת 62 כשהיא עוזבת את כל משפחתה בירושלים. למותר לציין, כי מקרה דנן אינו דומה כלל למקרים הללו, ורוב ככל הנסיבות במקרה זה הפוכות לחלוטין מהנסיבות במקרים ההם. כאמור, הערעור נדחה, אך בנסיבות העניין לא ראיתי מקום לתת צו להוצאות. תוכנית ההתנתקות / מפונים