אי התייצבות לדיון בבית הדין לעבודה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי התייצבות לדיון בבית הדין לעבודה: .Iההליך .1זה ערעור, ברשותו של נשיא בית-הדין הזה, על החלטה של בית-הדין האזורי בתל-אביב-יפו (תב"ע לט/934-3; אב-בית-הדין - הרדוף; נציגי הציבור - ה"ה פורט ומס), אשר ביטל את פסק-דינו מ-18.10.1979, שלפיו נדחתה, בשל אי-התייצבות המשיב (להלן - העובד), תביעתו נגד המערער (להלן - המעביד). .2להלן תמצית ההשתלשלות של העניין: א) ב- 1.3.1979הגיש העובד, באמצעות עורך-הדין ד' גלרנטר (שאליו הופנה העובד על-ידי לשכת הסיוע המשפטי), תביעה נגד המעביד, לפיצויי פיטורים; ב) במועד שנקבע לדיון, 18.10.1979, לא התייצבו, לא העובד ולא עורך-דינו. לפי בקשת בית-הדין טלפן בא-כוח המעביד לבא-כוח העובד, אך לא היתה תשובה. בית-הדין דחה, איפוא, את התביעה, על-פי תקנה 40(ב) (1) לתקנות בית- הדין לעבודה (סדרי דין), תשכ"ט- 1969(להלן - התקנות), וחייב את העובד לשלם למעביד הוצאות משפט, לרבות שכר טרחת עורך-דין בסך 500ל"י. כן קבע בית-הדין, כי העתק מפסק-הדין יישלח לבא-כוח העובד בדואר רשום; ג) ב- 16.12.1979הגיש העובד בקשה לבטל את פסק-הדין מ-.18.10.1979 .3תמצית ההחלטה של בית-הדין האזורי: א) מהימנת עדות העובד, כי ב-18.10.1979, יום המשפט, היה בבית-הדין מ- 8.30בבוקר עד 11.00, אך עורך-דינו לא הופיע, מבלי שהודיע לעובד סיבת העדרו; נאמר לו "שהשופטת חולה" ולא נאמר לו שהמשפט מתקיים; ב) עורך-דינו של העובד העיד (ב-20.1.1980), כי לפני כחודש מצא מתחת דלת את פסק-הדין מ-18.10.1979, ומכיוון שלפני כן החזיר את התיק ללשכת הסיוע המשפטי, העביר אליה את המסמך. כן העיד, כי לא ידע על ההזמנה לדיון ב-18.10.1979, וזו נחתמה על ידי עורך-דין שכן למשרדו, אותו נאלץ לעזוב בדחיפות בגלל צו פינוי. אם עורך-דינו של העובד קיבל את פסק-הדין ב- 20.12.1979לערך, הרי שהעובד "הגיש את הבקשה בזריזות מירבית"; ג) "...יש לבטל את פסק-הדין בגלל חובת הצדק". במקרה דנן "אין להחיל את הכלל 'שלוחו של אדם כמותו'", כי ככל הנראה לא העובד בחר בעורך-הדין, אלא הלשכה לסיוע משפטי. בית-הדין התרשם, כי העובד קיבל שירות לקוי, הן מפקידי בית-הדין והן מעורך-הדין. .4עיקר טיעונו של בא-כוחו של המעביד, בערעור, היה: א) בקבעו, שעורך-דינו של העובד קיבל את פסק-הדין ב- 20.12.1979לערך, התעלם מקביעתו הקודמת שתאריך המסירה - 22.10.1979; ב) העובד לא פעל "בזריזות מירבית", אלא כעבור חודשיים מקבלת פסק-הדין; ג) לפי סעיף 33לחוק בית-הדין לעבודה, תשכ"ט-1969, "ינהג בית-הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר, לעשיית משפט צדק", אך בתקנות נקבעו מועדים, ושנית - אין לפגוע בעיקרים המתחייבים לעשיית משפט (דב"ע לז/30- 2 [1]. .5בתשובתו אמר העובד, כי עורך-דינו לא מסר לו על קבלת פסק-הדין. .Iiפסק-הדין .1 בבואנו לדון בערעור זה, עלינו לשוות נגד עינינו שני כללים: אין העובדה שבית-הדין קשור בתקנות סדרי הדין מונעת בעד בית-הדין "גישה סלחנית, כנדרש מהעומד לדיון בפניו, אך אף זה יכול להיעשות רק במסגרת הפירוש הסביר של התקנה לעניין הארכת מועדים, היא תקנה ...105"; "ו'צידוק האיחור' אינו מושג מוחלט ואינו נמדד בקנה-מידה אחד ויחיד בכל הנסיבות..." (דב"ע לב/14-9, [2], בע' 307). בית-הדין הארצי "ינהג מידה רבה של ריסון, עת נדרש הוא להתערב בהחלטה של בית-דין אזורי בתחום שבשיקול דעתו", ויסטה מהכלל הזה רק בשל נסיבות מיוחדות (דב"ע לז/30- 2[1], בע' 187). .2 אין למצוא כל סתירה בקביעות בית-הדין האזורי. המסירה ב-22.10.1979 נעשתה לעורך-הדין השכן של עורך-דינו של העובד, כפי שאירע, כנראה, גם להזמנה לדיון ב-18.10.1979, אך המסמכים הגיעו לעורך-דינו של העובד באיחור רב, כיוון שהלה נאלץ לפנות את משרדו לפי צו (יצוין, שמתיקו של בית-הדין האזורי אנו למדים, כי משרדו של עורך-דינו של העובד, אכן עבר מתל-אביב ללוד). .3 אמת נכון הדבר, שבדרך כלל מעשיו ומחדליו של בא-כוחו של בעל-דין כמעשיו ומחדליו של בעל-הדין עצמו. עם זאת, אין למצוא פגם כלשהו בהחלטתו של בית-הדין האזורי, אשר נקט גישה סלחנית, בנסיבות המיוחדות של המקרה שלפניו, וראה בתקלות שארעו, הן לעובד והן לעורך-דינו, "טעם מיוחד" לצידוק האיחור. על כל פנים, ודאי שאין זה המקרה בו תסטה ערכאת הערעור מהכלל של אי-התערבות בהחלטות של בית-דין קמא בתחום שבשיקול-דעתו. .4 דין הערעור להידחות. אין צו להוצאות.דיוןאי התייצבות לדיוןבית הדין לעבודה