קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא אי קיום צו בית משפט - הגנה מן הצדק: 1. בפניי ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה בתיק חע"מ 2378/06 (כב' השופטת א' טלמור), אשר הרשיע את המערערים בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק סדר הדין הפלילי. הערעור נסב גם, ובעיקר, על החלטות ביניים שנתן בית המשפט בתיק הנ"ל, בענין זימון עדים. 2. המערערים 2 - 5 הם בעלים של מבנה הנמצא באזור התעשיה הישן, "קריית אליעזר", בנתניה, ומזה למעלה מעשר שנים הם מנהלים במקום אולם אירועים באמצעות המערערת 1. ביום 5.7.2001 הורשעו המערערים, לפי הודאתם, בבית המשפט לעניינים מקומיים בנתניה בשני תיקים מאוחדים בגין ביצוע עבודות בניה ללא היתר בניה כדין באולם האירועים שבבעלותם וכן בגין הפרת צו הפסקה מינהלי שניתן ביחס לאותה בניה. בגזר הדין מיום 7.7.2002 הטיל בית המשפט על המערערים קנס וכן הוציא צו הריסה לגבי הבניה נשוא ההליך, אך דחה את ביצוע הצו למשך 24 חודשים (על מנת לאפשר למערערים לקבל היתר ולהכשיר בדיעבד את הבניה שבוצעה). 3. המערערים פעלו להשגת ההיתר הנדרש, לרבות על דרך של הגשת בקשה לתיקון תוכנית בנין עיר, בקשה לשימוש חורג וכן רכישת המגרש הסמוך לנכס. בסופו של דבר, הורתה הוועדה המקומית לתכנון ובניה בנתניה על הפקדת התוכנית המתוקנת, ואחד התנאים למתן ההיתר היה קבלת אישור מטעם המחלקה לאיכות הסביבה בעיריית נתניה. אולם, המחלקה לאיכות הסביבה סירבה ליתן את האישור, בין היתר בהסתמך על חוות דעת מומחה מן המשרד להגנת הסביבה אשר סבר כי העובדה שבמרחק של כמאה מטרים מן המבנה בו נמצא אולם האירועים שוכן מפעל מסוכן (מפעל פלנטקס) יוצרת סיכון בטיחותי למאות האורחים המצויים באולם בעת שמתקיים בו אירוע. על רקע זה לא ניתן, אפוא, למערערים היתר הבניה. 4. ומאחר שהעותרים לא הרסו את הבניה הבלתי חוקית, על כן, ביום 25/4/06 הוגש נגדם, לביהמ"ש לעניינים מקומיים, כתב אישום (2378/06), בעבירה של אי קיום צו בית משפט, עבירה לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה. המערערים הודו בעובדות כתב האישום, אולם העלו טענת הגנה מן הצדק, היינו, כי עצם הגשת כתב אישום וניהול הליך פלילי כנגדם עומדים בסתירה לעקרונות של צדק והגינות משפטית, הואיל והם נקטו, מאז גזר הדין ואילך, בהליכים תכנוניים לקבלת היתר בניה, בקשתם להיתר בניה אושרה כמעט ע"י כל הרשויות, אך היתר בניה לא ניתן להם לטענתם עקב סירוב שרירותי, מפלה ולא סביר של המשרד לאיכות הסביבה. 5. המערערים הגישו בביהמ"ש קמא בקשה לזימון 10 עדים, להוכחת הגנתם. בית המשפט העביר את הבקשה לזימון עדים, אל המשיבה, לתגובתה, ולאחר קבלת תגובתה, קבע, בהחלטה מיום 26/12/07, כי אין מקום לזימון כל העדים שנתבקשו, הואיל ואין להם נגיעה להליך הרישוי להוצאת היתר בניה ועל כן אינם רלוונטיים. ביהמ"ש הורה לזמן רק שלשה מעשרת העדים שנתבקשו, והוא אף קבע מי הם שלשת העדים שיזומנו. 6. אחרי מתן החלטה זו, הגישו המערערים בקשה חוזרת להזמנת עדים, ובה נימקו לשם מה נחוץ להם כל עד ועד. ביהמ"ש קמא, בהחלטתו מיום 1/1/08, החליט שלא לשנות מהחלטתו הקודמת בענין זה, וכי אין להרחיב את יריעת הדיון אל מעבר לשאלות נשוא המחלוקת. לדעתו, נושאים הנוגעים להחלטות עקרוניות בדבר מתן או אי מתן היתר בניה ע"י הרשויות המוסמכות, וביקורת שיפוטית על ההחלטות ועל השיקולים של הרשויות הללו - מקומם בבית המשפט לעניינים מינהליים. 7. בהכרעת הדין קבע ביהמ"ש כי המערערים מפרים צו הריסה שיפוטי מזה למעלה מארבע שנים, ולא ניתן לומר כי העמדתם לדין בגין הפרת צו שיפוטי משך תקופה כה ארוכה יוצרת תחושה של פגיעה בחוש הצדק וההגינות. ביהמ"ש ציטט את עדותו של מר מיכאל בראל, מנהל אגף איכות הסביבה בעיריית נתניה, לפיה המשרד לאיכות הסביבה מתנגד למתן היתר לתוספות הבניה שבנו המערערים, בשל כך שאולם האירועים מצוי בקירבת מקום למפעל "פלנטקס", שהוא מפעל מסוכן, וכי מדיניות המשרד לאיכות הסביבה היא, שלצורך מתן היתר לאולם אירועים הנמצא בקירבה פיזית למפעל מסוכן, נדרש מרחק מינימלי של 300מ'. בסופו של דבר דחה ביהמ"ש את טענת הגנה מן הצדק והרשיע את המערערים. בגזר הדין נגזר על המערערת 1 קנס בסך 100,000₪ ועל יתר המערערים נגזרו קנסות בסך 20,000₪ לכל אחד ומאסר על תנאי של שלשה חודשים למשך שנתיים. 8. הערעור בפניי הוא הן על הכרעת הדין, הן על גזר הדין, אך לאמיתו של דבר הערעור נסב על החלטות הביניים של ביהמ"ש קמא בעניין זימון העדים. 9. הטענות שבפי המערערים, בגידרה של הגנה מן הצדק, הן בעיקרן אלה: (א) כי לא היה מקום להגיש כתב אישום, או להמשיך ולנהל את ההליך הפלילי כנגדם, שכן, אי השגת היתר הבניה נובעת מחוסר סבירות קיצוני ושרירות לב של הרשויות המוסמכות. (ב) כי אזור התעשיה הישן משמש בפועל כמרכז מסחרי הומה אדם וצפוף, שרבים מבנייניו ועסקיו נמצאים בקירבה פיזית למפעל פלנטקס. (ג) כי התנאי המחייב אישור של המשרד לאיכות הסביבה הוא תנאי מפלה ובלתי סביר, בהתעלמו מכל העסקים האחרים במקום, הפועלים באין מפריע, מבלי שמי מהם נדרש להשיג אישור כזה. (ד) כי אין זה סביר לשלול מהמערערים את ההיתר, בגלל קיומו של מפעל מסוכן בקירבת מקום. סביר יותר להטיל מיגבלות או לדרוש דרישות מהמפעל המסוכן, ולא מהם. (ה) כי המערערים מקבלים וקיבלו כל השנים רשיון עסק להפעלת האולם במקום עפ"י חוק רישוי עסקים, וכי גם המשרד לאיכות הסביבה הסכים, או לא התנגד, לכך. 10. בערעורם, אין המערערים מלינים כלל על הכרעתו של ביהמ"ש קמא בשאלת ההגנה מן הצדק, על יסוד העדויות שהובאו בפניו. טענתם היא, כי ביהמ"ש שלל מהם שלא כדין את הזכות לזמן עדים נוספים (מרבית העדים שביקשו לזמן), וכי אילו הובאו העדים הללו עשויים היו אלה לבסס ולהוכיח את העובדות והנסיבות להגנה מן הצדק. המערערים טוענים עוד, כי שגה ביהמ"ש קמא בקובעו כי הביקורת השיפוטית על החלטת הרשות המינהלית ושיקוליה - מקומה בביהמ"ש לעניינים מינהליים, ובכך התעלם מכך שנתונה לו, לביהמ"ש הפלילי, הדן בכתב האישום, הסמכות לדון במעשי המינהל, במסגרת "תקיפה עקיפה". ולא רק שנתונה לו הסמכות, ההלכה אף קבעה כי דרך המלך להעלאת טענות כנגד פגמים שנפלו בהגשת כתב אישום (כולל בשלב החקירה) הינה במסגרת ההליך הפלילי גופו, בדרך של "הגנה מן הצדק". המערערים טוענים כי ראוי לאפשר להם לקיים דיון עובדתי מקיף ומלא, לצורך הוכחת ההגנה מן הצדק, וכי ביהמ"ש קמא טעה בכך שלא נתן להם כל אפשרות להעיד את העדים הרלוונטיים לביסוסה של ההגנה מן הצדק. לענין גזר הדין טוענים המערערים כי אי זימונם של שבעת העדים השפיע גם בענין זה, הואיל ודוקטרינת ההגנה מן הצדק חלה גם על שלב העונש. כמן כן הם טוענים כי גזר הדין חמור ביותר, בהשוואה למקרים אחרים, ויש להקל בו. 11. ב"כ המשיבה, בתגובתה, תומכת בפסק הדין של ביהמ"ש קמא, ובהחלטותיו בענין זימון העדים. לטענתה, צדק ביהמ"ש קמא בקביעתו שלא כל העדים רלוונטיים לענייננו. טענות המערערים הן, לדעתה, ענין לעתירה מינהלית, וביהמ"ש הפלילי אינו אמור לפתוח את הדיון באישום הפלילי ולהפוך אותו לדיון מינהלי. לטענת ב"כ המשיבה, ההגנה מן הצדק, שהעלו המערערים, לא נפגעה בשל אי זימון העדים הנוספים, שהרי העדים, שכן זומנו, העידו ונחקרו בכל העניינים הרלוונטיים להגנה מן הצדק, ובתום חקירתם הצהיר הסניגור "אלה עדי", ולא הזכיר ענין זה כלל. היא מציינת גם (דבר שנאמר גם בהכרעת הדין) כי קשה לבסס טענת הגנה מן הצדק, כאשר מדובר בעבירה שעניינה אי קיום צו בית משפט. 12. אין ולא יכולה להיות מחלוקת על זכותם של המערערים לטעון להגנה מן הצדק, הגנה שבתחילת הדרך הוכרה בפסיקה, וכיום הינה מעוגנת בסעיף 149(10) לחוק סדר הדין הפלילי. המסגרת המתאימה לבירורה של טענת "הגנה מן הצדק" היא בהליך הפלילי גופו (ע"פ 4855/02 מ"י נ' בורוביץ פד"י נט (6) 776, בעמ' 816). לא זו בלבד, עפ"י הפסיקה, דרך המלך להעלאת טענות מסוג זה הינה במסגרת ההליך הפלילי (בג"ץ 9131/05 ניר עם כהן ירקות אג' שיתופית נ' מ"י, אתר נבו, בפיסקה 5 לפסה"ד, בג"ץ 7177/06 אמיקופ נ' מ"י, אתר נבו, בג"ץ 3307/07 משאלי נ' מס ערך מוסף תק-על 2007(2) 1624). בהעלאת טענה של "הגנה מן הצדק" יש מעין "תקיפה עקיפה" של ההחלטה להעמיד לדין (פרשת בורוביץ, שם). 13. הטענות שבפי המערערים (אותן הבאתי בפיסקה 9 לעיל, בתמצית) הן טענות עובדתיות, הטעונות הוכחה. נטל הבאת הראיות באשר לנסיבות המקימות את ההגנה מן הצדק מוטל על הנאשם (ת"פ (מחוזי ת"א) 10345/98 רחמילביץ נ' מ"י אתר נבו, בעמ' 14 לפסה"ד, וכן ע"פ (מחוזי ת"א) 70358/00 מ"י נ' אוליצקי, אתר נבו, בפיסקה 14 לפסה"ד), ורמת ההוכחה הנדרשת היא זו שבמשפט האזרחי, קרי, הטיית מאזן ההסתברויות (פס"ד אוליצקי, שם). כדי להוכיח את טענתו, מוטל על הנאשם לפרוס בפני ביהמ"ש תשתית עובדתית מתאימה, ולזמן עדים לצורך כך. כאשר מבקש הנאשם לזמן עדים להוכחת הגנתו, הכלל הוא, כי "בית המשפט יזמין, לבקשת בעל דין, כל אדם להעיד במשפט..." (סעיף 106 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) התשמ"ב - 1982), והיוצא מן הכלל הוא: "זולת אם היה סבור שאין בהזמנת אותו אדם להועיל לבירור שאלה הנוגעת למשפט". כאמור בפרשת ע"פ 440/87 חדד נ' מ"י פד"י מג (1) 793 בעמ' 806, "זכותו היסודית של נאשם להעיד כל אדם, שלדעתו עשוי להוכיח את חפותו, לעולם אינה פוקעת, ומשמבקש נאשם להעיד אותו אדם, יזמינו בית המשפט", זאת בכפוף לסייג אשר בסיפא לסעיף 106 הנ"ל. ועוד נאמר בענין זה כי לביהמ"ש הדן בענין נתון שיקול הדעת, בגידרו של סעיף 106, אם לזמן עדים או לא לזמנם, - "ואין בית המשפט שלערעור שם עצמו בנעלי בית המשפט הדיוני, ובהעדר טעם של עיוות דין לסתור, עליו לכבד את שיקולי בית המשפט הדיוני גם אם היה הוא עצמו נוטה לשקול במקרה פלוני או אלמוני אחרת" (ע"פ 1280/06 כרמלי נ' מ"י, אתר נבו, בפיסקה ז' לפסה"ד). 14. וזו אכן טענתם של המערערים במקרה דנן, היינו, כי דחיית בקשתם לזמן את מרבית העדים שביקשו לזמן גרמה במקרה זה לעיוות דין ולדחיית טענת ההגנה מן הצדק. כך, למשל, ביהמ"ש הורה לזמן את מר מיכאל בראל, שהוא מנהל אגף איכות הסביבה בעיריה, אך דחה הבקשה לזימונם של שלשה עדים מן המשרד להגנת הסביבה. מר בראל העיד כי מכתבו, נ/3, שבו דחה את בקשת המערערים להיתר בניה, נכתב "לאחר שהתייעצנו עם גורמים במשרד להגנת הסביבה", ועל יסוד "מדיניות המשרד להגנת הסביבה שקבעה טווח סיכונים ברדיוס של 300 מטרים מבחינת לתת היתר להפעלת אולמות אירועים מאותו מפעל פלנטקס שהוא מוגדר כמפעל מסוכן" (פרו' ביהמ"ש קמא, בעמ' 9). נראה אפוא כי ראוי היה לזמן לעדות לאו דווקא, או לא רק, את מר בראל, שהינו עובד העיריה, אלא את הגורמים הרלוונטיים, שהם הגורמים הקובעים, במשרד להגנת הסביבה. וכדברי ב"כ המערערים בטיעונו בפניי (פרו' עמ' 6): "ברגע שביהמ"ש בוחר לך ואומר לך להביא רק עדים מהעיריה, הרי אין לי בעיה עם העיריה". בפועל, ביהמ"ש קמא לא התיר זימונו ולו של עד אחד מן המשרד להגנת הסביבה. או, למשל, אחד מן העדים שנתבקש זימונו הוא עד מהמשרד להגנת הסביבה, אשר, לטענת המערערים, יעיד כי המשרד להגנת הסביבה, בעשר השנים האחרונות, הסכים, או לא התנגד, למתן רשיונות עסק למערערים. האם ניתן לומר כי אין זה רלוונטי לברר עימו כיצד ייתכן שהמשרד להגנת הסביבה מסכים למתן רשיונות עסק, אך מתנגד למתן היתר בניה? 15. יש לזכור כי עסקינן בהרשעה בפלילים, ולכן ספק בשאלה אם עד פלוני הוא רלוונטי או לאו, צריך לפעול לטובת הנאשם. בייחוד נכונים הדברים מקום שהנאשם מסכים להודות בכל העובדות נשוא כתב האישום, ומשליך כל יהבו על טענת הגנה מן הצדק. כידוע, ביטולו של הליך פלילי מטעמי הגנה מן הצדק מהווה מהלך קיצוני שביהמ"ש אינו נזקק לו אלא במקרים חריגים ביותר (פרשת בורוביץ, בעמ' 807). קשה עוד יותר להצליח בטענת הגנה זו, מקום שמדובר בעבירה של הפרת צו שיפוטי (ע"פ (חי') 3270/08 מ"י נ' מזייד חמיד חדיד, אתר נבו, בעמ' 12 לפסה"ד. עפ"א (ת"א) 80315/01 דוד לוין נ' מ"י, אתר נבו, פסה"ד של סה"נ כב' השופט י' גרוס). לא ראוי, במצב דברים זה, להקשות על הנאשם עוד יותר, ולא לאפשר לו לזמן את העדים הנחוצים לו להגנתו, כל עוד מדובר בבקשה סבירה ומנומקת לזימון עדים. לפחות למען מראית פני הצדק, ולדעתי גם למען עשיית הצדק, לא ראוי לשלול מן הנאשם את זכותו היסודית לזימון העדים הנחוצים לו להגנתו, כל עוד בקשתו היא בגבולות ההיגיון, כל עוד הדיון איננו חורג מתחומי ההגנה הצרה של "הגנה מן הצדק" בפלילים, וכל עוד אין בכך כדי לסרבל מדי את ההליך הפלילי, ולהפוך את ביהמ"ש הפלילי לזירת דיון במשפט המינהלי על כל היבטיו ומורכבותו. אינני יודע מהו הסיכוי שהגנה מן הצדק תתקבל, בסופו של יום, בנסיבות המקרה דנן, אך זכותם של המערערים היא כי יינתן להם יומם בבית המשפט, ובאופן מלא. (והשווה ע"פ (מחוזי ת"א) 8175/09 עוף אליהו נ' עת"א שבו החזיר ביהמ"ש המחוזי בת"א את הדיון לביהמ"ש לעניינים מקומיים לצורך שמיעת עדים נוספים במסגרת טענת הגנה מן הצדק לענין גזר הדין). 16. סיכומו של דבר, אני מקבל את הערעור ומבטל את הכרעת הדין של ביהמ"ש קמא מיום 19/10/09 ואת גזר הדין מיום 28/2/10. אני מחזיר את התיק לביהמ"ש לעניינים מקומיים, נתניה (כב' השופטת טלמור), על מנת שיזמן העדים שהמערערים ביקשו לזמן, או חלק מן העדים הללו, לפי בחירת המערערים, ויכריע בענין מחדש. עם זאת, אם יתברר שהעדים או חלקם הובאו שלא לצורך, וכל ההליך אינו אלא הליך סרק, שנועד "להרוויח זמן", יהיה ביהמ"ש רשאי כמובן לקבוע הוצאות הולמות כראות עיניו. אי קיום צו בית משפטהגנה מן הצדקצווים