קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח גניבת רכב מליסינג: בפני תביעה לתשלום דמי ביטוח על-פי פוליסת ביטוח מקיף לרכב מסחרי גי.אם.סי, "ספארי" משנת יצור 1995 מס' רישוי 0-18-666- 17 (להלן: "הרכב") שהוצאה על ידי הנתבעת. התביעה הוגשה ע"ס 760, 134 ש"ח, בגין אירוע של גניבת הרכב. העובדות הצריכות לענייננו: 1. התובעת, חברת תפארת המכונית ליסינג בע"מ, (להלן: "התובעת"), הינה חברה העוסקת בהשכרת רכבים בשיטת ליסינג, והינה בעלת הרכב. בין התובעת לבין הנתבעת, אליהו חברה לביטוח בע"מ, (להלן: "הנתבעת") נכרת חוזה ביטוח לפיו בוטח הרכב על ידי הנתבעת בביטוח רכוש מקיף. בתאריך 3.7.95 התקשרה התובעת עם הגב' סבטלנה קלניצקי (להלן: "קלניצקי") בהסכם שכירות לפיו התובעת השכירה לה את הרכב. (להלן: "ההסכם"). על-פי תנאי ההסכם, שכרה קלניצקי את הרכב מהתובעת ל-5 שנים וקיבלה אותו לחזקתה. היא התחייבה לשלם תמורת הרכב סך כולל של 556, 146 ש"ח , שישולמו כדמי שכירות חודשיים במשך 5 שנים, כאשר הוסכם כי בתום תקופת השכירות יש לקלניצקי האופציה לרכוש את הרכב תמורת סכום סמלי נוסף של 245, 1 ש"ח. על פי תנאי ההסכם שילמה קלניצקי לנתבעת גם את הפרמיה בגין ביטוח הרכב, ושמה הוסף לפוליסה, בהסכמת חברת הביטוח, כמבוטח נוסף. 2. בשלב מסוים, משלא יכלה קלניצקי לעמוד בתשלום דמי השכירות החודשיים שהתחייבה לשלם לתובעת בגין הרכב, העבירה את זכויותיה ברכב לאחר בשם מר קריימרמן, (להלן: "קריימרמן"). בהתאם להסכם בע"פ שנערך בינה לבין קריימרמן, הוא שילם לה מידי חודש את דמי השכירות בגין הרכב, על מנת שהיא תעביר את הכסף לתובעת. במקביל ו/או בסמוך לכך ניסתה קלניצקי להשיג את הסכמת התובעת להעברת זכויותיה וחובותיה על-פי הסכם השכירות למר קריימרמן. למרות סרוב התובעת באותו זמן לביצוע העברת הרכב , העבירה קלניצקי את הרכב לקריימרמן כאמור לעיל. 3. ביום 6.5.96, לאחר שהרכב היה כבר בחזקתו של קריימרמן, והוא כבר העביר לקלניצקי מס' תשלומים בגין הרכב, הרכב נגנב ממקום חנייתו ברח' דיזנגוף בנתניה. קריימרמן הודיע על כך מיד לקלניצקי, שהגישה תלונה במשטרה, והודיעה על כך מיד לתובעת. 4. וכך פנתה התובעת לחברת הביטוח , הנתבעת, בדרישה לקבל את דמי הביטוח על פי הפוליסה. חברת הביטוח סרבה לשלם את דמי הביטוח, בטענה שתנאי הפוליסה הופרו. לטענתה ההסכם עם קלניצקי הוא בבחינת הסכם מכר שנעשה בניגוד לתנאי הפוליסה, ובכל מקרה העברת הרכב מקלניצקי לקריימרמן, מבלי לקבל את אישורה, מהווה הפרה בוטה של הפוליסה. יש לבדוק מהי מהות העיסקאות שנעשו בין התובעת לבין קלניצקי ובעיקר בין קלניצקי לקריימרמן, ולבדוק האם הופרו תנאי הפוליסה על ידי מי מהמבוטחים. הצדדים הסכימו להכריע במחלוקת שביניהם על סמך התצהירים על נספחיהם, כאשר הנתבעת מודה באירוע הגניבה של הרכב, אך טוענת כאמורכי הפוליסה הופרה. הצדדים הסכימו עוד כי שווי הרכב נכון ליום הגניבה הינו 846, 93 ש"ח, וכי במידה וביהמ"ש יקבע שעל הנתבעת לפצות את התובעת, הרי שזה סכום הפיצוי. 5. מהות העסקה שבין התובעת לבין קלניצקי בדיקת ההסכם המקורי שבין חברת הליסינג - התובעת, לבין קלניצקי מלמדת כי מדובר בהסכם שכר-מכר, והעברת הרכב על פיו איננו מהוה הפרה של פוליסת הביטוח שנעשתה בין הצדדים. ראשית, חברת הביטוח היתה מודעת היטב לעסקיה של התובעת וידעה שמדובר בעסקאות של שכר מכר. שנית, קלניצקי הוספה באופן מיוחד כמבוטח נוסף על פי הפוליסה, ולכן השאלה איננה יכולה להתעורר. זאת ועוד, גם אם נבדוק את מהות העיסקה לגופה, הרי שעל פי סעיף 25 להסכם השכירות, ניתנה לקלניצקי רק אופציה לרכישת הרכב; במלים אחרות הבעלות ברכב נשארה כל תקופת ההסכם בידי התובעת, כאשר קלניצקי התחייבה בהתאם להסכם להחזיר את הרכב לתובעת בתום תקופת השכירות. יחד עם זאת, היתה לה הזכות להחליט, בתום תקופת השכירות, אם היא רוצה לרכוש את הרכב; תרצה - תרכוש אותו; לא תרצה תחזיר את הרכב לבעליו, בהתאם לסעיף 4 להסכם, שזו לשונו: " 4. בתום תקופת השכירות- או אם תופסק השכירות- יחזיר השוכר את המכונית לחזקתו הבלעדית של המשכיר כשהיא במצב טוב ותקין, בהתחשב בבלאי סביר שיגרם בתקופת השימוש במכונית מיום מסירתה לשוכר ועד החזרתה בפועל לידי המשכיר." יש להבחין בעסקאות של מכר-שכירות, בין אותן עסקאות שבסופן מחוייב השוכר לרכוש את הנכס לבין עסקאות בהן ניתנת לשוכר האופציה בלבד, ועד למימושה, אם בכלל, יחולו על העיסקה דיני השכירות. לעניין אבחנה זו בין שני המקרים ראה ע"א 346/88 - זאב אביבי ואח' נ' שלמה בן זכריה ואח' פ"ד, כרך מו, חלק רביעי, עמ' 684 דברי השופט אור: "לפי המשמעות הידועה והפשוטה של הביטוי אופציה, כשמדובר ברכישת נכס והאופציה ניתנת לקונה, אין הקונה חייב לרכוש את הנכס אלא הוא זכאי לרכוש אותו אם ירצה בכך, והוא חפשי שלא לרכוש אותו אם יחליט שלא לקנותו" ובעמ' 689: "זכות ברירה הניתנת לקונה לרכוש נכס הנה זכות בעלת ערך ושווי כלכלי. על פי חוזה הברירה המוכר קשור לתנאי מכירה של הנכס ללא שהוא יכול לחזור בו, בעוד ולקונה נתנת ארכה בה יכול הוא לשקול ולהחליט אם לממש את האופציה לרכישת הנכס אם לאו. זכות זו נותנת לקונה שיקול דעת ומירווח של זמן על מנת להחליט אם לרכוש את הנכס אם לאו, בהתחשב בעליה או ירידה של שווי הנכס תוך תקופת הברירה, או בהתחשב בכל השיקולים האחרים... השאלה אם תנתן תמורה, ומה שיעור התמורה שתתן, בחוזה ברירה הינה ענין לצדדים להסכים עליו, וזו תקבע, יש להניח, בהתחשב בשוויו של הנכס, בארכה של תקופת הברירה, בסיכונים שנוטל על עצמו המוכר בחוזה הברירה וביתר תנאי ונסיבות המקרה. אך חשוב להדגיש, שעצם העובדה שקימת אפשרות שאם הברירה לא תנוצל יצא הקונה מפסיד בכך שנשא בתשלום שלא יוחזר לו- בכך בלבד אין ללמד שלא בחוזה ברירה עסקינן." (ההדגשה שלי ר.ל.ש) גם העובדה כי דמי השכירות הינם גבוהים במיוחד, וכי לשוכר יגרם נזק כלכלי אם יעדיף שלא לממש את האופציה בסוף התקופה, אין די בה כדי להוציא את ההסכם מגדר שכירות ויפים לעניין זה דבריו של כב' השופט אור בפ"ד אביב לעיל. ראה גם ע"א 85/81 צמיד חברה למכוניות בע"מ, נגד מנהל אגף המכס והבלו פ"ד ל"ז (2), שם קבע בית המשפט כי ההסכם לשכירת המכוניות היה במהותו הסכם מכר אך הוא עשה כן נוכח העובדה ששם התחייב כל אחד מהקונים לרכוש את המכונית בסיומה של השכירות ולא דובר באופציה בלבד. ניתן גם ללמד מדברי השופט בך בע"א 455/89 קולומבו מאכל ומשקה בע"מ נגד בנק למסחר בע"מ ואח’, פ"ד מה (5), עמ' 493, לגבי מקרה של קונסיגנציה, שם נאמר מפי השופט בך: "בקונסיגנציה הטיפוסית אין מסירת הנכסים לנעבר מלווה בהעברת הבעלות בהם, והבעלות תועבר רק אם הצליח הנעבר למכור את הנכס לצד שלישי, או שהודיע על רצונו לקנות את הנכס באופן מוחלט, או שחלפה התקופה המוסכמת לשימוש באופצית ההחזרה." לכן אין מנוס מהמסקנה שהעסקה בין התובעת לבין קלניצקי היתה במהותה "עיסקת שכירות" עם "אופציה" לרכישת הרכב בתום תקופת השכירות, כפי שעולה מלשון ההסכם. 6. זאת ועוד, ההסכם במקרה שלפנינו כולל אלמנטים נוספים המצביעים על כך שללא ספק הבעלות ברכב נשארה במשך כל תקופת השכירות בידי התובעת. ראשית, מפתחות לרכב נשארו גם בידי התובעת, והיא זכאית היתה בהתאם לס' 12 להסכם, לקחת במקרה של הפרת ההסכם, את הרכב לחזקתה. יתרה מזאת, במשך כל תקופת השכירות רשאית היתה התובעת, בהתאם לסעיף 11 להסכם, למשכן את זכויותיה ברכב. גם עובדות אלה כשלעצמן מצביעות על כך שהבעלות ברכב נותרה כל תקופת השכירות בידי התובעת. 7. חברת הביטוח ידעה היטב שהרכב עובר לקלניצקי, לשימושה הבלעדי על פי תנאי הפוליסה, ולכן הפוליסה היתה פוליסה שדומה לפוליסה לביטוח מקיף של רכב לגבי בעלים פרטי של רכב. זאת להבדיל מפוליסה שנערכת לרכב של חברת השכרה כגון "אויס" או "הרץ", שם הרכב עובר עשרות או מאות ידים בשנה, מבלי שצריך על פי הפוליסה לידע את חברת הביטוח. במקרה זה חברת הביטוח יודעת זאת כמובן מראש, וקובעת את הפרמיה בהתאם. מכאן שהעיסקה בין התובעת לבין קלניצקי נעשתה עפ"י תנאי הפוליסה, ולא היה בה משום הפרה כלשהי. לכן, אילו היה הרכב נגנב מקלניצקי, והייתי נדרשת לשאלה האם אז הופרה הפוליסה, הרי שמסקנתי החד משמעית היתה כי הפוליסה לא הופרה, וחברת הביטוח חייבת לשלם לתובעת ו/או לקלניצקי את דמי הביטוח; במקרה זה חברת הביטוח ידעה ובדקה היטב את מהות העיסקה, ולא בכדי הוסיפה את קלניצקי כמבוטח נוסף. 8. ואולם, השאלה העיקרית העומדת לדיון היא האם העובדה שקלניצקי העבירה את הרכב לקריימרמן ללא קבלת רשות מהתובעת, ומבלי לידע ולקבל את אישור חברת הביטוח מראש, מהווה הפרה של תנאי הפוליסה, ולכן הנתבעת פטורה מתשלום דמי הביטוח. מהות העיסקה שבין קלניצקי וקריימרמן היא שונה. קלניצקי התחייבה למעשה בפני קריימרמן לתת לו את כל הזכויות שיש לה במלואן, כאשר למעשה הכוונה היתה שהוא יוכל כמובן לממש בסופו של דבר גם את האופציה לרכישת הרכב. כוונת הצדדים היתה למעשה להעביר את כל הזכויות ברכב, באותם תנאים של המקבל הראשון, דהיינו בתשלומים חודשיים, כאשר רק בתום התשלום תועבר הבעלות ברכב. מאחר וההסכם בין מר קריימרמן לבין קלניצקי היה הסכם שבע"פ, ללא מסמך כתוב, אנו למדים על אופיו מעדויותיהם של הצדדים. מעדותו של קריימרמן עולה כי הוא ידע שקלניצקי חתומה על הסכם ליסינג וכי לא ניתן כיום להעביר את הסכם הליסינג על שמו. קלניצקי לא הסתירה מקריימרמן את המצב לאשורו ואת העובדה כי כל הזכויות ברכב רשומות על שמה היא, ובאותו שלב אינן ניתנות להעברה. בידיעה זו, הסכים קריימרמן לקבל את הרכב, להשתמש בו, ולהעביר לקלניצקי את התשלומים החודשיים על מנת שהיא תעבירם לתובעת, תוך שהוא משלם למעשה עבור השכירות סכומים גבוהים בהרבה מסכומים אותם היה משלם עבור השכרה רגילה של רכב. זאת תוך קבלת התחייבות בעל פה כי הזכויות שלה על פי ההסכם עם התובעת, יעברו על שמו בתום השנה. הצדדים רק התעלמו מכך שעיסקה כזו היתה ללא ספק כפופה לאישור והסכמה של בעלת הרכב - התובעת. אין מחלוקת כי הסכמה שכזו מעולם לא ניתנה; להפך - התובעת סרבה לאשר את ההעברה. אילו אישרה התובעת את ההעברה, ודאגה לקבל את הסכמת חברת הביטוח על ידי הוספת שמו של קריימרמן כמוטב ומבוטח נוסף - הרי שלא היתה כל בעיה. לכן, לא נותר אלא לבדוק האם אכן בעצם העברת הרכב לקריימרמן, הפרה קלניצקי את הפוליסה ולכן הנתבעת פטורה מתשלום דמי הביטוח. 9. האם קריימרמן היה רשאי לנהוג ברכב על פי תנאי הפוליסה: סעיף 16 לפוליסה מגדיר מי הם הרשאים לנהוג ברכב וקובע כי רק המבוטח או כל אדם הנוהג לפי הוראותיו או ברשותו, רשאים לנהוג ברכב. אומנם נכון כי קריימרמן נהג ברשותה של קלניצקי אך אין די בכך. להבדיל מרשות שניתנת לעתים לשימוש ברכב, כי אז מדובר בדר"כ בפרק זמן מוגדר, כאשר נותן הרשות יכול לחזור בו. כאן הרשות שניתנה לקריימרמן מהווה למעשה, במהותה, התחייבות שלא לבטל את הרשות לעולם. בהתאם לכוונת הצדדים לא נשארו בידי קלניצקי כל זכויות שהם, ואפילו רצתה היא להמשיך ולנהוג ברכב, לא יכלה לעשות זאת. זאת ועוד, גם עצם השימוש ברכב על ידי קריימרמן נוגד את סעיף 17 לפוליסה, שקובע שהשימוש בכלי הרכב הוא אך ורק למטרות חברתיות ופרטיות, או למטרות עיסקו של המבוטח. אין ספק שאין עיסוקה של קלניצקי בעסקי השכרת כלי רכב. גם לא ניתן לומר שהיא העבירה לקריימרמן את הרכב למטרות פרטיות או חברתית. כוונת הסעיף ברורה, והיא גודרת את השימוש ברכב לשימוש המקובל של בעל רכב לשימושו הפרטי, בנסיבות משפחתיות או חברתיות. הסעיף קובע כי אם הרכב משמש לעבודתו, הרי שגם כל השימוש למטרות עיסקיות יהיה מכוסה. אילו למשל היה עיסוקה של התובעת בהשכרת רכבים - הרי שהעברת הרכב לקריימרמן היתה מכוסה על ידי הפוליסה. אך לא זה המקרה. 10. חוק חוזה ביטוח התשמ"א - 1981קובע בסעיף 19 במפורש שיש חובה לגלות לחברת הביטוח כל שינוי בעניין מהותי, וקובע כי ענינים הנחשבים כמהותיים הם בין היתר: " .19(ב)(3) תאור השימוש ברכב ומקום שבו הוא מוחזק דרך כלל. (ב)(4) זהות הבעלים או המחזיקים דרך קבע ברכב ועיסוקיהם.." אין ספק שדי בהוראה זו כדי לקבוע שעצם ההסכם שנערך בין קלניצקי לבין קריימרמן ושעל פיו הועבר הרכב דרך קבע ולצמיתות לקריימרמן בלא ליידע את המבטחת, מהווה הפרה של ההסכם. ואם בכך לא די הרי שגם בפוליסה, בסעיף 18(ד) נקבע במפורש כדלקמן: "18(ד). המבוטח יודיע למבטח במשך תקופת הביטוח על כל שינוי שחל בענין מהותי מיד עם היוודע לו על כך; לא גילה המבוטח למבטח שינוי כזה יהיה המבטח רשאי לבטל את הפוליסה או להקטין את היקף חבותו על פי החוק." אין ספק שכוונתם של קלניצקי וקריימרמן היתה לבצע בסופו של דבר העברה מוחלטת של כל הזכויות הנוכחיות והעתידיות ברכב לקריימרמן. קלניצקי למעשה ניסתה להעביר יותר זכויות מכפי שהיו לה. עיון בכוונת הצדדים מלמד כי במהותה לא היתה העיסקה שונה מעיסקה של העברת בעלות ברכב. ואולם, מה היה קורה אם בסופו של דבר התובעת היתה מסרבת לאפשר לקריימרמן לממש את האופציה שניתנה לקלניצקי? אין ספק שלתובעת לא היתה כל התחייבות מכל סוג שהוא כלפי קריימרמן, ולכן היתה פטורה לחלוטין מלממש את האופציה שנתנה לקלניצקי. מכאן שקלניצקי הפרה הפרה בוטה לא רק את תנאי הפוליסה אלא גם את ההסכם שלה עם התובעת, מה גם שהתובעת בפרוש הביעה התנגדות להעברת הזכויות. 11. לאור כל האמור לעיל, אני סבורה שהעברת הזכויות מקלניצקי לקריימרמן יש בה משום הפרת פוליסת הביטוח ומשכך הנתבעת פטורה מתשלום דמי הביטוח. לפיכך הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעת לשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום שולל של - 000, 12 ש"ח + מע"מ, שישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מהיום. רכבליסינגגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהביטוח גניבת רכב