קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח גניבת רכב משועבד לבנק: 1. שתי תובענות שענינן אחד. הדיון בהן אוחד בהסכמת בעלי הדין. פסק דין זה ניתן על דרך הפשרה לפי סעיף 79א' לחוק בתי המשפט בהסכמת הצדדים. 2. התובע להלן - "פרץ" (היה בעלים של כלי רכב מסוג פורד טרנזיט משנת יצור 1989 שבוטח אצל הנתבעת) להלן - "מנורה" (בביטוח מקיף לפי פוליסה שהוצאה). ביום 29.10.94 נגנבה המכונית מרשות פרץ ולא התגלתה. פרץ הגיש תביעה לתשלום תגמולי ביטוח בסך 46,000 ש"ח לאחר שמנורה סרבה לשלם לו התגמולים עפ"י הפוליסה. מנורה העלתה בהגנתה טענות אחדות בינהן כי פרץ לא עמד בתנאי הפוליסה ולא קיים את התנאים המוקדמים בדבר מיגון הרכב לכן אין כיסוי ביטוחי. כמו כן נטען כי הארוע בויים ע"י פרץ וכי למעשה לא ארע מקרה הביטוח הנטען. מובן שטענות אלה מוכחשות ע"י פרץ. המכונית שועבדה לבנק אוצר החייל להלן - "הבנק" בגין חובותיו של פרץ לבנק. חובותיו של פרץ לבנק עולים על ערך המכונית. הבנק הגיש תביעה לתשלום תגמולי הביטוח. טענתו בכתב התביעה היתה כי הרכב שועבד לבנק וכי הפוליסה שהוצאה לפרץ שועבדה אף היא לטובת הבנק, שהינו בעל המשכון. סירוב חב' מנורה לשלם תגמולים לא היה כדין, כך גם לא צריך היה לקחת בחשבון את סירוב פרץ להיבדק בפוליגרף, ומכאן שעל חב' הביטוח לשלם לבנק את מלוא תגמולי הביטוח. 3. שתי שאלות צריכות הכרעה והן: א. האם מגיעים לפרץ תגמולי ביטוח בגין מקרה הביטוח שארע לטענתו, או שמא נשללה זכותו בגין הפרת תנאי הפוליסה או בגין ביום הארוע. ב. השאלה שמעורר ב"כ הבנק, היא שאלה משפטית בעיקרה, והיא האם זכאי הבנק לתגמולי הביטוח גם אם נשללה זכותו של המבוטח מר פרץ עקב הפרת תנאי הפוליסה או עקב ביום הארוע. לטענת הבנק עומדת זכותו גם אם תשלל זכותו של פרץ. זכות הבנק מכוח שעבוד הפוליסה אינה יכולה להפגע גם ע"י מעשה זדון של בעל הרכב. 4. חומר הראיות שהוגש דל למדי, ועלי להכריע בהתאם למה שיש בפני. אתיחס לשתי השאלות בנפרד. אומר מיד כי השאלה שמעורר הבנק, היא שאלה מעניינת ועקרונית והוצגה ע"י ב"כ המלומד של הבנק באופן תמציתי ובהיר. 5. בכתב ההגנה טענה חברת הביטוח, באופן לקוני, כי אין כיסוי ביטוחי עפ"י הפוליסה בשל גניבת הרכב. עפ"י טענת חברת הביטוח משלא הוכיח התובע את קיום התנאים המוקדמים עפ"י הפוליסה, לא הוכיח למעשה כי הפוליסה חלה על מקרה הביטוח הנטען. אכן, יש לבדוק היטב את נוסח הפוליסה לשם קביעת נטל הראיה. הלכה היא כי על חברת הביטוח הנטל להוכיח כי היא פטורה מן החבות כאשר היא טוענת לקיומו של חריג או סייג המופיעים בפוליסה (ראה לענין זה ע"א 371/64 כהן נ' קלדוניאן פ"ד י"ט (1) 77, בעמ' 81). צודק ב"כ הנתבעת באומרו כי כאשר מדובר על התקיימותו של תנאי מוקדם ליצירת חבות המבטח, נטל ההוכחה או נטל השכנוע הסופי הוא על הטוען להתגבשות חבות חברת הביטוח. מאחר ודבר התמלאות התנאי הוא חלק מעילת התביעה, על התובע נטל ההוכחה וראה לענין זה את דבריו של השופט כהן בע"א 270/61, עירית חיפה נ' הסנה, פ"ד ט"ו 1849וכן 497/83 צור נ' הפניקס פ"ד מ"א (1) .738 הרציונל מאחורי הלכה זו הוא פשוט: מאחר וקיום התנאים המוקדמים נמצאים, לפחות לכאורה, בידיעתו של המבוטח, יקל עליו להראות שנתקיימו. עם זאת, אני נוטה לקבל את הקונסטרוקציה של השופט כהן בפס"ד קלדוניאן הנ"ל כי עד שתחול חובת הראיה על המבוטח, חלה חובת הטיעון על המבטח. התובע לא חייב להראות שמילא את התנאים המוקדמים אחד לאחד. על המבטח לטעון איזה תנאי לא נתמלא. "והטענה השישית מנוסחת כך שאין אדם יכול לדעת מה ומה הוא החריג, או מה ומה היא התניה, אשר מכוחם לא תפס הביטוח ביום התאונה. זאת היא טענה סתמית וכללית, אשר אין בה אפילו רמז לעובדות המהותיות אשר ברצון המשיבה להסתמך עליהן להגנתה ואין המשיבה יכולה לצפות, ואין בית המשפט יכול לדרוש מן המערער שינחש ניחושים על שום מה לא תפס הביטוח ביום התאונה" (ראה עמ' 18). כך במקרה שלפנינו. אין חברת הביטוח יכולה לדרוש כי המבוטח יוכיח את חלות הפוליסה, כאשר אין לו שמץ של מושג מדוע אינה חלה. הטענות הסתמיות אשר נטענו בכתב ההגנה מטעם חברת הביטוח, הן בעוכריה, גם אם מדובר בהליך עפ"י 79א'. אף שאין צורך בכך, לאור קביעתי הנ"ל, אוסיף מספר מילים לגבי טענת הנתבעת כי הוכיחה, פוזיטיבית, את אי חלות הפוליסה. לצורך כך הגישה הנתבעת תמליל שיחה שערך חוקר מטעמה עם עובד לשעבר של התובע אשר נהג ברכב. עולה מדבריו של הנחקר כי בזמן שעבד על הרכב, לא היו מותקנים בו אמצעי מיגון. רמז נוסף שעולה מדבריו הוא לענין ביום מקרה הביטוח. כמובן שלא ניתן לקבל את דבריו של הנחקר כהוכחה נחרצת בדבר אי חלות הפוליסה. מדובר באדם שעבד עבור התובע במשך מספר חודשים, כחצי שנה לפני גניבת הרכב. אין בדבריו כל ראיה לגבי אמצעי המיגון שהותקנו או שלא הותקנו ברכב בזמן ארוע מקרה הביטוח. כמו כן מתקבל הרושם כי מדובר באדם עם רגשות טינה כלפי התובע, אשר קשה לקבל את דבריו כאובייקטיביים. 6. העולה מן האמור לעיל הוא שחשדותיה של חב' מנורה נותרו בגדר חשדות אולם קשה לומר שהתגבשו לכלל ערעור התביעה מיסודה. אין בראיות שהיו בידה כדי להרים את הנטל המוטל עליה לענין ביום הגניבה. אשר לקיומם של תנאים לכיסוי הביטוחי. בנושא אמצעי המיגון נותר ספק, ויש ליתן לכך משקל בפסיקה הכוללת בענין זה. אשר לענין סירוב פרץ להבדק בפוליגרף, סבורני שאין לזקוף לחובתו סירוב זה. הבדיקה במכשיר הפוליגרף היא בעייתית כשלעצמה, תוצאותיה אינן קבילות במשפט אזרחי, ועצם הדרישה לעריכת בדיקה כזו, יש בה משום פגיעה בכבודו של אדם ומסופקני אם כיום, לאחר חקיקת חוק יסוד, כבוד האדם וחירותו, יש עוד מקום גם לאותן גישות מקילות שנשמעו בפסיקה ביחס לבדיקות פוליגרף. נראה לי שבדיקות אלה אין מקומן בבית המשפט, ובודאי שאין מקום ליחס לבעל דין, המסרב להיבדק - חוסר תום לב. יש יותר חוסר תום לב בפנייתו של מבטח אל המבוטח בדרישה לקיים את הבדיקה, מאשר חוסר תום לב בסירוב להבדק, ובפרט כאשר אין בנמצא ממצא אובייקטיבי כבד משקל המעורר חשד למעשה תרמית מצד המבוטח. אשר לגובה הסכום הנתבע. הראיות לענין ערך המכונית גם הן קלושות למדי. יחד עם זאת אני קובע את מחיר השוק של המכונית לזמן הרלבנטי 000, 46 ש"ח לפי המחירון, ממנו יש להפחית % 25 גם עקב היותו רכב השכרה לשעבר ושאינו במצב טוב במיוחד. מכאן ערכו הוא 500, 34 ש"ח. לאור כל נסיבות הענין ובלוקחי בחשבון את הראיות שבפני, את שקלול טענותיהם של הצדדים לענין החבות אני קובע שעל מנורה לשלם תגמולי ביטוח בגין מקרה הביטוח בשיעור של % 70 מערך המכונית שהם 150, 24 ש"ח (500,34*%70).בכך נתתי ביטוי ומשקל לטענה בדבר אי קיום אמצעי מיגון שהם תנאי לחבות לפי הפוליסה, ולטענה בדבר ביום הגניבה. .7אדון עתה בשאלה השניה. שאלה זו מעוררת סוגיה משפטית שלא נידונה עד כה באופן ישיר, ככל שהדבר ידוע לי. הרכב נשוא התביעה שועבד לטובת הבנק בשיעבוד שנרשם גם במשרד הרישוי ובמסמכי הרכב, כמו גם אצל רשם המשכונות כחוק. בפוליסה עצמה נרשמו מלים אלה: "מוצהר בזה כי כלי הרכב הנ"ל משועבד לטובת בנק אוצר החייל סעיף 384ביה"ס הטכני, וכל פיצוי בגין נזק לפי פרק א 1של הפוליסה אם יגיע, ישולם לנ"ל בשיעור הנאתו...". המבוטח בפוליסה הוא "פרץ הסעות" שם הפירמה של מר פרץ. הבנק אינו מופיע בפוליסה כמבוטח, כמוטב או בכל דרך אחרת פרט להערה הנ"ל - המופיעה ברשימה לפוליסה דף .2 טענת הבנק היא כי אין בעובדה שהמבטח פטור מחובתו כלפי המבוטח כדי לשחררו מחבותו כלפי "צדדים אחרים לפוליסה", ובעניננו הפך הבנק לצד ישיר לפוליסה. הפוליסה יצרה התחיבות ישירה של המבטח כלפי הבנק. חבות זו היא עצמאית. עוד מוסיף הבנק וטוען, כי על פי פסיקת בית המשפט בארץ הרי שלעיתים יחשב גורם זר פלוני למבוטח משותף עפ"י הפוליסה. ביחס למבוטח משותף, הביעה הפסיקה (ע"א 391/89 ויסנר נ' אריה חב' לביטוח פד"י מ"ז(1)837) את עמדתה כי רק כאשר קיימת זהות אינטרסים בין מבוטחים במשותף פטור המבטח לשלם כאשר מקרה הביטוח נגרם בזדון ובמתכוון ע"י אחד השותפים. מכאן מבקש הוא ללמוד שכאשר אין האינטרס משותף אזי פטור המבטח מתשלום כלפי השותף שגרם בזדון לארוע, אולם חייב כלפי הצד "תם הלב". עוד מוסיף ב"כ הבנק וטוען כי קיים גם שיקול שבמדיניות המחייב את המסקנה שיש לשלם לבנק את תגמולי הביטוח, שכן דחיית תביעת הבנק תשמיט את הקרקע מכול נושא מתן אשראי כנגד שיעבודי רכב, לכן יש להסיק שאין ליחס לבנק אותה חובה שיש לבעל הרכב. הבנק הוא, אם כך, מוטב או מבוטח משותף או מבוטח סמוי, שאין לו שליטה על הרכב, לכן אינו יכול להגן עליו כמנהג הבעלים, ואם בכל פעם שהרכב נעלם או נגנב "ינתן לחברת הביטוח להעלות כלפי הבנק המשעבד טענות שיעמידו אותו בפני שוקת שבורה, לא ניתן יהיה לעולם לממש שעבודים של פוליסות..." כך הטענה. 8. אבהיר להלן את עמדתי בשאלה זו. הרעיון כי הפוליסה עשויה לחול ולחייב את המבטח גם כלפי אנשים אחרים שאינם מבוטחים, הוא מרחיק לכת מאוד. הסתמכותו של הבנק על (ר"ע 347/86ש.א.ש שרותי אבטחה נ' הסנה בע"מ פד"י מ"ב )1(389), אינה במקומה. קשה להסיק מפסק דין זה עקרון כללי "שלעיתים יחשב גורם זה או אחר למבוטח משותף עפ"י הפוליסה". בפרשת 347/86הנ"ל נידונה פוליסת ביטוח שהוצאה עבור סולל בונה המקיימת בניה במספר אתרי בניה ומעסיקה חברת שמירה. בפוליסה נקבע במפורש כי המבוטח הוא "סולל בונה" וכן רשימה נוספת של מבוטחים כולל קבלנים או קבלני משנה וגופים אחרים. בנסיבות כאלה בא בית המשפט למסקנה שגם חברת השמירה יש לראותה כמבוטחת, אף על פי ששמה במפורש לא נכלל בפוליסה. בית המשפט הסיק אפא שגם חברת השמירה חוסה בצל הפוליסה וזאת משום שהיא נכללת בהגדרותיה. ענין זה שונה ביסודו ובמהותו מן הענין שבפנינו. בכל מקרה לא ראיתי ללמוד מהאמור בפסק הדין הנ"ל רעיון ביטוחי חדש. בית המשפט לא החיל את הפוליסה על צד "זר" משום קיומו של עקרון כל שהוא, אלא מתוך פירושה הקונקרטי של אותה פוליסה שעמדה בפניו. מצבם של מבוטחים במשותף אכן מעורר קשיים לענין חבות המבטח. כפי שאבהיר להלן, הרי שבמקרה דנן לא עסקינן במבטחים במשותף כלל ועיקר. הבנק אינו מבוטח גם לא מוטב. אין הוא מבוטח סמוי ואין בכח השעבוד שניתן לו כדי ליצור חזקה של "שותפות לפוליסה". השעבוד יוצר הסדר משפטי המוגדר בתנאי השעבוד ובדין הכללי, ואין הוא כשלעצמו יכול "להפוך עורו" ולהעניק לבנק זכות אחרת ושונה באופיה ובמהותה. בעובדות המקרה שבפנינו, אין מחלוקת שהמכונית שועבדה לבנק. לעובדה זו אין ולא כלום עם שעבוד הפוליסה.אם שועבדה הפוליסה או אם היה הבנק למוטב - זאת יש ללמוד ולהסיק מתוך הפוליסה. עיון בפוליסה מלמד שאין יסוד להנחה כי הפוליסה שועבדה. דוקא הלשון בה נוקטת הפוליסה אינו מצביע על כוונה לשעבד את הפוליסה עצמה, או להעניק מעמד של מבוטח "עצמאי" לבנק. אמנם הרכב עצמו שועבד לבנק, אולם שעבוד זה אינו הופך את הפוליסה למשועבדת אף היא. בנוסח הפוליסה מוזכרת העובדה שהמכונית שועבדה לבנק, אך אין זכר לאימרה שהפוליסה עצמה משועבדת. זאת ועוד, הקביעה כי כל פיצוי אשר יגיע לפרץ לפי הפוליסה - אם יגיע כפי שנאמר בפוליסה, מצביע דוקא על כפיפות זכותו של הבנק לזכויותיו של פרץ. רוצה לומר שזכות הבנק לתגמולים מותנית בקיום זכותו של פרץ לפי הפוליסה. זכות הבנק תוכל להתממש רק משיוכח שזכותו של פרץ שרירה וקיימת. נפלה זכותו של פרץ, נופלת גם חובת המבטח לשלם לבנק. לו רצו לומר כי כל הזכויות העולות מן הפוליסה משועבדות לבנק היו יכולים לקבוע זאת במפורש - וזאת לא עשו. יצויין כי בשטר המשכון עצמו קיים סעיף ביטוח כללי,(סעיף 8- 13לשטר) המחייב את הממשכן לבטח את הנכס המשועבד ולהעביר לבנק את הזכויות הנובעות מן הפוליסה. כן התחייב הממשכן לרשום את הבנק "כמוטב" בפוליסה. הדבר לא נעשה, והבנק לא נרשם כמוטב, אולם גם אם ניתן היה לראות את הבנק כמוטב בפוליסה, הרי שאין בכך כדי להועיל לבנק. אין הגיון שהמבוטח המשלם פרמיית ביטוח, יקבע מוטב אחר זולתו ויוכל להעביר לו יותר זכויות מאשר יש לו למבוטח עפ"י הפוליסה. חוק חוזה ביטוח מונע מצב מסוג זה,(וסעיף 12) (ב) לחוק קובע כי כל טענה שהמבטח יכול להעלות כלפי המבוטח רשאי הוא להעלות גם כלפי המוטב. יוצא אפא שגם הענקת מעמד של מוטב לבנק, אינו יכול להעניק לו זכויות יתר על פני בעל הרכב (המבוטח). הסדר דומה מצוי גם בחוק המחאת חיובים. גם אם נאמר שחיובי חב' הביטוח לפי הפוליסה הומחו לבנק המחאה גם על דרך שעבוד! אין בכך כדי לשפר את עמדת הבנק לענין זה. סעיף 2(א) לחוק המחאת חיובים קובע שאין בהמחאת זכות כדי לשנות את היקף הזכות המומחית,(והחייב) חברת הביטוח (רשאי להעלות נגד הנמחה את כל טענותיו כלפי הממחה בקשר לזכות שהומחתה. הלכה פסוקה היא שהחייב יכול להתגונן בטענה שהממחה) במקרה שלנו - פרץ הפר את חובתו עפ"י החוזה ולכן לא התגבשה הזכות שהומחתה - (ראה ע"א 330/75 גרבוב נ' רשות הנמלים לישראל פד"י ל"א (3) 146). כך סבור גם המלומד לרנר - ראה דיני חיובים חלק כללי עמ' 129 ב"ש 491. הפוליסה לא שועבדה לבנק. הבנק גם לא היה בבחינת מוטב עפ"י הפוליסה וגם אילו היה מוטב - אין הוא זכאי לזכויות יתר והוא נכנס בנעלי המבוטח. כך גם השעבוד - אין בכוחו להעניק לבנק זכויות עדיפות על פני המבוטח ועליו להכנס בנעליו. 9. לענין הטענה כי הבנק הוא "מבוטח במשותף". אין יסוד לראות את הבנק כמבוטח במשותף, שכן מעמד כזה לא ניתן לו במפורש, וגם לא ניתן להסיק כך מפירוש הפוליסה. יש לפרש את הפוליסה מתוך המסמך עצמו ומנסיבות עשייתו ולא על דרך של קביעת עקרונות כלליים הנובעים ממדיניות - כפי שעשוי להתפרש מטענות הבנק. אינני ממעיט מחשיבות הטענה בדבר מדיניות ראויה - אך אין בה כשלעצמה כדי להכריע בדבר פירוש הפוליסה. דין הפרשנות הנהוג הוא שיש לפנות לאומד דעתם של הצדדים, ולשם כך יש לבחון את לשון החוזה ולהעזר גם בנסיבות חיצוניות. בפרשת אפרופים ע"א 4628/93 פד"י מ"ט (2) 265אכן נקבע כי: "בסתירה בין אומד דעתם המשתמע מתוך החוזה לבין אומד דעתם הנלמד מתוך הנסיבות, יד הראשון על העליונה". אין בעניננו ללמוד אודות מעמד הבנק כמבוטח משותף, לא מתוך החוזה ולא מתוך נסיבות חיצוניות. דוקא לשונו של החוזה והכוונה העולה מתוכו מצביעה על שלילת ההנחה הנ"ל. לפיכך, גם אם יש טעם בטענתו של ב"כ הבנק בדבר טעמים שבמדיניות, אין מקום ליצירת "יש מאין" - ולהפוך אדם למבוטח או מבוטח במשותף כאשר הדבר אינו עולה בקנה אחד עם אומד דעתם של הצדדים ועם כלל הנסיבות. בפרשת וייסנר נגד חב' אריה ע"א 391/89 פד"י מ"ז (1) 837, נידונה גם שאלת מעמדם וחיוביהם של מבוטחים משותפים. נשוא הערעור היה פוליסת ביטוח בה היו שלושה מבוטחים משותפים שהיו בעלי העסק אשר נשרף. המבטח טען להצתה ע"י אחד מן השותפים. בית המשפט דחה את טענתו של אחד מן השותפים, שגרס כי זכותו לתגמולי ביטוח אינה יכולה להפגע עקב מעשה שלא כדין של שותף אחר. בית המשפט סבר, שגם אם יוחזק השותף כמי שלא מעורב בהצתה, הרי שהתוצאה אינה משתנית והיא, שהפוליסה יוצרת חיוב אחד כלפי כל המערערים כאשר כל אחד מהם רשאי לדרוש קיום החוזה לפי סעיף 59לחוק החוזים - חלק כללי, וכשם שהמבטחת פטורה לפי סעיף 26לחוק חוזה ביטוח מקיום החיוב כלפי שותף אחד, פטורה גם כלפי שותפים אחרים. בית המשפט סקר את הגישות השונות בפסיקה האנגלית, ולא כאן המקום להכנס לכך. העיקר הוא שהשאלה האמיתית המעסיקה אותנו לא הוכרעה ולמעשה לא נידונה ע"י בית המשפט שם. מתוך חוות הדעת השונות שניתנו ע"י בית המשפט, אפשר לגלות קו מנחה, אך גם אילו היתה הלכה ברורה בענין זה לא היה מקום לישמה במקרה דנן מן הטעם הפשוט שאין מקום להשוואה בין המקרים. אין עובדותיו של המקרה שבפני, מתיישבות עם הטיעון שהבנק הפך למבוטח במשותף - אפילו לא מבוטח סמוי. שם מדובר במבוטח משותף, ואצלנו לא מדובר על מבוטח משותף כלל ועיקר. נכון הוא שהבנק הוא הצד התמים ושאין ראוי הוא להפגע ממעשהו הזדוני של בעל הרכב, אולם שאלה זו מצויה בתחום אחר שאינו ניתן להכרעה על פי עובדות המקרה הנדון. בפרשת ויסנר אומרת כב' השופטת נתניהו כי משפטורה המבטחת כלפי שותף אחד פטורה גם כלפי אחרים - זו תוצאה שמתיישבת גם עם מדיניות רצויה ומתחייבת מתקנת הציבור. במקרה שקיים אינטרס משותף, אין מקום להפרדה. כב' השופט גולדברג הוסיף משלו ואמר: "לפיכך שאלת זכאותו של מבוטח שהוכח כי תמים הוא, במקרה בו הושמד הנכס על ידי שותפו בזדון, אף היא איננה מתועררת במקרה זה. ככלל נוטה אני לקבל את ההבחנה בין שותפים לפוליסה שהם בעלי אינטרס זהה בנכס )כגון בעלים במשותף שאז שותפים הם "לטוב ולרע", ואין השותף התמים זכאי לכל פיצוי (לבין שותפים שהם בעלי אינטרס שונה) כגון משכיר ושוכר, שאז ניתן לראות בכך שתי פוליסות שונות, המכסות כל אחת אינטרס אחר, ואין השוכר התמים צריך להפגע ממעשהו הזדוני של המשכיר...". דבריו של כב' השופט גולדברג אין בהם כדי קביעת הלכה, אך גם אילו היתה הלכה כמותם, עדיין אין בכך כדי להועיל לבנק במקרה הנדון. נכון שהבנק אינו "שותף" למעשהו של פרץ, נכון גם שהאינטרסים שלהם שונים ומנוגדים, אולם אין לומר על יחסיהם כי יחסי שיתוף הם, או כי הפוליסה הפכה אותם למבוטחים במשותף. טענתו של הבנק כי יש לקבל טענתו בשל מדיניות ראויה, כדי למנוע השמטת הקרקע מתחת לכל מוסד האשראים כנגד שעבוד - היא אמנם מושכת את הלב, אולם איני סבור שזוהי המדיניות היחידה שיש לקחתה בחשבון. אכן אינטרס ציבורי הוא שלווים יוכלו לקבל אשראים ולשעבד כלי רכב בגין ההלוואה, אולם אין בכך כדי להכתיב לבנק מראש, כיצד יכלכל צעדיו להגנת זכויותיו. אם מבקש הבנק להגן על זכויותיו בפני מעשים זדוניים או בלתי אחראיים של הלווה, ולהמנע ממצבים שבהם יעמדו בפני שוקת שבורה, עליו לדאוג לא רק לשעבד את הרכב, אלא גם ובעיקר להסדרי ביטוח נאותים שיבטיחו את זכותו גם למקרה ובעל הרכב יפר את תנאי הפוליסה. יתכן וזו היתה כוונת הבנק גם במקרה זה, אך הוא לא השכיל לתרגם את כוונתו לשפת המעשה. אילו פעל, למשל, הבנק ברוח הטענות שהעלה בדיון בפני, והיה דואג מבעוד מועד להיות מבוטח במשותף עם פרץ, כי אז היה בידו לטעון על יסוד המשתמע מהלכת וייסנר כי זכותו לתגמולי ביטוח אינה נפגעת ממעשיו ומחדליו של ה"שותף" גם אם לא נעשו בזדון - לא כך נעשה. אין להתעלם גם מקווי מדיניות אחרים שיש לקחתם בחשבון והם, כי הענקת תגמולי ביטוח לבעל השעבוד גם כאשר בעל רכב חטא וביים את הנזק, יש בה כדי לעודד מעשי נוכלות ורמאות. עידוד תופעות כאלה אינו רצוי כענין של מדיניות, ושיקולים אלה ואחרים חייבים להלקח בחשבון אם וכאשר תעמוד שאלה להכרעה. נראה לי, שבבוא השעה תוכרע גם שאלה זו, כאשר התנאים יהיו בשלים לכך. בכל מקרה בנסיבות המקרה שבפני אין צורך בהכרעה בשאלה העקרונית שכן אין בעובדות המקרה להעניק לבנק מעמד של מבוטח משותף. אשר לעצם המדיניות הראויה נראה לי שהקו המנחה שנקבע ע"י כב' השופט גולדברג יש בו הגיון וטעם רב, ובדרך כלל יש בו כדי להביא להרמוניה ואיזון באינטרסים הצריכים לענין. יחד עם זאת יהיה צורך לבחון היטב את אופי האינטרסים של הבנק - המלוה, ובעל הרכב - הלווה - לשם סווגם על פי גישת כב' השופט גולדברג. 10. לאור האמור לעיל, אני דוחה את טענת הבנק. בקשר לתביעתו לקבלת מלוא התגמול עפ"י הפוליסה, הבנק זכאי מכוח הפוליסה לקבל את תגמולי הביטוח שאותם קבעתי לעיל, כתגמולים המגיעים למבוטח פרץ קרי סכום של 150, 24 ש"ח. סכום זה מבוסס על מחירים נכון ל- 1.1.95 ואני משערכו להיום עפ"י הצמדה למדד בלבד, לפי ערכו כיום הוא 333, 31 ש"ח. 11. לאור כל האמור לעיל, ולאור הקבוע בפוליסה בדבר העברת הפיצוי המגיע למבוטח לידי הבנק אני מורה בזה על תשלום תגמולי הביטוח ישירות לידי הבנק ולכן: א. אני מחייב בזה את הנתבעת מס' 1בת.א. 7069/95 - מנורה חב' לביטוח בע"מ - לשלם לתובע בנק אוצר החייל בע"מ - הסכום של 333, 31 ש"ח. הסכום ישולם תוך 30 יום שאם לא כן ישא ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק הדין עד מועד התשלום בפועל. ב. לאור הנ"ל אין מקום לחייב את הנתבעת לשלם לתובע את תגמולי הביטוח בת.א. 158/95. ג. באשר להוצאות המשפט אין הצדקה לזכות את התובעים בשני התיקים בהוצאות מלאות, גם עקב הגשת שתי התביעות בנפרד, אולם בנסיבות הענין אני מחייב את הנתבעת חב' מנורה, לשלם לכל אחד מן התובעים בתיקים הנ"ל הוצאות ושכ"ט בסכום כולל של 000, 1 ש"ח ומע"מ כחוק. הסכומים ישולמו תוך 30יום שאם לא כן ישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום פסק הדין. רכבבנקגניבת רכבביטוח פריצה / גניבהשעבודביטוח גניבת רכב