קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטוח חיים למשכנתא - אי גילוי עבר רפואי של המבוטח: השופט א. ואגו: זהו ערעור על פסק דינו של בימ"ש השלום בבאר שבע (כב' השופט י. שפסר), מיום 9.2.10, ובו התקבלה, חלקית, תביעת המשיבים כנגד המערערת. המשיבים, בתור יורשיו של המנוח, אלופר רפי ז"ל, תבעו מחברת הביטוח, המערערת, לשלם לבנק טפחות למשכנתאות בע"מ, תגמולים של ביטוח חיים, שנערך למנוח, בשלהי 2001, כאשר הוא ורעייתו נטלו הלוואה בנקאית המובטחת במשכנתא. למרבה הצער, נפטר מר אלופר ז"ל ב- 15.09.03, עת נותרה יתרת חובה של מאות אלפי שקלים בגין אותה הלוואה. בדרך זו, חפצו התובעים להביא לסילוק יתרת ההלוואה. כרגיל, ועל פי תנאי הפוליסה לביטוח חיים, המונפקת במעמד נטילת משכנתא כזו, זכאים יורשי הלווה שהבנק, בתור מוטב בלתי חוזר, על פי הפוליסה, יקבל מהמבטח את הכספים לסילוק יתרת ההלוואה, היה והלווה, או אחד מיחידיו, נפטר והלך לעולמו טרם שהחזרי ההלוואה התקופתיים הושלמו. במקרה הנדון, סירבה המערערת לשלם את תגמולי ביטוח החיים, באופן המתואר לעיל, וזאת בהתבסס על הפטור המוענק לה, לשיטתה, מעשות כן, לפי ההוראות הרלוונטיות של חוק חוזה ביטוח, תשמ"א - 1981, סעיפים 6-8, שעניינם חובת הגילוי של המבוטח כלפי המבטח ותוצאות אי גילוי של עניין מהותי, כמשמעו בחוק. המערערת טענה, כי למנוח היה עבר רפואי עשיר, קודם כריתת חוזה הביטוח, אשר לא גולה על ידו, בכוונת מרמה, ואילו ידעה על כך המערערת מבעוד מועד, לא היתה כורתת עימו את חוזה הביטוח, אף לא בדמי ביטוח גבוהים יותר, ולפיכך, ועל פי הוראות הסעיפים הנ"ל, פטורה היא מחבותה על פי הפוליסה. העבר הרפואי, אשר לטעמה של המערערת, לא גולה על ידי המנוח, בכוונת מרמה, עניינו בכך, שלמעלה מ- 9 שנים קודם לחתימת ההצעה לביטוח, אובחן המנוח כחולה במחלת הכבד הפטיטיס C, הופנה לטיפול במרפאות כבד, היה במעקב ועבר טיפולים, וחרף האמור, הצהיר בהצעת הביטוח, כאשר נשאל על כך בכתב, כי איננו חולה במחלה מאלה שפורטו בטופס השאלות, לרבות מחלות כבד. יצוין, שבמקור, התביעה הוגשה גם נגד נתבעים נוספים, בשל מחלוקת סביב השאלה איזו פוליסת ביטוח היתה בתוקף במועד הרלוונטי, ועל ידי מי הונפקה. אולם, סוגיות אלה שוב אינן רלוונטיות לערעור כיום, משנפסק, ועל כך אין חולק כעת, שבעלת דברם הנכונה של המשיבים, הינה, אכן, המערערת, חברת הביטוח הכשרת הישוב. המערערת נסמכה בטענתה, בדבר הפטור מתשלום תגמולי ביטוח החיים, על חוות דעת חיתומית- רפואית, שנערכה ע"י פרופ' ארדון רובינשטיין, מומחה לרפואה פנימית ומחלות מטבוליות, שגם נחקר על חוות דעתו בבית המשפט, ואשר ניתנה על בסיס העובדה, שאינה במחלוקת, שבהצהרת הבריאות שחתם עליה המנוח אלופר רפי ז"ל, הוא ציין שאיננו חולה במחלות המפורטות בהצהרה, ובהן מחלות כבד. פרופ' רובינשטיין קבע, שבתור חתם רפואי, המייעץ לחברות ביטוח רבות, לו היה יודע כי מר אלופר ז"ל היה מכור לסמים בעברו (אף עובדה זו אינה במחלוקת), ושסבל מהפטיטיס C והפטיטיס B, שטופלו בתרופות יעודיות עד חודש ספטמבר 2001, ושקיימות אצלו הפרעות בתפקודי כבד, היה "דוחה אותו (את המנוח א.ו) מכל ביטוח", כפי שכל חברת ביטוח סבירה היתה נוהגת. צוין גם, בחוות דעתו, שאף שהמנוח הצהיר כי לא סבל ממחלת כבד, נמצא, שהוא קיבל טיפול נגד וירוס הכבד עוד 3 חודשים לפני חתימת חוזה הביטוח. בית משפט השלום, בפסק דינו נשוא הערעור, קבע כממצא, שהצהרת המנוח בהצעת הביטוח, לא שיקפה את מצבו הרפואי לאשורו וכי הוא הצהיר באופן מפורש שאין הוא חולה במחלות שפורטו, לרבות מחלות כבד, הגם שבפועל סבל ממחלת כבד. חרף האמור, נפסק, כי לא הוכחה כוונת מרמה מצד המנוח, עת מילא את הצהרת הבריאות, כפי שעשה. כידוע, הפטור המוענק למבטח מתשלום תגמולי הביטוח, במקרה כזה, מותנה בכך שהמבטח הציג למבוטח, בחלופה הרלוונטית לנו, שאלה בכתב, בעניין המוגדר כמהותי, והמבוטח נתן תשובה שלא היתה מלאה וכנה, וזאת בכוונת מרמה. עוד מוענק פטור למבטח אם "מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה, אף בדמי ביטוח מרובים יותר, אילו ידע את המצב לאמיתו" (סעיף 7 ג' (1) ו-(2) לחוק). כב' השופט קמא, ציין, כי המערערת לא הביאה ראיות אודות הליך החתמתו של המנוח על הצהרת הבריאות ועל נסיבות מעמד החתימה, ואפשר שהוא לא התייחס למחלת הכבד כאל "עניין מהותי" כהגדרתו בחוק. אף נמצאו לכך תימוכין בעדות פרופ' רובינשטיין, ממנה עלה, לגישת ביהמ"ש, כי חרף קיום המחלה, אין קיצור בתוחלת החיים, למעט במקרים כשהמחלה מתפרצת ודיכויה אינו מצליח, מצב שלא הוכח כי התקיים במנוח. עוד נפסק, שעל פי ההלכה, ידיעת המנוח על כי המדובר בעניין מהותי, היא ידיעה סובייקטיבית ויש להוכיח את ידיעתו ממש, שבה טמונה כוונת המרמה, אותו מניע שלילי של המבוטח להשיג את הכיסוי הביטוחי, על אף הערכתו שנתוניו האמיתיים היו עלולים להכשיל את כריתת החוזה. לטעמו של ביהמ"ש קמא, וזה בלב נימוקי ההכרעה, לא השכילה המערערת להוכיח את ידיעתו זו של המנוח, ואת כוונת המרמה בהסתרת המידע על מצבו הרפואי. עוד הוחלט, שאין לקבל את הטענה, הנסמכת על הפטור בחוק המוענק למבטח אם הראה שמבטח סביר לא היה מתקשר בחוזה ביטוח כזה, אף בדמי ביטוח גבוהים יותר. זאת - משנפסק שפרופ' רובינשטיין לא שימש כחתם רפואי בעבור המערערת עצמה, ועל כן אינו יכול להעיד על הנוהג אצלה, וכן, אין קביעתו הנחרצת במישור זה מתיישבת עם עדותו בחקירה הנגדית בנוגע למהותה של המחלה, ודבריו ביחס לאי פגיעה בתוחלת החיים, ולהיתכנות שהחולה עשוי לחיות עם טיפול תרופתי, אף משך 20 או 30 שנה. ביהמ"ש הגיע למסקנה, שאפשר מאוד, בהינתן הראיות שהונחו בפניו, בדבר תהליך בדיקת הצעות ביטוח, והנוהל למקרה שמועמד לביטוח מצהיר על בעיה רפואית, שהמערערת, גם לו ידעה מפי המנוח על מחלתו, עדיין הייתה מבטחת אותו, אך כנגד פרמיה יותר גבוהה. אמנם, איש מהצדדים לא הציג ראייה לתרחיש כזה וביחס לגובה דמי הביטוח שהיו נגבים, ואף לא לשיעור היחסי של תגמולי הביטוח המופחתים שבהם עשויה הייתה המערערת לחוב במקרה כזה, אולם, ביהמ"ש גרס כי במצב דברים זה "לא יכולה המבטחת להיוותר פטורה בלא כלום, במיוחד שעה שהמידע בדבר גובה דמי הביטוח למקרי הביטוח השונים, מצוי באמתחתה ולא בידיעת התובעים". לפיכך, הוחלט לערוך אומדן של ביהמ"ש עצמו, בבחינת "אומדנא דדיינא", על מנת לקבוע את הסכום הרלוונטי, וזאת מכח הלכת נתן אנסימוב נ' מלון טירת בת שבע בע"מ (פד"י ל"ה (2) עמ' 800). האומדן שנעשה, כאמור (ביוזמת ביהמ"ש אף מבלי שהמשיבים ביקשו זאת), העמיד את שיעור דמי הביטוח בהם היה המנוח מחויב, על שיעור הגבוה ב- 50% מזה שחויב בו בפועל, ועל כן הגיע ביהמ"ש, בסופו של דבר, לקביעה בדבר החלק היחסי של יתרת ההלוואה, אשר בו תחוב המערערת, ואותו תסלק כלפי הבנק המלווה. הסכום שנפסק עמד על 267,425 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד פטירת המנוח, ולכך נוספו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 20,000 ₪. המערערת משיגה כנגד כל אחת ואחת מהקביעות והמסקנות העומדות ביסוד ההכרעה בבית משפט השלום, ואת טעמיה נימקה בכתב הערעור ובעיקרי הטיעון שהוגשו. ב"כ המשיבים תומך, כמובן, בפסה"ד קמא ובנימוקים שניתנו. משלא עלה יפה ניסיון, שנעשה על ידינו, במהלך הדיון בערעור, לקרב את עמדות הצדדים ולהגיע להסדר, וכפי שהוסכם באותו מעמד, תינתן הכרעתנו בערעור לגופו, על סמך המסמכים המצויים בתיק. לאחר עיון בחומר שהונח לפנינו, ובטיעוני הצדדים, הן בפני בימ"ש השלום, והן בכתבי הטענות במסגרת הערעור, דעתי היא כי הדין עם המערערת וכי פסק הדין של כב' בימ"ש השלום אינו יכול לעמוד. הטעמים למסקנה זו, הם כדלקמן: הגם שפסה"ד של בית משפט העליון בעניין "פיאמנטה" (ע"א 1064/03 אליהו בע"מ נ' עזבון המנוחה רחל פיאמנטה, פ"ד ס(4) 375), שאוזכר לא מעט בטיעוני הצדדים, ובנימוקי פסה"ד, מצביע על הקושי לאכן את מודעות המבוטח להיות עניין כלשהו מהותי עבור חברת הביטוח, מקום בו מדובר על חובת גילוי יזום המוטלת עליו, דומה, שאין כלל התלבטות בקביעה ובפסיקת ההלכה ביחס למקרה שבו נשאלה שאלה מפורשת בכתב, מטעם המבטח, והמבוטח נדרש להשיב על כך. עצם הצגת השאלה והדרישה להשיב, מצביעים על כך שמדובר בפרט מהותי עבור המבטח. באותו עניין נפסק (מפי כב' השופטת ארבל ובהסכמת השופטים א' ריבלין ו-א' פרוקצ'ה) כי: "ככל שדברים אמורים בביטוח חיים, באפשרותו של מבטח לנקוט הליכי חיתום- צעדים שמטרתם קבלת מידע רלוונטי על מצבו הבריאותי של המבוטח, דוגמת דרישת מילוי שאלון, הצהרת בריאות, חיוב המבוטח בבדיקות רפואיות או חתימה על ויתור על סודיות רפואית. עצם הצגת השאלות לפני המבוטח, אף שמטרתה המרכזית קבלת מידע לצורך הערכת סיכון הכרוך בכריתת חוזה ביטוח, יש בה גם מסר למבוטח בדבר החשיבות שהמבטח מייחס למידע ולחובה לגלותו על ידי המבוטח. דהיינו, יש בהצגת שאלות או בדרישה לפרטים על ידי המבטח כדי להצביע על מהותיות העניין שאליו מתייחסות השאלות ועל חשיבותו מנקודת מבט של המבטח" (שם, בעמ' 399) . יוצא - שעצם הצגת השאלה המפורשת מטעם המערערת בדבר מחלות כבד, די היה בו ללמד את המנוח שמדובר בעניין מהותי, המשליך על החלטת המערערת אם לקבלו לביטוח ובאילו תנאים. אין המבוטח יכול להניח כ"הנחת עבודה", שמשום מה נשאל הוא שאלות, שעליהן נדרשת התייחסות כתובה, כשהן בעצם מיותרות, אינן מהותיות ואינן משליכות על קבלת הצעת הביטוח. ההיפך הוא הנכון, וכך גם עולה מהפסיקה. בית משפט השלום, בענייננו, סבר, אף הוא, שמתן תשובה לא נכונה על שאלה בעניין מהותי, יש בו די כדי ללמד על כך שכוונת המבוטח "איננה טהורה", כהגדרת ביהמ"ש, וכן, כי הדבר מעיד "לכל הפחות על כוונת הסתרה כזו או אחרת". במילים אחרות, ובצדק, היה ביהמ"ש בדעה, כי השכל הישר וניסיון החיים, מלמדים, ש"כוונת המרמה" ניתנת להסקה מעצם המעשה ומתוך המודעות לכך שמדובר בעניין מהותי. עם זאת, גזר ביהמ"ש מתוך חקירתו הנגדית של הרופא החיתומי, שהוא עצמו לא ראה את מחלת המנוח כעניין קרדינאלי בשיקולי החיתום, והמעיט בהשלכות המחלה על תוחלת החיים. אם מחלת ההפטיטיס אינה נתפסת כעניין כה מהותי בעבור המבטח, בוודאי שאין לצפות להתייחסות מחמירה יותר מצד המבוטח, שהוא הדיוט במישור הרפואי - חיתומי, ועל כן, הוסקה מסקנה מקלה עם המנוח אלופר ז"ל, לאמור - כי לא היה עליו להפנים שאותה שאלה בדבר מחלת הכבד נושאת אופי מהותי. סבורני, שעיון בפרוטוקול חקירתו הנגדית של פרופ' רובינשטיין, אינו תומך בפרשנות זו שבפסק הדין קמא. המומחה לא חזר בו, בשום שלב, מחוות דעתו הבסיסית, ולפיה, לא היה המנוח מתקבל לביטוח, אף בפרמיה גבוהה יותר. כזכור, סבל המנוח גם מהפטיטיס C, שלגביו העיד המומחה כי "היא מחלה קשה, היא לא עוברת, היא הורגת את הבן אדם ותלוי בשלב של המחלה.... אם הוא חולה, אז הוא מקבל טיפולים וגם שהוא מקבל טיפולים מקסימאליים, יכולים לדכא את המחלה, ולא להעבירה" (ההדגשה אינה במקור, עמ' 21. ש. 23-17)). הגם שלגבי הפטיטיס B הפרוגנוזה חיובית יותר, הרי, ביחס לסוג C של המחלה, סוג שגם ממנו, למרבה הצער, סבל המנוח, דברי פרופ' רובינשטיין נחרצים מאוד. חוששני, שדברי המומחה, בנושא תוחלת החיים של חולה הפטיטיס C, לא פורשו באור הנכון, עת הובאו בפסה"ד. מצאנו, בנימוקי כב' השופט קמא, כי, לשיטתו, המומחה חיווה דעתו, בתשובה לשאלה מסוימת, שתוחלת החיים של החולה יכולה להיות רגילה, ככל שאין התפרצות של המחלה. אולם, המשפט המלא שנאמר (עמ' 21 לפרוטוקול ש' 27), היה, בתשובה לשאלה מהי תוחלת החיים אם המחלה אינה מתפרצת, שבמקרה זה המצב הוא "רגיל. אם היא לא מתפרצת", ובהמשך ומיד בסמוך למילים אלה, מוסיף פרופ' רובינשטיין "מה שאני לא מכיר כזה דבר". ברור שהכוונה לכך שהיה וההיפותיזה של השואל היתה נכונה, והמחלה יכולה שלא להתפרץ כלל, אזי אין פגיעה בתוחלת החיים. אך, המומחה אינו מסכים להיפותיזה זו וקובע שאינו מכיר מקרה אשר כזה! לא רק שאנו רואים שפרופ' רובינשטיין אינו חוזר בו ואינו ממעט מההשלכות העגומות של המחלה על תוחלת החיים של הלוקה בה, אלא, שהדבר גם מחזק את המסקנה שהמנוח, שעבר אבחונים וטיפולים במרפאות כבד, וחזקה עליו שהיה ער למצבו הרפואי, וקיבל הסברים, ידע היטב שכאשר הוא מסתיר את דבר המחלה מחברת הביטוח, הריהו עלול להטעותה בעריכת שיקוליה, וגם מכאן מוסקת אותה "כוונת מרמה". משאלה פני הדברים, לא תוכל גם להיוותר על כנה קביעת ביהמ"ש כי הסיטואציה תואמת מקרה בו המבטח מוכן היה לערוך את חוזה הביטוח, כנגד פרמיה גבוהה יותר, לו ידע על המחלה ואלמלא הוסתרה על ידי המועמד לביטוח. כאשר חוות הדעת החיתומית לא נסתרה והמומחה החיתומי לא חזר בו, נותרה על כנה קביעתו הנחרצת כי במצב הדברים הנתון, לא היה המנוח מתקבל לביטוח, והתרחיש החלופי, שאף ביהמ"ש ציין כי לא הוצג ולא הוכח ע"י הצדדים, נותר השערה היפוטתית בלבד. אין גם מקום להפחית ממשקל עדותו של פרופ' רובינשטיין, בשל העובדה שאינו משמש חתם רפואי למערערת הספציפית, ואינו בקיא בנוהגיה הפנימיים, שכן, על פי ניסוחו של סעיף 7(ג)(2) לחוק חוזה הביטוח, יש להראות אך זאת ש"מבטח סביר לא היה מתקשר באותו חוזה אף בדמי ביטוח מרובים יותר אילו ידע את המצב לאמיתו". אין דרישה להוכחת אומד הדעת של מבטח מסוים, וברישא לחוות הדעת מונה המומחה לחיתום רפואי למעלה מ- 10 חברות ביטוח שהוא משמש בעבורן יועץ או רופא חיתומי. אין ספק, שחוות דעתו יכולה ללמד, אם תאומץ, על ההתנהלות אצל חברת ביטוח מן השורה, אותו מבטח "סביר", שהחוק מדבר עליו. לא זו אף זו - דומה, שמכל מקום, לא ניתן היה, במקרה הנדון, להחיל את הלכת "נתן אנסימוב", שעניינה כימות נזק והערכתו על פי אומדן בידי ביהמ"ש, מקום שבו לאור טבעו ואופיו של הנזק קשה להוכיח בדייקנות ובוודאות את מידתו ואת שיעור הפיצויים הראוי. מלכתחילה, יוחדה ההלכה דנן לאותם מקרים שבהם קשה להוכיח את הפרטים המדויקים, בעוד התשתית העובדתית הבסיסית כבר הוכחה די צורכה. במקרים השגרתיים, כך מדגישה הלכת אנסימוב, צד אשר נמנע מהוכחה מפורטת של עובדות, כאשר ניתן לעשות זאת, ייכשל בתביעתו, או שהגנתו תידחה, לפי העניין. נאמר שם, שכאשר "באותם מקרים בהם - לאור טבעו ואופיו של הנזק - ניתן להביא נתונים מדויקים על הנפגע - התובע לעשות כן, ומשנכשל בנטל זה, לא יפסק לו פיצוי" (ע"א 355/80 הנ"ל, בעמ' 809, מפי השופט ברק, כתוארו אז). אין לי ספק, שנתונים, כמו שיעור הפרמיה הנגבית מקום בו מועמד לביטוח מצוי במצב רפואי נתון, בשונה ממועמד שאין לו בעיות בריאות, הם נתונים שאפשר להוכיחם במדויק, וללא קושי מיוחד. ככל שהנטל להוכחת תרחיש כזה, בענייננו, היה מוטל על מי מהצדדים, והוא לא עמד בו כלשהו, צריך היה הדבר להביא לדחיית עמדתו, או הימנעות מאימוצה, לפי העניין, ולא היה זה המקרה הנאות להפעיל בו את שיקול הדעת השיפוטי, על דרך אומדנא דדיינא, חלף המוטל על אותו צד. זאת ועוד - הנטל במקרה זה היה על כתפי המשיבים, והם לא הרימוהו. מכל הטעמים הללו, ועל אף האמפתיה המובנת למצוקה שאליה נקלעה משפחת המנוח, משעמדה בפני שוקת שבורה כלכלית, במישור פירעון המשכנתא, בהיעדר ביטוח חיים תקף, סבורני, שאין מנוס מהתוצאה המשפטית המתחייבת מהמערך העובדתי הקיים, והיא תוצאה המחייבת דחיית התביעה כנגד המבטח, והכרה בנימוקיו מהימנעות לשלם תגמולי ביטוח החיים. זאת - משהוכח שהמנוח רפי אלופר ז"ל נתן, בעניין מהותי, תשובה שלא היתה מלאה וכנה, על השאלון הרפואי שהוצג לו, ובנסיבות המפטירות את המבטח מתשלום דמי הביטוח, על פי הוראות סעיף 7 של חוק חוזה הביטוח. לפיכך, אמליץ לחברותי הנכבדות, כי נקבל את ערעור המערערת, חב' הכשרת הישוב בע"מ, ופסק הדין נשוא הערעור יבוטל, ותחת זאת נקבע כי דין תביעת המשיבים לקבלת תגמולי הביטוח מהמערערת להידחות. כמו כן, אמליץ לחייב המשיבים, סולידרית, בהוצאות המערערת, ובשכ"ט עו"ד, בסכום כולל, בשתי הערכאות, של 20,000 ₪ ומע"מ, ואף זה מתוך התחשבות במצוקה שאליה נקלעה המשפחה. אריאל ואגו, שופט ס. הנשיא, השופטת ש. דברת - אב"ד: אני מסכימה. שרה דברת, שופטת,ס.נשיא השופטת ר. ברקאי: אני מסכימה. רחל ברקאי, שופטת לפיכך הוחלט כאמור בחוות דעתו של כב' השופט א. ואגו. אי גילוי / הסתרת מידע / כוונת מרמה (ביטוח)רפואהביטוח חייםמשכנתאמקרקעין