קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פיטורי מנהל בית ספר: הנשיא (גולדברג): .1לפנינו ערעור ברשות על החלטתו של בית-הדין האזורי בתל-אביב מיום 27.2.1987(השופטת גבריאלי - דן יחיד; תב"ע מז/489-12) שקבעה, כי "על המשיב להימנע מלבוא לבית-הספר ולהימנע מלשבש את מהלך הלימודים התקין, וזאת עד למתן פסק-דין בתביעתו שתידון בבית-הדין". .2העובדות הצריכות לענייננו הן: א) המערער, שימש כמנהל בית-הספר "הבילויים", שברחוב שרה אהרונסון 32, רמת-גן (להלו - בית-הספר); ב) המשיבה הינה המעבידה של המערער, ומעסיקה אותו כמנהל בית-הספר מאז שנת 1969; ג) ביום 18.1.1987שלח מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, מר ש' שושני, מכתב המורה למערער על הפסקת כהונתו כמנהל בית-הספר החל מיום 1.2.1987, תוך הפנייתו ללשכת מחוז תל-אביב של המשרד לצורך שיבוצו בתפקיד אחר; ד) המערער הגיש תביעה לבית-הדין האזורי בתל-אביב למתן פסק-דין הצהרתי על ביטול פיטוריו כמנהל בית-הספר ו/או על ביטול הפסקת כהונתו כמנהל בית-הספר (תב"ע מז/1000-3). כמו כן הגיש בקשה למתן צו מניעה זמני האוסר על המשיבה להעבירו מתפקידו או לגרום לפיטוריו (תב"ע מז/ 1001-3). בית-הדין נענה לבקשה ונתן צו מניעה במעמד צד אחד ביום 23.1.1987; ה) לאחר דיון שהתקיים במעמד שני הצדדים נתן בית-הדין האזורי, ביום 13.2.1987, החלטה מנומקת המבטלת את הצו שנתן במעמד צד אחד; ו) המערער לא שעה לדרישות מנכ"ל משרד החינוך. גם לאחר שבוטל צו המניעה הזמני, והמשיך להופיע בבית-הספר מבלי להעביר את תפקידו, כפי שנדרש; ז) המשיבה הגישה בקשה (תב"ע מז/489-12), במסגרת תביעת המערער למתן צו זמני, שיורה למערער לקיים את האמור בהוראת המנכ"ל מיום 18.1.1987ולהימנע מהפרעה ושיבוש סדרי הלימוד בבית-הספר, וביום 27.2.1987ניתן הצו המבוקש, נשוא ערעור זה; ח) המערער הגיש בקשת רשות ערעור על ההחלטה הנ"ל (בר"ע מז/68-9). הרשות ניתנה כשהיא מוגבלת לשתי סוגיות בלבד, והן: .1 המצוי הנושא בסמכות העניינית של בית-הדין לאור הוראת סעיף 29לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] וסעיף 24(א) (1) סיפה לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט- 1969(להלן - חוק בית-הדין לעבודה). .2 הרשאי בית-הדין ליתן צו זמני בבקשה המוגשת על-ידי נתבע. האם לבית-הדין סמכות לדון בבקשת המשיבה? .3א) סעיף 24(א) לחוק בית-הדין לעבודה קובע: "לבית-דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון - (1) בתובענות בין עובד או חליפו למעביד או חליפו שעילתן ביחסי עובד ומעביד, לרבות השאלה בדבר עצם קיום יחסי עובד ומביד, ולמעט תובענה שעילתה בפקודת הנזיקין האזרחיים, .1944 (1א) תובענה שעילתה בסעיפים 62או 63לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] בקשר לסכסוך עבודה". כלומר, על מנת שלבית-הדין תהא סמכות לדון בתביעה מכוח סעיף 24(א) לחוק צריך שיתקיימו שני תנאים מצטברים. הראשון - הלגיטימציה של הצדדים - קיום יחסי עובד ומעביד - והשני - העילה, דהיינו שעילת התביעה תהיה קשורה ביחסי עובד ומעביד (דב"ע מב/14- 3[1], בע' 312). הסעיף מוציא מגדר סמכותו של בית-הדין תובענות שעילתן בפקודת הנזיקין, אך מכוח פסקה (1א) לאותו סעיף אין ההגבלה חלה על תובענות לפי סעיפים 62או 63לפקודה בקשר לסכסוך עבודה; ב) אם בתביעת נזיקין עסקינן, דהיינו תביעה שעילתה בפקודת הנזיקין האזרחיים, עלינו לבחון באם היא נופלת בגדר "החריג לחריג" - דהיינו אותן עילות נזיקין שלבית-הדין הסמכות לדון בהן; ג) המלים "בקשר לסכסוך עבודה" שבפסקה (1א) לסעיף הנדון פירושו סכסוך עבודה כלשהו, ולא רק "סכסוך עבודה" כמשמעו בסעיף 1לחוק יישוב סכסוכי עבודה, התשי"ז-1957, ועל כן "גם כאשר מדובר בגרם בפרת חוזה, הכרוך ב"סכסוך היחיד", הסמכות היא לבית-הדין לעבודה (ד"נ 17/82[2], בע' 292, בעקבות ע"א 684/80, 683/80[3]). ומכאן, כי לבית-הדין האזורי סמכות לדון בתביעה לפי סעיפים 62או 63לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] גם בסכסוך היחיד, ולא רק בסכסוך קיבוצי. סעיף 62לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] דן בעוולה של גרם הפרת חוזה שלא כדין. עוולה זאת קיימת כאשר א' גורם ל-ב' להפר חוזה עם ג', ועילת התביעה היא של ג'. בענייננו קיים סכסוך בין שני צדדים, משרד החינוך והתרבות מחד והמערער מאידך, כך שאין התביעה בגדר סעיף 62לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]; ד) אשר לתנאי השני - הוא העילה: את ענייננו ניתן לסווג כעוולה לפי סעיף 29לפקודת הנזיקין, הקובע כי: "הסגת גבול במקרקעין היא כניסה למקרקעין שלא כדין, או היזק או הפרעה בידי אדם למקרקעין שלא כדין". כלומר ניתן לומר כי המערער, אשר לא ציית להוראות מנכ"ל משרד החינוך והתרבות, והמשיך להופיע יום-יום בבית-הספר ולמלא תפקיד של מנהל ביתהספר, היה במעשיו אלו מסיג גבול, ועוולה זו אינה נופלת בגדר העוולות בנזיקין אשר לפי סעיף 24(א) (1) סיפה לבית-הדין סמכות לדון בהן; ה) המסקנה מכל האמור היא, שלבית-דין אזורי לעבודה אין סמכות לדון בתביעה נגד המערער בעילה של הפרת חובה נזיקית כלשהי, ונותר לנו לבדוק, אם הפר המערער חובה חוזית כלפי מעבידו - משרד החינוך והתרבות, כי רק בעילה שכזאת סמכות לבית-הדין בסוגיה שלפנינו. .4א) חובתו הראשונית של העובד לציית להוראותיו החוקיות של מעבידו או של הממונה עליו מטעמו ולעשות את המוטל עליו על-ידם. בכלל זה הוא בבחינת המובן מאליו והוא אף אוזכר מפורשות בפסיקה, עוד טרם הקמתם של בתי-הדין (ע"א 54/64[4], בע' 390). אמירה זו מגבשת את ההלכה ואת הנהוג והמקובל בסוגיה זאת, בין אם נראה בחובה תנאי מפורש שבא זכרו בהסכם עבודה, קיבוצי או מיוחד, או שרואים בו תנאי מכללא, בחינת ה"מובן מאליו", שהצדדים אף לא טרחו לכוללו בין התניות המוסכמות של חוזה העבודה. תנאי מפורש מצאנו בתקנון העבודה - הסכם קיבוצי כללי בין התאחות התעשיינים בישראל ובין ההסתדרות, שהוא ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים במדינה, בו נקבע (בסיף 22) כי "על העובד לציית בשעת מילוי תפקידו להוראות הטכניות והאדמיניסטרטיביות של הממונים על כך". אך כאמור לעיל, העובדה, שבענייננו לא השכילה המשיבה להצביע על תנאי מפורש בחוזה העבודה או בהוראות מנכ"ל משרד החינוך, אין בה כדי לפגום כהוא זה בחובתו החוזית של המערער כלפי המשיבה; ב) מהאמור עולה, כי המערער הפר בהופעתו בבית-הספר, חרף הוראתו המפורשת של מנכ"ל משרד החינוך, את חובתו החוזית כלפי מעבידו, המדינה, להישמע להוראות המעביד, חובה שבמקרה דנא היא תנאי מכללא בחוזה העבודה של המערער עם משרד החינוך והתרבות. .5מכאן לתשובה לשאלה, האם לבית-הדין האזורי לעבודה סמכות לדון בהפרת חובתו החוזית של המנהל כלפי משרד החינוך והתרבות?: א) כבר ציינו (סעיף 3(א) לעיל), כי על מנת שלבית-הדין תהיה סמכות ייחודית לדון בתביעה לפי סעיף 24(א) (1) לחוק בית-הדין לעבודה, צריך שיתקיימו יחסי עובד-מעביד וכן שעילת התביעה תהיה ביחסי עובד ומעביד. בענייננו אין חולק כי בין המערער ובין משרד החינוך והתרבות שוררים יחסי עובד ומעביד; משמצאנו כי חובת הציות של המערער להוראת מנכ"ל משרד החינוך והתרבות היא חובה חוזית, ומשניתן להשתית את בקשת המדינה לצו מניעה על עילה זאת כשהיא עומדת בפני עצמה, הרי שמתמלא התנאי השני לסמכותו של בית-הדין לדון בתביעה, דהיינו שעילתה היא ביחסי עובד ומעביד, כפי שפורש אותו תנאי על-ידי בית-דין זה. מכאן, שהעילה באה מזכויות המוקנות ומחובות המוטלות מהיחסים החוזיים שבין האחד כעובד והשני כמעביד או מזכויות וחובות שמקורן חוק מתחום משפט העבודה. בכך שהמערער לא ציית להוראות מנכ"ל משרד החינוך, הוא הפר את חוזה העבודה שלו, ועל כן התביעה היא בסמכותו של בית-הדין האזורי לפי סעיף 24(א) (1); ב) המסקנה אליה הגענו, שלבית-הדין לעבודה סמכות לדון בבקשה מעין זו, מתיישבת יפה עם פסיקתו של בית-המשפט העליון, שקבע כי: "נראה לי, שלאור ההוראות הנ"ל, שעתירת העותר מקומה בבית-הדין האזורי, ואין לדון בה בבית-משפט זה מכיוון שנושא העתירה הוא סכסוך בין עובד למעביד, שעילתו ביחסי עובד-מעביד וסכסוך כזה הוא בסמכות ייחודית של בית-דין אזורי" (בג"צ 221/69[5], בע' 367). וכן כי "הפרת חוזה עבודה עניין הוא לדיון בבית-הדין לעבודה" (ע"א 683/80, 684/80[3], בע' 22); ג) יש לזכור, כי המערער הגיש תביעתו לבית-הדין האזורי לעבודה בתל-אביב למתן פסק-דין הצהרתי על ביטול הפיטורים (סעיף 2(ד) לעיל) ותביעתו טרם נדונה. מן הראוי הוא, שהדיון בבקשה למתן פסק-דין הצהרתי שהגיש המערער והדיון בבקשתה של המשיבה (אף אם מדובר בסעד זמני שיעמוד עד לפסקדין סופי בתביעת המערער) יתקיים בפני אותה ערכאת שיפוט מאחר ו"דיון בשתי ערכאות שיפוט באותו עניין עלול להביא לכך, שבית-המשפט ידבר בשני קולות כאשר יינתנו פסקי-דין שונים בקשר לאותן עובדות, דבר שיביא לזילותא דבי דינא" (ע"א 683/80, 684/80[3] הנ"ל, בע' 22). .6מכל האמור לעיל עולה, כי לבית-הדין לעבודה היתה הסמכות העניינית לדון בבקשתה של המשיבה למתן צו שיורה למערער לקיים את האמור בהוראת המנכ"ל מיום 18.1.1987ולהימנע מהפרעה ושיבוש סדרי הלימוד בבית-הספר. .7ערים אנו לעובדה, שבית-המשפט המחוזי הגיע למסקנה שלו, ולא לבית-הדין לעבודה, הסמכות לדון בתביעת מפעל לאסור על עובדיו להפריע לו ולבאי-כוחו להוציא ולהכניס באופן חופשי סחורות לחצריו, פעולה שנעשתה על-ידי העובדים במסגרת שביתה שפרצה באותו מפעל (המ' (ת"א) 2832/78(ת"א (ת"א 688/78[6]). בית-המשפט המחוזי הגיע למסקנתו האמורה, לאחר שקבע שמדובר בתביעה שעילתה סעיף 31לפקודת הנזיקין, שעויינו הסגת גבול במטלטלין. לכאורה סותרת פסיקת בית-המשפט המחוזי את מסקנתנו, אך רק לכאורה. ביתהמשפט המחוזי דן במעשיהם של עובדים שובתים ושביתה, כידוע, משעה את חוזה העבודה האישי (ראה למשל, דב"ע לג/3- 4[7], בע' 355-356; דב"ע שם/35- 2[8], בע' 210) ומשמושעה החוזה האישי - מושעות כל הוראותיו, לרבות חובת הציות של עובד למעבידו, כך שלא ניתן, משפטית, לפעול נגד הפרט בעילה החוזית, כל עוד נמשכת השביתה. הרשאי בית-הדין לתת צו זמני בבקשה המוגשת על-ידי נתבע? .8א) סעיף 75לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984(להלן - חוק בתי-המשפט) קובע כי "כל בית-משפט הדן בעניין אזרחי מוסמך לתת פסקדין הצהרתי, צו עשה, צו לא-תעשה, צו ביצוע בעין וכל סעד אחר, ככל שיראה לנכון בנסיבות שלפניו". אף לבית-הדין לעבודה מסורה סמכות זאת, מכוח סעיף 29(א) לחוק בית-הדין לעבודה (ראה גם בג"צ 344/69[9], בע' 622); ב) בדרך כלל התובע הוא זה שמבקש סעד זמני מבית-המשפט וזאת עד לבירור תביעתו ואחת מעילות הבקשה היא, שיש לשמר את המצב הקיים, על מנת שלא יוווצר מצב שבו יזכה בתביעה ולא יוכל לממש תביעתו. בענייננו הצו הזמני מבוקש על-ידי מדינת ישראל - משרד החינוך והתרבות, שהיא הנתבעת בתביעה העיקרית, והשאלה היא, האם יש סמכות לבית-הדין ליתן צו זמני לפי בקשת נתבע, או שסמכותו מוגבלת רק למקרים שהסעד הזמני מתבקש על-ידי התובע. על-פי סעיף 75לחוק בתי-המשפט, מתן סעד, אם זמני ואם תמידי, נתון לשיקול דעתו של בית-המשפט, ללא כל הגבלה (ע"א 86/62[10], בע' 1772) ואין הסעד מותנה בכך שיתבקש על-ידי התובע ולא במשהו אחר ועל כן יש לבחון, אם נסיבות העניין מאפשרות ומצדיקות מתן הצו הזמני שהתבקש על-ידי הנתבעת; ג) בנסיבות המקרה היתה לבית-הדין, לדעתנו, הסמכות להעתר לבקשת הנתבעת מן הטעם, שהשאלה, אם זכאית המשיבה להעביר את המערער מבית-הספר עד למתן פסק-דין סופי בתביעה שהגיש, הוכרעה למעשה על-ידי בית-הדין האזורי (סעיף 2(ד) ו-(ה) לעיל). משסרב בית-הדין ליתן למערער את הסעד שביקש -פשיטא שמצא שרשאית לכאורה המשיבה להעבירו, עד למתן פסק-דין סופי, ואם יזכה בתביעתו ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו. ואם תאמר כי סעד זמני יש ליתן רק מקום שמתבקש סעד עיקרי, וזה לא התבקש בהליך שלפנינו, תהא התשובה, שבדרך כלל זהו הדין, אך לכלל חריגים, והמקרה שלפנינו הוא אח מהם. אין להעלות על הדעת מצב, שבו יבקש תובע סעד מבית-הדין, ומשזה לא ניתן לו- יעשה דין לעצמו והצד שכנגד יעמוד חסר אונים. ואחרון אחרון - בסוגיה שלפנינו עומד להכרעה לא רק אינטרס הצדדים, אלא אינטרס הציבור כי בתי-הספר, המופקדים על חינוכו של הדור הצעיר, יתנהלו על הצד הטוב ביותר. העובדה, שוועדה פריטטית המורכבת מנציגי הסתדרות המורים ומשרד החינוך החליטה ביום 7.1.1987, על דעת כל חבריה, כי אין המערער ראוי לשמש כמנהל בית-הספר, וכי סוכם שנציגי הסתדרות המורים ייפגשו עם המערער תוך מספר ימים ויציעו לו לעבור מייד לתפקיד במחוז כפי שהוצע על-ידי המחוז - מעידה לפחות לכאורה, כי היתה הצדקה מלאה ליתן את הצו המבוקש עד להכרעה סופית בהליך. .9הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבה הוצאותיה בערעור בסך של 400ש"ח בצירוף מע"מ.דיני חינוךביטול פיטוריםפיטוריםבית ספרמנהל בית ספר