קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין בגין פגם בזימון לדיון: מבוא 1. חלקה זמנית 17 בגוש 18909 נתבעה במסגרת הליכי הסדר זכויות במקרקעין, כמשמעותם בפקודה הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש] תשכ"ט-1969 על ידי מדינת ישראל בחלקה, המנוח מחמד קאסם חוסיין אסדי ז"ל והמנוח סלמאן אסעד סלאמה שיחאן ז"ל. 2. התביעות הסותרות הועברו להכרעת ביהמ"ש ונדונו במסגרתו של תיק משפטי ירכא/531. בפסק דינו של כב' השופט ידיד הלוי ז"ל מיום 30/11/1970, נקבע כי שטח בשיעור של 13.360 דונם יירשם בבעלות התובעים הפרטיים, ויתרת שטח החלקה יהיה לקניינה של המדינה. 3. בעקבות פסק דינו של כב' השופט ידיד הלוי ז"ל בתיק משפט ירכא/531, נרשמה חלקה סופית 15 בשטח של 13.360 דונם בבעלות עיזבון המנוח מחמד קאסם חוסיין אסדי ז"ל ועיזבון המנוח סלמאן אסעד סלאמה שיחאן ז"ל. יתרת שטח חלקה זמנית 17 צורף לחלקה זמנית 18 ונרשם כחלקה סופית 14 בבעלות מדינת ישראל. 4. חלקה 14 מצויה בתחום היישוב כישורית, שהינו כפר לאנשים בעלי צרכים מיוחדים. הקמתו של ישוב כישורית החלה עוד בשנת 1998, במסגרת הסכם פיתוח שנערך בין מינהל מקרקעי ישראל לאגודת "כישורית", אשר הקימה את הישוב. עם השלמת עבודות הבניה, על פי הסכם הפיתוח, נערך הסכם חכירה בין המדינה לבין הישוב "כישורית" לתקופה מיום 04/08/1998 ועד ליום 03/08/2047. 5. בתאריך 11/06/02, שלושים ושתיים שנים ממועד פסק הדין, עשרים ושש שנים לאחר סיום הליכי ההסדר ורישום הזכויות בפנקס הזכויות, הוגשה תביעתם של יורשי המנוח, מחמד קאסם חוסיין אסדי ז"ל (להלן: "המנוח"), לביטול פסק הדין שניתן בתיק משפטי ירכא/531, ולרישום הזכויות במקרקעין על שם יורשי המנוח, וזאת בשל פגם שנתגלה בהליך, בעניין זימונו של המנוח לדיון ובשל פגם שירד לשורשו של עניין בפסק הדין שניתן על ידי כב' השופט ידיד הלוי ז"ל ביום 30/11/1970. 6. כב' השופט י. עמית, בהחלטתו מיום 21/10/07, הגדיר את שלבי הדיון בתיק כדלקמן: "על מנת להתקדם בתיק אשמע בשלב זה את הראיות הקשורות להמצאת פסק הדין, דהיינו, אישורי המסירה וכיוצא בזה, וכן את הראיות הקשורות לתום ליבה של המדינה לגבי סעיף 10 לחוק המקרקעין. היה ולא תתקבל הטענה כי יש לפתוח את כל התיק מחדש - בזה תבוא התביעה אל קיצה. היה ותתקבל הטענה כי יש לפתוח את התיק בשל אי המצאה כדין - יש לבחון את הטענה המקדמית של המדינה לגבי תחולת סעיף 10. היה ותתקבל הטענה - בכך תבוא התביעה אל קיצה כלפי המדינה. היה ולא תתקבל הטענה - בית המשפט יבחן את התביעה לגופה לאור הטענות כי פקיד ההסדר טעה בשעתו נוכח פענוח התצ"א ולאור הטענה למסמכים נוספים שהגיעו מטורקיה. לגבי הסכסוך בין התובעים לבין נתבע 1 - היה והתביעה תפתח מחדש, היא תבחן לגופה ביחסים ביניהם". 7. בתאריך 29/12/09 התקיימה ישיבת הוכחות, ובמסגרתה נשמעה עדותם של העדים הבאים: מטעם התובעים העידו מר יחיא חוסיין קאסם, מר קאסם יאסין, מר יאסין מוחמד קאסם יאסין, מר מ.פארס. מטעם הנתבעות 2 ו-3 נשמעה עדותם של עו"ד אברהם הללי, הגב' ניקול קרייטמן והגב' רחל גיטרמן. דיון 8. אין מחלוקת כי במסגרת תיק משפטי ירכא/531, אשר דן בתביעות הסותרות, הגיש המנוח את תביעתו, וזו נתבררה בין התביעות הסותרות, אשר הוגשו ביחס לזכויות הצדדים בחלקה זמנית 17. 9. מהראיות שהובאו בפניי עולה, כי זימון לדיון שהתקיים בפני כב' השופט ידיד הלוי ז"ל ביום 30/11/1970, נשלח אל המנוח. במסגרת התביעה המקורית, נטען על ידי התובעים, כי הזימון לדיון שנערך בפני כב' השופט ידיד הלוי ז"ל, כלל לא הומצא לידי המנוח. 10. במסגרת בקשות שהגישו התובעים בשנת 2005, ואשר בעקבותיהם נעתר כב' השופט ר. ג'רג'ורה לתיקון כתב התביעה, שינו התובעים גרסתם וטענו, במסגרת התצהירים שצורפו לכתב התביעה המתוקן מיום 06/12/06, כי הזימון לדיון נתקבל ונחתם בידי מר יאסין מחמד קאסם חוסין, בנו של המנוח בשנת 1970, בהיותו בגיר. 11. התובעים טוענים כי הזימון לדיון לא הומצא למנוח כדין, שכן בנו של המנוח לא התגורר אותה העת בבית המנוח, אלא בביתו המצוי כ-50 מטר מבית המנוח, ולטענת התובעים לא נמסר דבר המצאת הזימון לדיון לידיעת המנוח. 12. בתצהיר משלים, שנערך על ידי קאסם מוחמד קאסם יאסין (להלן: "התובע 5") ביום 26/01/05, ואשר צורף לכתב התביעה המתוקן, נטען על ידי התובע 5, בסעיפים 5-6 כדלקמן: "5. עתה, לאחר בדיקה ועיון בית המשפט בתיק המשפטי 531/ירכא, במזכירות ביהמ"ש ובהזמנה, עולה כי מי שחתום על ההזמנה הוא יאסין מחמד קאסם חוסין, אחי (ולא מחמד קאסם, אבי) כפי שסברתי. אחי לא התגורר עם אבי והיה נשוי כשלוש שנים לפני כן והתגורר בבית נפרד. 6. לפי מיטב ידיעתי ולפי הייעוץ המשפטי שקיבלתי, ההזמנה שנעשתה כביכול, איננה ממלאת דרישות התקנות החוק והדין". 13. מר יאסין מחמד קאסם יאסין (להלן: "התובע 3") הצהיר בתצהירו מיום 26/01/05, בסעיפים 2-5, לעניין המצאת הזימון לדיון כדלקמן: "2. אני הוא יאסין מוחמד קאסם יאסין, התובע מס' 3 בתביעה. הובאה לעיוני ביום 26/01/05 הזמנה לדין, שנשלחה לאבי, מחמד קאסם יאסין, מתאריך 30/11/1970, בהסדר מתיק ביהמ"ש משפטי 531/ירכא. 3. לאחר עיון, אני מזהה את החתימה על ההזמנה. 4. ברם, באותו תאריך לא התגוררתי עם אבי, כי הייתי נשוי אז ועברתי לגור כשלוש שנים לפני כן בבית נפרד. מ"ל תעודת נישואין והיתר בניה. כי אבי לא ידע לקרוא ולכתוב ונהג לחתום בחתימת בוהן. 5. לא הודעתי על מועד הדיון לאבי, כי הייתי עובד מחוץ לכפר. למיטב ידיעתי ולפי הייעוץ המשפטי שקיבלתי, ההזמנה לדין לא נמסרה במסירה לפי התקנות". 14. בחקירתו הנגדית, לא זכר התובע 3 פרט כלשהו אודות נסיבות חתימתו על אישור המסירה, ובלשונו (עמודים 15-16 לפרוטוקול): "ש. כשאתה חתמת ב - 1970 היית כבר אדם בוגר? ת. נכון. ש. אתה לא זוכר מתי חתמת על זה, נכון? ת. בזמנו אני זוכר, זיהיתי את החתימה. חוץ מזה אני לא זוכר כלום. ש. לכן בהחלט יכול להיות שאתה חתמת באחת הפעמים שהיית אצל אביך בבית? ת. לא הייתי אצל אבי, אלא גרתי לבד. ש. אבל באת לבקר אותו לפעמים. ת. באתי, אבל אני לא זוכר מתי חתמתי ולא הודעתי לאבי על המכתב שחתמתי. ש. הדוור של דיר אל אסד, הכיר אותך באותה תקופה? ת. אני לא זוכר מי חילק את הדואר". בחקירה הנגדית אישר התובע 5 כי מערכת היחסים המשפחתית הייתה טובה וקיים היה קשר הדוק בין האחים, האב והסב, והם נהגו לפקוד זה את זה בבתיהם. ובלשונו (עמודים 12-13 לפרוטוקול): "ש. אתה ביחסים טובים עם כל האחים שלך? ת. כן. ש. וכל האחים ביחסים טובים אחד עם השני? ת. כן. ש. וכולם היו ביחסים טובים עם האבא? ת. יחסים רגילים, כן. ש. וגם עם הסבא המנוח היו ביחסים טובים? ת. הסבא היה כמו אבא שלי. ש. לא היו מריבות? ת. לא. ש. ונהגתם לבקר את האבא? ת. מי שבא לבקר, בא. לא באנו באופן רשמי. אני גרתי עם האבא כל הזמן. ש. והאחים שלך היו באים לבקר אותך? ת. היו באים, אבל לא בביקור רשמי. ש. והייתם מדברים, אתה עם האחים והאבא עם האחים? ת. כן. ש. אם היה קורה משהו חשוב במשפחה, היו מעדכנים אחד את השני? ת. כן". אף התובע 3 בעדותו (עמוד 15 לפרוטוקול) אישר כי היחסים בינו ובין אביו ז"ל היו כל השנים טובות, וכי נהג לבקר את אביו בביתו מעת לעת. בהמשך חקירתו הנגדית (עמוד 16 לפרוטוקול) אישר התובע 3 כי אינו זוכר שחתם על אישור המסירה וגם אינו זוכר מה עשה עם המסמך, ובלשונו: "ש. אתה לא זוכר שחתמת על המסמך, נכון? ת. נכון. ש. לכן אתה גם לא זוכר מה עשית? ת. נכון". חרף העובדה שהתובע 3 אינו זוכר דבר מנסיבות קבלת דבר הדואר וחתימתו על אישור המסירה, וחרף העובדה שאישר (עמוד 16 לפרוטוקול) כי אם היה מקבל דבר דואר עבור אביו, היה מוסר לו את המסמך, חזר התובע 3 על גרסתו, לפיה לא מסר את המסמך לאביו, כדלקמן (עמודים 16-17 לפרוטוקול): "ש. קיבלת משהו ואתה לא זוכר מה עשית עם זה? ת. לא מסרתי לאבא. לא הודעתי לאבא שלי על זה. ש. אתה זוכר את הדואר הזה בכלל? ת. לא. אם הייתי יודע, הייתי נותן לאבא. ביהמ"ש: אם אתה לא זוכר שקיבלת את הדואר ושחתמת עליו, אז איך אתה זוכר שלא נתת לאבא? ת. אני זוכר שלא נתתי לו מכתבים כאלה. ש. בכוונה? ת. לא. ש. כל יום הייתם מקבלים דואר מבית משפט? ת. לא. ש. אתה חתמת על הדואר כשהיית בכפר, נכון? ת. כן. ש. והיית נוסע לעבודה וחוזר לכפר כל יום, נכון? ת. כן, אבל לפעמים נוסע וחוזר לכפר למחרת. ש. רוב הלילות היית ישן בבית בכפר? ת. כן. ש. במרחק של 50 מטר מהאבא, נכון? ת. כן. ש. אז בעצם אין שום סיבה שלא היית מוסר לאבא חבילה או דואר או כל דבר שביקשו ממך למסור? ת. לא ידעתי מה זה ולא הסתכלתי, אני לא זוכר כלום. אני רק זיהיתי את החתימה שלי על המסמכים". גרסה זו של התובע 3, אשר טוען כי לא ידע מה נכלל במכתב, ואשר אינו זוכר כאמור דבר מנסיבות קבלת המכתב וחתימתו על אישור המסירה, ואשר מודה כי יחסיו עם אביו המנוח היו תקינים, אם לא למעלה מכך, ואף מאשר כי ככלל אף נהג למסור מסמכים ו/או חבילות, שהגיעו לידיו עבור אביו, לאביו המנוח, ואשר מנגד חוזר ועומד על הגרסה, כי בוודאות לא מסר את דבר הדואר לאביו, אינה מעוררת אמון. דומה כי גרסה זו נולדה אפוא אך לצרכי המשפט, ולצורך ביסוס טענות התובעים להיעדר מסירת דבר הדואר לאביהם המנוח, והיא אף נסתרת מהגיון הדברים. מהראיות שהובאו בפניי, ניתן להניח, לנוכח קרבת בית המגורים של התובע לאביו וביקוריו השוטפים בבית אביו, כי דבר הדואר נמסר לידי התובע 3 בבית אביו, ושם חתם התובע 3 על אישור המסירה. לא ניתן לקבל את גרסת התובע, אשר אף אינו מעלה הסבר המניח את הדעת להימנעותו למסור את דבר הדואר הממוען לאביו, הגם שככלל נהג לעשות כן. על רקע העובדה כי התובע 3 אינו זוכר דבר, כמפורט בעדותו, סבורני כי עובדה שלילית זו, הנטענת על ידי התובעים חזור וערב בעדותם ובסיכומיהם, לא הוכחה דיה. בנסיבות העניין, ותוך שקילת ראיות התובעים, אין יסוד להניח כי התובע 3 הסתיר ולא הודיע לאביו על הזימון לדיון בתביעה לבעלות המקרקעין, שהגיש אביו במסגרת הליכי ההסדר. טענת התובע 3, כי לא מסר לאביו את דבר ההזמנה, אינה מתיישבת עם העובדה שהוא, כאמור, אינו זוכר דבר מקבלת דבר הדואר, ולרבות עצם חתימתו על אישור המסירה, ועם מערכת היחסים התקינה ששררה בין המנוח והתובע 3 וכל יתר בני משפחתם. 15. מעבר לעובדה שלא ראיתי לקבל את גרסת התובע 3, לפיה המכתב, שכלל את זימונו של המנוח לדיון, לא נמסר על ידי התובע 3 לאביו המנוח, הרי שאין חולק כי המנוח היה צד לתביעת ההסדר בתיק משפטי ירכא/531, הגיש תביעתו בפני ערכאה זו, תוך שטען לזכויותיו, והיה מעורב בהליכים אלה. התובעים לא העלו הסבר כלשהו, מדוע נמנע אביהם המנוח, מאז שנת 1970 ועד לפטירתו בשנת 1977, לחקור ו/או לברר מה עלה בגורל תביעתו, כאשר במשך אותם שנים ניתן פסק הדין, התנהלו הליכי ההסדר ולוח הזכויות אף פורסם בפרסום רשמי. סבורני כי בנסיבות מעין אלה, מנוע בעל דין מלהסתמך על טענה בדבר "אי ידיעה" ואי בירור עניינו רובץ לפתחו של בעל הדין ומי שרכשו זכויותיהם ממנו. כב' השופטת שטרסברג-כהן, בהתייחסה לסוגיה זו, קבע בה"פ (חי) 136/80 ג'ברין נ' מדינת ישראל (לא פורסם), כדלקמן: "1. על כל פנים, לא ניתן הסבר, כיצד מאז שנת 1963 ועד שנת 1988 לא חקרו, לא שאלו ולא ביררו התובעים מה עלה בגורל פנייתם... במשך אותן שנים התנהלו הליכי ההסדר ולוח הזכויות, שהוא פרסום רשמי, פורסם ב-1975. הם לא נקטו בצעדים לפני הפרסום ולא אחרי הפרסום. אין מקום לטענה בדבר אי ידיעה (ע"א 128/86 ענטיה נ' אסעד ואח' נ' פקיד ההסדר מדינת ישראל (לאפורסם) . המנוח רשום כבעלים של מספר רב של דונמים באותו גוש, בעקבות הליכים משפטיים שונים במסגרת הליכי ההסדר, כך שהליכים אינם זרים לצדדים". דברים אלה יפים אף לתובעים אשר היו מודעים לזכויותיהם במקרקעין, ואף התובע ציין בעדותו (עמ' 13 לפרוטוקול), כי נהג לעבד המקרקעין עד לגיל 16, וחרף עובדה זו, פנו התובעים כאמור לביטול פסק הדין אך ביום 11/06/02 עם הגשת תביעתם. וראה: גם המ' (חי) 3/91 אום אלקטף נ' מדינת ישראל (לא פורסם). בנסיבות המקרה, לא ניתן לסבור כי המנוח, אשר היה מעורב בהליכי ההסדר ומודע להם ואף טען לזכויותיו, וכן ילדיו שגרו כולם בקרבת מקום, לא ידעו כי התקיים הליך הסדר וכי נפל בו דבר. 16. מקרה דומה הגיע לפתחו של ביהמ"ש העליון, בערעור שהגישה מדינת ישראל על החלטתו של כב' השופט ר. ג'רג'ורה בבש"א 19/99, עיזבון המנוח ג'בור מיכאיל עסאף ז"ל נ' מדינת ישראל, . הערעור נסב על החלטת כב' השופט ג'רג'ורה לקבל את הבקשה שהוגשה על ידי התובעים בשנת 1999 ולבטל ביום 27/11/06 פסק דין שניתן בשנת 1975, בהליכי הסדר מקרקעין, ככל שהוא נוגע לזכויותיו של אחד הצדדים, שנקבע כי ההמצאה לדיון לא נמסרה לו כדין. כב' השופט ר. ג'רג'ורה התאים בהחלטתו כי שיקולי צדק מחייבים ליתן לבעל דין, שההמצאה לא נמסרה לו כדין, את "יומו בביהמ"ש". בית המשפט העליון לא חלק על קביעתו של כב' השופט ר. ג'רג'ורה, בדבר היעדר המצאת הזימון לדיון כדין לתובעים. בית המשפט העליון, בפסק דינו, חזר והבהיר כי לא קיים ספק באשר לזכותו של אדם להיות מוזמן כדין לדיון, זכות המממשת את עקרון הגישה לערכאות ויכולתו של בעל דין להשפיע על התוצאה הניתנת בעניינו, ואולם ביהמ"ש העליון קיבל את ערעור המדינה וקבע כי בחלוף עשרות שנים ממועד ההכרעה בתיק, מתקהה עוקצה של הזכות ומתגבר משקלם של שיקולים נוגדים, ובהם עיקרון סופיות הדיון, ובלשונו של ביהמ"ש העליון: "אין גם ספק כי בחלוף עשרות שנים ממועד ההכרעה בתיק, מתקהה עוקצה של הזכות ומתגבר משקלם של שיקולים נוגדים ובהם עיקרון סופיות הדיון והאינטרסים הקשורים בו כגון אינטרס ההסתמכות של בעל-הדין שכנגד ושל צדדים שלישיים. שיקולים נוגדים אלה בולטים אף יותר כשמדובר בהליכי הסדר מהסוג שנדון כאן. האיזון בין אינטרסים אלה בא לידי ביטוי בחובתו של בעל-דין הטוען לבטלות פסק-דין בחלוף 30 שנה להצביע על חוסר צדק של ממש בהליכים, ובפרט עליו להראות כי לא היה באפשרותו להגיש את הבקשה לביטול במועד מוקדם יותר. אמנם נכון כי ככלל לא יתחיל מרוץ התקופה של 30 יום להגשת בקשת ביטול עד להמצאתו כדין של פסק-הדין שביטולו מבוקש, וזאת לפי הוראת תקנה 201 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. בית המשפט המחוזי לא הכריע בשאלת מועד המצאתו (אם הומצא) של פסק-הדין משנת 1975 למערערים. כרגיל, אין לוותר על דרישת "ההמצאה כדין" אף כאשר בפועל ידע בעל הדין המבקש את ביטולו של פסק-דין על קיומו. אולם ישנם מצבים שבהם לא יוכל כלל זה לסייע לבעל דין שהיה מודע בפועל לקיומו של פסק-הדין וישן על זכויותיו, והמקרה שלפנינו - שבו חלוף הזמן הוא כה משמעותי - הוא אחד מאותם מקרים. בעל דין המודע לקיומו של פסק-דין שניתן בהיעדרו אינו יכול לקפוא על שמריו במשך עשרות שנים טרם שיממש את זכותו לבקש את ביטול פסק-הדין. עיקרון סופיות הדיון, כמו גם אינטרס ההסתמכות של צדדים שלישיים, מחייבים שכאשר השתהותו של בעל דין היא כה משמעותית, יידרש הוא להוכיח צידוק ממשי לשיהוי. בענייננו, אף שקביעותיו של בית-המשפט המחוזי לגבי הלימות ההמצאה ולגבי פרשנות ההוראה בדבר התייצבות "אחד בשם כולם" הן בעלות כוח שכנוע, אין צורך לטעמי לקבוע בכך מסמרות שכן אני מתקשה למצוא צידוק לשיהוי הרב בהגשת הבקשה לביטול פסק-הדין". 17. הליכי הסדר, מעצם טבעם, הינם הליכים פומביים ותוצאותיהם מתפרסמות ונרשמות בפנקס הפתוח לעיון לכל. מעבר לעובדה שעובדות תביעתם של התובעים היו בידיעתם, הרי חזקה שאלה היו אף בידיעתם מכוח פומביותם של ההליכים ופרסומם בפנקסי המקרקעין. כאמור, התובעים אשר רכשו זכויותיהם במקרקעין עם פטירת המנוח, החרישו למן שנות ה-70 של המאה הקודמת ועד להגשת תביעתם ביום 11/06/02, ולא העלו כל הסבר, לא כל שכן הסבר מניח את הדעת, להתבטלותם ולישיבתם בלא כל מעש. 18. הגם שלא ראיתי לקבוע כי נפל פגם בזימון אביהם המנוח של התובעים לדיון, הרי עוקצו של הפגם הנטען על ידי התובעים, נרפא בחלוף למעלה מ-30 שנה ממועד מתן פסק הדין ועד להגשת תביעתם הנוכחית של התובעים. העובדות היוצרות את עילת תביעתם של התובעים, ואשר בהתבסס עליה הוגשה תביעתם כיום, היו ידועות לתובעים ו/או היו יכולות להיות ידועות להם, אם רק רצו בכך. השתהותם הכבדה של התובעים מהווה אפוא טעם נוסף לדחיית טענתם, בדבר היעדר המצאה כדין של הזימון לדיון לאביהם המנוח בשנת 1970. יתר על כן, ושעה שהמקרקעין נשוא התובענה הוקצו להקמתו של יישוב, ובפועל נוסד על המקרקעין הכפר כישורית, המאכלס אוכלוסיות של אנשים בעלי צרכים מיוחדים. 19. לאור כל האמור, ומשיש בכל האמור לעיל כדי להביא לדחיית התובענה, מתייתר הצורך כאמור גם בהחלטת כב' השופט י.עמית מיום 21/10/07, לדון בטענת מדינת ישראל לגבי תחולת סעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, ושריון הזכות מכוחה. במאמר מוסגר אציין כי מהראיות שהובאו בפניי, עלה כי בשנת 1993 נערכה עסקת חליפין בין מדינת ישראל והקרן הקיימת לישראל, ובמסגרתה הועברה חלקה סופית 14 לקניינה של הקרן הקיימת לישראל. עסקה זו נרשמה, שעה שאין כל יסוד להניח כי מדינת ישראל או הקרן הקיימת ידעו על טענות התובעים בתובענה זו. עו"ד אברהם הללי הצהיר בתצהירו וציין בעדותו, כי עסקה זו נעשתה בתום לב ובתמורה ובהתבסס על הרישום בפנקס המקרקעין. עדותו של עו"ד אברהם הללי ונספחי תצהירו לא נסתרו, ועל כן אין מנוס מלקבוע כי עסקה זו נעשתה בתמורה, בתום לב ובהתבסס על רישום זכות בעלות מדינת ישראל בחלקה סופית 14 בפנקס המקרקעין. פועל יוצא מן האמור, כי אף מכוח סיפא הוראת סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969, לא ניתן לתקן את פנקס הזכויות ו/או לשנות את הרישום בו, ושעה שהקרן הקיימת לישראל רכשה בתום לב ובתמורה ממדינת ישראל את המקרקעין נשוא חלקה סופית 14, שנרשמו אחרי ההסדר. למען הסר ספק, יצוין כי לקרן הקיימת לישראל אישיות משפטית נפרדת ממדינת ישראל, כמצוין בספרו של פרופ' י.ויסמן, דיני קניין (חלק כללי) עמ' 208, 212 ,241, ומכאן שאין המדובר באותה אישיות משפטית, אלא המדובר בעסקת מקרקעין תקפה. לאור כל האמור, דין התביעה להידחות, אף מכוח הוראת סעיף 10 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969, וסיפא הוראת סעיף 93 לפקודת הסדר זכויות במקרקעין [נוסח חדש], תשכ"ט-1969. 20. משראיתי מכל הסיבות שנמנו לעיל להורות על דחיית התביעה, לא ראיתי עוד להתייחס לכל טענות התובעים, אשר בחלקן אף חורגות מההסדר הדיוני שנקבע ומהסוגיות שהובאו להכרעת ביהמ"ש בשלב זה של ההליכים. סוף דבר 21. מכל הנימוקים שפורטו לעיל, הנני מורה על דחיית התביעה. התובעים ישלמו, ביחד ולחוד, הוצאות וכן שכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ לנתבע 1, וכן ישלמו, ביחד ולחוד, הוצאות ושכ"ט עו"ד בסך של 10,000 ₪ לנתבעות 2 ו-3, ביחד ולחוד.דיוןביטול פסק דין