בערעור טען בא-כוח המערערת כי יש לבטל את פסק-הדין בגלל האיחור הרב בין הגשת הסיכומים לבין מתן פסק הדין. לחלופין, האיחור פותח הדלת להתערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית-הדין האזורי. קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא ביטול פסק דין שניתן באיחור: השופט אדלר: .1לפנינו ערעור על פסק-דין של בית-הדין האזורי בתל-אביב (אב-בית-הדין השופטת גבריאלי; נציגי ציבור - ה"ה אסולין ושיין; תב"ע מג/466-2) בו נתקבלה תביעה לשכר מולן, פיצויי הלנת שכר, פדיון חופשה ושעות נוספות. .2ואלה העובדות הצריכות לעניין, בעיקר כפי שקבע בית-הדין האזורי: א) המשיב עבר אצל המערערת "כשומר שכיר מ- 1.8.1982עד 24.1.1983, וכן יומיים בחודש .6/83בחדשים 8/82- 9/82הוא שמר בהיכל המשפט בתלאביב, ומאז עד 24.1.1983שמר במפעל "דמט" בתל-אביב. בחודש 6/83שמר המשיב יומיים בגני התערוכה; ב) על הצדדים חל ההסכם הקיבוצי בענף השמירה וכן צווי הרחבה שעניינם תוספת יוקר, דמי הבראה והכנסת מינימום; ג) נציג המערערת אמר בתצהירו, כי היא אינה מציבה במקומות שמירה שעון נוכחות, אלא "שעון ביקורת", ואף זאת לפי דרישת מזמין השמירה, בתקופה בה שמר המשיב במפעל "דמט" הוא הדפיס כרטיסי נוכחות של אותו המפעל בשעון הנוכחות של המפעל, וזאת מבלי שנציגי המערערת דרשו ממנו לעשות כך. המשיב החליט להדפיס את כרטיסי הנוכחות כהוכחה על שעות עבודתו. נציגי המערערת ידעו כי הוא מדפיס כרטיסי נוכחות, ואף עיינו בהם כדי לבדוק את שעות עבודתו; ד) עבודתו הרגילה של המשיב היתה שמירה בלילה משך 8שעות. הוא גם עבד שעות נוספות, לפי הנחיות נציג המערערת או בידיעתו. החוזה בין המערערת לבין "דמט" היה להספקת שירותי שמירה משך 8שעות שמירה ליום, שבתות וחגים; ה) המשיב הגיש: כרטיסי העבודה לחודשים 9/82עד 1/83, כרטיס העבודה לחודש 6/83(ת/6-ת/1), תלושי משכורת וחוזרים מההסתדרות הכללית בהם דווח על שינויים בשכר המינימום ושכר שומרים שנקבעו בצווי הרחבה; ו) המשיב טען מפעם לפעם לפני נציג המערערת, כי קיבל פחות משכר המינימום של שומרים שנקבעו בצווי ההרחבה ובהסכמים קיבוציים. ועוד התלונן המשיב על כי לא קיבל תשלום בגין שעות נוספות בהן עבד. המערערת לא שילמה למשיב השלמת שכר או שעות נוספות; ז) המשיב לא קיבל חופשה או פדיון חופשה מהמערערת; ח) המערערת הודיעה, בתצהיר עדות ראשית של נציגה, כי היא חייבת למשיב הפרשי שכר וכן פדיון חופשה של 6ימים. בא-כוח המערערת חזר על הודעה זו, ואף הוסיף כי: "אני מוכן כי לגבי הסכומים שאנו הורינו בהם בכתב ההגנה, שבית-הדין יפסוק לתובע פיצויי הלנה". למרות זאת, עד למתן פסק-דינו של בית-הדין האזורי, לא שילמה המערערת למשיב סכום כלשהוא על חשבון התביעה. .3בית-הדין האזורי קבע: א) ברוב השאלות העובדתיות שהיו במחלוקת עדיפה גרסת המשיב; ב) המערערת חייבת לשלם למשיב הפרשי שכר ופיצויי הלנת שכר. בית-הדין לא הפחית את פיצויי ההלנה. על שכר חודש 1/83, אשר שולם בחודש 6/83, תשלם המערערת הפרשי הצמדה; ג) המערערת חייבת לשלם למשיב בגין 6ימים בהם ישב שבעה על מות אחיו; ד) המשיב עבד שעות נוספות לפי הוראות נציג המערערת או בידיעתו, ועל כן זכאי הוא לקבל תשלום עבור עבודתו; ה) המערערת תשלם למשיב 3ש"ח בגין פדיון חופשה 7.65ימים, כאשר הסכום צמוד עד למועד התשלום. .4בערעור טען בא-כוח המערערת: א) יש לבטל את פסק-הדין בגלל האיחור הרב בין הגשת הסיכומים לבין מתן פסק הדין. לחלופין, האיחור פותח הדלת להתערבות ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית-הדין האזורי; ב) בית-הדין קמא לא היה מוסמך לעגל את הסכומים שפסק; ג) טעה בית-הדין קמא כשפסק למשיב שכר בגין שבעת ימי האבל; ד) המשיב אינו זכאי לתשלום בגין שעות נוספות; ה) בית-הדין קמא לא נימק מדוע קיבל את חישובי בא-כוח המשיב לגבי החישובים של הפרשי שכר; ו) לא היה מקום לקבל את גרסת המשיב לגבי שני ימי העבודה בחודש יוני 1983; ז) אין להחיל את שיעור פיצויי הלנת השכר שנקבע בתיקון 16לחוק הגנת השכר; ח) פיצויי הלנת שכר, אם ייפסקו, צריכים להתחיל מהיום ה- 16לחודש, ולא מהיום ה- 9לחודש. .5בא-כוח המשיב תמך בפסק-הדין של בית-הדין האזורי, מנימוקיו. ועוד הוסיף, כי בא-כוח המערערת לא שילם אותם סכומים שבחבותם הודה. .6הערכאה הראשונה נתנה את פסק-הדין 19.5חודשים לאחר הגשת הסיכומים ו 21.5חודשים לאחר שמיעת הראיות. על סמך האיחור במתן פסק-הדין טען בא-כוח המערערת, כי יש לבטל אותו או, לחלופין, להתערב בקביעת העובדות. הוא הסתמך על תקנה 47לתקנות בית-הדין לעבודה (סדרי דין), התשכ"ט-1969, הקובעת: "(ב) בדיון בפני מותב או שופט כדן יחיד, יינתן פסק-הדין תוך שלושים יום..." .7בא-כוח המערערת הביא בפנינו שני פסקי-דין של בית-המשפט העליון. בע"א 322/74[1], אמר השופט ברנזון: "...על השופט השומע את המשפט להזדרז במתן פסק-הדין, אם לא מייד בתום הדיון, כי אז לפחות בהקדם האפשרי כשהכל עוד טרי ושמור בזכרונו, כדי למנוע את האפשרות של עשיית עוול או גרימת עיוות-דין לאחד הצדדים שלא בכוונה, בתוצאה משכחה, טשטוש או היסח הדעת עקב ריחוק הזמן בין כתיבת פסק-הדין ושמיעת המשפט... בנסיבות אלה נראה לנו בי הפגם של מתן פסק-הדין באיחור בה רב, כפי שקרה במקרה זה, הוא כה חמור עד שאין להוציא מכלל אפשרות שאמנם נגרם בעטיו עיוות דין למערער, דבר הפוסל את פסק-הדין כליל". עם זאת, שונה המקרה שם מהמקרה לפנינו, בכך שהאיחור במתן פסק-הדין שם היה "כשלוש שנים". בא-כוח המערערת הסתמך גם על ע"א 803/75[2]. שם ניתן פסק-הדין 32חודש לאחר שמיעת עדי התובע ו- 22חודש לאחר שמיעת עדי הנתבעת. בית-המשפט העליון ביטל את פסק-הדין ובמקומו נתן פסק-דין משלו. ועוד החליט, שלא להחזיר את הדיון לערכאה הראשונה. אף מקרה זה שונה מהמקרה שלפנינו בגלל חשיבות נושא המהימנות שם, ובגלל ההבדל במספר החודשים בין שמיעת הראיות לבין מתן פסק-הדין. הכלל במקרה של סחבת במתן-פסק דין הוא, כי אם פסק-הדין של הערכאה הראשונה אינו מבוסס בעיקר על מהימנות העדים, לא יוחזר המשפט לערכאה הראשונה ובית-דין זה יכריע, ואף יהיה מוכן להתערב בקביעת העובדות יותר מהמקובל. ראה: ע"א 520/71[3], וע"א 618/73[4]. יחד עם זאת מוצא בית-הדין לנכון לציין את החומרה הרבה שבה יש לראות עיכוב פסק-הדין תקופה כה ארוכה, עיכוב שלא ניתן להצדיקו. .8עיינו בראיות שהיו לפני בית-הדין קמא, והתרשמנו כי המותב לא שכח את התרשמותו מהעדים וכי לא היה מקום לבטל את פסק-הדין לאור האיחור בין שמיעת הראיות לבין מתן פסק-הדין. ועוד, חלק משמעותי של הכרעות בית-הדין האזורי היה בנושאים משפטיים והקביעות העובדתיות היו מצומצמות. .9בהמשך לטענתו לגבי סחבת במתן פסק-הדין טען בא-כוח המערערת, כי אין להחיל על העניין את שיעור פיצויי ההלנה שנקבע בתיקון 16לחוק. הוא אמר, כי בית-הדין היה חייב לתת את פסק דינו תוך זמן סביר לאחר סיום הדיון, וזה לפני תיקון 16לחוק (ס"ח, התשמ"ה, ע' 210), ואז שיעור פיצויי ההלנה היה פחות משיעור העלאת מדד המחירים לצרכן. לדעתו של בא-כוח המערערת, האיחור הבלתי-חוקי במתן פסק-הדין על-ידי בית-הדין קמא גרם למערערת נזקים כבדים. אין ממש בטענה זו. סעיף 15לתיקון 16לחוק קובע: " 15(ב) הוראות סעיפים 7(3), 8ו- 10עד 14יחולו אף על סכום שהמועד לתשלומו היה לפני יום פרסומו של חוק זה...". סעיף 8לתיקון קובע את השיעור החדש של פיצויי הלנת שכר. לשון התיקון ברורה ולפיו צדק בית-הדין קמא כאשר הטיל על המערערת חובה לשלם למשיב את שיעור פיצויי ההלנה שנקבע בתיקון. זאת ועוד, המערערת לא שילמה למשיב גם את הסכומים שבחבותם לו הודתה. בא-כוח המערערת הודיע במהלך הדיון בבית-הדין קמא, כי אינו מתנגד להטלת פיצויי הלנת שכר על סכומים אלה. נראה לנו כי המערערת מחישוביה שלה סברה כי פיצויי ההלנה לפני התיקון היו בשיעור פחות מעליית המדד. לאור התנהגות זו של המערערת ניתן להבין את שהיה לעיני המחוקק שעה שחוקק את התיקון הנ"ל. .10אשר לטענת בא-כוח המערערת, כי האיחור במתן פסק-הדין הגדיל באופן משמעותי את פיצויי ההלנה, שכן הם גדלו כל חודש; הדבר נכון, אך לאור הודעת המערערת כי היא חייבת סכומים למשיב, ידע בא-כוחה שיחויב בפיצויי הלנה והוא אף הסכים לכך. בנסיבות אלה ירעה המערערת כי פיצויי הלנה גדלים כל חודש והיה בידיה למנוע החיוב בפיצויי הלנה על-ידי תשלום הסכום שהודתה בו. התנהגות בתום לב מחייבת תשלום סכום שכר שמעביד מודה שהוא חייב לעובד ללא כל דיחוי. סביר להניח כי בא-כוח המערערת לקח בחשבון כי שיעור פיצויי ההלנה יהיה נמוך משיעור עליית מדד המחירים לצרכן; וכשהמחוקק תיקן את העיוות בחוק על-ידי תיקון 16, לא שם לב או לא ידע בא-כוח המערערת את משמעותו הכספית של התיקון. אין זה צודק או נכון שבית-דין זה יתן יד למעביד אשר ניסה להתחמק מתשלום שכר אותו חייב הוא לעובד. .11על כן, לא טעה בית-הדין קמא כשהטיל על המערערת את שיעור פיצויי הלנת השכר שנקבע בתיקון 16לחוק. .12בית-הדין האזורי אמנם עיגל סכומים שפסק למשיב. בא-כוח המערערת טען, כי עיגול סכום (לדוגמה עיגול שכר חודש 10/82, מ-830.40, 3שקל ישן ל- 4ש"ח), משנה את ערך הקרן בכמה אחוזי .0אין זה שינוי של מה בכך, שכן כשמתווספים פיצויי הלנת שכר, תוצאת העיגול היא תוספת משמעותית בסכום שהמערערת חייבת לשלם למשיב. מנגד טען בא-כוח המשיב, כי עיגול סכומים מותר במסגרת הסמכות הכללית הניתנת לבית-הדין לתת סעד הנראה לו נכון, וזאת על סמך סעיף 29לחוק בית-הדין לעבודה, התשכ"ט-1969, וסעיף 75לחוק בתי-המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, החל על בית-הדין לעבודה מכוח סעיף 39לחוק בית-הדין לעבודה. לבית-הדין אין סמכות לחייב צד לשלם סכום שהוא אינו חייב לשלם. עיגול סכומים, אשר תוצאתו תהיה הגדלה או הפחתה מהסכום אותו צד זכאי לקבל או חייב לשלם, מותר רק על-פי הוראה מפורשת בחוק. סעיף 7לחוק מטבע השקל החדש, התשמ"ה-1985, מתייחס לעיגול סכומים, בקובעו: "היה סך כל הסכום העומד להשתלם במזומנים מסתיים בשבר של אגורה, ייראה השבר שהוא חצי אגורה או יותר - כאגורה שלמה, ושבר שהוא פחות מחצי אגורה - בטל". הוראה זו חלה על תשלום שכר עבודה, שכן סעיף 2לחוק הגנת השכר, התשי"ח1958, מחייב תשלום שכר במזומנים. טעה בית-הדין קמא כשעיגל השכר לפי שבר של שקל ולא שבר של אגודה. משמעות סעיף 7לחוק היא, כי לא ניתן לעגל הסכום של 3.830ש"ח ל- 4ש"ח, אך כן ניתן לעגל את הסכום של 3.5329ש"ח ל- 3.53ש"ח. על כן, עיגול הסכומים בהם חויבה המערערת בפסק-הדין של בית-הדין קמא ייעשה בהתאם להוראות סעיף 7לחוק מטבע השקל החדש, היינו - לפי שבר של אגורה. .13בית-הדין קמא חייב את המערערת לשלם למשיב בגין שבעה ימי אבל, וזאת על סמך סעיף 4(ב)(6) לחוק חופשה שנתית, התשי"א- .1951טעותו של בית-הדין קמא תובהר מציטוט הסעיף: "4(א) סעיף 3[אשר קובע אורך החופשה] אינו חל על עובד בשכר שעבד פחות מ- 75ימים רצופים, אצל מעביר אחד או במקום עבודה אחד, בין בשנת עבודה אחת ובין בשתי שנות עבודה רצופות. לעובד האמור תשולם תמורת חופשה, כמפורט בפרק השלישי. (ב) לעניין סעיף קטן (א) רואים ימי עבודה כרצופים, אפילו חלה הפסקה בעבודה מחמת - (6) ימי אבל במשפחה שמטעמי דת או נוהג לא עבד בהם העובד". מכאן עולה, כי סעיף זה קובע שימי אבל לא יפסיקו את רציפות תקופת העבודה לצורך חישוב אורך החופשה השנתית. הסעיף אינו מעניק לעובד את הזכות לקבל תשלום בגין ימים אלה. הזכות לתשלום בגין ימי אבל יכול ותקום מכוח הסכם קיבוצי, חוזה אישי או הסדר אחר; משלא הצביע העובד על זכות הנובעת מאחד ממקורות אלה - אינו זכאי לתשלום עבור ימי האבל. על כן, מבטלים אנו את חיוב המערערת לשלם בגין ימי אבל במועד 24.1.1983עד .31.1.1983 .18על סמך כל האמור לעיל הגענו למסקנה, שעל אף האיחור הרב במתן פסק-הדין בבית-הדין קמא אין מקום לבטל את פסק-הדין. כן דחינו את הערעור בנושאים: תשלום שעות נוספות, תשלום יומיים עבודה בחודש 6/83ושיעור פיצויי הלנת שכר. עם זאת, קיבלנו חלקית את הערעור וביטלנו את החיוב לשלם שכר בגין ימי אבל ומועד תחילת החוב בפיצויי הלנת השכר מהיום ה- 16במקום היום ה- .9כן תיקנו את עיגול הסכומים בהתאם להוראות סעיף 7לחוק מטבע השקל החדש. המערערת תשלם למשיב שכר טרחה והוצאות בסך 750ש"ח.ביטול פסק דין